התנ"ך במרשתת - ספר הספרים באינטרנט

שמות

עמי העולם כותבים את התנ"ך במרשתת ואת ספר שמות: בחרו פסוק עוד היום - גלו כיצד!

ספר שמות הנו הספר השני בספר התורה ומכונה בכינוי "שמות" והיות והמילה השנייה בפרק א' - פסוק א' הנה "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו".
כינוי נוסף לספר שמות, הנו "ספר הגאולה".
בתרגום היווני והידוע גם בשם "תרגום השבעים" מכונה ספר שמות בכינוי הלועזי "אקסודוס" (Exodus) ובעברית הפעולה "החוצה". כינוי זה לספר שמות, הותאם ליציאת בני ישראל "החוצה" מארץ מצרים.
ספר שמות עצמו, עוסק מספר על שעבודם של בני ישראל בארץ מצרים תחת פרעה ואירוע יציאת מצרים המכונן והנדודים הרבים שלהם במדבר הכולל את אירוע השיא (כמו אירועים רבים אחרים) - מעמד מתן תורה על הר סיני.

פרק א
א ואלה, שמות בני ישראל, הבאים, מצריימה:  את יעקוב, איש וביתו באו. 
ב ראובן שמעון, לוי ויהודה. 
ג יששכר זבולון, ובנימין. 
ד דן ונפתלי, גד ואשר. 
ה ויהי, כל-נפש יוצאי ירך-יעקוב--שבעים נפש; ויוסף, היה במצריים. 
ו וימת יוסף וכל-אחיו, וכול הדור ההוא. 
ז ובני ישראל, פרו וישרצו וירבו ויעצמו--במאוד מאוד; ותימלא הארץ, אותם. 
ח ויקם מלך-חדש, על-מצריים, אשר לא-ידע, את-יוסף. 
ט ויאמר, אל-עמו:  הנה, עם בני ישראל--רב ועצום, ממנו. 
י הבה נתחכמה, לו:  פן-ירבה, והיה כי-תקראנה מלחמה ונוסף גם-הוא על-שונאינו, ונלחם-בנו, ועלה מן-הארץ. 
יא וישימו עליו שרי מיסים, למען ענותו בסבלותם; וייבן ערי מסכנות, לפרעה--את-פיתום, ואת-רעמסס. 
יב וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ; ויקוצו, מפני בני ישראל. 
יג ויעבידו מצריים את-בני ישראל, בפרך. 
יד וימררו את-חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבינים, ובכל-עבודה, בשדה--את, כל-עבודתם, אשר-עבדו בהם, בפרך. 
טו ויאמר מלך מצריים, למיילדות העברייות, אשר שם האחת שפרה, ושם השנית פועה. 
טז ויאמר, ביילדכן את-העברייות, וראיתן, על-האובניים:  אם-בן הוא והמיתן אותו, ואם-בת היא וחיה. 
יז ותיראנה המיילדות, את-האלוהים, ולא עשו, כאשר דיבר אליהן מלך מצריים; ותחיינה, את-הילדים. 
יח ויקרא מלך-מצריים, למיילדות, ויאמר להן, מדוע עשיתן הדבר הזה; ותחיינה, את-הילדים. 
יט ותאמרנה המיילדות אל-פרעה, כי לא כנשים המצרייות העברייות:  כי-חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. 
כ וייטב אלוהים, למיילדות; ויירב העם ויעצמו, מאוד. 
כא ויהי, כי-יראו המיילדות את-האלוהים; ויעש להם, בתים. 
כב ויצו פרעה, לכל-עמו לאמור:  כל-הבן היילוד, היאורה תשליכוהו, וכל-הבת, תחייון. 
פרק ב
א וילך איש, מבית לוי; וייקח, את-בת-לוי. 
ב ותהר האישה, ותלד בן; ותרא אותו כי-טוב הוא, ותצפנהו שלושה ירחים. 
ג ולא-יכלה עוד, הצפינו, ותיקח-לו תיבת גומא, ותחמרה בחמר ובזפת; ותשם בה את-הילד, ותשם בסוף על-שפת היאור. 
ד ותיתצב אחותו, מרחוק, לדעה, מה-ייעשה לו. 
ה ותרד בת-פרעה לרחוץ על-היאור, ונערותיה הולכות על-יד היאור; ותרא את-התיבה בתוך הסוף, ותשלח את-אמתה ותיקחהא. 
ו ותפתח ותראהו את-הילד, והנה-נער בוכה; ותחמול עליו--ותאמר, מילדי העברים זה. 
ז ותאמר אחותו, אל-בת-פרעה, האלך וקראתי לך אישה מינקת, מן העברייות; ותיניק לך, את-הילד. 
ח ותאמר-לה בת-פרעה, לכי; ותלך, העלמה, ותקרא, את-אם הילד. 
ט ותאמר לה בת-פרעה, היליכי את-הילד הזה והיניקיהו לי, ואני, אתן את-שכרך; ותיקח האישה הילד, ותניקהו. 
י ויגדל הילד, ותביאהו לבת-פרעה, ויהי-לה, לבן; ותקרא שמו, משה, ותאמר, כי מן-המים משיתיהו. 
יא ויהי בימים ההם, ויגדל משה וייצא אל-אחיו, וירא, בסבלותם; וירא איש מצרי, מכה איש-עברי מאחיו. 
יב וייפן כה וכה, וירא כי אין איש; ויך, את-המצרי, ויטמנהו, בחול. 
יג וייצא ביום השני, והנה שני-אנשים עברים ניצים; ויאמר, לרשע, למה תכה, ריעך. 
יד ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט, עלינו--הלהורגני אתה אומר, כאשר הרגת את-המצרי; ויירא משה ויאמר, אכן נודע הדבר. 
טו וישמע פרעה את-הדבר הזה, ויבקש להרוג את-משה; ויברח משה מפני פרעה, ויישב בארץ-מדיין ויישב על-הבאר. 
טז ולכוהן מדיין, שבע בנות; ותבואנה ותדלינה, ותמלאנה את-הרהטים, להשקות, צאן אביהן. 
יז ויבואו הרועים, ויגרשום; ויקם משה ויושיען, וישק את-צאנם. 
יח ותבואנה, אל-רעואל אביהן; ויאמר, מדוע מיהרתן בוא היום. 
יט ותאמרנה--איש מצרי, הצילנו מיד הרועים; וגם-דלה דלה לנו, וישק את-הצאן. 
כ ויאמר אל-בנותיו, ואיו; למה זה עזבתן את-האיש, קראן לו ויאכל לחם. 
כא ויואל משה, לשבת את-האיש; וייתן את-ציפורה בתו, למשה. 
כב ותלד בן, ויקרא את-שמו גרשום:  כי אמר--גר הייתי, בארץ נוכרייה. 
כג ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצריים, וייאנחו בני-ישראל מן-העבודה, ויזעקו; ותעל שוועתם אל-האלוהים, מן-העבודה. 
כד וישמע אלוהים, את-נאקתם; ויזכור אלוהים את-בריתו, את-אברהם את-יצחק ואת-יעקוב. 
כה וירא אלוהים, את-בני ישראל; ויידע, אלוהים. 
פרק ג
א ומשה, היה רועה את-צאן יתרו חותנו--כוהן מדיין; וינהג את-הצאן אחר המדבר, ויבוא אל-הר האלוהים חורבה. 
ב ויירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש--מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה, איננו אוכל. 
ג ויאמר משה--אסורה-נא ואראה, את-המראה הגדול הזה:  מדוע, לא-יבער הסנה. 
ד וירא יהוה, כי סר לראות; ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה, ויאמר משה משה--ויאמר הנני. 
ה ויאמר, אל-תקרב הלום; של-נעליך, מעל רגליך--כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת-קודש הוא. 
ו ויאמר, אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם אלוהי יצחק, ואלוהי יעקוב; ויסתר משה, פניו, כי ירא, מהביט אל-האלוהים. 
ז ויאמר יהוה, ראה ראיתי את-עוני עמי אשר במצריים; ואת-צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את-מכאוביו. 
ח וארד להצילו מיד מצריים, ולהעלותו מן-הארץ ההיא, אל-ארץ טובה ורחבה, אל-ארץ זבת חלב ודבש--אל-מקום הכנעני, והחיתי, והאמורי והפריזי, והחיווי והיבוסי. 
ט ועתה, הנה צעקת בני-ישראל באה אליי; וגם-ראיתי, את-הלחץ, אשר מצריים, לוחצים אותם. 
י ועתה לכה, ואשלחך אל-פרעה; והוצא את-עמי בני-ישראל, ממצריים. 
יא ויאמר משה, אל-האלוהים, מי אנוכי, כי אלך אל-פרעה; וכי אוציא את-בני ישראל, ממצריים. 
יב ויאמר, כי-אהיה עימך, וזה-לך האות, כי אנוכי שלחתיך:  בהוציאך את-העם, ממצריים, תעבדון את-האלוהים, על ההר הזה. 
יג ויאמר משה אל-האלוהים, הנה אנוכי בא אל-בני ישראל, ואמרתי להם, אלוהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו, מה אומר אליהם. 
יד ויאמר אלוהים אל-משה, אהיה אשר אהיה; ויאמר, כה תאמר לבני ישראל, אהיה, שלחני אליכם. 
טו ויאמר עוד אלוהים אל-משה, כה-תאמר אל-בני ישראל, יהוה אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקוב, שלחני אליכם; זה-שמי לעולם, וזה זכרי לדור דור. 
טז לך ואספת את-זקני ישראל, ואמרת אליהם יהוה אלוהי אבותיכם נראה אליי, אלוהי אברהם יצחק ויעקוב, לאמור:  פקוד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצריים. 
יז ואומר, אעלה אתכם מעוני מצריים, אל-ארץ הכנעני והחיתי, והאמורי והפריזי והחיווי והיבוסי--אל-ארץ זבת חלב, ודבש. 
יח ושמעו, לקולך; ובאת אתה וזקני ישראל אל-מלך מצריים, ואמרתם אליו יהוה אלוהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה-נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלוהינו. 
יט ואני ידעתי--כי לא-ייתן אתכם מלך מצריים, להלוך:  ולא, ביד חזקה. 
כ ושלחתי את-ידי, והכיתי את-מצריים, בכול נפלאותיי, אשר אעשה בקרבו; ואחרי-כן, ישלח אתכם. 
כא ונתתי את-חן העם-הזה, בעיני מצריים; והיה כי תלכון, לא תלכו ריקם. 
כב ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה, כלי-כסף וכלי זהב ושמלות; ושמתם, על-בניכם ועל-בנותיכם, וניצלתם, את-מצריים.
פרק ד
א ויען משה, ויאמר, והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי:  כי יאמרו, לא-נראה אליך יהוה. 
ב ויאמר אליו יהוה, מה-זה בידך; ויאמר, מטה. 
ג ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה, מפניו. 
ד ויאמר יהוה, אל-משה, שלח ידך, ואחוז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו. 
ה למען יאמינו, כי-נראה אליך יהוה אלוהי אבותם:  אלוהי אברהם אלוהי יצחק, ואלוהי יעקוב. 
ו ויאמר יהוה לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו, בחיקו; ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג. 
ז ויאמר, השב ידך אל-חיקך, וישב ידו, אל-חיקו; ויוציאה, מחיקו, והנה-שבה, כבשרו. 
ח והיה, אם-לא יאמינו לך, ולא ישמעו, לקול האות הראשון--והאמינו, לקול האות האחרון. 
ט והיה אם-לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ולא ישמעון לקולך--ולקחת ממימי היאור, ושפכת היבשה; והיו המים אשר תיקח מן-היאור, והיו לדם ביבשת. 
י ויאמר משה אל-יהוה, בי אדוניי, לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל-עבדך:  כי כבד-פה וכבד לשון, אנוכי. 
יא ויאמר יהוה אליו, מי שם פה לאדם, או מי-ישום אילם, או חירש או פיקח או עיוור--הלוא אנוכי, יהוה. 
יב ועתה, לך; ואנוכי אהיה עם-פיך, והוריתיך אשר תדבר. 
יג ויאמר, בי אדוניי; שלח-נא, ביד-תשלח. 
יד וייחר-אף יהוה במשה, ויאמר הלוא אהרון אחיך הלוי--ידעתי, כי-דבר ידבר הוא; וגם הנה-הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בליבו. 
טו ודיברת אליו, ושמת את-הדברים בפיו; ואנוכי, אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם, את אשר תעשון. 
טז ודיבר-הוא לך, אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלוהים. 
יז ואת-המטה הזה, תיקח בידך, אשר תעשה-בו, את-האותות. 
יח וילך משה וישב אל-יתר חותנו, ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל-אחיי אשר-במצריים, ואראה, העודם חיים; ויאמר יתרו למשה, לך לשלום. 
יט ויאמר יהוה אל-משה במדיין, לך שוב מצריים:  כי-מתו, כל-האנשים, המבקשים, את-נפשך. 
כ וייקח משה את-אשתו ואת-בניו, וירכיבם על-החמור, וישב, ארצה מצריים; וייקח משה את-מטה האלוהים, בידו. 
כא ויאמר יהוה, אל-משה, בלכתך לשוב מצריימה, ראה כל-המופתים אשר-שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה; ואני אחזק את-ליבו, ולא ישלח את-העם. 
כב ואמרת, אל-פרעה:  כה אמר יהוה, בני בכורי ישראל. 
כג ואומר אליך, שלח את-בני ויעבדני, ותמאן, לשלחו--הנה אנוכי הורג, את-בנך בכורך. 
כד ויהי בדרך, במלון; ויפגשהו יהוה, ויבקש המיתו. 
כה ותיקח ציפורה צור, ותכרות את-עורלת בנה, ותגע, לרגליו; ותאמר, כי חתן-דמים אתה לי. 
כו ויירף, ממנו; אז, אמרה, חתן דמים, למולות. 
כז ויאמר יהוה אל-אהרון, לך לקראת משה המדברה; וילך, ויפגשהו בהר האלוהים--ויישק-לו. 
כח ויגד משה לאהרון, את כל-דברי יהוה אשר שלחו, ואת כל-האותות, אשר ציווהו. 
כט וילך משה, ואהרון; ויאספו, את-כל-זקני בני ישראל. 
ל וידבר אהרון--את כל-הדברים, אשר-דיבר יהוה אל-משה; ויעש האותות, לעיני העם. 
לא ויאמן, העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-עוניים, וייקדו, וישתחוו.
פרק ה
א ואחר, באו משה ואהרון, ויאמרו, אל-פרעה:  כה-אמר יהוה, אלוהי ישראל, שלח את-עמי, ויחוגו לי במדבר. 
ב ויאמר פרעה--מי יהוה אשר אשמע בקולו, לשלח את-ישראל:  לא ידעתי את-יהוה, וגם את-ישראל לא אשלח. 
ג ויאמרו, אלוהי העברים נקרא עלינו; נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלוהינו--פן-יפגענו, בדבר או בחרב. 
ד ויאמר אליהם, מלך מצריים, למה משה ואהרון, תפריעו את-העם ממעשיו; לכו, לסבלותיכם. 
ה ויאמר פרעה, הן-רבים עתה עם הארץ; והשבתם אותם, מסבלותם. 
ו ויצו פרעה, ביום ההוא, את-הנוגשים בעם, ואת-שוטריו לאמור. 
ז לא תוסיפון לתת תבן לעם, ללבון הלבינים--כתמול שלשום:  הם, ילכו, וקוששו להם, תבן. 
ח ואת-מתכונת הלבינים אשר הם עושים תמול שלשום, תשימו עליהם--לא תגרעו, ממנו:  כי-נרפים הם--על-כן הם צועקים לאמור, נלכה נזבחה לאלוהינו. 
ט תכבד העבודה על-האנשים, ויעשו-בה; ואל-ישעו, בדברי-שקר. 
י וייצאו נוגשי העם, ושוטריו, ויאמרו אל-העם, לאמור:  כה אמר פרעה, אינני נותן לכם תבן. 
יא אתם, לכו קחו לכם תבן, מאשר, תמצאו:  כי אין נגרע מעבודתכם, דבר. 
יב ויפץ העם, בכל-ארץ מצריים, לקושש קש, לתבן. 
יג והנוגשים, אצים לאמור:  כלו מעשיכם דבר-יום ביומו, כאשר בהיות התבן. 
יד ויוכו, שוטרי בני ישראל, אשר-שמו עליהם, נוגשי פרעה לאמור:  מדוע לא כיליתם חוקכם ללבון, כתמול שלשום--גם-תמול, גם-היום. 
טו ויבואו, שוטרי בני ישראל, ויצעקו אל-פרעה, לאמור:  למה תעשה כה, לעבדיך. 
טז תבן, אין ניתן לעבדיך, ולבינים אומרים לנו, עשו; והנה עבדיך מוכים, וחטאת עמך. 
יז ויאמר נרפים אתם, נרפים; על-כן אתם אומרים, נלכה נזבחה ליהוה. 
יח ועתה לכו עבדו, ותבן לא-יינתן לכם; ותוכן לבינים, תיתנו. 
יט ויראו שוטרי בני-ישראל, אותם--ברע לאמור:  לא-תגרעו מלבניכם, דבר-יום ביומו. 
כ ויפגעו את-משה ואת-אהרון, ניצבים לקראתם, בצאתם, מאת פרעה. 
כא ויאמרו אליהם, ירא יהוה עליכם וישפוט:  אשר הבאשתם את-ריחנו, בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת-חרב בידם, להורגנו. 
כב וישב משה אל-יהוה, ויאמר:  אדוניי, למה הרעות לעם הזה--למה זה, שלחתני. 
כג ומאז באתי אל-פרעה, לדבר בשמך, הרע, לעם הזה; והצל לא-הצלת, את-עמך.
פרק ו
א ויאמר יהוה, אל-משה, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה:  כי ביד חזקה, ישלחם, וביד חזקה, יגרשם מארצו. 
ב וידבר אלוהים, אל-משה; ויאמר אליו, אני יהוה. 
ג ואירא, אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקוב--באל שדיי; ושמי יהוה, לא נודעתי להם. 
ד וגם הקימותי את-בריתי איתם, לתת להם את-ארץ כנען--את ארץ מגוריהם, אשר-גרו בה. 
ה וגם אני שמעתי, את-נאקת בני ישראל, אשר מצריים, מעבידים אותם; ואזכור, את-בריתי. 
ו לכן אמור לבני-ישראל, אני יהוה, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצריים, והצלתי אתכם מעבודתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים. 
ז ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוהים; וידעתם, כי אני יהוה אלוהיכם, המוציא אתכם, מתחת סבלות מצריים. 
ח והבאתי אתכם, אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקוב; ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה. 
ט וידבר משה כן, אל-בני ישראל; ולא שמעו, אל-משה, מקוצר רוח, ומעבודה קשה. 
י וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
יא בוא דבר, אל-פרעה מלך מצריים; וישלח את-בני-ישראל, מארצו. 
יב וידבר משה, לפני יהוה לאמור:  הן בני-ישראל, לא-שמעו אליי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים. 
יג וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרון, ויצוום אל-בני ישראל, ואל-פרעה מלך מצריים--להוציא את-בני-ישראל, מארץ מצריים. 
יד אלה, ראשי בית-אבותם:  בני ראובן בכור ישראל, חנוך ופלוא חצרון וכרמי--אלה, משפחות ראובן. 
טו ובני שמעון, ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר, ושאול, בן-הכנענית; אלה, משפחות שמעון. 
טז ואלה שמות בני-לוי, לתולדותם--גרשון, וקהת ומררי; ושני חיי לוי, שבע ושלושים ומאת שנה. 
יז בני גרשון לבני ושמעי, למשפחותם. 
יח ובני קהת--עמרם ויצהר, וחברון ועוזיאל; ושני חיי קהת, שלוש ושלושים ומאת שנה. 
יט ובני מררי, מחלי ומושי; אלה משפחות הלוי, לתולדותם. 
כ וייקח עמרם את-יוכבד דודתו, לו לאישה, ותלד לו, את-אהרון ואת-משה; ושני חיי עמרם, שבע ושלושים ומאת שנה. 
כא ובני, יצהר--קורח ונפג, וזכרי. 
כב ובני, עוזיאל--מישאל ואלצפן, וסתרי. 
כג וייקח אהרון את-אלישבע בת-עמינדב, אחות נחשון--לו לאישה; ותלד לו, את-נדב ואת-אביהוא, את-אלעזר, ואת-איתמר. 
כד ובני קורח, אסיר ואלקנה ואביאסף; אלה, משפחות הקורחי. 
כה ואלעזר בן-אהרון לקח-לו מבנות פוטיאל, לו לאישה, ותלד לו, את-פינחס; אלה, ראשי אבות הלויים--למשפחותם. 
כו הוא אהרון, ומשה--אשר אמר יהוה, להם, הוציאו את-בני ישראל מארץ מצריים, על-צבאותם. 
כז הם, המדברים אל-פרעה מלך-מצריים, להוציא את-בני-ישראל, ממצריים; הוא משה, ואהרון. 
כח ויהי, ביום דיבר יהוה אל-משה--בארץ מצריים. 
כט וידבר יהוה אל-משה לאמור, אני יהוה; דבר, אל-פרעה מלך מצריים, את כל-אשר אני, דובר אליך. 
ל ויאמר משה, לפני יהוה:  הן אני, ערל שפתיים, ואיך, ישמע אליי פרעה. 
פרק ז
א ויאמר יהוה אל-משה, ראה נתתיך אלוהים לפרעה; ואהרון אחיך, יהיה נביאך. 
ב אתה תדבר, את כל-אשר אצווך; ואהרון אחיך ידבר אל-פרעה, ושילח את-בני-ישראל מארצו. 
ג ואני אקשה, את-לב פרעה; והרביתי את-אותותיי ואת-מופתיי, בארץ מצריים. 
ד ולא-ישמע אליכם פרעה, ונתתי את-ידי במצריים; והוצאתי את-צבאותיי את-עמי בני-ישראל, מארץ מצריים, בשפטים, גדולים. 
ה וידעו מצריים כי-אני יהוה, בנטותי את-ידי על-מצריים; והוצאתי את-בני-ישראל, מתוכם. 
ו ויעש משה, ואהרון--כאשר ציווה יהוה אותם, כן עשו. 
ז ומשה, בן-שמונים שנה, ואהרון, בן-שלוש ושמונים שנה--בדברם, אל-פרעה. 
ח ויאמר יהוה, אל-משה ואל-אהרון לאמור. 
ט כי ידבר אליכם פרעה לאמור, תנו לכם מופת; ואמרת אל-אהרון, קח את-מטך והשלך לפני-פרעה--יהי לתנין. 
י ויבוא משה ואהרון, אל-פרעה, ויעשו כן, כאשר ציווה יהוה; וישלך אהרון את-מטהו, לפני פרעה ולפני עבדיו--ויהי לתנין. 
יא ויקרא, גם-פרעה, לחכמים, ולמכשפים; ויעשו גם-הם חרטומי מצריים, בלהטיהם--כן. 
יב וישליכו איש מטהו, ויהיו לתנינים; ויבלע מטה-אהרון, את-מטותם. 
יג ויחזק לב פרעה, ולא שמע אליהם:  כאשר, דיבר יהוה. 
יד ויאמר יהוה אל-משה, כבד לב פרעה; מיאן, לשלח העם. 
טו לך אל-פרעה בבוקר, הנה יוצא המימה, וניצבת לקראתו, על-שפת היאור; והמטה אשר-נהפך לנחש, תיקח בידך. 
טז ואמרת אליו, יהוה אלוהי העברים שלחני אליך לאמור, שלח את-עמי, ויעבדוני במדבר; והנה לא-שמעת, עד-כה. 
יז כה, אמר יהוה, בזאת תדע, כי אני יהוה:  הנה אנוכי מכה במטה אשר-בידי, על-המים אשר ביאור--ונהפכו לדם. 
יח והדגה אשר-ביאור תמות, ובאש היאור; ונלאו מצריים, לשתות מים מן-היאור. 
יט ויאמר יהוה אל-משה, אמור אל-אהרון קח מטך ונטה-ידך על-מימי מצריים על-נהרותם על-יאוריהם ועל-אגמיהם ועל כל-מקוה מימיהם--ויהיו-דם; והיה דם בכל-ארץ מצריים, ובעצים ובאבנים. 
כ ויעשו-כן משה ואהרון כאשר ציווה יהוה, וירם במטה ויך את-המים אשר ביאור, לעיני פרעה, ולעיני עבדיו; וייהפכו כל-המים אשר-ביאור, לדם. 
כא והדגה אשר-ביאור מתה, ויבאש היאור, ולא-יכלו מצריים, לשתות מים מן-היאור; ויהי הדם, בכל-ארץ מצריים. 
כב ויעשו-כן חרטומי מצריים, בלטיהם; ויחזק לב-פרעה ולא-שמע אליהם, כאשר דיבר יהוה. 
כג וייפן פרעה, ויבוא אל-ביתו; ולא-שת ליבו, גם-לזאת. 
כד ויחפרו כל-מצריים סביבות היאור, מים לשתות:  כי לא יכלו לשתות, ממימי היאור. 
כה ויימלא, שבעת ימים, אחרי הכות-יהוה, את-היאור. 
כו ויאמר יהוה אל-משה, בוא אל-פרעה; ואמרת אליו, כה אמר יהוה, שלח את-עמי, ויעבדוני. 
כז ואם-מאן אתה, לשלח:  הנה אנוכי, נוגף את-כל-גבולך--בצפרדעים. 
כח ושרץ היאור, צפרדעים, ועלו ובאו בביתך, ובחדר משכבך ועל-מיטתך; ובבית עבדיך ובעמך, ובתנוריך ובמשארותיך. 
כט ובך ובעמך, ובכל-עבדיך--יעלו, הצפרדעים.
פרק ח
א ויאמר יהוה, אל-משה, אמור אל-אהרון נטה את-ידך במטך, על-הנהרות על-היאורים ועל-האגמים; והעל את-הצפרדעים, על-ארץ מצריים. 
ב ויט אהרון את-ידו, על מימי מצריים; ותעל, הצפרדע, ותכס, את-ארץ מצריים. 
ג ויעשו-כן החרטומים, בלטיהם; ויעלו את-הצפרדעים, על-ארץ מצריים. 
ד ויקרא פרעה למשה ולאהרון, ויאמר העתירו אל-יהוה, ויסר הצפרדעים, ממני ומעמי; ואשלחה, את-העם, ויזבחו, ליהוה. 
ה ויאמר משה לפרעה, התפאר עליי, למתיי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך, להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך:  רק ביאור, תישארנה. 
ו ויאמר, למחר; ויאמר, כדברך--למען תדע, כי-אין כיהוה אלוהינו. 
ז וסרו הצפרדעים, ממך ומבתיך, ומעבדיך, ומעמך:  רק ביאור, תישארנה. 
ח וייצא משה ואהרון, מעם פרעה; ויצעק משה אל-יהוה, על-דבר הצפרדעים אשר-שם לפרעה. 
ט ויעש יהוה, כדבר משה; וימותו, הצפרדעים, מן-הבתים מן-החצרות, ומן-השדות. 
י ויצברו אותם, חומרים חומרים; ותבאש, הארץ. 
יא וירא פרעה, כי הייתה הרווחה, והכבד את-ליבו, ולא שמע אליהם:  כאשר, דיבר יהוה. 
יב ויאמר יהוה, אל-משה, אמור אל-אהרון, נטה את-מטך והך את-עפר הארץ; והיה לכינים, בכל-ארץ מצריים. 
יג ויעשו-כן, ויט אהרון את-ידו במטהו ויך את-עפר הארץ, ותהי הכינם, באדם ובבהמה:  כל-עפר הארץ היה כינים, בכל-ארץ מצריים. 
יד ויעשו-כן החרטומים בלטיהם להוציא את-הכינים, ולא יכולו; ותהי, הכינם, באדם, ובבהמה. 
טו ויאמרו החרטומים אל-פרעה, אצבע אלוהים היא; ויחזק לב-פרעה ולא-שמע אליהם, כאשר דיבר יהוה. 
טז ויאמר יהוה אל-משה, השכם בבוקר והתייצב לפני פרעה--הנה, יוצא המימה; ואמרת אליו, כה אמר יהוה, שלח עמי, ויעבדוני. 
יז כי אם-אינך, משלח את-עמי--הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך, את-הערוב; ומלאו בתי מצריים, את-הערוב, וגם האדמה, אשר-הם עליה. 
יח והפליתי ביום ההוא את-ארץ גושן, אשר עמי עומד עליה, לבלתי היות-שם, ערוב--למען תדע, כי אני יהוה בקרב הארץ. 
יט ושמתי פדות, בין עמי ובין עמך; למחר יהיה, האות הזה. 
כ ויעש יהוה, כן, ויבוא ערוב כבד, ביתה פרעה ובית עבדיו; ובכל-ארץ מצריים תישחת הארץ, מפני הערוב. 
כא ויקרא פרעה, אל-משה ולאהרון; ויאמר, לכו זבחו לאלוהיכם--בארץ. 
כב ויאמר משה, לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצריים, נזבח ליהוה אלוהינו:  הן נזבח את-תועבת מצריים, לעיניהם--ולא יסקלונו. 
כג דרך שלושת ימים, נלך במדבר; וזבחנו ליהוה אלוהינו, כאשר יאמר אלינו. 
כד ויאמר פרעה, אנוכי אשלח אתכם וזבחתם ליהוה אלוהיכם במדבר--רק הרחק לא-תרחיקו, ללכת; העתירו, בעדי. 
כה ויאמר משה, הנה אנוכי יוצא מעימך והעתרתי אל-יהוה, וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו, מחר:  רק, אל-יוסף פרעה התל, לבלתי שלח את-העם, לזבוח ליהוה. 
כו וייצא משה, מעם פרעה; ויעתר, אל-יהוה. 
כז ויעש יהוה, כדבר משה, ויסר הערוב, מפרעה מעבדיו ומעמו:  לא נשאר, אחד. 
כח ויכבד פרעה את-ליבו, גם בפעם הזאת; ולא שילח, את-העם. 
פרק ט
א ויאמר יהוה אל-משה, בוא אל-פרעה; ודיברת אליו, כה-אמר יהוה אלוהי העברים, שלח את-עמי, ויעבדוני. 
ב כי אם-מאן אתה, לשלח, ועודך, מחזיק בם. 
ג הנה יד-יהוה הויה, במקנך אשר בשדה, בסוסים בחמורים בגמלים, בבקר ובצאן--דבר, כבד מאוד. 
ד והפלה יהוה--בין מקנה ישראל, ובין מקנה מצריים; ולא ימות מכל-לבני ישראל, דבר. 
ה וישם יהוה, מועד לאמור:  מחר, יעשה יהוה הדבר הזה--בארץ. 
ו ויעש יהוה את-הדבר הזה, ממוחרת, וימת, כול מקנה מצריים; וממקנה בני-ישראל, לא-מת אחד. 
ז וישלח פרעה--והנה לא-מת ממקנה ישראל, עד-אחד; ויכבד לב פרעה, ולא שילח את-העם. 
ח ויאמר יהוה, אל-משה ואל-אהרון, קחו לכם מלוא חופניכם, פיח כבשן; וזרקו משה השמיימה, לעיני פרעה. 
ט והיה לאבק, על כל-ארץ מצריים; והיה על-האדם ועל-הבהמה, לשחין פורח אבעבועות--בכל-ארץ מצריים. 
י ויקחו את-פיח הכבשן, ויעמדו לפני פרעה, ויזרוק אותו משה, השמיימה; ויהי, שחין אבעבועות, פורח, באדם ובבהמה. 
יא ולא-יכלו החרטומים, לעמוד לפני משה--מפני השחין:  כי-היה השחין, בחרטומים ובכל-מצריים. 
יב ויחזק יהוה את-לב פרעה, ולא שמע אליהם:  כאשר דיבר יהוה, אל-משה. 
יג ויאמר יהוה, אל-משה, השכם בבוקר, והתייצב לפני פרעה; ואמרת אליו, כה-אמר יהוה אלוהי העברים, שלח את-עמי, ויעבדוני. 
יד כי בפעם הזאת, אני שולח את-כל-מגפותיי אל-ליבך, ובעבדיך, ובעמך--בעבור תדע, כי אין כמוני בכל-הארץ. 
טו כי עתה שלחתי את-ידי, ואך אותך ואת-עמך בדבר; ותיכחד, מן-הארץ. 
טז ואולם, בעבור זאת העמדתיך, בעבור, הראותך את-כוחי; ולמען ספר שמי, בכל-הארץ. 
יז עודך, מסתולל בעמי, לבלתי, שלחם. 
יח הנני ממטיר כעת מחר, ברד כבד מאוד, אשר לא-היה כמוהו במצריים, למן-היום היווסדה ועד-עתה. 
יט ועתה, שלח העז את-מקנך, ואת כל-אשר לך, בשדה:  כל-האדם והבהמה אשר-יימצא בשדה, ולא ייאסף הביתה--וירד עליהם הברד, ומתו. 
כ הירא את-דבר יהוה, מעבדי פרעה--הניס את-עבדיו ואת-מקנהו, אל-הבתים. 
כא ואשר לא-שם ליבו, אל-דבר יהוה--ויעזוב את-עבדיו ואת-מקנהו, בשדה. 
כב ויאמר יהוה אל-משה, נטה את-ידך על-השמיים, ויהי ברד, בכל-ארץ מצריים:  על-האדם ועל-הבהמה, ועל כל-עשב השדה--בארץ מצריים. 
כג ויט משה את-מטהו, על-השמיים, ויהוה נתן קולות וברד, ותיהלך אש ארצה; וימטר יהוה ברד, על-ארץ מצריים. 
כד ויהי ברד--ואש, מתלקחת בתוך הברד:  כבד מאוד--אשר לא-היה כמוהו בכל-ארץ מצריים, מאז הייתה לגוי. 
כה ויך הברד בכל-ארץ מצריים, את כל-אשר בשדה, מאדם, ועד-בהמה; ואת כל-עשב השדה הכה הברד, ואת-כל-עץ השדה שיבר. 
כו רק בארץ גושן, אשר-שם בני ישראל--לא היה, ברד. 
כז וישלח פרעה, ויקרא למשה ולאהרון, ויאמר אליהם, חטאתי הפעם:  יהוה, הצדיק, ואני ועמי, הרשעים. 
כח העתירו, אל-יהוה, ורב, מהיות קולות אלוהים וברד; ואשלחה אתכם, ולא תוסיפון לעמוד. 
כט ויאמר אליו, משה, כצאתי את-העיר, אפרוש את-כפיי אל-יהוה; הקולות יחדלון, והברד לא יהיה-עוד, למען תדע, כי ליהוה הארץ. 
ל ואתה, ועבדיך:  ידעתי--כי טרם תיראון, מפני יהוה אלוהים. 
לא והפשתה והשעורה, נוכתה:  כי השעורה אביב, והפשתה גבעול. 
לב והחיטה והכוסמת, לא נוכו:  כי אפילות, הנה. 
לג וייצא משה מעם פרעה, את-העיר, ויפרוש כפיו, אל-יהוה; ויחדלו הקולות והברד, ומטר לא-ניתך ארצה. 
לד וירא פרעה, כי-חדל המטר והברד והקולות--ויוסף לחטוא; ויכבד ליבו, הוא ועבדיו. 
לה ויחזק לב פרעה, ולא שילח את-בני ישראל:  כאשר דיבר יהוה, ביד-משה. 
פרק י
א ויאמר יהוה אל-משה, בוא אל-פרעה:  כי-אני הכבדתי את-ליבו, ואת-לב עבדיו, למען שיתי אותותיי אלה, בקרבו. 
ב ולמען תספר באוזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצריים, ואת-אותותיי, אשר-שמתי בם; וידעתם, כי-אני יהוה. 
ג ויבוא משה ואהרון, אל-פרעה, ויאמרו אליו כה-אמר יהוה אלוהי העברים, עד-מתיי מיאנת ליענות מפניי; שלח עמי, ויעבדוני. 
ד כי אם-מאן אתה, לשלח את-עמי--הנני מביא מחר ארבה, בגבולך. 
ה וכיסה את-עין הארץ, ולא יוכל לראות את-הארץ; ואכל את-יתר הפליטה, הנשארת לכם מן-הברד, ואכל את-כל-העץ, הצומח לכם מן-השדה. 
ו ומלאו בתיך ובתי כל-עבדיך, ובתי כל-מצריים, אשר לא-ראו אבותיך ואבות אבותיך, מיום היותם על-האדמה עד היום הזה; וייפן וייצא, מעם פרעה. 
ז ויאמרו עבדי פרעה אליו, עד-מתיי יהיה זה לנו למוקש--שלח את-האנשים, ויעבדו את-יהוה אלוהיהם; הטרם תדע, כי אבדה מצריים. 
ח ויושב את-משה ואת-אהרון, אל-פרעה, ויאמר אליהם, לכו עבדו את-יהוה אלוהיכם; מי ומי, ההולכים. 
ט ויאמר משה, בנערינו ובזקנינו נלך; בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו, נלך--כי חג-יהוה, לנו. 
י ויאמר אליהם, יהי כן יהוה עימכם, כאשר אשלח אתכם, ואת-טפכם; ראו, כי רעה נגד פניכם. 
יא לא כן, לכו-נא הגברים ועבדו את-יהוה--כי אותה, אתם מבקשים; ויגרש אותם, מאת פני פרעה. 
יב ויאמר יהוה אל-משה, נטה ידך על-ארץ מצריים בארבה, ויעל, על-ארץ מצריים; ויאכל את-כל-עשב הארץ, את כל-אשר השאיר הברד. 
יג ויט משה את-מטהו, על-ארץ מצריים, ויהוה ניהג רוח-קדים בארץ, כל-היום ההוא וכל-הלילה; הבוקר היה--ורוח הקדים, נשא את-הארבה. 
יד ויעל הארבה, על כל-ארץ מצריים, וינח, בכול גבול מצריים:  כבד מאוד--לפניו לא-היה כן ארבה כמוהו, ואחריו לא יהיה-כן. 
טו ויכס את-עין כל-הארץ, ותחשך הארץ, ויאכל את-כל-עשב הארץ ואת כל-פרי העץ, אשר הותיר הברד; ולא-נותר כל-ירק בעץ ובעשב השדה, בכל-ארץ מצריים. 
טז וימהר פרעה, לקרוא למשה ולאהרון; ויאמר, חטאתי ליהוה אלוהיכם--ולכם. 
יז ועתה, שא נא חטאתי אך הפעם, והעתירו, ליהוה אלוהיכם; ויסר, מעליי, רק, את-המוות הזה. 
יח וייצא, מעם פרעה; ויעתר, אל-יהוה. 
יט ויהפוך יהוה רוח-ים, חזק מאוד, ויישא את-הארבה, ויתקעהו ימה סוף:  לא נשאר ארבה אחד, בכול גבול מצריים. 
כ ויחזק יהוה, את-לב פרעה; ולא שילח, את-בני ישראל. 
כא ויאמר יהוה אל-משה, נטה ידך על-השמיים, ויהי חושך, על-ארץ מצריים; וימש, חושך. 
כב ויט משה את-ידו, על-השמיים; ויהי חושך-אפילה בכל-ארץ מצריים, שלושת ימים. 
כג לא-ראו איש את-אחיו, ולא-קמו איש מתחתיו--שלושת ימים; ולכל-בני ישראל היה אור, במושבותם. 
כד ויקרא פרעה אל-משה, ויאמר לכו עבדו את-יהוה--רק צאנכם ובקרכם, יוצג:  גם-טפכם, ילך עימכם. 
כה ויאמר משה, גם-אתה תיתן בידנו זבחים ועולות; ועשינו, ליהוה אלוהינו. 
כו וגם-מקננו ילך עימנו, לא תישאר פרסה--כי ממנו ניקח, לעבוד את-יהוה אלוהינו; ואנחנו לא-נדע, מה-נעבוד את-יהוה, עד-בואנו, שמה. 
כז ויחזק יהוה, את-לב פרעה; ולא אבה, לשלחם. 
כח ויאמר-לו פרעה, לך מעליי; הישמר לך, אל-תוסף ראות פניי--כי ביום ראותך פניי, תמות. 
כט ויאמר משה, כן דיברת:  לא-אוסיף עוד, ראות פניך. 
פרק יא
א ויאמר יהוה אל-משה, עוד נגע אחד אביא על-פרעה ועל-מצריים--אחרי-כן, ישלח אתכם מזה:  כשלחו--כלה, גרש יגרש אתכם מזה. 
ב דבר-נא, באוזני העם; וישאלו איש מאת ריעהו, ואישה מאת רעותה, כלי-כסף, וכלי זהב. 
ג וייתן יהוה את-חן העם, בעיני מצריים; גם האיש משה, גדול מאוד בארץ מצריים, בעיני עבדי-פרעה, ובעיני העם. 
ד ויאמר משה, כה אמר יהוה:  כחצות הלילה, אני יוצא בתוך מצריים. 
ה ומת כל-בכור, בארץ מצריים--מבכור פרעה היושב על-כיסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים; וכול, בכור בהמה. 
ו והייתה צעקה גדולה, בכל-ארץ מצריים, אשר כמוהו לא נהייתה, וכמוהו לא תוסיף. 
ז ולכול בני ישראל, לא יחרץ-כלב לשונו, למאיש, ועד-בהמה--למען, תדעון, אשר יפלה יהוה, בין מצריים ובין ישראל. 
ח וירדו כל-עבדיך אלה אליי והשתחוו-לי לאמור, צא אתה וכל-העם אשר-ברגליך, ואחרי-כן, אצא; וייצא מעם-פרעה, בחורי-אף. 
ט ויאמר יהוה אל-משה, לא-ישמע אליכם פרעה--למען רבות מופתיי, בארץ מצריים. 
י ומשה ואהרון, עשו את-כל-המופתים האלה--לפני פרעה; ויחזק יהוה את-לב פרעה, ולא-שילח את-בני-ישראל מארצו. 
פרק יב
א ויאמר יהוה אל-משה ואל-אהרון, בארץ מצריים לאמור. 
ב החודש הזה לכם, ראש חודשים:  ראשון הוא לכם, לחודשי השנה. 
ג דברו, אל-כל-עדת ישראל לאמור, בעשור, לחודש הזה:  ויקחו להם, איש שה לבית-אבות--שה לבית. 
ד ואם-ימעט הבית, מהיות משה--ולקח הוא ושכנו הקרוב אל-ביתו, במכסת נפשות:  איש לפי אוכלו, תכוסו על-השה. 
ה שה תמים זכר בן-שנה, יהיה לכם; מן-הכבשים ומן-העיזים, תיקחו. 
ו והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחודש הזה; ושחטו אותו, כול קהל עדת-ישראל--בין הערביים. 
ז ולקחו, מן-הדם, ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף--על, הבתים, אשר-יאכלו אותו, בהם. 
ח ואכלו את-הבשר, בלילה הזה:  צלי-אש ומצות, על-מרורים יאכלוהו. 
ט אל-תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים:  כי אם-צלי-אש, ראשו על-כרעיו ועל-קרבו. 
י ולא-תותירו ממנו, עד-בוקר; והנותר ממנו עד-בוקר, באש תשרופו. 
יא וככה, תאכלו אותו--מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא ליהוה. 
יב ועברתי בארץ-מצריים, בלילה הזה, והכיתי כל-בכור בארץ מצריים, מאדם ועד-בהמה; ובכל-אלוהי מצריים אעשה שפטים, אני יהוה. 
יג והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את-הדם, ופסחתי עליכם; ולא-יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצריים. 
יד והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג ליהוה:  לדורותיכם, חוקת עולם תחוגוהו. 
טו שבעת ימים, מצות תאכלו--אך ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם:  כי כל-אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל--מיום הראשון, עד-יום השביעי. 
טז וביום הראשון, מקרא-קודש, וביום השביעי, מקרא-קודש יהיה לכם:  כל-מלאכה, לא-ייעשה בהם--אך אשר ייאכל לכל-נפש, הוא לבדו ייעשה לכם. 
יז ושמרתם, את-המצות, כי בעצם היום הזה, הוצאתי את-צבאותיכם מארץ מצריים; ושמרתם את-היום הזה, לדורותיכם--חוקת עולם. 
יח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בערב, תאכלו, מצות:  עד יום האחד ועשרים, לחודש--בערב. 
יט שבעת ימים--שאור, לא יימצא בבתיכם:  כי כל-אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל--בגר, ובאזרח הארץ. 
כ כל-מחמצת, לא תאכלו; בכול, מושבותיכם, תאכלו, מצות. 
כא ויקרא משה לכל-זקני ישראל, ויאמר אליהם:  משכו, וקחו לכם צאן למשפחותיכם--ושחטו הפסח. 
כב ולקחתם אגודת איזוב, וטבלתם בדם אשר-בסף, והגעתם אל-המשקוף ואל-שתי המזוזות, מן-הדם אשר בסף; ואתם, לא תצאו איש מפתח-ביתו--עד-בוקר. 
כג ועבר יהוה, לנגוף את-מצריים, וראה את-הדם על-המשקוף, ועל שתי המזוזות; ופסח יהוה, על-הפתח, ולא ייתן המשחית, לבוא אל-בתיכם לנגוף. 
כד ושמרתם, את-הדבר הזה, לחוק-לך ולבניך, עד-עולם. 
כה והיה כי-תבואו אל-הארץ, אשר ייתן יהוה לכם--כאשר דיבר; ושמרתם, את-העבודה הזאת. 
כו והיה, כי-יאמרו אליכם בניכם:  מה העבודה הזאת, לכם. 
כז ואמרתם זבח-פסח הוא ליהוה, אשר פסח על-בתי בני-ישראל במצריים, בנוגפו את-מצריים, ואת-בתינו הציל; וייקוד העם, וישתחוו. 
כח וילכו ויעשו, בני ישראל:  כאשר ציווה יהוה את-משה ואהרון, כן עשו. 
כט ויהי בחצי הלילה, ויהוה הכה כל-בכור בארץ מצריים, מבכור פרעה היושב על-כיסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור; וכול, בכור בהמה. 
ל ויקם פרעה לילה, הוא וכל-עבדיו וכל-מצריים, ותהי צעקה גדולה, במצריים:  כי-אין בית, אשר אין-שם מת. 
לא ויקרא למשה ולאהרון לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי--גם-אתם, גם-בני ישראל; ולכו עבדו את-יהוה, כדברכם. 
לב גם-צאנכם גם-בקרכם קחו כאשר דיברתם, ולכו; ובירכתם, גם-אותי. 
לג ותחזק מצריים על-העם, למהר לשלחם מן-הארץ:  כי אמרו, כולנו מתים. 
לד ויישא העם את-בצקו, טרם יחמץ; משארותם צרורות בשמלותם, על-שכמם. 
לה ובני-ישראל עשו, כדבר משה; וישאלו, ממצריים, כלי-כסף וכלי זהב, ושמלות. 
לו ויהוה נתן את-חן העם, בעיני מצריים--וישאילום; וינצלו, את-מצריים. 
לז ויסעו בני-ישראל מרעמסס, סוכותה, כשש-מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף. 
לח וגם-ערב רב, עלה איתם, וצאן ובקר, מקנה כבד מאוד. 
לט ויאפו את-הבצק אשר הוציאו ממצריים, עוגות מצות--כי לא חמץ:  כי-גורשו ממצריים, ולא יכלו להתמהמה, וגם-צידה, לא-עשו להם. 
מ ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצריים--שלושים שנה, וארבע מאות שנה. 
מא ויהי, מקץ שלושים שנה, וארבע מאות, שנה; ויהי, בעצם היום הזה, יצאו כל-צבאות יהוה, מארץ מצריים. 
מב ליל שימורים הוא ליהוה, להוציאם מארץ מצריים:  הוא-הלילה הזה ליהוה, שימורים לכל-בני ישראל לדורותם. 
מג ויאמר יהוה אל-משה ואהרון, זאת חוקת הפסח:  כל-בן-נכר, לא-יאכל בו. 
מד וכל-עבד איש, מקנת-כסף--ומלת אותו, אז יאכל בו. 
מה תושב ושכיר, לא-יאכל בו. 
מו בבית אחד ייאכל, לא-תוציא מן-הבית מן-הבשר חוצה; ועצם, לא תשברו-בו. 
מז כל-עדת ישראל, יעשו אותו. 
מח וכי-יגור איתך גר, ועשה פסח ליהוה--הימול לו כל-זכר ואז יקרב לעשותו, והיה כאזרח הארץ; וכל-ערל, לא-יאכל בו. 
מט תורה אחת, יהיה לאזרח, ולגר, הגר בתוככם. 
נ ויעשו, כל-בני ישראל:  כאשר ציווה יהוה את-משה ואת-אהרון, כן עשו. 
נא ויהי, בעצם היום הזה:  הוציא יהוה את-בני ישראל, מארץ מצריים--על-צבאותם. 
פרק יג
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
ב קדש-לי כל-בכור פטר כל-רחם, בבני ישראל--באדם, ובבהמה:  לי, הוא. 
ג ויאמר משה אל-העם, זכור את-היום הזה אשר יצאתם ממצריים מבית עבדים, כי בחוזק יד, הוציא יהוה אתכם מזה; ולא ייאכל, חמץ. 
ד היום, אתם יוצאים, בחודש, האביב. 
ה והיה כי-יביאך יהוה אל-ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והחיווי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב, ודבש; ועבדת את-העבודה הזאת, בחודש הזה. 
ו שבעת ימים, תאכל מצות; וביום, השביעי, חג, ליהוה. 
ז מצות, ייאכל, את, שבעת הימים; ולא-ייראה לך חמץ, ולא-ייראה לך שאור--בכל-גבולך. 
ח והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור:  בעבור זה, עשה יהוה לי, בצאתי, ממצריים. 
ט והיה לך לאות על-ידך, ולזיכרון בין עיניך, למען תהיה תורת יהוה, בפיך:  כי ביד חזקה, הוציאך יהוה ממצריים. 
י ושמרת את-החוקה הזאת, למועדה, מימים, ימימה. 
יא והיה כי-יביאך יהוה, אל-ארץ הכנעני, כאשר נשבע לך, ולאבותיך; ונתנה, לך. 
יב והעברת כל-פטר-רחם, ליהוה; וכל-פטר שגר בהמה, אשר יהיה לך הזכרים--ליהוה. 
יג וכל-פטר חמור תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; וכול בכור אדם בבניך, תפדה. 
יד והיה כי-ישאלך בנך, מחר--לאמור מה-זאת:  ואמרת אליו--בחוזק יד הוציאנו יהוה ממצריים, מבית עבדים. 
טו ויהי, כי-הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג יהוה כל-בכור בארץ מצריים, מבכור אדם ועד-בכור בהמה; על-כן אני זובח ליהוה, כל-פטר רחם הזכרים, וכל-בכור בניי, אפדה. 
טז והיה לאות על-ידך, ולטוטפות בין עיניך:  כי בחוזק יד, הוציאנו יהוה ממצריים. 
יז ויהי, בשלח פרעה את-העם, ולא-נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא:  כי אמר אלוהים, פן-יינחם העם בראותם מלחמה--ושבו מצריימה. 
יח ויסב אלוהים את-העם דרך המדבר, ים-סוף; וחמושים עלו בני-ישראל, מארץ מצריים. 
יט וייקח משה את-עצמות יוסף, עימו:  כי השבע השביע את-בני ישראל, לאמור, פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את-עצמותיי מזה איתכם. 
כ ויסעו, מסוכות; ויחנו באיתם, בקצה המדבר. 
כא ויהוה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם--ללכת, יומם ולילה. 
כב לא-ימיש עמוד הענן, יומם, ועמוד האש, לילה--לפני, העם. 
פרק יד
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
ב דבר, אל-בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים:  לפני בעל צפון, נכחו תחנו על-הים. 
ג ואמר פרעה לבני ישראל, נבוכים הם בארץ; סגר עליהם, המדבר. 
ד וחיזקתי את-לב-פרעה, ורדף אחריהם, ואיכבדה בפרעה ובכל-חילו, וידעו מצריים כי-אני יהוה; ויעשו-כן. 
ה ויוגד למלך מצריים, כי ברח העם; וייהפך לבב פרעה ועבדיו, אל-העם, ויאמרו מה-זאת עשינו, כי-שילחנו את-ישראל מעובדנו. 
ו ויאסור, את-רכבו; ואת-עמו, לקח עימו. 
ז וייקח, שש-מאות רכב בחור, וכול, רכב מצריים; ושלישים, על-כולו. 
ח ויחזק יהוה, את-לב פרעה מלך מצריים, וירדוף, אחרי בני ישראל; ובני ישראל, יוצאים ביד רמה. 
ט וירדפו מצריים אחריהם, וישיגו אותם חונים על-הים, כל-סוס רכב פרעה, ופרשיו וחילו--על-פי, החירות, לפני, בעל צפון. 
י ופרעה, הקריב; וישאו בני-ישראל את-עיניהם והנה מצריים נוסע אחריהם, וייראו מאוד, ויצעקו בני-ישראל, אל-יהוה. 
יא ויאמרו, אל-משה, המבלי אין-קברים במצריים, לקחתנו למות במדבר:  מה-זאת עשית לנו, להוציאנו ממצריים. 
יב הלוא-זה הדבר, אשר דיברנו אליך במצריים לאמור, חדל ממנו, ונעבדה את-מצריים:  כי טוב לנו עבוד את-מצריים, ממותנו במדבר. 
יג ויאמר משה אל-העם, אל-תיראו--התייצבו וראו את-ישועת יהוה, אשר-יעשה לכם היום:  כי, אשר ראיתם את-מצריים היום--לא תוסיפו לראותם עוד, עד-עולם. 
יד יהוה, יילחם לכם; ואתם, תחרישון. 
טו ויאמר יהוה אל-משה, מה-תצעק אליי; דבר אל-בני-ישראל, וייסעו. 
טז ואתה הרם את-מטך, ונטה את-ידך על-הים--ובקעהו; ויבואו בני-ישראל בתוך הים, ביבשה. 
יז ואני, הנני מחזק את-לב מצריים, ויבואו, אחריהם; ואיכבדה בפרעה ובכל-חילו, ברכבו ובפרשיו. 
יח וידעו מצריים, כי-אני יהוה, בהיכבדי בפרעה, ברכבו ובפרשיו. 
יט וייסע מלאך האלוהים, ההולך לפני מחנה ישראל, וילך, מאחריהם; וייסע עמוד הענן, מפניהם, ויעמוד, מאחריהם. 
כ ויבוא בין מחנה מצריים, ובין מחנה ישראל, ויהי הענן והחושך, ויאר את-הלילה; ולא-קרב זה אל-זה, כל-הלילה. 
כא ויט משה את-ידו, על-הים, ויולך יהוה את-הים ברוח קדים עזה כל-הלילה, וישם את-הים לחרבה; וייבקעו, המים. 
כב ויבואו בני-ישראל בתוך הים, ביבשה; והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם. 
כג וירדפו מצריים, ויבואו אחריהם--כול סוס פרעה, רכבו ופרשיו:  אל-תוך, הים. 
כד ויהי, באשמורת הבוקר, וישקף יהוה אל-מחנה מצריים, בעמוד אש וענן; ויהם, את מחנה מצריים. 
כה ויסר, את אופן מרכבותיו, וינהגהו, בכבדות; ויאמר מצריים, אנוסה מפני ישראל--כי יהוה, נלחם להם במצריים. 
כו ויאמר יהוה אל-משה, נטה את-ידך על-הים; וישובו המים על-מצריים, על-רכבו ועל-פרשיו. 
כז ויט משה את-ידו על-הים, וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, ומצריים, נסים לקראתו; וינער יהוה את-מצריים, בתוך הים. 
כח וישובו המים, ויכסו את-הרכב ואת-הפרשים, לכול חיל פרעה, הבאים אחריהם בים:  לא-נשאר בהם, עד-אחד. 
כט ובני ישראל הלכו ביבשה, בתוך הים; והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם. 
ל ויושע יהוה ביום ההוא, את-ישראל--מיד מצריים; וירא ישראל את-מצריים, מת על-שפת הים. 
לא וירא ישראל את-היד הגדולה, אשר עשה יהוה במצריים, וייראו העם, את-יהוה; ויאמינו, ביהוה, ובמשה, עבדו. 
פרק טו
א אז ישיר-משה ובני ישראל את-השירה הזאת, ליהוה, ויאמרו, לאמור: אשירה ליהוה כי-גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים.
ב עוזי וזמרת יה, ויהי-לי  שועה;    זה אלי ואנווהו,    אלוהי  י וארוממנהו.
ג יהוה, איש מלחמה; יהוה,  ו.   
ד מרכבות פרעה וחילו, ירה בים;    ומבחר  ישיו, טובעו בים-סוף.   
ה תהומות, יכסיומו; ירדו במצולות, כמו-  ן.   
ו ימינך יהוה, נאדרי בכוח;    ימינך  וה, תרעץ אויב.   
ז וברוב גאונך, תהרוס  יך;    תשלח, חרונך--יאכלמו, כקש.   
ח וברוח  יך נערמו מים,    ניצבו כמו-נד  זלים;    קפאו תהומות, בלב-ים.   
ט אמר אויב ארדוף אשיג, אחלק שלל; תמלאמו נפשי-- אריק חרבי, תורישמו ידי.
י נשפת  וחך, כיסמו ים;    צללו, כעופרת, במים,  ירים.   
יא מי-כמוך באלים יהוה,    מי  וך נאדר בקודש;    נורא תהילות, עושה  א.   
יב נטית, ימינך--תבלעמו, ארץ.   
יג נחית  סדך, עם-זו גאלת;    ניהלת בעוזך, אל-נווה  דשך.   
יד שמעו עמים, ירגזון;    חיל  ז, יושבי פלשת.   
טו אז נבהלו, אלופי  ום--    אילי מואב, יאחזמו רעד;    נמוגו,  ל יושבי כנען.   
טז תיפול עליהם אימתה  חד,    בגדול זרועך יידמו כאבן:    עד-  בור עמך יהוה,    עד-יעבור עם-זו  ית.   
יז תביאמו, ותיטעמו בהר נחלתך--    מכון  בתך פעלת, יהוה;    מיקדש, אדוניי כוננו  יך.   
יח יהוה ימלוך, לעולם ועד.   
יט כי  ס פרעה ברכבו ובפרשיו, בים,    וישב יהוה עליהם,  -מי הים;    ובני ישראל הלכו ביבשה, בתוך הים. 
כ ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון, את-התוף--בידה; ותצאנה כל-הנשים אחריה, בתופים ובמחולות. 
כא ותען להם, מרים:  שירו ליהוה כי-גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים. 
כב ויסע משה את-ישראל מים-סוף, וייצאו אל-מדבר-שור; וילכו שלושת-ימים במדבר, ולא-מצאו מים. 
כג ויבואו מרתה--ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם; על-כן קרא-שמה, מרה. 
כד ויילונו העם על-משה לאמור, מה-נשתה. 
כה ויצעק אל-יהוה, ויורהו יהוה עץ, וישלך אל-המים, וימתקו המים; שם שם לו חוק ומשפט, ושם ניסהו. 
כו ויאמר אם-שמוע תשמע לקול יהוה אלוהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל-חוקיו--כל-המחלה אשר-שמתי במצריים, לא-אשים עליך, כי אני יהוה, רופאך. 
כז ויבואו אילימה--ושם שתים עשרה עינות מים, ושבעים תמרים; ויחנו-שם, על-המים.
פרק טז
א ויסעו, מאילים, ויבואו כל-עדת בני-ישראל אל-מדבר-סין, אשר בין-אילים ובין סיניי--בחמישה עשר יום לחודש השני, לצאתם מארץ מצריים. 
ב ויילונו כל-עדת בני-ישראל, על-משה ועל-אהרון--במדבר. 
ג ויאמרו אליהם בני ישראל, מי-ייתן מותנו ביד-יהוה בארץ מצריים, בשבתנו על-סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע:  כי-הוצאתם אותנו אל-המדבר הזה, להמית את-כל-הקהל הזה ברעב. 
ד ויאמר יהוה אל-משה, הנני ממטיר לכם לחם מן-השמיים; ויצא העם ולקטו דבר-יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם-לא. 
ה והיה ביום השישי, והכינו את אשר-יביאו; והיה משנה, על אשר-ילקטו יום יום. 
ו ויאמר משה ואהרון, אל-כל-בני ישראל:  ערב--וידעתם, כי יהוה הוציא אתכם מארץ מצריים. 
ז ובוקר, וראיתם את-כבוד יהוה, בשומעו את-תלונותיכם, על-יהוה; ונחנו מה, כי תלינו עלינו. 
ח ויאמר משה, בתת יהוה לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע, בשמוע יהוה את-תלונותיכם, אשר-אתם מלינים עליו; ונחנו מה, לא-עלינו תלונותיכם כי על-יהוה. 
ט ויאמר משה, אל-אהרון, אמור אל-כל-עדת בני ישראל, קרבו לפני יהוה:  כי שמע, את תלונותיכם. 
י ויהי, כדבר אהרון אל-כל-עדת בני-ישראל, ויפנו, אל-המדבר; והנה כבוד יהוה, נראה בענן. 
יא וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
יב שמעתי, את-תלונות בני ישראל--דבר אליהם לאמור בין הערביים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו-לחם; וידעתם, כי אני יהוה אלוהיכם. 
יג ויהי בערב--ותעל השליו, ותכס את-המחנה; ובבוקר, הייתה שכבת הטל, סביב, למחנה. 
יד ותעל, שכבת הטל; והנה על-פני המדבר, דק מחוספס--דק ככפור, על-הארץ. 
טו ויראו בני-ישראל, ויאמרו איש אל-אחיו מן הוא--כי לא ידעו, מה-הוא; ויאמר משה, אליהם, הוא הלחם, אשר נתן יהוה לכם לאוכלה. 
טז זה הדבר, אשר ציווה יהוה, לקטו ממנו, איש לפי אוכלו:  עומר לגולגולת, מספר נפשותיכם--איש לאשר באוהלו, תיקחו. 
יז ויעשו-כן, בני ישראל; וילקטו, המרבה והממעיט. 
יח וימודו בעומר--ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר:  איש לפי-אוכלו, לקטו. 
יט ויאמר משה, אליהם:  איש, אל-יותר ממנו עד-בוקר. 
כ ולא-שמעו אל-משה, ויותירו אנשים ממנו עד-בוקר, וירום תולעים, ויבאש; ויקצוף עליהם, משה. 
כא וילקטו אותו בבוקר בבוקר, איש כפי אוכלו; וחם השמש, ונמס. 
כב ויהי ביום השישי, לקטו לחם משנה--שני העומר, לאחד; ויבואו כל-נשיאי העדה, ויגידו למשה. 
כג ויאמר אליהם, הוא אשר דיבר יהוה--שבתון שבת-קודש ליהוה, מחר:  את אשר-תאפו איפו, ואת אשר-תבשלו בשלו, ואת כל-העודף, הניחו לכם למשמרת עד-הבוקר. 
כד ויניחו אותו עד-הבוקר, כאשר ציווה משה; ולא הבאיש, ורימה לא-הייתה בו. 
כה ויאמר משה אכלוהו היום, כי-שבת היום ליהוה:  היום, לא תמצאוהו בשדה. 
כו ששת ימים, תלקטוהו; וביום השביעי שבת, לא יהיה-בו. 
כז ויהי ביום השביעי, יצאו מן-העם ללקוט; ולא, מצאו. 
כח ויאמר יהוה, אל-משה:  עד-אנה, מיאנתם, לשמור מצוותיי, ותורותיי. 
כט ראו, כי-יהוה נתן לכם השבת--על-כן הוא נותן לכם ביום השישי, לחם יומיים; שבו איש תחתיו, אל-ייצא איש ממקומו--ביום השביעי. 
ל וישבתו העם, ביום השביעי. 
לא ויקראו בית-ישראל את-שמו, מן; והוא, כזרע גד לבן, וטעמו, כצפיחית בדבש. 
לב ויאמר משה, זה הדבר אשר ציווה יהוה--מלוא העומר ממנו, למשמרת לדורותיכם:  למען יראו את-הלחם, אשר האכלתי אתכם במדבר, בהוציאי אתכם, מארץ מצריים. 
לג ויאמר משה אל-אהרון, קח צנצנת אחת, ותן-שמה מלוא-העומר, מן; והנח אותו לפני יהוה, למשמרת לדורותיכם. 
לד כאשר ציווה יהוה, אל-משה; ויניחהו אהרון לפני העדות, למשמרת. 
לה ובני ישראל, אכלו את-המן ארבעים שנה--עד-בואם, אל-ארץ נושבת:  את-המן, אכלו--עד-בואם, אל-קצה ארץ כנען. 
לו והעומר, עשירית האיפה הוא. 
פרק יז
א ויסעו כל-עדת בני-ישראל ממדבר-סין, למסעיהם--על-פי יהוה; ויחנו, ברפידים, ואין מים, לשתות העם. 
ב וירב העם, עם-משה, ויאמרו, תנו-לנו מים ונשתה; ויאמר להם, משה, מה-תריבון עימדי, מה-תנסון את-יהוה. 
ג ויצמא שם העם למים, וילן העם על-משה; ויאמר, למה זה העליתנו ממצריים, להמית אותי ואת-בניי ואת-מקניי, בצמא. 
ד ויצעק משה אל-יהוה לאמור, מה אעשה לעם הזה; עוד מעט, וסקלוני. 
ה ויאמר יהוה אל-משה, עבור לפני העם, וקח איתך, מזקני ישראל; ומטך, אשר הכית בו את-היאור--קח בידך, והלכת. 
ו הנני עומד לפניך שם על-הצור, בחורב, והכית בצור ויצאו ממנו מים, ושתה העם; ויעש כן משה, לעיני זקני ישראל. 
ז ויקרא שם המקום, מסה ומריבה:  על-ריב בני ישראל, ועל נסותם את-יהוה לאמור, היש יהוה בקרבנו, אם-אין. 
ח ויבוא, עמלק; ויילחם עם-ישראל, ברפידים. 
ט ויאמר משה אל-יהושוע בחר-לנו אנשים, וצא הילחם בעמלק; מחר, אנוכי ניצב על-ראש הגבעה, ומטה האלוהים, בידי. 
י ויעש יהושוע, כאשר אמר-לו משה--להילחם, בעמלק; ומשה אהרון וחור, עלו ראש הגבעה. 
יא והיה, כאשר ירים משה ידו--וגבר ישראל; וכאשר יניח ידו, וגבר עמלק. 
יב וידי משה כבדים, ויקחו-אבן וישימו תחתיו ויישב עליה; ואהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה, עד-בוא השמש. 
יג ויחלוש יהושוע את-עמלק ואת-עמו, לפי-חרב. 
יד ויאמר יהוה אל-משה, כתוב זאת זיכרון בספר, ושים, באוזני יהושוע:  כי-מחה אמחה את-זכר עמלק, מתחת השמיים. 
טו וייבן משה, מזבח; ויקרא שמו, יהוה ניסי. 
טז ויאמר, כי-יד על-כס יה, מלחמה ליהוה, בעמלק--מדור, דור. 
פרק יח
א וישמע יתרו כוהן מדיין, חותן משה, את כל-אשר עשה אלוהים למשה, ולישראל עמו:  כי-הוציא יהוה את-ישראל, ממצריים. 
ב וייקח, יתרו חותן משה, את-ציפורה, אשת משה--אחר, שילוחיה. 
ג ואת, שני בניה:  אשר שם האחד, גרשום--כי אמר, גר הייתי בארץ נוכרייה. 
ד ושם האחד, אליעזר--כי-אלוהי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה. 
ה ויבוא יתרו חותן משה, ובניו ואשתו--אל-משה:  אל-המדבר, אשר-הוא חונה שם--הר האלוהים. 
ו ויאמר, אל-משה, אני חותנך יתרו, בא אליך; ואשתך--ושני בניה, עימה. 
ז וייצא משה לקראת חותנו, וישתחו ויישק-לו, וישאלו איש-לריעהו, לשלום; ויבואו, האוהלה. 
ח ויספר משה, לחותנו, את כל-אשר עשה יהוה לפרעה ולמצריים, על אודות ישראל:  את כל-התלאה אשר מצאתם בדרך, ויצילם יהוה. 
ט וייחד יתרו--על כל-הטובה, אשר-עשה יהוה לישראל:  אשר הצילו, מיד מצריים. 
י ויאמר, יתרו, ברוך יהוה, אשר הציל אתכם מיד מצריים ומיד פרעה:  אשר הציל את-העם, מתחת יד-מצריים. 
יא עתה ידעתי, כי-גדול יהוה מכל-האלוהים:  כי בדבר, אשר זדו עליהם. 
יב וייקח יתרו חותן משה, עולה וזבחים--לאלוהים; ויבוא אהרון וכול זקני ישראל, לאכול-לחם עם-חותן משה--לפני האלוהים. 
יג ויהי, ממוחרת, ויישב משה, לשפוט את-העם; ויעמוד העם על-משה, מן-הבוקר עד-הערב. 
יד וירא חותן משה, את כל-אשר-הוא עושה לעם; ויאמר, מה-הדבר הזה אשר אתה עושה לעם--מדוע אתה יושב לבדך, וכל-העם ניצב עליך מן-בוקר עד-ערב. 
טו ויאמר משה, לחותנו:  כי-יבוא אליי העם, לדרוש אלוהים. 
טז כי-יהיה להם דבר, בא אליי, ושפטתי, בין איש ובין ריעהו; והודעתי את-חוקי האלוהים, ואת-תורותיו. 
יז ויאמר חותן משה, אליו:  לא-טוב, הדבר, אשר אתה, עושה. 
יח נבול תיבול--גם-אתה, גם-העם הזה אשר עימך:  כי-כבד ממך הדבר, לא-תוכל עשוהו לבדך. 
יט עתה שמע בקולי, איעצך, ויהי אלוהים, עימך; היה אתה לעם, מול האלוהים, והבאת אתה את-הדברים, אל-האלוהים. 
כ והזהרת אתהם, את-החוקים ואת-התורות; והודעת להם, את-הדרך ילכו בה, ואת-המעשה, אשר יעשון. 
כא ואתה תחזה מכל-העם אנשי-חיל יראי אלוהים, אנשי אמת--שונאי בצע; ושמת עליהם, שרי אלפים שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות. 
כב ושפטו את-העם, בכל-עת, והיה כל-הדבר הגדול יביאו אליך, וכל-הדבר הקטון ישפטו-הם; והקל, מעליך, ונשאו, איתך. 
כג אם את-הדבר הזה, תעשה, וציווך אלוהים, ויכולת עמוד; וגם כל-העם הזה, על-מקומו יבוא בשלום. 
כד וישמע משה, לקול חותנו; ויעש, כול אשר אמר. 
כה ויבחר משה אנשי-חיל מכל-ישראל, וייתן אותם ראשים על-העם--שרי אלפים שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. 
כו ושפטו את-העם, בכל-עת:  את-הדבר הקשה יביאון אל-משה, וכל-הדבר הקטון ישפוטו הם. 
כז וישלח משה, את-חותנו; וילך לו, אל-ארצו. 
פרק יט
א בחודש, השלישי, לצאת בני-ישראל, מארץ מצריים--ביום הזה, באו מדבר סיניי. 
ב ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיניי, ויחנו, במדבר; וייחן-שם ישראל, נגד ההר. 
ג ומשה עלה, אל-האלוהים; ויקרא אליו יהוה, מן-ההר לאמור, כה תאמר לבית יעקוב, ותגד לבני ישראל. 
ד אתם ראיתם, אשר עשיתי למצריים; ואשא אתכם על-כנפי נשרים, ואביא אתכם אליי. 
ה ועתה, אם-שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם, את-בריתי--והייתם לי סגולה מכל-העמים, כי-לי כל-הארץ. 
ו ואתם תהיו-לי ממלכת כוהנים, וגוי קדוש:  אלה, הדברים, אשר תדבר, אל-בני ישראל. 
ז ויבוא משה, ויקרא לזקני העם; וישם לפניהם, את כל-הדברים האלה, אשר ציווהו, יהוה. 
ח ויענו כל-העם יחדיו ויאמרו, כול אשר-דיבר יהוה נעשה; וישב משה את-דברי העם, אל-יהוה. 
ט ויאמר יהוה אל-משה, הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם-בך יאמינו לעולם; ויגד משה את-דברי העם, אל-יהוה. 
י ויאמר יהוה אל-משה לך אל-העם, וקידשתם היום ומחר; וכיבסו, שמלותם. 
יא והיו נכונים, ליום השלישי:  כי ביום השלישי, יירד יהוה לעיני כל-העם--על-הר סיניי. 
יב והגבלת את-העם סביב לאמור, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו:  כל-הנוגע בהר, מות יומת. 
יג לא-תיגע בו יד, כי-סקול ייסקל או-ירה יירה--אם-בהמה אם-איש, לא יחיה; במשוך, היובל, המה, יעלו בהר. 
יד ויירד משה מן-ההר, אל-העם; ויקדש, את-העם, ויכבסו, שמלותם. 
טו ויאמר, אל-העם, היו נכונים, לשלושת ימים:  אל-תיגשו, אל-אישה. 
טז ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על-ההר, וקול שופר, חזק מאוד; ויחרד כל-העם, אשר במחנה. 
יז ויוצא משה את-העם לקראת האלוהים, מן-המחנה; ויתייצבו, בתחתית ההר. 
יח והר סיניי, עשן כולו, מפני אשר ירד עליו יהוה, באש; ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל-ההר מאוד. 
יט ויהי קול השופר, הולך וחזק מאוד; משה ידבר, והאלוהים יעננו בקול. 
כ ויירד יהוה על-הר סיניי, אל-ראש ההר; ויקרא יהוה למשה אל-ראש ההר, ויעל משה. 
כא ויאמר יהוה אל-משה, רד העד בעם:  פן-יהרסו אל-יהוה לראות, ונפל ממנו רב. 
כב וגם הכוהנים הניגשים אל-יהוה, יתקדשו:  פן-יפרוץ בהם, יהוה. 
כג ויאמר משה, אל-יהוה, לא-יוכל העם, לעלות אל-הר סיניי:  כי-אתה העדות בנו, לאמור, הגבל את-ההר, וקידשתו. 
כד ויאמר אליו יהוה לך-רד, ועלית אתה ואהרון עימך; והכוהנים והעם, אל-יהרסו לעלות אל-יהוה--פן-יפרוץ-בם. 
כה ויירד משה, אל-העם; ויאמר, אליהם. 
פרק כ
א וידבר אלוהים, את כל-הדברים האלה לאמור. 
ב * אנוכי יהוה אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים:  לא-יהיה לך אלוהים אחרים, על-פניי. 
ג לא-תעשה לך פסל, וכל-תמונה, אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת--ואשר במים, מתחת לארץ. 
ד לא-תשתחווה להם, ולא תועבדם:  כי אנוכי יהוה אלוהיך, אל קנא--פוקד עוון אבות על-בנים על-שילשים ועל-ריבעים, לשונאיי. 
ה ועושה חסד, לאלפים--לאוהביי, ולשומרי מצוותיי. 
ו לא תישא את-שם-יהוה אלוהיך, לשוא:  כי לא ינקה יהוה, את אשר-יישא את-שמו לשוא. 
ז זכור את-יום השבת, לקדשו. 
ח ששת ימים תעבוד, ועשית כל-מלאכתך. 
ט ויום, השביעי--שבת, ליהוה אלוהיך:  לא-תעשה כל-מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך, אשר בשעריך. 
י כי ששת-ימים עשה יהוה את-השמיים ואת-הארץ, את-הים ואת-כל-אשר-בם, וינח, ביום השביעי; על-כן, בירך יהוה את-יום השבת--ויקדשהו. 
יא כבד את-אביך, ואת-אימך--למען, יאריכון ימיך, על האדמה, אשר-יהוה אלוהיך נותן לך. 
יב לא תרצח,    לא תנאף;    לא תגנוב,    לא-תענה בריעך עד שקר. 
יג לא תחמוד, בית ריעך;    לא-תחמוד אשת ריעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכול, אשר לריעך. 
יד וכל-העם רואים את-הקולות ואת-הלפידים, ואת קול השופר, ואת-ההר, עשן; וירא העם וינועו, ויעמדו מרחוק. 
טו ויאמרו, אל-משה, דבר-אתה עימנו, ונשמעה; ואל-ידבר עימנו אלוהים, פן-נמות. 
טז ויאמר משה אל-העם, אל-תיראו, כי לבעבור נסות אתכם, בא האלוהים; ובעבור, תהיה יראתו על-פניכם--לבלתי תחטאו. 
יז ויעמוד העם, מרחוק; ומשה ניגש אל-הערפל, אשר-שם האלוהים. 
יח ויאמר יהוה אל-משה, כה תאמר אל-בני ישראל:  אתם ראיתם--כי מן-השמיים, דיברתי עימכם. 
יט לא תעשון, איתי:  אלוהי כסף ואלוהי זהב, לא תעשו לכם. 
כ מזבח אדמה, תעשה-לי, וזבחת עליו את-עולותיך ואת-שלמיך, את-צאנך ואת-בקרך; בכל-המקום אשר אזכיר את-שמי, אבוא אליך ובירכתיך. 
כא ואם-מזבח אבנים תעשה-לי, לא-תבנה אתהן גזית:  כי חרבך הנפת עליה, ותחללהא. 
כב ולא-תעלה במעלות, על-מזבחי:  אשר לא-תיגלה ערוותך, עליו. 
פרק כא
א ואלה, המשפטים, אשר תשים, לפניהם. 
ב כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד; ובשביעית--ייצא לחופשי, חינם. 
ג אם-בגפו יבוא, בגפו ייצא; אם-בעל אישה הוא, ויצאה אשתו עימו. 
ד אם-אדוניו ייתן-לו אישה, וילדה-לו בנים או בנות--האישה וילדיה, תהיה לאדוניה, והוא, ייצא בגפו. 
ה ואם-אמור יאמר, העבד, אהבתי את-אדוני, את-אשתי ואת-בניי; לא אצא, חופשי. 
ו והגישו אדוניו, אל-האלוהים, והגישו אל-הדלת, או אל-המזוזה; ורצע אדוניו את-אוזנו במרצע, ועבדו לעולם. 
ז וכי-ימכור איש את-בתו, לאמה--לא תצא, כצאת העבדים. 
ח אם-רעה בעיני אדוניה, אשר-לו יעדה--והפדה:  לעם נוכרי לא-ימשול למוכרה, בבגדו-בה. 
ט ואם-לבנו, ייעדנה--כמשפט הבנות, יעשה-לה. 
י אם-אחרת, ייקח-לו--שארה כסותה ועונתה, לא יגרע. 
יא ואם-שלוש-אלה--לא יעשה, לה:  ויצאה חינם, אין כסף. 
יב מכה איש ומת, מות יומת. 
יג ואשר לא צדה, והאלוהים אינה לידו--ושמתי לך מקום, אשר ינוס שמה. 
יד וכי-יזיד איש על-ריעהו, להורגו בעורמה--מעם מזבחי, תיקחנו למות. 
טו ומכה אביו ואימו, מות יומת. 
טז וגונב איש ומכרו ונמצא בידו, מות יומת. 
יז ומקלל אביו ואימו, מות יומת. 
יח וכי-יריבון אנשים--והכה-איש את-ריעהו, באבן או באגרוף; ולא ימות, ונפל למשכב. 
יט אם-יקום והתהלך בחוץ, על-משענתו--וניקה המכה:  רק שבתו ייתן, ורפוא ירפא. 
כ וכי-יכה איש את-עבדו או את-אמתו, בשבט, ומת, תחת ידו--נקום, יינקם. 
כא אך אם-יום או יומיים, יעמוד--לא יוקם, כי כספו הוא. 
כב וכי-יינצו אנשים, ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה, ולא יהיה, אסון--ענוש ייענש, כאשר ישית עליו בעל האישה, ונתן, בפלילים. 
כג ואם-אסון, יהיה--ונתת נפש, תחת נפש. 
כד עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל. 
כה כווייה תחת כווייה, פצע תחת פצע, חבורה, תחת חבורה. 
כו וכי-יכה איש את-עין עבדו, או-את-עין אמתו--ושיחתה:  לחופשי ישלחנו, תחת עינו. 
כז ואם-שן עבדו או-שן אמתו, יפיל--לחופשי ישלחנו, תחת שינו. 
כח וכי-ייגח שור את-איש או את-אישה, ומת--סקול ייסקל השור, ולא ייאכל את-בשרו, ובעל השור, נקי. 
כט ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש, או אישה--השור, ייסקל, וגם-בעליו, יומת. 
ל אם-כופר, יושת עליו--ונתן פדיון נפשו, ככול אשר-יושת עליו. 
לא או-בן ייגח, או-בת ייגח--כמשפט הזה, ייעשה לו. 
לב אם-עבד ייגח השור, או אמה--כסף שלושים שקלים, ייתן לאדוניו, והשור, ייסקל. 
לג וכי-יפתח איש בור, או כי-יכרה איש בור--ולא יכסנו; ונפל-שמה שור, או חמור. 
לד בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו; והמת, יהיה-לו. 
לה וכי-ייגוף שור-איש את-שור ריעהו, ומת--ומכרו את-השור החי, וחצו את-כספו, וגם את-המת, יחצון. 
לו או נודע, כי שור נגח הוא מתמול שלשום, ולא ישמרנו, בעליו--שלם ישלם שור תחת השור, והמת יהיה-לו. 
לז כי יגנוב-איש שור או-שה, וטבחו או מכרו--חמישה בקר, ישלם תחת השור, וארבע-צאן, תחת השה.
פרק כב
א אם-במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת--אין לו, דמים. 
ב אם-זרחה השמש עליו, דמים לו:  שלם ישלם--אם-אין לו, ונמכר בגניבתו. 
ג אם-הימצא תימצא בידו הגניבה, משור עד-חמור עד-שה--חיים:  שניים, ישלם. 
ד כי יבער-איש, שדה או-כרם, ושילח את-בעירו, וביער בשדה אחר--מיטב שדהו ומיטב כרמו, ישלם. 
ה כי-תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש, או הקמה, או השדה--שלם ישלם, המבעיר את-הבעירה. 
ו כי-ייתן איש אל-ריעהו כסף או-כלים, לשמור, וגונב, מבית האיש--אם-יימצא הגנב, ישלם שניים. 
ז אם-לא יימצא הגנב, ונקרב בעל-הבית אל-האלוהים:  אם-לא שלח ידו, במלאכת ריעהו. 
ח על-כל-דבר-פשע על-שור על-חמור על-שה על-שלמה על-כל-אבידה, אשר יאמר כי-הוא זה--עד האלוהים, יבוא דבר-שניהם:  אשר ירשיעון אלוהים, ישלם שניים לריעהו. 
ט כי-ייתן איש אל-ריעהו חמור או-שור או-שה, וכל-בהמה--לשמור; ומת או-נשבר או-נשבה, אין רואה. 
י שבועת יהוה, תהיה בין שניהם--אם-לא שלח ידו, במלאכת ריעהו; ולקח בעליו, ולא ישלם. 
יא ואם-גנוב ייגנב, מעימו--ישלם, לבעליו. 
יב אם-טרוף ייטרף, יביאהו עד:  הטריפה, לא ישלם. 
יג וכי-ישאל איש מעם ריעהו, ונשבר או-מת; בעליו אין-עימו, שלם ישלם. 
יד אם-בעליו עימו, לא ישלם:  אם-שכיר הוא, בא בשכרו. 
טו וכי-יפתה איש, בתולה אשר לא-אורשה--ושכב עימה:  מהור ימהרנה לו, לאישה. 
טז אם-מאן ימאן אביה, לתיתה לו--כסף ישקול, כמוהר הבתולות. 
יז מכשפה, לא תחייה. 
יח כל-שוכב עם-בהמה, מות יומת. 
יט זובח לאלוהים, יוחרם--בלתי ליהוה, לבדו. 
כ וגר לא-תונה, ולא תלחצנו:  כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. 
כא כל-אלמנה ויתום, לא תענון. 
כב אם-ענה תענה, אותו--כי אם-צעוק יצעק אליי, שמוע אשמע צעקתו. 
כג וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב; והיו נשיכם אלמנות, ובניכם יתומים. 
כד אם-כסף תלווה את-עמי, את-העני עימך--לא-תהיה לו, כנושה; לא-תשימון עליו, נשך. 
כה אם-חבול תחבול, שלמת ריעך--עד-בוא השמש, תשיבנו לו. 
כו כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו; במה ישכב--והיה כי-יצעק אליי, ושמעתי כי-חנון אני. 
כז אלוהים, לא תקלל; ונשיא בעמך, לא תאור. 
כח מלאתך ודמעך, לא תאחר; בכור בניך, תיתן-לי. 
כט כן-תעשה לשורך, לצאנך:  שבעת ימים יהיה עם-אימו, ביום השמיני תיתנו-לי. 
ל ואנשי-קודש, תהיון לי; ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. 
פרק כג
א לא תישא, שמע שוא; אל-תשת ידך עם-רשע, להיות עד חמס. 
ב לא-תהיה אחרי-רבים, לרעות; ולא-תענה על-ריב, לנטות אחרי רבים--להטות. 
ג ודל, לא תהדר בריבו. 
ד כי תפגע שור אויבך, או חמורו--תועה:  השב תשיבנו, לו. 
ה כי-תראה חמור שונאך, רובץ תחת משאו, וחדלת, מעזוב לו--עזוב תעזוב, עימו. 
ו לא תטה משפט אביונך, בריבו. 
ז מדבר-שקר, תרחק; ונקי וצדיק אל-תהרוג, כי לא-אצדיק רשע. 
ח ושוחד, לא תיקח:  כי השוחד יעוור פיקחים, ויסלף דברי צדיקים. 
ט וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר--כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. 
י ושש שנים, תזרע את-ארצך; ואספת, את-תבואתה. 
יא והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם, תאכל חית השדה; כן-תעשה לכרמך, לזיתך. 
יב ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות--למען ינוח, שורך וחמורך, ויינפש בן-אמתך, והגר. 
יג ובכול אשר-אמרתי אליכם, תישמרו; ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא יישמע על-פיך. 
יד שלוש רגלים, תחוג לי בשנה. 
טו את-חג המצות, תשמור--שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך למועד חודש האביב, כי-בו יצאת ממצריים; ולא-ייראו פניי, ריקם. 
טז וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה; וחג האסיף בצאת השנה, באוספך את-מעשיך מן-השדה. 
יז שלוש פעמים, בשנה--ייראה, כל-זכורך, אל-פני, האדון יהוה. 
יח לא-תזבח על-חמץ, דם-זבחי; ולא-ילין חלב-חגי, עד-בוקר. 
יט ראשית, ביכורי אדמתך, תביא, בית יהוה אלוהיך; לא-תבשל גדי, בחלב אימו. 
כ הנה אנוכי שולח מלאך, לפניך, לשמורך, בדרך; ולהביאך, אל-המקום אשר הכינותי. 
כא הישמר מפניו ושמע בקולו, אל-תמר בו:  כי לא יישא לפשעכם, כי שמי בקרבו. 
כב כי אם-שמוע תשמע, בקולו, ועשית, כול אשר אדבר--ואייבתי, את-אויביך, וצרתי, את-צורריך. 
כג כי-ילך מלאכי, לפניך, והביאך אל-האמורי והחיתי, והפריזי והכנעני החיווי והיבוסי; והכחדתיו. 
כד לא-תשתחווה לאלוהיהם ולא תועבדם, ולא תעשה כמעשיהם:  כי הרס תהרסם, ושבר תשבר מצבותיהם. 
כה ועבדתם, את יהוה אלוהיכם, ובירך את-לחמך, ואת-מימיך; והסירותי מחלה, מקרבך. 
כו לא תהיה משכלה ועקרה, בארצך; את-מספר ימיך, אמלא. 
כז את-אימתי, אשלח לפניך, והמותי את-כל-העם, אשר תבוא בהם; ונתתי את-כל-אויביך אליך, עורף. 
כח ושלחתי את-הצרעה, לפניך; וגירשה, את-החיווי את-הכנעני ואת-החיתי--מלפניך. 
כט לא אגרשנו מפניך, בשנה אחת:  פן-תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה. 
ל מעט מעט אגרשנו, מפניך, עד אשר תפרה, ונחלת את-הארץ. 
לא ושתי את-גבולך, מים-סוף ועד-ים פלשתים, וממדבר, עד-הנהר:  כי אתן בידכם, את יושבי הארץ, וגירשתמו, מפניך. 
לב לא-תכרות להם ולאלוהיהם, ברית. 
לג לא יישבו בארצך, פן-יחטיאו אותך לי:  כי תעבוד את-אלוהיהם, כי-יהיה לך למוקש. 
פרק כד
א ואל-משה אמר עלה אל-יהוה, אתה ואהרון נדב ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל; והשתחוויתם, מרחוק. 
ב וניגש משה לבדו אל-יהוה, והם לא ייגשו; והעם, לא יעלו עימו. 
ג ויבוא משה, ויספר לעם את כל-דברי יהוה, ואת, כל-המשפטים; ויען כל-העם קול אחד, ויאמרו, כל-הדברים אשר-דיבר יהוה, נעשה. 
ד ויכתוב משה, את כל-דברי יהוה, וישכם בבוקר, וייבן מזבח תחת ההר; ושתים עשרה מצבה, לשנים עשר שבטי ישראל. 
ה וישלח, את-נערי בני ישראל, ויעלו, עולות; ויזבחו זבחים שלמים, ליהוה--פרים. 
ו וייקח משה חצי הדם, וישם באגנות; וחצי הדם, זרק על-המזבח. 
ז וייקח ספר הברית, ויקרא באוזני העם; ויאמרו, כול אשר-דיבר יהוה נעשה ונשמע. 
ח וייקח משה את-הדם, ויזרוק על-העם; ויאמר, הנה דם-הברית אשר כרת יהוה עימכם, על כל-הדברים, האלה. 
ט ויעל משה, ואהרון--נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל. 
י ויראו, את אלוהי ישראל; ותחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמיים, לטוהר. 
יא ואל-אצילי בני ישראל, לא שלח ידו; ויחזו, את-האלוהים, ויאכלו, וישתו. 
יב ויאמר יהוה אל-משה, עלה אליי ההרה--והיה-שם; ואתנה לך את-לוחות האבן, והתורה והמצוה, אשר כתבתי, להורותם. 
יג ויקם משה, ויהושוע משרתו; ויעל משה, אל-הר האלוהים. 
יד ואל-הזקנים אמר שבו-לנו בזה, עד אשר-נשוב אליכם; והנה אהרון וחור עימכם, מי-בעל דברים ייגש אליהם. 
טו ויעל משה, אל-ההר; ויכס הענן, את-ההר. 
טז וישכון כבוד-יהוה על-הר סיניי, ויכסהו הענן ששת ימים; ויקרא אל-משה ביום השביעי, מתוך הענן. 
יז ומראה כבוד יהוה, כאש אוכלת בראש ההר, לעיני, בני ישראל. 
יח ויבוא משה בתוך הענן, ויעל אל-ההר; ויהי משה, בהר, ארבעים יום, וארבעים לילה. 
פרק כה
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
ב דבר אל-בני ישראל, ויקחו-לי תרומה:  מאת כל-איש אשר יידבנו ליבו, תקחו את-תרומתי. 
ג וזאת, התרומה, אשר תקחו, מאיתם:  זהב וכסף, ונחושת. 
ד ותכלת וארגמן ותולעת שני, ושש ועיזים. 
ה ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים, ועצי שיטים. 
ו שמן, למאור; בשמים לשמן המשחה, ולקטורת הסמים. 
ז אבני-שוהם, ואבני מילואים, לאיפוד, ולחושן. 
ח ועשו לי, מקדש; ושכנתי, בתוכם. 
ט ככול, אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן, ואת תבנית כל-כליו; וכן, תעשו. 
י ועשו ארון, עצי שיטים:  אמתיים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי, קומתו. 
יא וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו; ועשית עליו זר זהב, סביב. 
יב ויצקת לו, ארבע טבעות זהב, ונתת, על ארבע פעמותיו; ושתי טבעות, על-צלעו האחת, ושתי טבעות, על-צלעו השנית. 
יג ועשית בדי, עצי שיטים; וציפית אותם, זהב. 
יד והבאת את-הבדים בטבעות, על צלעות הארון, לשאת את-הארון, בהם. 
טו בטבעות, הארון, יהיו, הבדים:  לא יסורו, ממנו. 
טז ונתת, אל-הארון--את, העדות, אשר אתן, אליך. 
יז ועשית כפורת, זהב טהור:  אמתיים וחצי אורכה, ואמה וחצי רוחבה. 
יח ועשית שניים כרובים, זהב; מקשה תעשה אותם, משני קצות הכפורת. 
יט ועשה כרוב אחד מקצה, מזה, וכרוב-אחד מקצה, מזה; מן-הכפורת תעשו את-הכרובים, על-שני קצותיו. 
כ והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על-הכפורת, ופניהם, איש אל-אחיו; אל-הכפורת--יהיו, פני הכרובים. 
כא ונתת את-הכפורת על-הארון, מלמעלה; ואל-הארון--תיתן את-העדות, אשר אתן אליך. 
כב ונועדתי לך, שם, ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים, אשר על-ארון העדות--את כל-אשר אצווה אותך, אל-בני ישראל. 
כג ועשית שולחן, עצי שיטים:  אמתיים אורכו ואמה רוחבו, ואמה וחצי קומתו. 
כד וציפית אותו, זהב טהור; ועשית לו זר זהב, סביב. 
כה ועשית לו מסגרת טופח, סביב; ועשית זר-זהב למסגרתו, סביב. 
כו ועשית לו, ארבע טבעות זהב; ונתת, את-הטבעות, על ארבע הפיאות, אשר לארבע רגליו. 
כז לעומת, המסגרת, תהיינה, הטבעות--לבתים לבדים, לשאת את-השולחן. 
כח ועשית את-הבדים עצי שיטים, וציפית אותם זהב; ונישא-בם, את-השולחן. 
כט ועשית קערותיו וכפותיו, וקשותיו ומנקייותיו, אשר יוסך, בהן; זהב טהור, תעשה אותם. 
ל ונתת על-השולחן לחם פנים, לפניי תמיד. 
לא ועשית מנורת, זהב טהור; מקשה תיעשה המנורה, ירכה וקנה, גביעיה כפתוריה ופרחיה, ממנה יהיו. 
לב ושישה קנים, יוצאים מצידיה:  שלושה קני מנורה, מצידה האחד, ושלושה קני מנורה, מצידה השני. 
לג שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד, כפתור ופרח, ושלושה גביעים משוקדים בקנה האחד, כפתור ופרח; כן לששת הקנים, היוצאים מן-המנורה. 
לד ובמנורה, ארבעה גביעים:  משוקדים--כפתוריה, ופרחיה. 
לה וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור, תחת-שני הקנים ממנה--לששת, הקנים, היוצאים, מן-המנורה. 
לו כפתוריהם וקנותם, ממנה יהיו; כולה מקשה אחת, זהב טהור. 
לז ועשית את-נרותיה, שבעה; והעלה, את-נרותיה, והאיר, על-עבר פניה. 
לח ומלקחיה ומחתותיה, זהב טהור. 
לט כיכר זהב טהור, יעשה אותה--את כל-הכלים, האלה. 
מ וראה, ועשה:  בתבניתם--אשר-אתה מוראה, בהר. 
פרק כו
א ואת-המשכן תעשה, עשר יריעות:  שש מושזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני--כרובים מעשה חושב, תעשה אותם. 
ב אורך היריעה האחת, שמונה ועשרים באמה, ורוחב ארבע באמה, היריעה האחת; מידה אחת, לכל-היריעות. 
ג חמש היריעות, תהיינה חוברות, אישה, אל-אחותה; וחמש יריעות חוברות, אישה אל-אחותה. 
ד ועשית לולאות תכלת, על שפת היריעה האחת, מקצה, בחוברת; וכן תעשה, בשפת היריעה, הקיצונה, במחברת השנית. 
ה חמישים לולאות, תעשה ביריעה האחת, וחמישים לולאות תעשה בקצה היריעה, אשר במחברת השנית:  מקבילות, הלולאות, אישה, אל-אחותה. 
ו ועשית, חמישים קרסי זהב; וחיברת את-היריעות אישה אל-אחותה, בקרסים, והיה המשכן, אחד. 
ז ועשית יריעות עיזים, לאוהל על-המשכן; עשתי-עשרה יריעות, תעשה אותם. 
ח אורך היריעה האחת, שלושים באמה, ורוחב ארבע באמה, היריעה האחת; מידה אחת, לעשתי עשרה יריעות. 
ט וחיברת את-חמש היריעות, לבד, ואת-שש היריעות, לבד; וכפלת את-היריעה השישית, אל-מול פני האוהל. 
י ועשית חמישים לולאות, על שפת היריעה האחת, הקיצונה, בחוברת; וחמישים לולאות, על שפת היריעה, החוברת, השנית. 
יא ועשית קרסי נחושת, חמישים; והבאת את-הקרסים בלולאות, וחיברת את-האוהל והיה אחד. 
יב וסרח, העודף, ביריעות, האוהל--חצי היריעה, העודפת, תסרח, על אחורי המשכן. 
יג והאמה מזה והאמה מזה, בעודף, באורך, יריעות האוהל:  יהיה סרוח על-צידי המשכן, מזה ומזה--לכסותו. 
יד ועשית מכסה לאוהל, עורות אילים מאודמים, ומכסה עורות תחשים, מלמעלה. 
טו ועשית את-הקרשים, למשכן, עצי שיטים, עומדים. 
טז עשר אמות, אורך הקרש; ואמה וחצי האמה, רוחב הקרש האחד. 
יז שתי ידות, לקרש האחד--משולבות, אישה אל-אחותה; כן תעשה, לכול קרשי המשכן. 
יח ועשית את-הקרשים, למשכן, עשרים קרש, לפאת נגבה תימנה. 
יט וארבעים, אדני-כסף, תעשה, תחת עשרים הקרש:  שני אדנים תחת-הקרש האחד, לשתי ידותיו, ושני אדנים תחת-הקרש האחד, לשתי ידותיו. 
כ ולצלע המשכן השנית, לפאת צפון, עשרים, קרש. 
כא וארבעים אדניהם, כסף:  שני אדנים, תחת הקרש האחד, ושני אדנים, תחת הקרש האחד. 
כב ולירכתי המשכן, ימה, תעשה, שישה קרשים. 
כג ושני קרשים תעשה, למקוצעות המשכן--בירכתיים. 
כד ויהיו תואמים, מלמטה, ויחדיו יהיו תמים על-ראשו, אל-הטבעת האחת; כן יהיה לשניהם, לשני המקצועות יהיו. 
כה והיו, שמונה קרשים, ואדניהם כסף, שישה עשר אדנים:  שני אדנים, תחת הקרש האחד, ושני אדנים, תחת הקרש האחד. 
כו ועשית בריחים, עצי שיטים, חמישה, לקרשי צלע-המשכן האחד. 
כז וחמישה בריחים, לקרשי צלע-המשכן השנית; וחמישה בריחים, לקרשי צלע המשכן, לירכתיים, ימה. 
כח והבריח התיכון, בתוך הקרשים, מבריח, מן-הקצה אל-הקצה. 
כט ואת-הקרשים תצפה זהב, ואת-טבעותיהם תעשה זהב--בתים, לבריחים; וציפית את-הבריחים, זהב. 
ל והקמות, את-המשכן:  כמשפטו--אשר הוראית, בהר. 
לא ועשית פרוכת, תכלת וארגמן ותולעת שני--ושש מושזר; מעשה חושב יעשה אותה, כרובים. 
לב ונתת אותה, על-ארבעה עמודי שיטים, מצופים זהב, וויהם זהב--על-ארבעה, אדני-כסף. 
לג ונתת את-הפרוכת, תחת הקרסים, והבאת שמה מבית לפרוכת, את ארון העדות; והבדילה הפרוכת, לכם, בין הקודש, ובין קודש הקודשים. 
לד ונתת, את-הכפורת, על, ארון העדות--בקודש, הקודשים. 
לה ושמת את-השולחן, מחוץ לפרוכת, ואת-המנורה נוכח השולחן, על צלע המשכן תימנה; והשולחן--תיתן, על-צלע צפון. 
לו ועשית מסך לפתח האוהל, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר, מעשה, רוקם. 
לז ועשית למסך, חמישה עמודי שיטים, וציפית אותם זהב, וויהם זהב; ויצקת להם, חמישה אדני נחושת. 
פרק כז
א ועשית את-המזבח, עצי שיטים:  חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב, רבוע יהיה המזבח, ושלוש אמות, קומתו. 
ב ועשית קרנותיו, על ארבע פינותיו--ממנו, תהיינה קרנותיו; וציפית אותו, נחושת. 
ג ועשית סירותיו, לדשנו, ויעיו ומזרקותיו, ומזלגותיו ומחתותיו; לכל-כליו, תעשה נחושת. 
ד ועשית לו מכבר, מעשה רשת נחושת; ועשית על-הרשת, ארבע טבעות נחושת, על, ארבע קצותיו. 
ה ונתת אותה, תחת כרכוב המזבח--מלמטה; והייתה הרשת, עד חצי המזבח. 
ו ועשית בדים למזבח, בדי עצי שיטים; וציפית אותם, נחושת. 
ז והובא את-בדיו, בטבעות; והיו הבדים, על-שתי צלעות המזבח--בשאת אותו. 
ח נבוב לוחות, תעשה אותו:  כאשר הראה אותך בהר, כן יעשו. 
ט ועשית, את חצר המשכן--לפאת נגב-תימנה קלעים לחצר שש מושזר, מאה באמה אורך, לפיאה, האחת. 
י ועמודיו עשרים, ואדניהם עשרים נחושת; ווי העמודים וחשוקיהם, כסף. 
יא וכן לפאת צפון באורך, קלעים מאה אורך; ועמודיו עשרים, ואדניהם עשרים נחושת, ווי העמודים וחשוקיהם, כסף. 
יב ורוחב החצר לפאת-ים, קלעים חמישים אמה; עמודיהם עשרה, ואדניהם עשרה. 
יג ורוחב החצר, לפאת קדמה מזרחה--חמישים אמה. 
יד וחמש עשרה אמה קלעים, לכתף; עמודיהם שלושה, ואדניהם שלושה. 
טו ולכתף, השנית--חמש עשרה, קלעים; עמודיהם שלושה, ואדניהם שלושה. 
טז ולשער החצר מסך עשרים אמה, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר--מעשה רוקם; עמודיהם, ארבעה, ואדניהם, ארבעה. 
יז כל-עמודי החצר סביב מחושקים כסף, וויהם כסף; ואדניהם, נחושת. 
יח אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים, וקומה חמש אמות--שש מושזר; ואדניהם, נחושת. 
יט לכול כלי המשכן, בכול עבודתו, וכל-יתדותיו וכל-יתדות החצר, נחושת. 
כ ואתה תצווה את-בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית--למאור:  להעלות נר, תמיד. 
כא באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על-העדות, יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד-בוקר--לפני יהוה:  חוקת עולם לדורותם, מאת בני ישראל. 
פרק כח
א ואתה הקרב אליך את-אהרון אחיך ואת-בניו איתו, מתוך בני ישראל--לכהנו-לי:  אהרון--נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר, בני אהרון. 
ב ועשית בגדי-קודש, לאהרון אחיך, לכבוד, ולתפארת. 
ג ואתה, תדבר אל-כל-חכמי-לב, אשר מילאתיו, רוח חכמה; ועשו את-בגדי אהרון, לקדשו--לכהנו-לי. 
ד ואלה הבגדים אשר יעשו, חושן ואיפוד ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט; ועשו בגדי-קודש לאהרון אחיך, ולבניו--לכהנו-לי. 
ה והם יקחו את-הזהב, ואת-התכלת ואת-הארגמן, ואת-תולעת השני, ואת-השש. 
ו ועשו, את-האיפוד:  זהב תכלת וארגמן תולעת שני, ושש מושזר--מעשה חושב. 
ז שתי כתפות חוברות, יהיה-לו אל-שני קצותיו--וחובר. 
ח וחשב אפודתו אשר עליו, כמעשהו ממנו יהיה:  זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני--ושש מושזר. 
ט ולקחת, את-שתי אבני-שוהם; ופיתחת עליהם, שמות בני ישראל. 
י שישה, משמותם, על, האבן האחת; ואת-שמות השישה הנותרים, על-האבן השנית--כתולדותם. 
יא מעשה חרש, אבן--פיתוחי חותם תפתח את-שתי האבנים, על-שמות בני ישראל; מוסבות משבצות זהב, תעשה אותם. 
יב ושמת את-שתי האבנים, על כתפות האיפוד, אבני זיכרון, לבני ישראל; ונשא אהרון את-שמותם לפני יהוה, על-שתי כתפיו--לזיכרון. 
יג ועשית משבצות, זהב. 
יד ושתי שרשרות זהב טהור, מגבלות תעשה אותם מעשה עבות; ונתת את-שרשרות העבותות, על-המשבצות. 
טו ועשית חושן משפט, מעשה חושב--כמעשה איפוד, תעשנו; זהב תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש מושזר--תעשה אותו. 
טז רבוע יהיה, כפול; זרת אורכו, וזרת רוחבו. 
יז ומילאת בו מילואת אבן, ארבעה טורים אבן:  טור, אודם פטדה וברקת--הטור, האחד. 
יח והטור, השני--נופך ספיר, ויהלום. 
יט והטור, השלישי--לשם שבו, ואחלמה. 
כ והטור, הרביעי--תרשיש ושוהם, וישפה; משובצים זהב יהיו, במילואותם. 
כא והאבנים תהיינה על-שמות בני-ישראל, שתים עשרה--על-שמותם; פיתוחי חותם, איש על-שמו, תהיינה, לשני עשר שבט. 
כב ועשית על-החושן שרשות גבלות, מעשה עבות, זהב, טהור. 
כג ועשית, על-החושן, שתי, טבעות זהב; ונתת, את-שתי הטבעות, על-שני, קצות החושן. 
כד ונתת, את-שתי עבותות הזהב, על-שתי, הטבעות--אל-קצות, החושן. 
כה ואת שתי קצות שתי העבותות, תיתן על-שתי המשבצות; ונתת על-כתפות האיפוד, אל-מול פניו. 
כו ועשית, שתי טבעות זהב, ושמת אותם, על-שני קצות החושן--על-שפתו, אשר אל-עבר האיפוד ביתה. 
כז ועשית, שתי טבעות זהב, ונתת אותם על-שתי כתפות האיפוד מלמטה ממול פניו, לעומת מחברתו--ממעל, לחשב האיפוד. 
כח וירכסו את-החושן מטבעותיו אל-טבעות האיפוד, בפתיל תכלת, להיות, על-חשב האיפוד; ולא-ייזח החושן, מעל האיפוד. 
כט ונשא אהרון את-שמות בני-ישראל בחושן המשפט, על-ליבו--בבואו אל-הקודש:  לזיכרון לפני-יהוה, תמיד. 
ל ונתת אל-חושן המשפט, את-האורים ואת-התומים, והיו על-לב אהרון, בבואו לפני יהוה; ונשא אהרון את-משפט בני-ישראל על-ליבו, לפני יהוה--תמיד. 
לא ועשית את-מעיל האיפוד, כליל תכלת. 
לב והיה פי-ראשו, בתוכו; שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג, כפי תחרא יהיה-לו--לא ייקרע. 
לג ועשית על-שוליו, רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני--על-שוליו, סביב; ופעמוני זהב בתוכם, סביב. 
לד פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על-שולי המעיל, סביב. 
לה והיה על-אהרון, לשרת; ונשמע קולו בבואו אל-הקודש לפני יהוה, ובצאתו--ולא ימות. 
לו ועשית ציץ, זהב טהור; ופיתחת עליו פיתוחי חותם, קודש ליהוה. 
לז ושמת אותו על-פתיל תכלת, והיה על-המצנפת; אל-מול פני-המצנפת, יהיה. 
לח והיה, על-מצח אהרון, ונשא אהרון את-עוון הקודשים אשר יקדישו בני ישראל, לכל-מתנות קודשיהם; והיה על-מצחו תמיד, לרצון להם לפני יהוה. 
לט ושיבצת הכתונת שש, ועשית מצנפת שש; ואבנט תעשה, מעשה רוקם. 
מ ולבני אהרון תעשה כותונות, ועשית להם אבנטים; ומגבעות תעשה להם, לכבוד ולתפארת. 
מא והלבשת אותם את-אהרון אחיך, ואת-בניו איתו; ומשחת אותם ומילאת את-ידם, וקידשת אותם--וכיהנו לי. 
מב ועשה להם מכנסי-בד, לכסות בשר ערווה; ממותניים ועד-ירכיים, יהיו. 
מג והיו על-אהרון ועל-בניו בבואם אל-אוהל מועד, או בגשתם אל-המזבח לשרת בקודש, ולא-ישאו עוון, ומתו:  חוקת עולם לו, ולזרעו אחריו. 
פרק כט
א וזה הדבר אשר-תעשה להם, לקדש אותם--לכהן לי:  לקח פר אחד בן-בקר, ואילים שניים--תמימים. 
ב ולחם מצות, וחלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות, משוחים בשמן; סולת חיטים, תעשה אותם. 
ג ונתת אותם על-סל אחד, והקרבת אותם בסל; ואת-הפר--ואת, שני האילים. 
ד ואת-אהרון ואת-בניו תקריב, אל-פתח אוהל מועד; ורחצת אותם, במים. 
ה ולקחת את-הבגדים, והלבשת את-אהרון את-הכותונת, ואת מעיל האיפוד, ואת-האיפוד ואת-החושן; ואפדת לו, בחשב האיפוד. 
ו ושמת המצנפת, על-ראשו; ונתת את-נזר הקודש, על-המצנפת. 
ז ולקחת את-שמן המשחה, ויצקת על-ראשו; ומשחת, אותו. 
ח ואת-בניו, תקריב; והלבשתם, כותונות. 
ט וחגרת אותם אבנט אהרון ובניו, וחבשת להם מגבעות, והייתה להם כהונה, לחוקת עולם; ומילאת יד-אהרון, ויד-בניו. 
י והקרבת, את-הפר, לפני, אוהל מועד; וסמך אהרון ובניו את-ידיהם, על-ראש הפר. 
יא ושחטת את-הפר, לפני יהוה, פתח, אוהל מועד. 
יב ולקחת מדם הפר, ונתת על-קרנות המזבח באצבעך; ואת-כל-הדם תשפוך, אל-יסוד המזבח. 
יג ולקחת, את-כל-החלב המכסה את-הקרב, ואת היותרת על-הכבד, ואת שתי הכליות ואת-החלב אשר עליהן; והקטרת, המזבחה. 
יד ואת-בשר הפר, ואת-עורו ואת-פרשו, תשרוף באש, מחוץ למחנה:  חטאת, הוא. 
טו ואת-האיל האחד, תיקח; וסמכו אהרון ובניו, את-ידיהם--על-ראש האיל. 
טז ושחטת, את-האיל; ולקחת, את-דמו, וזרקת על-המזבח, סביב. 
יז ואת-האיל--תנתח, לנתחיו; ורחצת קרבו וכרעיו, ונתת על-נתחיו ועל-ראשו. 
יח והקטרת את-כל-האיל המזבחה, עולה הוא ליהוה; ריח ניחוח, אישה ליהוה הוא. 
יט ולקחת, את האיל השני; וסמך אהרון ובניו את-ידיהם, על-ראש האיל. 
כ ושחטת את-האיל, ולקחת מדמו ונתת על-תנוך אוזן אהרון ועל-תנוך אוזן בניו הימנית, ועל-בוהן ידם הימנית, ועל-בוהן רגלם הימנית; וזרקת את-הדם על-המזבח, סביב. 
כא ולקחת מן-הדם אשר על-המזבח, ומשמן המשחה, והזית על-אהרון ועל-בגדיו, ועל-בניו ועל-בגדי בניו איתו; וקדש הוא ובגדיו, ובניו ובגדי בניו איתו. 
כב ולקחת מן-האיל החלב והאליה ואת-החלב המכסה את-הקרב, ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת-החלב אשר עליהן, ואת, שוק הימין:  כי איל מילואים, הוא. 
כג וכיכר לחם אחת, וחלת לחם שמן אחת--ורקיק אחד:  מסל, המצות, אשר, לפני יהוה. 
כד ושמת הכול--על כפי אהרון, ועל כפי בניו; והנפת אותם תנופה, לפני יהוה. 
כה ולקחת אותם מידם, והקטרת המזבחה על-העולה; לריח ניחוח לפני יהוה, אישה הוא ליהוה. 
כו ולקחת את-החזה, מאיל המילואים אשר לאהרון, והנפת אותו תנופה, לפני יהוה; והיה לך, למנה. 
כז וקידשת את חזה התנופה, ואת שוק התרומה, אשר הונף, ואשר הורם:  מאיל, המילואים--מאשר לאהרון, ומאשר לבניו. 
כח והיה לאהרון ולבניו לחוק-עולם, מאת בני ישראל, כי תרומה, הוא; ותרומה יהיה מאת בני-ישראל, מזבחי שלמיהם--תרומתם, ליהוה. 
כט ובגדי הקודש אשר לאהרון, יהיו לבניו אחריו, למושחה בהם, ולמלא-בם את-ידם. 
ל שבעת ימים, ילבשם הכוהן תחתיו--מבניו:  אשר יבוא אל-אוהל מועד, לשרת בקודש. 
לא ואת איל המילואים, תיקח; ובישלת את-בשרו, במקום קדוש. 
לב ואכל אהרון ובניו את-בשר האיל, ואת-הלחם אשר בסל, פתח, אוהל מועד. 
לג ואכלו אותם אשר כופר בהם, למלא את-ידם לקדש אותם; וזר לא-יאכל, כי-קודש הם. 
לד ואם-ייוותר מבשר המילואים, ומן-הלחם--עד-הבוקר:  ושרפת את-הנותר באש, לא ייאכל כי-קודש הוא. 
לה ועשית לאהרון ולבניו, ככה, ככול אשר-ציוויתי, אותכה; שבעת ימים, תמלא ידם. 
לו ופר חטאת תעשה ליום, על-הכיפורים, וחיטאת על-המזבח, בכפרך עליו; ומשחת אותו, לקדשו. 
לז שבעת ימים, תכפר על-המזבח, וקידשת, אותו; והיה המזבח קודש קודשים, כל-הנוגע במזבח יקדש. 
לח וזה, אשר תעשה על-המזבח:  כבשים בני-שנה שניים ליום, תמיד. 
לט את-הכבש האחד, תעשה בבוקר; ואת הכבש השני, תעשה בין הערביים. 
מ ועישרון סולת בלול בשמן כתית, רבע ההין, ונסך, רביעית ההין יין--לכבש, האחד. 
מא ואת הכבש השני, תעשה בין הערביים:  כמנחת הבוקר וכנסכה, תעשה-לה, לריח ניחוח, אישה ליהוה. 
מב עולת תמיד לדורותיכם, פתח אוהל-מועד לפני יהוה, אשר איוועד לכם שמה, לדבר אליך שם. 
מג ונועדתי שמה, לבני ישראל; ונקדש, בכבודי. 
מד וקידשתי את-אוהל מועד, ואת-המזבח; ואת-אהרון ואת-בניו אקדש, לכהן לי. 
מה ושכנתי, בתוך בני ישראל; והייתי להם, לאלוהים. 
מו וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים, לשוכני בתוכם:  אני, יהוה אלוהיהם. 
פרק ל
א ועשית מזבח, מקטר קטורת; עצי שיטים, תעשה אותו. 
ב אמה אורכו ואמה רוחבו, רבוע יהיה, ואמתיים, קומתו; ממנו, קרנותיו. 
ג וציפית אותו זהב טהור, את-גגו ואת-קירותיו סביב--ואת-קרנותיו; ועשית לו זר זהב, סביב. 
ד ושתי טבעות זהב תעשה-לו מתחת לזרו, על שתי צלעותיו--תעשה, על-שני צידיו; והיה לבתים לבדים, לשאת אותו בהמה. 
ה ועשית את-הבדים, עצי שיטים; וציפית אותם, זהב. 
ו ונתת אותו לפני הפרוכת, אשר על-ארון העדות--לפני הכפורת, אשר על-העדות, אשר איוועד לך, שמה. 
ז והקטיר עליו אהרון, קטורת סמים; בבוקר בבוקר, בהיטיבו את-הנרות--יקטירנה. 
ח ובהעלות אהרון את-הנרות בין הערביים, יקטירנה--קטורת תמיד לפני יהוה, לדורותיכם. 
ט לא-תעלו עליו קטורת זרה, ועולה ומנחה; ונסך, לא תיסכו עליו. 
י וכיפר אהרון על-קרנותיו, אחת בשנה:  מדם חטאת הכיפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם--קודש-קודשים הוא, ליהוה. 
יא וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
יב כי תישא את-ראש בני-ישראל, לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו ליהוה, בפקוד אותם; ולא-יהיה בהם נגף, בפקוד אותם. 
יג זה ייתנו, כל-העובר על-הפקודים--מחצית השקל, בשקל הקודש:  עשרים גרה, השקל--מחצית השקל, תרומה ליהוה. 
יד כול, העובר על-הפקודים, מבן עשרים שנה, ומעלה--ייתן, תרומת יהוה. 
טו העשיר לא-ירבה, והדל לא ימעיט, ממחצית, השקל--לתת את-תרומת יהוה, לכפר על-נפשותיכם. 
טז ולקחת את-כסף הכיפורים, מאת בני ישראל, ונתת אותו, על-עבודת אוהל מועד; והיה לבני ישראל לזיכרון לפני יהוה, לכפר על-נפשותיכם. 
יז וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
יח ועשית כיור נחושת, וכנו נחושת--לרוחצה; ונתת אותו, בין-אוהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה, מים. 
יט ורחצו אהרון ובניו, ממנו, את-ידיהם, ואת-רגליהם. 
כ בבואם אל-אוהל מועד, ירחצו-מים--ולא ימותו; או בגשתם אל-המזבח לשרת, להקטיר אישה ליהוה. 
כא ורחצו ידיהם ורגליהם, ולא ימותו; והייתה להם חוק-עולם לו ולזרעו, לדורותם. 
כב וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
כג ואתה קח-לך, בשמים ראש, מור-דרור חמש מאות, וקינמון-בשם מחציתו חמישים ומאתיים; וקנה-בושם, חמישים ומאתיים. 
כד וקידה, חמש מאות בשקל הקודש; ושמן זית, הין. 
כה ועשית אותו, שמן משחת-קודש--רוקח מרקחת, מעשה רוקח; שמן משחת-קודש, יהיה. 
כו ומשחת בו, את-אוהל מועד, ואת, ארון העדות. 
כז ואת-השולחן, ואת-כל-כליו, ואת-המנורה, ואת-כליה; ואת, מזבח הקטורת. 
כח ואת-מזבח העולה, ואת-כל-כליו; ואת-הכיור, ואת-כנו. 
כט וקידשת אותם, והיו קודש קודשים; כל-הנוגע בהם, יקדש. 
ל ואת-אהרון ואת-בניו, תמשח; וקידשת אותם, לכהן לי. 
לא ואל-בני ישראל, תדבר לאמור:  שמן משחת-קודש יהיה זה, לי--לדורותיכם. 
לב על-בשר אדם, לא ייסך, ובמתכונתו, לא תעשו כמוהו; קודש הוא, קודש יהיה לכם. 
לג איש אשר ירקח כמוהו, ואשר ייתן ממנו על-זר--ונכרת, מעמיו. 
לד ויאמר יהוה אל-משה קח-לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים, ולבונה זכה:  בד בבד, יהיה. 
לה ועשית אותה קטורת, רוקח מעשה רוקח, ממולח, טהור קודש. 
לו ושחקת ממנה, הדק, ונתת ממנה לפני העדות באוהל מועד, אשר איוועד לך שמה; קודש קודשים, תהיה לכם. 
לז והקטורת, אשר תעשה--במתכונתה, לא תעשו לכם; קודש תהיה לך, ליהוה. 
לח איש אשר-יעשה כמוה, להריח בה--ונכרת, מעמיו. 
פרק לא
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור. 
ב ראה, קראתי בשם, בצלאל בן-אורי בן-חור, למטה יהודה. 
ג ואמלא אותו, רוח אלוהים, בחכמה ובתבונה ובדעת, ובכל-מלאכה. 
ד לחשוב, מחשבות; לעשות בזהב ובכסף, ובנחושת. 
ה ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ; לעשות, בכל-מלאכה. 
ו ואני הנה נתתי איתו, את אוהליאב בן-אחיסמך למטה-דן, ובלב כל-חכם-לב, נתתי חכמה; ועשו, את כל-אשר ציוויתיך. 
ז את אוהל מועד, ואת-הארון לעדות, ואת-הכפורת, אשר עליו; ואת, כל-כלי האוהל. 
ח ואת-השולחן, ואת-כליו, ואת-המנורה הטהורה, ואת-כל-כליה; ואת, מזבח הקטורת. 
ט ואת-מזבח העולה, ואת-כל-כליו; ואת-הכיור, ואת-כנו. 
י ואת, בגדי השרד; ואת-בגדי הקודש לאהרון הכוהן, ואת-בגדי בניו לכהן. 
יא ואת שמן המשחה ואת-קטורת הסמים, לקודש:  ככול אשר-ציוויתיך, יעשו. 
יב ויאמר יהוה, אל-משה לאמור. 
יג ואתה דבר אל-בני ישראל, לאמור, אך את-שבתותיי, תשמורו:  כי אות היא ביני וביניכם, לדורותיכם--לדעת, כי אני יהוה מקדשכם. 
יד ושמרתם, את-השבת, כי קודש היא, לכם; מחלליה, מות יומת--כי כל-העושה בה מלאכה, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. 
טו ששת ימים, ייעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון קודש, ליהוה; כל-העושה מלאכה ביום השבת, מות יומת. 
טז ושמרו בני-ישראל, את-השבת, לעשות את-השבת לדורותם, ברית עולם. 
יז ביני, ובין בני ישראל--אות היא, לעולם:  כי-ששת ימים, עשה יהוה את-השמיים ואת-הארץ, וביום השביעי, שבת ויינפש. 
יח וייתן אל-משה, ככלותו לדבר איתו בהר סיניי, שני, לוחות העדות--לוחות אבן, כתובים באצבע אלוהים.
פרק לב
א וירא העם, כי-בושש משה לרדת מן-ההר; וייקהל העם על-אהרון, ויאמרו אליו קום עשה-לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו--כי-זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים, לא ידענו מה-היה לו. 
ב ויאמר אליהם, אהרון, פרקו נזמי הזהב, אשר באוזני נשיכם בניכם ובנותיכם; והביאו, אליי. 
ג ויתפרקו, כל-העם, את-נזמי הזהב, אשר באוזניהם; ויביאו, אל-אהרון. 
ד וייקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו, עגל מסכה; ויאמרו--אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצריים. 
ה וירא אהרון, וייבן מזבח לפניו; ויקרא אהרון ויאמר, חג ליהוה מחר. 
ו וישכימו, ממוחרת, ויעלו עולות, ויגישו שלמים; ויישב העם לאכול ושתה, ויקומו לצחק. 
ז וידבר יהוה, אל-משה:  לך-רד--כי שיחת עמך, אשר העלית מארץ מצריים. 
ח סרו מהר, מן-הדרך אשר ציוויתים--עשו להם, עגל מסכה; וישתחוו-לו, ויזבחו-לו, ויאמרו, אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים. 
ט ויאמר יהוה, אל-משה:  ראיתי את-העם הזה, והנה עם-קשה-עורף הוא. 
י ועתה הניחה לי, וייחר-אפי בהם ואכלם; ואעשה אותך, לגוי גדול. 
יא ויחל משה, את-פני יהוה אלוהיו; ויאמר, למה יהוה יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצריים, בכוח גדול וביד חזקה. 
יב למה יאמרו מצריים לאמור, ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים, ולכלותם, מעל פני האדמה; שוב מחרון אפך, והינחם על-הרעה לעמך. 
יג זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אשר נשבעת להם בך, ותדבר אליהם, ארבה את-זרעכם ככוכבי השמיים; וכל-הארץ הזאת אשר אמרתי, אתן לזרעכם, ונחלו, לעולם. 
יד ויינחם, יהוה, על-הרעה, אשר דיבר לעשות לעמו. 
טו וייפן ויירד משה, מן-ההר, ושני לוחות העדות, בידו:  לוחות, כתובים משני עבריהם--מזה ומזה, הם כתובים. 
טז והלוחות--מעשה אלוהים, המה; והמכתב, מכתב אלוהים הוא--חרות, על-הלוחות. 
יז וישמע יהושוע את-קול העם, בריעו; ויאמר, אל-משה, קול מלחמה, במחנה. 
יח ויאמר, אין קול ענות גבורה, ואין קול, ענות חלושה; קול ענות, אנוכי שומע. 
יט ויהי, כאשר קרב אל-המחנה, וירא את-העגל, ומחולות; וייחר-אף משה, וישלך מידיו את-הלוחות, וישבר אותם, תחת ההר. 
כ וייקח את-העגל אשר עשו, וישרוף באש, ויטחן, עד אשר-דק; וייזר על-פני המים, וישק את-בני ישראל. 
כא ויאמר משה אל-אהרון, מה-עשה לך העם הזה:  כי-הבאת עליו, חטאה גדולה. 
כב ויאמר אהרון, אל-ייחר אף אדוני; אתה ידעת את-העם, כי ברע הוא. 
כג ויאמרו לי--עשה-לנו אלוהים, אשר ילכו לפנינו:  כי-זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצריים--לא ידענו, מה-היה לו. 
כד ואומר להם למי זהב, התפרקו וייתנו-לי; ואשליכהו באש, וייצא העגל הזה. 
כה וירא משה את-העם, כי פרוע הוא:  כי-פרעו אהרון, לשמצה בקמיהם. 
כו ויעמוד משה, בשער המחנה, ויאמר, מי ליהוה אליי; וייאספו אליו, כל-בני לוי. 
כז ויאמר להם, כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, שימו איש-חרבו, על-ירכו; עברו ושובו משער לשער, במחנה, והרגו איש-את-אחיו ואיש את-ריעהו, ואיש את-קרובו. 
כח ויעשו בני-לוי, כדבר משה; וייפול מן-העם ביום ההוא, כשלושת אלפי איש. 
כט ויאמר משה, מלאו ידכם היום ליהוה, כי איש בבנו, ובאחיו--ולתת עליכם היום, ברכה. 
ל ויהי, ממוחרת, ויאמר משה אל-העם, אתם חטאתם חטאה גדולה; ועתה אעלה אל-יהוה, אוליי אכפרה בעד חטאתכם. 
לא וישב משה אל-יהוה, ויאמר:  אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם, אלוהי זהב. 
לב ועתה, אם-תישא חטאתם; ואם-אין--מחני נא, מספרך אשר כתבת. 
לג ויאמר יהוה, אל-משה:  מי אשר חטא-לי, אמחנו מספרי. 
לד ועתה לך נחה את-העם, אל אשר-דיברתי לך--הנה מלאכי, ילך לפניך; וביום פוקדי, ופקדתי עליהם חטאתם. 
לה וייגוף יהוה, את-העם, על אשר עשו את-העגל, אשר עשה אהרון. 
פרק לג
א וידבר יהוה אל-משה, לך עלה מזה--אתה והעם, אשר העלית מארץ מצריים:  אל-הארץ, אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקוב לאמור, לזרעך, אתננה. 
ב ושלחתי לפניך, מלאך; וגירשתי, את-הכנעני האמורי, והחיתי והפריזי, החיווי והיבוסי. 
ג אל-ארץ זבת חלב, ודבש:  כי לא אעלה בקרבך, כי עם-קשה-עורף אתה--פן-אכלך, בדרך. 
ד וישמע העם, את-הדבר הרע הזה--ויתאבלו; ולא-שתו איש עדייו, עליו. 
ה ויאמר יהוה אל-משה, אמור אל-בני-ישראל אתם עם-קשה-עורף--רגע אחד אעלה בקרבך, וכיליתיך; ועתה, הורד עדייך מעליך, ואדעה, מה אעשה-לך. 
ו ויתנצלו בני-ישראל את-עדיים, מהר חורב. 
ז ומשה ייקח את-האוהל ונטה-לו מחוץ למחנה, הרחק מן-המחנה, וקרא לו, אוהל מועד; והיה, כל-מבקש יהוה, ייצא אל-אוהל מועד, אשר מחוץ למחנה. 
ח והיה, כצאת משה אל-האוהל, יקומו כל-העם, וניצבו איש פתח אוהלו; והביטו אחרי משה, עד-בואו האוהלה. 
ט והיה, כבוא משה האוהלה, יירד עמוד הענן, ועמד פתח האוהל; ודיבר, עם-משה. 
י וראה כל-העם את-עמוד הענן, עומד פתח האוהל; וקם כל-העם והשתחוו, איש פתח אוהלו. 
יא ודיבר יהוה אל-משה פנים אל-פנים, כאשר ידבר איש אל-ריעהו; ושב, אל-המחנה, ומשרתו יהושוע בן-נון נער, לא ימיש מתוך האוהל. 
יב ויאמר משה אל-יהוה, ראה אתה אומר אליי העל את-העם הזה, ואתה לא הודעתני, את אשר-תשלח עימי; ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם-מצאת חן בעיניי. 
יג ועתה אם-נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את-דרכיך, ואדעך, למען אמצא-חן בעיניך; וראה, כי עמך הגוי הזה. 
יד ויאמר:  פניי ילכו, והניחותי לך. 
טו ויאמר, אליו:  אם-אין פניך הולכים, אל-תעלנו מזה. 
טז ובמה ייוודע איפוא, כי-מצאתי חן בעיניך אני ועמך--הלוא, בלכתך עימנו; ונפלינו, אני ועמך, מכל-העם, אשר על-פני האדמה. 
יז ויאמר יהוה אל-משה, גם את-הדבר הזה אשר דיברת אעשה:  כי-מצאת חן בעיניי, ואדעך בשם. 
יח ויאמר:  הראני נא, את-כבודך. 
יט ויאמר, אני אעביר כל-טובי על-פניך, וקראתי בשם יהוה, לפניך; וחנותי את-אשר אחון, וריחמתי את-אשר ארחם. 
כ ויאמר, לא תוכל לראות את-פניי:  כי לא-יראני האדם, וחי. 
כא ויאמר יהוה, הנה מקום איתי; וניצבת, על-הצור. 
כב והיה בעבור כבודי, ושמתיך בנקרת הצור; ושכותי כפי עליך, עד-עוברי. 
כג והסירותי, את-כפי, וראית, את-אחוריי; ופניי, לא ייראו. 
פרק לד
א ויאמר יהוה אל-משה, פסול-לך שני-לוחות אבנים כראשונים; וכתבתי, על-הלוחות, את-הדברים, אשר היו על-הלוחות הראשונים אשר שיברת. 
ב והיה נכון, לבוקר; ועלית בבוקר אל-הר סיניי, וניצבת לי שם על-ראש ההר. 
ג ואיש לא-יעלה עימך, וגם-איש אל-יירא בכל-ההר; גם-הצאן והבקר אל-ירעו, אל-מול ההר ההוא. 
ד ויפסול שני-לוחות אבנים כראשונים, וישכם משה בבוקר ויעל אל-הר סיניי, כאשר ציווה יהוה, אותו; וייקח בידו, שני לוחות אבנים. 
ה ויירד יהוה בענן, ויתייצב עימו שם; ויקרא בשם, יהוה. 
ו ויעבור יהוה על-פניו, ויקרא, יהוה יהוה, אל רחום וחנון--ארך אפיים, ורב-חסד ואמת. 
ז נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה; ונקה, לא ינקה--פוקד עוון אבות על-בנים ועל-בני בנים, על-שילשים ועל-ריבעים. 
ח וימהר, משה; וייקוד ארצה, וישתחו. 
ט ויאמר אם-נא מצאתי חן בעיניך, אדוניי, ילך-נא אדוניי, בקרבנו:  כי עם-קשה-עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו. 
י ויאמר, הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל-עמך אעשה נפלאות, אשר לא-נבראו בכל-הארץ ובכל-הגויים; וראה כל-העם אשר-אתה בקרבו את-מעשה יהוה, כי-נורא הוא, אשר אני, עושה עימך. 
יא שמור-לך--את אשר אנוכי, מצווך היום; הנני גורש מפניך, את-האמורי והכנעני, והחיתי והפריזי, והחיווי והיבוסי. 
יב הישמר לך, פן-תכרות ברית ליושב הארץ, אשר אתה, בא עליה:  פן-יהיה למוקש, בקרבך. 
יג כי את-מזבחותם תיתוצון, ואת-מצבותם תשברון; ואת-אשריו, תכרותון. 
יד כי לא תשתחווה, לאל אחר:  כי יהוה קנא שמו, אל קנא הוא. 
טו פן-תכרות ברית, ליושב הארץ; וזנו אחרי אלוהיהם, וזבחו לאלוהיהם, וקרא לך, ואכלת מזבחו. 
טז ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו, אחרי אלוהיהן, והזנו את-בניך, אחרי אלוהיהן. 
יז אלוהי מסכה, לא תעשה-לך. 
יח את-חג המצות, תשמור--שבעת ימים תאכל מצות אשר ציוויתיך, למועד חודש האביב:  כי בחודש האביב, יצאת ממצריים. 
יט כל-פטר רחם, לי; וכל-מקנך תיזכר, פטר שור ושה. 
כ ופטר חמור תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; כול בכור בניך תפדה, ולא-ייראו פניי ריקם. 
כא ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות; בחריש ובקציר, תשבות. 
כב וחג שבועות תעשה לך, ביכורי קציר חיטים; וחג, האסיף--תקופת, השנה. 
כג שלוש פעמים, בשנה--ייראה, כל-זכורך, את-פני האדון יהוה, אלוהי ישראל. 
כד כי-אוריש גויים מפניך, והרחבתי את-גבולך; ולא-יחמוד איש, את-ארצך, בעלותך ליראות את-פני יהוה אלוהיך, שלוש פעמים בשנה. 
כה לא-תשחט על-חמץ, דם-זבחי; ולא-ילין לבוקר, זבח חג הפסח. 
כו ראשית, ביכורי אדמתך, תביא, בית יהוה אלוהיך; לא-תבשל גדי, בחלב אימו. 
כז ויאמר יהוה אל-משה, כתוב-לך את-הדברים האלה:  כי על-פי הדברים האלה, כרתי איתך ברית--ואת-ישראל. 
כח ויהי-שם עם-יהוה, ארבעים יום וארבעים לילה--לחם לא אכל, ומים לא שתה; ויכתוב על-הלוחות, את דברי הברית--עשרת, הדברים. 
כט ויהי, ברדת משה מהר סיניי, ושני לוחות העדות ביד-משה, ברדתו מן-ההר; ומשה לא-ידע, כי קרן עור פניו--בדברו איתו. 
ל וירא אהרון וכל-בני ישראל, את-משה, והנה קרן, עור פניו; וייראו, מגשת אליו. 
לא ויקרא אליהם משה, וישובו אליו אהרון וכל-הנשיאים בעדה; וידבר משה, אליהם. 
לב ואחרי-כן ניגשו, כל-בני ישראל; ויצוום--את כל-אשר דיבר יהוה איתו, בהר סיניי. 
לג ויכל משה, מדבר איתם; וייתן על-פניו, מסווה. 
לד ובבוא משה לפני יהוה, לדבר איתו, יסיר את-המסווה, עד-צאתו; ויצא, ודיבר אל-בני ישראל, את, אשר יצווה. 
לה וראו בני-ישראל, את-פני משה, כי קרן, עור פני משה; והשיב משה את-המסווה על-פניו, עד-בואו לדבר איתו. 
פרק לה
א ויקהל משה, את-כל-עדת בני ישראל--ויאמר אליהם:  אלה, הדברים, אשר-ציווה יהוה, לעשות אותם. 
ב ששת ימים, תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון, ליהוה; כל-העושה בו מלאכה, יומת. 
ג לא-תבערו אש, בכול מושבותיכם, ביום, השבת. 
ד ויאמר משה, אל-כל-עדת בני-ישראל לאמור:  זה הדבר, אשר-ציווה יהוה לאמור. 
ה קחו מאיתכם תרומה, ליהוה, כול נדיב ליבו, יביאהא את תרומת יהוה:  זהב וכסף, ונחושת. 
ו ותכלת וארגמן ותולעת שני, ושש ועיזים. 
ז ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים, ועצי שיטים. 
ח ושמן, למאור; ובשמים לשמן המשחה, ולקטורת הסמים. 
ט ואבני-שוהם--ואבני, מילואים:  לאיפוד, ולחושן. 
י וכל-חכם-לב, בכם, יבואו ויעשו, את כל-אשר ציווה יהוה. 
יא את-המשכן--את-אוהלו, ואת-מכסהו; את-קרסיו, ואת-קרשיו, את-בריחיו, את-עמודיו ואת-אדניו. 
יב את-הארון ואת-בדיו, את-הכפורת; ואת, פרוכת המסך. 
יג את-השולחן ואת-בדיו, ואת-כל-כליו; ואת, לחם הפנים. 
יד ואת-מנורת המאור ואת-כליה, ואת-נרותיה; ואת, שמן המאור. 
טו ואת-מזבח הקטורת, ואת-בדיו, ואת שמן המשחה, ואת קטורת הסמים; ואת-מסך הפתח, לפתח המשכן. 
טז את מזבח העולה, ואת-מכבר הנחושת אשר-לו, את-בדיו, ואת-כל-כליו; את-הכיור, ואת-כנו. 
יז את קלעי החצר, את-עמודיו ואת-אדניה; ואת, מסך שער החצר. 
יח את-יתדות המשכן ואת-יתדות החצר, ואת-מיתריהם. 
יט את-בגדי השרד, לשרת בקודש:  את-בגדי הקודש לאהרון הכוהן, ואת-בגדי בניו לכהן. 
כ וייצאו כל-עדת בני-ישראל, מלפני משה. 
כא ויבואו, כל-איש אשר-נשאו ליבו; וכול אשר נדבה רוחו אותו, הביאו את-תרומת יהוה למלאכת אוהל מועד ולכל-עבודתו, ולבגדי, הקודש. 
כב ויבואו האנשים, על-הנשים; כול נדיב לב, הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל-כלי זהב, וכל-איש, אשר הניף תנופת זהב ליהוה. 
כג וכל-איש אשר-נמצא איתו, תכלת וארגמן ותולעת שני--ושש ועיזים; ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים, הביאו. 
כד כל-מרים, תרומת כסף ונחושת, הביאו, את תרומת יהוה; וכול אשר נמצא איתו עצי שיטים, לכל-מלאכת העבודה--הביאו. 
כה וכל-אישה חכמת-לב, בידיה טוו; ויביאו מטווה, את-התכלת ואת-הארגמן, את-תולעת השני, ואת-השש. 
כו וכל-הנשים--אשר נשא ליבן אותנה, בחכמה:  טוו, את-העיזים. 
כז והנשיאים הביאו--את אבני השוהם, ואת אבני המילואים:  לאיפוד, ולחושן. 
כח ואת-הבושם, ואת-השמן:  למאור--ולשמן המשחה, ולקטורת הסמים. 
כט כל-איש ואישה, אשר נדב ליבם אותם, להביא לכל-המלאכה, אשר ציווה יהוה לעשות ביד-משה--הביאו בני-ישראל נדבה, ליהוה. 
ל ויאמר משה אל-בני ישראל, ראו קרא יהוה בשם, בצלאל בן-אורי בן-חור, למטה יהודה. 
לא וימלא אותו, רוח אלוהים, בחכמה בתבונה ובדעת, ובכל-מלאכה. 
לב ולחשוב, מחשבות--לעשות בזהב ובכסף, ובנחושת. 
לג ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ; לעשות, בכל-מלאכת מחשבת. 
לד ולהורות, נתן בליבו:  הוא, ואוהליאב בן-אחיסמך למטה-דן. 
לה מילא אותם חכמת-לב, לעשות כל-מלאכת חרש וחושב, ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש, ואורג; עושי, כל-מלאכה, וחושבי, מחשבות.
פרק לו
א ועשה בצלאל ואוהליאב וכול איש חכם-לב, אשר נתן יהוה חכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות, את-כל-מלאכת עבודת הקודש--לכול אשר-ציווה, יהוה. 
ב ויקרא משה, אל-בצלאל ואל-אוהליאב, ואל כל-איש חכם-לב, אשר נתן יהוה חכמה בליבו--כול אשר נשאו ליבו, לקורבה אל-המלאכה לעשות אותה. 
ג ויקחו מלפני משה, את כל-התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקודש--לעשות אותה; והם הביאו אליו עוד, נדבה--בבוקר בבוקר. 
ד ויבואו, כל-החכמים, העושים, את כל-מלאכת הקודש--איש-איש ממלאכתו, אשר-המה עושים. 
ה ויאמרו אל-משה לאמור, מרבים העם להביא, מדי העבודה למלאכה, אשר-ציווה יהוה לעשות אותה. 
ו ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמור, איש ואישה אל-יעשו-עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא העם, מהביא. 
ז והמלאכה, הייתה דיים לכל-המלאכה--לעשות אותה; והותר. 
ח ויעשו כל-חכם-לב בעושי המלאכה, את-המשכן--עשר יריעות:  שש מושזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני--כרובים מעשה חושב, עשה אותם. 
ט אורך היריעה האחת, שמונה ועשרים באמה, ורוחב ארבע באמה, היריעה האחת:  מידה אחת, לכל-היריעות. 
י ויחבר את-חמש היריעות, אחת אל-אחת; וחמש יריעות חיבר, אחת אל-אחת. 
יא ויעש לולאות תכלת, על שפת היריעה האחת, מקצה, במחברת; כן עשה, בשפת היריעה, הקיצונה, במחברת השנית. 
יב חמישים לולאות, עשה ביריעה האחת, וחמישים לולאות עשה בקצה היריעה, אשר במחברת השנית:  מקבילות, הלולאות--אחת, אל-אחת. 
יג ויעש, חמישים קרסי זהב; ויחבר את-היריעות אחת אל-אחת, בקרסים, ויהי המשכן, אחד. 
יד ויעש יריעות עיזים, לאוהל על-המשכן:  עשתי-עשרה יריעות, עשה אותם. 
טו אורך היריעה האחת, שלושים באמה, וארבע אמות, רוחב היריעה האחת:  מידה אחת, לעשתי עשרה יריעות. 
טז ויחבר את-חמש היריעות, לבד; ואת-שש היריעות, לבד. 
יז ויעש לולאות חמישים, על שפת היריעה, הקיצונה, במחברת; וחמישים לולאות, עשה על-שפת היריעה, החוברת, השנית. 
יח ויעש קרסי נחושת, חמישים, לחבר את-האוהל, להיות אחד. 
יט ויעש מכסה לאוהל, עורות אילים מאודמים, ומכסה עורות תחשים, מלמעלה. 
כ ויעש את-הקרשים, למשכן, עצי שיטים, עומדים. 
כא עשר אמות, אורך הקרש; ואמה וחצי האמה, רוחב הקרש האחד. 
כב שתי ידות, לקרש האחד, משולבות, אחת אל-אחת; כן עשה, לכול קרשי המשכן. 
כג ויעש את-הקרשים, למשכן:  עשרים קרשים, לפאת נגב תימנה. 
כד וארבעים, אדני-כסף--עשה, תחת עשרים הקרשים:  שני אדנים תחת-הקרש האחד, לשתי ידותיו, ושני אדנים תחת-הקרש האחד, לשתי ידותיו. 
כה ולצלע המשכן השנית, לפאת צפון, עשה, עשרים קרשים. 
כו וארבעים אדניהם, כסף--שני אדנים, תחת הקרש האחד, ושני אדנים, תחת הקרש האחד.