התנ"ך במרשתת - ספר הספרים באינטרנט

יחזקאל

פרק א
א ויהי בשלושים שנה, ברביעי בחמישה לחודש, ואני בתוך-הגולה, על-נהר-כבר; נפתחו, השמיים, ואראה, מראות אלוהים. 
ב בחמישה, לחודש--היא השנה החמישית, לגלות המלך יויכין. 
ג היה היה דבר-יהוה אל-יחזקאל בן-בוזי הכוהן, בארץ כשדים--על-נהר-כבר; ותהי עליו שם, יד-יהוה. 
ד וארא והנה רוח סערה באה מן-הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת, ונוגה לו, סביב; ומתוכה--כעין החשמל, מתוך האש. 
ה ומתוכה--דמות, ארבע חיות; וזה, מראיהן--דמות אדם, להנה. 
ו וארבעה פנים, לאחת; וארבע כנפיים, לאחת להם. 
ז ורגליהם, רגל ישרה; וכף רגליהם, ככף רגל עגל, ונוצצים, כעין נחושת קלל. 
ח וידי אדם, מתחת כנפיהם, על, ארבעת רבעיהם; ופניהם וכנפיהם, לארבעתם. 
ט חוברות אישה אל-אחותה, כנפיהם:  לא-ייסבו בלכתן, איש אל-עבר פניו ילכו. 
י ודמות פניהם, פני אדם, ופני אריה אל-הימין לארבעתם, ופני-שור מהשמאל לארבעתן; ופני-נשר, לארבעתן. 
יא ופניהם, וכנפיהם פרודות מלמעלה:  לאיש, שתיים חוברות איש, ושתיים מכסות, את גווייותיהנה. 
יב ואיש אל-עבר פניו, ילכו:  אל אשר יהיה-שמה הרוח ללכת ילכו, לא ייסבו בלכתן. 
יג ודמות החיות מראיהם כגחלי-אש, בוערות כמראה הלפידים--היא, מתהלכת בין החיות; ונוגה לאש, ומן-האש יוצא ברק. 
יד והחיות, רצוא ושוב, כמראה, הבזק. 
טו וארא, החיות; והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, לארבעת פניו. 
טז מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש, ודמות אחד לארבעתן; ומראיהם, ומעשיהם, כאשר יהיה האופן, בתוך האופן. 
יז על-ארבעת רבעיהן, בלכתם ילכו:  לא ייסבו, בלכתן. 
יח וגביהן--וגובה להם, ויראה להם; וגבותם, מלאות עיניים סביב--לארבעתן. 
יט ובלכת, החיות, ילכו האופנים, אצלם; ובהינשא החיות מעל הארץ, יינשאו האופנים. 
כ על אשר יהיה-שם הרוח ללכת ילכו, שמה הרוח ללכת; והאופנים, יינשאו לעומתם, כי רוח החיה, באופנים. 
כא בלכתם ילכו, ובעומדם יעמודו; ובהינשאם מעל הארץ, יינשאו האופנים לעומתם--כי רוח החיה, באופנים. 
כב ודמות על-ראשי החיה, רקיע, כעין, הקרח הנורא--נטוי על-ראשיהם, מלמעלה. 
כג ותחת, הרקיע, כנפיהם ישרות, אישה אל-אחותה:  לאיש, שתיים מכסות להנה, ולאיש שתיים מכסות להנה, את גווייותיהם. 
כד ואשמע את-קול כנפיהם כקול מים רבים כקול-שדיי, בלכתם--קול המולה, כקול מחנה; בעומדם, תרפינה כנפיהן. 
כה ויהי-קול--מעל, לרקיע אשר על-ראשם; בעומדם, תרפינה כנפיהן. 
כו וממעל, לרקיע אשר על-ראשם, כמראה אבן-ספיר, דמות כיסא; ועל, דמות הכיסא, דמות כמראה אדם עליו, מלמעלה. 
כז וארא כעין חשמל, כמראה-אש בית-לה סביב, ממראה מותניו, ולמעלה; וממראה מותניו, ולמטה, ראיתי כמראה-אש, ונוגה לו סביב. 
כח כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב--הוא, מראה דמות כבוד-יהוה; ואראה ואפול על-פניי, ואשמע קול מדבר. 
פרק ב
א ויאמר, אליי:  בן-אדם עמוד על-רגליך, ואדבר אותך. 
ב ותבוא בי רוח, כאשר דיבר אליי, ותעמידני, על-רגליי; ואשמע, את מידבר אליי. 
ג ויאמר אליי, בן-אדם שולח אני אותך אל-בני ישראל--אל-גויים המורדים, אשר מרדו-בי:  המה ואבותם פשעו בי, עד-עצם היום הזה. 
ד והבנים, קשי פנים וחזקי-לב--אני שולח אותך, אליהם; ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה. 
ה והמה אם-ישמעו ואם-יחדלו, כי בית מרי המה--וידעו, כי נביא היה בתוכם. 
ו ואתה בן-אדם אל-תירא מהם ומדבריהם אל-תירא, כי סרבים וסלונים אותך, ואל-עקרבים, אתה יושב:  מדבריהם אל-תירא ומפניהם אל-תיחת, כי בית מרי המה. 
ז ודיברת את-דבריי אליהם, אם-ישמעו ואם-יחדלו:  כי מרי, המה. 
ח ואתה בן-אדם, שמע את אשר-אני מדבר אליך--אל-תהי-מרי, כבית המרי:  פצה פיך--ואכול, את אשר-אני נותן אליך. 
ט ואראה, והנה-יד שלוחה אליי; והנה-בו, מגילת-ספר. 
י ויפרוש אותה לפניי, והיא כתובה פנים ואחור; וכתוב אליה, קינים והגה והי. 
פרק ג
א ויאמר אליי--בן-אדם, את אשר-תמצא אכול:  אכול את-המגילה הזאת, ולך דבר אל-בית ישראל. 
ב ואפתח, את-פי; ויאכילני, את המגילה הזאת. 
ג ויאמר אליי, בן-אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא, את המגילה הזאת, אשר אני נותן אליך; ואוכלה, ותהי בפי כדבש למתוק. 
ד ויאמר, אליי:  בן-אדם, לך-בוא אל-בית ישראל, ודיברת בדבריי, אליהם. 
ה כי לא אל-עם עמקי שפה, וכבדי לשון--אתה שלוח:  אל-בית, ישראל. 
ו לא אל-עמים רבים, עמקי שפה וכבדי לשון, אשר לא-תשמע, דבריהם; אם-לא אליהם שלחתיך, המה ישמעו אליך. 
ז ובית ישראל, לא יאבו לשמוע אליך--כי-אינם אובים, לשמוע אליי:  כי כל-בית ישראל, חזקי-מצח וקשי-לב המה. 
ח הנה נתתי את-פניך חזקים, לעומת פניהם; ואת-מצחך חזק, לעומת מצחם. 
ט כשמיר חזק מצור, נתתי מצחך:  לא-תירא אותם ולא-תיחת מפניהם, כי בית מרי המה. 
י ויאמר, אליי:  בן-אדם--את-כל-דבריי אשר אדבר אליך, קח בלבבך ובאוזניך שמע. 
יא ולך בוא אל-הגולה, אל-בני עמך, ודיברת אליהם ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה:  אם-ישמעו, ואם-יחדלו. 
יב ותישאני רוח--ואשמע אחריי, קול רעש גדול:  ברוך כבוד-יהוה, ממקומו. 
יג וקול כנפי החיות, משיקות אישה אל-אחותה, וקול האופנים, לעומתם; וקול, רעש גדול. 
יד ורוח נשאתני, ותיקחני; ואלך מר בחמת רוחי, ויד-יהוה עליי חזקה. 
טו ואבוא אל-הגולה תל אביב היושבים אל-נהר-כבר, ואשב--המה, יושבים שם; ואשב שם שבעת ימים, משמים בתוכם. 
טז ויהי, מקצה שבעת ימים;   ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יז בן-אדם, צופה נתתיך לבית ישראל; ושמעת מפי דבר, והזהרת אותם ממני. 
יח באומרי לרשע, מות תמות, ולא הזהרתו ולא דיברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה, לחייותו--הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש. 
יט ואתה, כי-הזהרת רשע, ולא-שב מרשעו, ומדרכו הרשעה--הוא בעוונו ימות, ואתה את-נפשך הצלת. 
כ ובשוב צדיק מצדקו ועשה עוול, ונתתי מכשול לפניו הוא ימות:  כי לא הזהרתו, בחטאתו ימות, ולא תיזכרנה צדקותיו אשר עשה, ודמו מידך אבקש. 
כא ואתה כי הזהרתו צדיק, לבלתי חטוא צדיק--והוא לא-חטא:  חיה יחיה כי נזהר, ואתה את-נפשך הצלת. 
כב ותהי עליי שם, יד-יהוה; ויאמר אליי, קום צא אל-הבקעה, ושם, אדבר אותך. 
כג ואקום, ואצא אל-הבקעה, והנה-שם כבוד-יהוה עומד, ככבוד אשר ראיתי על-נהר-כבר; ואפול, על-פניי. 
כד ותבוא-בי רוח, ותעמידני על-רגליי; וידבר אותי ויאמר אליי, בוא היסגר בתוך ביתך. 
כה ואתה בן-אדם, הנה נתנו עליך עבותים, ואסרוך, בהם; ולא תצא, בתוכם. 
כו ולשונך, אדביק אל-חיכך, ונאלמת, ולא-תהיה להם לאיש מוכיח:  כי בית מרי, המה. 
כז ובדברי אותך, אפתח את-פיך, ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה; השומע ישמע והחדל יחדל, כי בית מרי המה. 
פרק ד
א ואתה בן-אדם קח-לך לבינה, ונתת אותה לפניך; וחקות עליה עיר, את-ירושלים. 
ב ונתת עליה מצור, ובנית עליה דייק, ושפכת עליה, סוללה; ונתת עליה מחנות ושים-עליה כרים, סביב. 
ג ואתה קח-לך, מחבת ברזל, ונתת אותה קיר ברזל, בינך ובין העיר; והכינות את-פניך אליה והייתה במצור, וצרת עליה--אות היא, לבית ישראל. 
ד ואתה שכב על-צידך השמאלי, ושמת את-עוון בית-ישראל עליו:  מספר הימים אשר תשכב עליו, תישא את-עוונם. 
ה ואני, נתתי לך את-שני עוונם, למספר ימים, שלוש-מאות ותשעים יום; ונשאת, עוון בית-ישראל. 
ו וכילית את-אלה, ושכבת על-צידך הימני שנית, ונשאת, את-עוון בית-יהודה--ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה נתתיו לך. 
ז ואל-מצור ירושלים תכין פניך, וזרועך חשופה; וניבאת, עליה. 
ח והנה נתתי עליך, עבותים; ולא-תיהפך מצידך אל-צידך, עד-כלותך ימי מצורך. 
ט ואתה קח-לך חיטין ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמים, ונתת אותם בכלי אחד, ועשית אותם לך, ללחם:  מספר הימים אשר-אתה שוכב על-צידך, שלוש-מאות ותשעים יום--תאכלנו. 
י ומאכלך, אשר תאכלנו--במשקול, עשרים שקל ליום:  מעת עד-עת, תאכלנו. 
יא ומים במשורה תשתה, שישית ההין:  מעת עד-עת, תשתה. 
יב ועוגת שעורים, תאכלנה; והיא, בגללי ציאת האדם--תעוגנה, לעיניהם. 
יג ויאמר יהוה, ככה יאכלו בני-ישראל את-לחמם טמא, בגויים, אשר אדיחם שם. 
יד ואומר, אהה אדוניי יהוה, הנה נפשי, לא מטומאה; ונבילה וטריפה לא-אכלתי מנעוריי ועד-עתה, ולא-בא בפי בשר פיגול. 
טו ויאמר אליי--ראה נתתי לך את-צפיעי הבקר, תחת גללי האדם; ועשית את-לחמך, עליהם. 
טז ויאמר אליי, בן-אדם הנני שובר מטה-לחם בירושלים, ואכלו-לחם במשקל, ובדאגה; ומים, במשורה ובשיממון ישתו. 
יז למען יחסרו, לחם ומים; ונשמו איש ואחיו, ונמקו בעוונם. 
פרק ה
א ואתה בן-אדם קח-לך חרב חדה, תער הגלבים תיקחנה לך, והעברת על-ראשך, ועל-זקנך; ולקחת לך מאזני משקל, וחילקתם. 
ב שלישית, באור תבעיר בתוך העיר, כמלאות, ימי המצור; ולקחת את-השלישית, תכה בחרב סביבותיה, והשלישית תזרה לרוח, וחרב אריק אחריהם. 
ג ולקחת משם, מעט במספר; וצרת אותם, בכנפיך. 
ד ומהם, עוד תיקח, והשלכת אותם אל-תוך האש, ושרפת אותם באש:  ממנו תצא-אש, אל-כל-בית ישראל. 
ה כה אמר, אדוניי יהוה, זאת ירושלים, בתוך הגויים שמתיה; וסביבותיה, ארצות. 
ו ותמר את-משפטיי לרשעה, מן-הגויים, ואת-חוקותיי, מן-הארצות אשר סביבותיה:  כי במשפטיי מאסו, וחוקותיי לא-הלכו בהם. 
ז לכן כה-אמר אדוניי יהוה, יען המונכם מן-הגויים אשר סביבותיכם, בחוקותיי לא הלכתם, ואת-משפטיי לא עשיתם; וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם, לא עשיתם. 
ח לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני עלייך, גם-אני; ועשיתי בתוכך משפטים, לעיני הגויים. 
ט ועשיתי בך, את אשר לא-עשיתי, ואת אשר-לא-אעשה כמוהו, עוד--יען, כל-תועבותייך. 
י לכן, אבות יאכלו בנים בתוכך, ובנים, יאכלו אבותם; ועשיתי בך שפטים, וזיריתי את-כל-שאריתך לכל-רוח. 
יא לכן חי-אני, נאום אדוניי יהוה, אם-לא יען את-מקדשי טימאת, בכל-שיקוצייך ובכל-תועבותייך; וגם-אני אגרע ולא-תחוס עיני, וגם-אני לא אחמול. 
יב שלישיתך בדבר ימותו, וברעב יכלו בתוכך, והשלישית, בחרב ייפלו סביבותייך; והשלישית לכל-רוח אזרה, וחרב אריק אחריהם. 
יג וכלה אפי, והניחותי חמתי בם--והינחמתי; וידעו כי-אני יהוה, דיברתי בקנאתי, בכלותי חמתי, בם. 
יד ואתנך לחורבה ולחרפה, בגויים אשר סביבותייך, לעיני, כל-עובר. 
טו והייתה חרפה וגדופה, מוסר ומשמה, לגויים, אשר סביבותייך:  בעשותי בך שפטים באף ובחמה, ובתוכחות חמה--אני יהוה, דיברתי. 
טז בשלחי את-חיצי הרעב הרעים בהם, אשר היו למשחית, אשר-אשלח אותם, לשחתכם--ורעב אוסף עליכם, ושברתי לכם מטה-לחם. 
יז ושילחתי עליכם רעב וחיה רעה, ושיכלוך, ודבר ודם, יעבור-בך; וחרב אביא עלייך, אני יהוה דיברתי. 
פרק ו
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, שים פניך אל-הרי ישראל; והינבא, אליהם. 
ג ואמרת--הרי ישראל, שמעו דבר-אדוניי יהוה:  כה-אמר אדוניי יהוה להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאיות, הנני אני מביא עליכם חרב, ואיבדתי, במותיכם. 
ד ונשמו, מזבחותיכם, ונשברו, חמניכם; והפלתי, חלליכם, לפני, גילוליכם. 
ה ונתתי, את-פגרי בני ישראל, לפני, גילוליהם; וזיריתי, את-עצמותיכם, סביבות, מזבחותיכם. 
ו בכול, מושבותיכם, הערים תחרבנה, והבמות תישמנה--למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם, ונשברו ונשבתו גילוליכם, ונגדעו חמניכם, ונמחו מעשיכם. 
ז ונפל חלל, בתוככם; וידעתם, כי-אני יהוה. 
ח והותרתי, בהיות לכם פליטי חרב--בגויים:  בהיזרותיכם, בארצות. 
ט וזכרו פליטיכם אותי, בגויים אשר נשבו-שם, אשר נשברתי את-ליבם הזונה אשר-סר מעליי, ואת עיניהם הזונות אחרי גילוליהם; ונקוטו, בפניהם, אל-הרעות אשר עשו, לכול תועבותיהם. 
י וידעו, כי-אני יהוה; לא אל-חינם דיברתי, לעשות להם הרעה הזאת. 
יא כה-אמר אדוניי יהוה, הכה בכפך ורקע ברגלך ואמור-אח, אל כל-תועבות רעות, בית ישראל:  אשר, בחרב ברעב ובדבר--ייפולו. 
יב הרחוק בדבר ימות, והקרוב בחרב ייפול, והנשאר והנצור, ברעב ימות; וכיליתי חמתי, בם. 
יג וידעתם, כי-אני יהוה, בהיות חלליהם בתוך גילוליהם, סביבות מזבחותיהם; אל כל-גבעה רמה בכול ראשי ההרים, ותחת כל-עץ רענן ותחת כל-אלה עבותה, מקום אשר נתנו-שם ריח ניחוח, לכול גילוליהם. 
יד ונטיתי את-ידי, עליהם, ונתתי את-הארץ שממה ומשמה ממדבר דבלתה, בכול מושבותיהם; וידעו, כי-אני יהוה. 
פרק ז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב ואתה בן-אדם, כה-אמר אדוניי יהוה לאדמת ישראל--קץ:  בא הקץ, על-ארבע כנפות הארץ. 
ג עתה, הקץ עלייך, ושילחתי אפי בך, ושפטתיך כדרכייך; ונתתי עלייך, את כל-תועבותייך. 
ד ולא-תחוס עיני עלייך, ולא אחמול:  כי דרכייך עלייך אתן, ותועבותייך בתוכך תהיינה, וידעתם, כי-אני יהוה. 
ה כה אמר, אדוניי יהוה:  רעה אחת רעה, הנה באה. 
ו קץ בא, בא הקץ הקיץ אלייך; הנה, באה. 
ז באה הצפירה אליך, יושב הארץ; בא העת, קרוב היום מהומה--ולא-הד הרים. 
ח עתה מקרוב, אשפוך חמתי עלייך, וכיליתי אפי בך, ושפטתיך כדרכייך; ונתתי עלייך, את כל-תועבותייך. 
ט ולא-תחוס עיני, ולא אחמול:  כדרכייך עלייך אתן, ותועבותייך בתוכך תהיינה, וידעתם, כי אני יהוה מכה. 
י הנה היום, הנה באה:  יצאה, הצפירה--צץ המטה, פרח הזדון. 
יא החמס קם, למטה-רשע; לא-מהם ולא מהמונם, ולא מהמהם--ולא-נוה בהם. 
יב בא העת, הגיע היום--הקונה אל-ישמח, והמוכר אל-יתאבל:  כי חרון, אל-כל-המונה. 
יג כי המוכר, אל-הממכר לא ישוב, ועוד בחיים, חיתם:  כי-חזון אל-כל-המונה לא ישוב, ואיש בעוונו חיתו לא יתחזקו. 
יד תקעו בתקוע והכין הכול, ואין הולך למלחמה:  כי חרוני, אל-כל-המונה. 
טו החרב בחוץ, והדבר והרעב מבית:  אשר בשדה, בחרב ימות, ואשר בעיר, רעב ודבר יאכלנו. 
טז ופלטו, פליטיהם, והיו אל-ההרים כיוני הגיאיות כולם, הומות--איש, בעוונו. 
יז כל-הידיים, תרפינה; וכל-ברכיים, תלכנה מים. 
יח וחגרו שקים, וכיסתה אותם פלצות; ואל כל-פנים בושה, ובכל-ראשיהם קורחה. 
יט כספם בחוצות ישליכו, וזהבם לנידה יהיה--כספם וזהבם לא-יוכל להצילם ביום עברת יהוה, נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו:  כי-מכשול עוונם, היה. 
כ וצבי עדייו לגאון שמהו, וצלמי תועבותם שיקוציהם עשו בו; על-כן נתתיו להם, לנידה. 
כא ונתתיו ביד-הזרים לבז, ולרשעי הארץ לשלל; וחיללוהו. 
כב והסיבותי פניי מהם, וחיללו את-צפוני; ובאו-בה פריצים, וחיללוה. 
כג עשה, הרתוק:  כי הארץ, מלאה משפט דמים, והעיר, מלאה חמס. 
כד והבאתי רעי גויים, וירשו את-בתיהם; והשבתי גאון עזים, וניחלו מקדשיהם. 
כה קפדה-בא; וביקשו שלום, ואין. 
כו הווה על-הווה תבוא, ושמועה אל-שמועה תהיה; וביקשו חזון, מנביא--ותורה תאבד מכוהן, ועצה מזקנים. 
כז המלך יתאבל, ונשיא ילבש שממה, וידי עם-הארץ, תיבהלנה; מדרכם אעשה אותם, ובמשפטיהם אשפטם, וידעו, כי-אני יהוה. 
פרק ח
א ויהי בשנה השישית, בשישי בחמישה לחודש, אני יושב בביתי, וזקני יהודה יושבים לפניי; ותיפול עליי שם, יד אדוניי יהוה. 
ב ואראה, והנה דמות כמראה-אש--ממראה מותניו ולמטה, אש; וממותניו ולמעלה, כמראה-זוהר כעין החשמלה. 
ג וישלח תבנית יד, וייקחני בציצית ראשי; ותישא אותי רוח בין-הארץ ובין השמיים ותבא אותי ירושלימה במראות אלוהים, אל-פתח שער הפנימית הפונה צפונה, אשר-שם מושב, סמל הקנאה המקנה. 
ד והנה-שם--כבוד, אלוהי ישראל:  כמראה, אשר ראיתי בבקעה. 
ה ויאמר אליי--בן-אדם, שא-נא עיניך דרך צפונה; ואשא עיניי, דרך צפונה, והנה מצפון לשער המזבח, סמל הקנאה הזה בביאה. 
ו ויאמר אליי--בן-אדם, הרואה אתה מה הם עושים; תועבות גדולות אשר בית-ישראל עושים פה, לרוחקה מעל מקדשי, ועוד תשוב תראה, תועבות גדולות. 
ז ויבא אותי, אל-פתח החצר; ואראה, והנה חור-אחד בקיר. 
ח ויאמר אליי, בן-אדם חתור-נא בקיר; ואחתור בקיר, והנה פתח אחד. 
ט ויאמר, אליי:  בוא וראה את-התועבות הרעות, אשר הם עושים פה. 
י ואבוא, ואראה, והנה כל-תבנית רמש ובהמה שקץ, וכל-גילולי בית ישראל--מחוקה על-הקיר, סביב סביב. 
יא ושבעים איש מזקני בית-ישראל ויאזניהו בן-שפן עומד בתוכם, עומדים לפניהם, ואיש מקטרתו, בידו; ועתר ענן-הקטורת, עולה. 
יב ויאמר אליי, הראית בן-אדם, אשר זקני בית-ישראל עושים בחושך, איש בחדרי משכיתו:  כי אומרים, אין יהוה רואה אותנו--עזב יהוה, את-הארץ. 
יג ויאמר, אליי:  עוד תשוב תראה תועבות גדולות, אשר-המה עושים. 
יד ויבא אותי, אל-פתח שער בית-יהוה, אשר, אל-הצפונה; והנה-שם הנשים יושבות, מבכות את-התמוז. 
טו ויאמר אליי, הראית בן-אדם; עוד תשוב תראה תועבות, גדולות מאלה. 
טז ויבא אותי, אל-חצר בית-יהוה הפנימית, והנה-פתח היכל יהוה בין האולם ובין המזבח, כעשרים וחמישה איש; אחוריהם אל-היכל יהוה, ופניהם קדמה, והמה משתחוויתם קדמה, לשמש. 
יז ויאמר אליי, הראית בן-אדם--הנקל לבית יהודה, מעשות את-התועבות אשר עשו-פה:  כי-מלאו את-הארץ חמס, וישובו להכעיסני, והנם שולחים את-הזמורה, אל-אפם. 
יח וגם-אני אעשה בחמה, לא-תחוס עיני ולא אחמול; וקראו באוזניי קול גדול, ולא אשמע אותם.
פרק ט
א ויקרא באוזניי, קול גדול לאמור, קרבו, פקודות העיר; ואיש כלי משחתו, בידו. 
ב והנה שישה אנשים באים מדרך-שער העליון אשר מופנה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו, ואיש-אחד בתוכם לבוש בדים, וקסת הסופר במותניו; ויבואו, ויעמדו, אצל, מזבח הנחושת. 
ג וכבוד אלוהי ישראל, נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו, אל, מפתן הבית; ויקרא, אל-האיש הלבוש הבדים, אשר קסת הסופר, במותניו. 
ד ויאמר יהוה, אליו, עבור בתוך העיר, בתוך ירושלים; והתווית תו על-מצחות האנשים, הנאנחים והנאנקים, על כל-התועבות, הנעשות בתוכה. 
ה ולאלה אמר באוזניי, עברו בעיר אחריו והכו:  אל-תחוס עינכם, ואל-תחמולו. 
ו זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית, ועל-כל-איש אשר-עליו התו אל-תיגשו, וממקדשי, תחלו; ויחלו באנשים הזקנים, אשר לפני הבית. 
ז ויאמר אליהם טמאו את-הבית, ומלאו את-החצרות חללים--צאו; ויצאו, והכו בעיר. 
ח ויהי, כהכותם, ונאשאר, אני; ואפלה על-פניי ואזעק, ואומר אהה אדוניי יהוה, המשחית אתה את כל-שארית ישראל, בשופכך את-חמתך על-ירושלים. 
ט ויאמר אליי, עוון בית-ישראל ויהודה גדול במאוד מאוד, ותימלא הארץ דמים, והעיר מלאה מוטה:  כי אמרו, עזב יהוה את-הארץ, ואין יהוה, רואה. 
י וגם-אני--לא-תחוס עיני, ולא אחמול; דרכם, בראשם נתתי. 
יא והנה האיש לבוש הבדים, אשר הקסת במותניו, משיב דבר, לאמור:  עשיתי, ככול אשר ציוויתני. 
פרק י
א ואראה, והנה אל-הרקיע אשר על-ראש הכרובים, כאבן ספיר, כמראה דמות כיסא--נראה, עליהם. 
ב ויאמר אל-האיש לבוש הבדים, ויאמר בוא אל-בינות לגלגל אל-תחת לכרוב ומלא חופניך גחלי-אש מבינות לכרובים, וזרוק, על-העיר; ויבוא, לעיניי. 
ג והכרובים, עומדים מימין לבית--בבואו האיש; והענן מלא, את-החצר הפנימית. 
ד וירם כבוד-יהוה מעל הכרוב, על מפתן הבית; ויימלא הבית, את-הענן, והחצר מלאה, את-נוגה כבוד יהוה. 
ה וקול, כנפי הכרובים--נשמע, עד-החצר החיצונה:  כקול אל-שדיי, בדברו. 
ו ויהי, בצוותו את-האיש לבוש-הבדים לאמור, קח אש מבינות לגלגל, מבינות לכרובים; ויבוא, ויעמוד, אצל, האופן. 
ז וישלח הכרוב את-ידו מבינות לכרובים, אל-האש אשר בינות הכרובים, ויישא וייתן, אל-חופני לבוש הבדים; וייקח, וייצא. 
ח ויירא, לכרובים--תבנית, יד-אדם, תחת, כנפיהם. 
ט ואראה, והנה ארבעה אופנים אצל הכרובים--אופן אחד אצל הכרוב אחד, ואופן אחד אצל הכרוב אחד; ומראה, האופנים, כעין, אבן תרשיש. 
י ומראיהם--דמות אחד, לארבעתם:  כאשר יהיה האופן, בתוך האופן. 
יא בלכתם, אל-ארבעת רבעיהם ילכו--לא ייסבו, בלכתם:  כי המקום אשר-יפנה הראש, אחריו ילכו--לא ייסבו, בלכתם. 
יב וכל-בשרם, וגביהם, וידיהם, וכנפיהם--והאופנים, מלאים עיניים סביב, לארבעתם, אופניהם. 
יג לאופנים--להם קורא הגלגל, באוזניי. 
יד וארבעה פנים, לאחד:  פני האחד פני הכרוב, ופני השני פני אדם, והשלישי פני אריה, והרביעי פני-נשר. 
טו ויירומו, הכרובים--היא החיה, אשר ראיתי בנהר-כבר. 
טז ובלכת, הכרובים, ילכו האופנים, אצלם; ובשאת הכרובים את-כנפיהם, לרום מעל הארץ, לא-ייסבו האופנים גם-הם, מאצלם. 
יז בעומדם יעמודו, וברומם יירומו אותם:  כי רוח החיה, בהם. 
יח וייצא כבוד יהוה, מעל מפתן הבית; ויעמוד, על-הכרובים. 
יט וישאו הכרובים את-כנפיהם ויירומו מן-הארץ לעיניי, בצאתם, והאופנים, לעומתם; ויעמוד, פתח שער בית-יהוה הקדמוני, וכבוד אלוהי-ישראל עליהם, מלמעלה. 
כ היא החיה, אשר ראיתי תחת אלוהי-ישראל--בנהר-כבר; ואדע, כי כרובים המה. 
כא ארבעה ארבעה פנים לאחד, וארבע כנפיים לאחד; ודמות ידי אדם, תחת כנפיהם. 
כב ודמות פניהם--המה הפנים אשר ראיתי על-נהר-כבר, מראיהם ואותם; איש אל-עבר פניו, ילכו.
פרק יא
א ותישא אותי רוח, ותבא אותי אל-שער בית-יהוה הקדמוני הפונה קדימה, והנה בפתח השער, עשרים וחמישה איש; ואראה בתוכם את-יאזניה בן-עזור, ואת-פלטיהו בן-בניהו--שרי העם. 
ב ויאמר, אליי:  בן-אדם--אלה האנשים החושבים אוון והיועצים עצת-רע, בעיר הזאת. 
ג האומרים, לא בקרוב בנות בתים; היא הסיר, ואנחנו הבשר. 
ד לכן, הינבא עליהם:  הינבא, בן-אדם. 
ה ותיפול עליי, רוח יהוה, ויאמר אליי אמור כה-אמר יהוה, כן אמרתם בית ישראל; ומעלות רוחכם, אני ידעתיה. 
ו הרביתם חלליכם, בעיר הזאת; ומילאתם חוצותיה, חלל. 
ז לכן, כה-אמר אדוניי יהוה, חלליכם אשר שמתם בתוכה, המה הבשר והיא הסיר; ואתכם, הוציא מתוכה. 
ח חרב, יראתם; וחרב אביא עליכם, נאום אדוניי יהוה. 
ט והוצאתי אתכם מתוכה, ונתתי אתכם ביד-זרים; ועשיתי בכם, שפטים. 
י בחרב תיפולו, על-גבול ישראל אשפוט אתכם; וידעתם, כי-אני יהוה. 
יא היא, לא-תהיה לכם לסיר, ואתם תהיו בתוכה, לבשר; אל-גבול ישראל, אשפוט אתכם. 
יב וידעתם, כי-אני יהוה, אשר בחוקיי לא הלכתם, ומשפטיי לא עשיתם; וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם, עשיתם. 
יג ויהי, כהינבאי, ופלטיהו בן-בניה, מת; ואפול על-פניי ואזעק קול-גדול, ואומר אהה אדוניי יהוה--כלה אתה עושה, את שארית ישראל. 
יד ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
טו בן-אדם, אחיך אחיך אנשי גאלותך, וכל-בית ישראל, כולו:  אשר אמרו להם יושבי ירושלים, רחקו מעל יהוה--לנו היא ניתנה הארץ, למורשה. 
טז לכן אמור, כה-אמר אדוניי יהוה, כי הרחקתים בגויים, וכי הפיצותים בארצות; ואהי להם למקדש מעט, בארצות אשר-באו שם. 
יז לכן אמור, כה-אמר אדוניי יהוה, וקיבצתי אתכם מן-העמים, ואספתי אתכם מן-הארצות אשר נפוצותם בהם; ונתתי לכם, את-אדמת ישראל. 
יח ובאו-שמה; והסירו את-כל-שיקוציה, ואת-כל-תועבותיה--ממנה. 
יט ונתתי להם לב אחד, ורוח חדשה אתן בקרבכם; והסירותי לב האבן, מבשרם, ונתתי להם, לב בשר. 
כ למען בחוקותיי ילכו, ואת-משפטיי ישמרו ועשו אותם; והיו-לי לעם--ואני, אהיה להם לאלוהים. 
כא ואל-לב שיקוציהם ותועבותיהם, ליבם הולך--דרכם בראשם נתתי, נאום אדוניי יהוה. 
כב וישאו הכרובים את-כנפיהם, והאופנים לעומתם; וכבוד אלוהי-ישראל עליהם, מלמעלה. 
כג ויעל כבוד יהוה, מעל תוך העיר; ויעמוד, על-ההר, אשר, מקדם לעיר. 
כד ורוח נשאתני, ותביאני כשדימה אל-הגולה, במראה, ברוח אלוהים; ויעל, מעליי, המראה, אשר ראיתי. 
כה ואדבר, אל-הגולה, את כל-דברי יהוה, אשר הראני. 
פרק יב
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, בתוך בית-המרי אתה יושב:  אשר עיניים להם לראות ולא ראו, אוזניים להם לשמוע ולא שמעו--כי בית מרי, הם. 
ג ואתה בן-אדם, עשה לך כלי גולה, וגלה יומם, לעיניהם; וגלית ממקומך אל-מקום אחר, לעיניהם--אוליי יראו, כי בית מרי המה. 
ד והוצאת כליך ככלי גולה, יומם--לעיניהם; ואתה, תצא בערב לעיניהם, כמוצאי, גולה. 
ה לעיניהם, חתור-לך בקיר; והוצאת, בו. 
ו לעיניהם על-כתף תישא, בעלטה תוציא--פניך תכסה, ולא תראה את-הארץ:  כי-מופת נתתיך, לבית ישראל. 
ז ואעש כן, כאשר צוויתי, כליי הוצאתי ככלי גולה יומם, ובערב חתרתי-לי בקיר ביד; בעלטה הוצאתי על-כתף נשאתי, לעיניהם. 
ח ויהי דבר-יהוה אליי, בבוקר לאמור. 
ט בן-אדם, הלוא אמרו אליך בית ישראל בית המרי:  מה, אתה עושה. 
י אמור אליהם, כה אמר אדוניי יהוה:  הנשיא המשא הזה, בירושלים, וכל-בית ישראל, אשר-המה בתוכם. 
יא אמור, אני מופתכם:  כאשר עשיתי, כן ייעשה להם--בגולה בשבי, ילכו. 
יב והנשיא אשר-בתוכם אל-כתף יישא, בעלטה וייצא--בקיר יחתרו, להוציא בו; פניו יכסה--יען אשר לא-יראה לעין הוא, את-הארץ. 
יג ופרשתי את-רשתי עליו, ונתפש במצודתי; והבאתי אותו בבלה ארץ כשדים, ואותה לא-יראה ושם ימות. 
יד וכול אשר סביבותיו עזרו וכל-אגפיו, אזרה לכל-רוח; וחרב, אריק אחריהם. 
טו וידעו, כי-אני יהוה, בהפיצי אותם בגויים, וזיריתי אותם בארצות. 
טז והותרתי מהם אנשי מספר, מחרב מרעב ומדבר--למען יספרו את-כל-תועבותיהם, בגויים אשר-באו שם, וידעו, כי-אני יהוה. 
יז ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יח בן-אדם, לחמך ברעש תאכל; ומימיך, ברוגזה ובדאגה תשתה. 
יט ואמרת אל-עם הארץ כה-אמר אדוניי יהוה ליושבי ירושלים, אל-אדמת ישראל, לחמם בדאגה יאכלו, ומימיהם בשיממון ישתו--למען תישם ארצה, ממלואה, מחמס, כל-היושבים בה. 
כ והערים הנושבות תחרבנה, והארץ שממה תהיה; וידעתם, כי-אני יהוה. 
כא ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
כב בן-אדם, מה-המשל הזה לכם, על-אדמת ישראל, לאמור:  יארכו, הימים, ואבד, כל-חזון. 
כג לכן אמור אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, השבתי את-המשל הזה, ולא-ימשלו אותו עוד בישראל:  כי, אם-דבר אליהם, קרבו הימים, ודבר כל-חזון. 
כד כי לא יהיה עוד, כל-חזון שוא--ומקסם חלק:  בתוך, בית ישראל. 
כה כי אני יהוה, אדבר את אשר אדבר דבר וייעשה--לא תימשך, עוד:  כי בימיכם בית המרי, אדבר דבר ועשיתיו, נאום, אדוניי יהוה. 
כו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
כז בן-אדם, הנה בית-ישראל אומרים, החזון אשר-הוא חוזה, לימים רבים; ולעיתים רחוקות, הוא ניבא. 
כח לכן אמור אליהם, כה אמר אדוניי יהוה, לא-תימשך עוד, כל-דבריי--אשר אדבר דבר וייעשה, נאום אדוניי יהוה. 
פרק יג
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, הינבא אל-נביאי ישראל הניבאים; ואמרת לנביאי מליבם, שמעו דבר-יהוה. 
ג כה אמר אדוניי יהוה, הוי על-הנביאים הנבלים, אשר הולכים אחר רוחם, ולבלתי ראו. 
ד כשועלים, בחורבות--נביאיך ישראל, היו. 
ה לא עליתם בפרצות, ותגדרו גדר על-בית ישראל, לעמוד במלחמה, ביום יהוה. 
ו חזו שוא, וקסם כזב--האומרים נאום-יהוה, ויהוה לא שלחם; וייחלו, לקיים דבר. 
ז הלוא מחזה-שוא חזיתם, ומקסם כזב אמרתם; ואומרים, נאום-יהוה, ואני, לא דיברתי. 
ח לכן, כה אמר אדוניי יהוה, יען דברכם שוא, וחזיתם כזב--לכן הנני אליכם, נאום אדוניי יהוה. 
ט והייתה ידי, אל-הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב, בסוד עמי לא-יהיו ובכתב בית-ישראל לא ייכתבו, ואל-אדמת ישראל לא יבואו; וידעתם, כי אני אדוניי יהוה. 
י יען וביען הטעו את-עמי, לאמור שלום--ואין שלום; והוא בונה חיץ, והנם טחים אותו תפל. 
יא אמור אל-טחי תפל, וייפול; היה גשם שוטף, ואתנה אבני אלגביש תיפולנה, ורוח סערות, תבקע. 
יב והנה, נפל הקיר:  הלוא ייאמר אליכם, איה הטיח אשר טחתם. 
יג לכן, כה אמר אדוניי יהוה, וביקעתי רוח-סערות, בחמתי; וגשם שוטף באפי יהיה, ואבני אלגביש בחמה לכלה. 
יד והרסתי את-הקיר אשר-טחתם תפל, והגעתיהו אל-הארץ--ונגלה יסודו; ונפלה וכליתם בתוכה, וידעתם כי-אני יהוה. 
טו וכיליתי את-חמתי בקיר, ובטחים אותו תפל; ואומר לכם אין הקיר, ואין הטחים אותו. 
טז נביאי ישראל, הניבאים אל-ירושלים, והחוזים לה, חזון שלום; ואין שלום, נאום אדוניי יהוה. 
יז ואתה בן-אדם, שים פניך אל-בנות עמך, המתנבאות, מליבהן; והינבא, עליהן. 
יח ואמרת כה-אמר אדוניי יהוה, הוי למתפרות כסתות על כל-אצילי ידיי ועושות המספחות על-ראש כל-קומה--לצודד נפשות; הנפשות תצודדנה לעמי, ונפשות לכנה תחיינה. 
יט ותחללנה אותי אל-עמי, בשעלי שעורים ובפתותי לחם, להמית נפשות אשר לא-תמותנה, ולחייות נפשות אשר לא-תחיינה:  בכזבכם--לעמי, שומעי כזב. 
כ לכן כה-אמר אדוניי יהוה, הנני אל-כיסתותיכנה אשר אתנה מצודדות שם את-הנפשות לפורחות, וקרעתי אותם, מעל זרועותיכם; ושילחתי, את-הנפשות, אשר אתם מצודדות את-נפשים, לפורחות. 
כא וקרעתי את-מספחותיכם, והצלתי את-עמי מידכן, ולא-יהיו עוד בידכן, למצודה; וידעתן, כי-אני יהוה. 
כב יען הכאות לב-צדיק שקר, ואני לא הכאבתיו, ולחזק ידי רשע, לבלתי-שוב מדרכו הרע להחיותו. 
כג לכן, שוא לא תחזינה, וקסם, לא-תקסמנה עוד; והצלתי את-עמי מידכן, וידעתן כי-אני יהוה.
פרק יד
א ויבוא אליי אנשים, מזקני ישראל; ויישבו, לפניי. 
ב ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ג בן-אדם, האנשים האלה העלו גילוליהם על-ליבם, ומכשול עוונם, נתנו נוכח פניהם:  האידרוש אידרש, להם. 
ד לכן דבר-אותם ואמרת אליהם כה-אמר אדוניי יהוה, איש איש מבית ישראל אשר יעלה את-גילוליו אל-ליבו ומכשול עוונו ישים נוכח פניו, ובא, אל-הנביא:  אני יהוה, נעניתי לו בא--ברוב גילוליו. 
ה למען תפוש את-בית-ישראל, בליבם, אשר נזורו מעליי, בגילוליהם כולם. 
ו לכן אמור אל-בית ישראל, כה אמר אדוניי יהוה, שובו והשיבו, מעל גילוליכם; ומעל כל-תועבותיכם, השיבו פניכם. 
ז כי איש איש מבית ישראל, ומהגר אשר-יגור בישראל, ויינזר מאחריי ויעל גילוליו אל-ליבו, ומכשול עוונו ישים נוכח פניו; ובא אל-הנביא, לדרוש-לו בי--אני יהוה, נענה-לו בי. 
ח ונתתי פניי באיש ההוא, והשימותיהו לאות ולמשלים, והכרתיו, מתוך עמי; וידעתם, כי-אני יהוה. 
ט והנביא כי-יפותה, ודיבר דבר--אני יהוה פיתיתי, את הנביא ההוא; ונטיתי את-ידי, עליו, והשמדתיו, מתוך עמי ישראל. 
י ונשאו, עוונם:  כעוון, הדורש--כעוון הנביא, יהיה. 
יא למען לא-יתעו עוד בית-ישראל, מאחריי, ולא-ייטמאו עוד, בכל-פשעיהם; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים--נאום, אדוניי יהוה. 
יב ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יג בן-אדם, ארץ כי תחטא-לי למעול-מעל, ונטיתי ידי עליה, ושברתי לה מטה-לחם; והשלחתי-בה רעב, והכרתי ממנה אדם ובהמה. 
יד והיו שלושת האנשים האלה, בתוכה--נוח, דנייאל ואיוב:  המה בצדקתם ינצלו נפשם, נאום אדוניי יהוה. 
טו לו-חיה רעה אעביר בארץ, ושיכלתה; והייתה שממה מבלי עובר, מפני החיה. 
טז שלושת האנשים האלה, בתוכה--חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-בנים ואם-בנות יצילו:  המה לבדם יינצלו, והארץ תהיה שממה. 
יז או חרב אביא, על-הארץ ההיא; ואמרתי, חרב תעבור בארץ, והכרתי ממנה, אדם ובהמה. 
יח ושלושת האנשים האלה, בתוכה--חי-אני נאום אדוניי יהוה, לא יצילו בנים ובנות:  כי הם לבדם, יינצלו. 
יט או דבר אשלח, אל-הארץ ההיא; ושפכתי חמתי עליה בדם, להכרית ממנה אדם ובהמה. 
כ ונוח דנייאל ואיוב, בתוכה--חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-בן אם-בת יצילו:  המה בצדקתם, יצילו נפשם. 
כא כי כה אמר אדוניי יהוה, אף כי-ארבעת שפטיי הרעים חרב ורעב וחיה רעה ודבר, שילחתי, אל-ירושלים--להכרית ממנה, אדם ובהמה. 
כב והנה נותרה-בה פליטה, המוצאים בנים ובנות--הנם יוצאים אליכם, וראיתם את-דרכם ואת-עלילותם; וניחמתם, על-הרעה אשר הבאתי על-ירושלים--את כל-אשר הבאתי, עליה. 
כג וניחמו אתכם, כי-תראו את-דרכם ואת-עלילותם; וידעתם, כי לא חינם עשיתי את כל-אשר-עשיתי בה--נאום, אדוניי יהוה. 
פרק טו
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, מה-יהיה עץ-הגפן מכל-עץ--הזמורה, אשר היה בעצי היער. 
ג היוקח ממנו עץ, לעשות למלאכה; אם-יקחו ממנו יתד, לתלות עליו כל-כלי. 
ד הנה לאש, ניתן לאוכלה:  את שני קצותיו אכלה האש, ותוכו נחר--היצלח, למלאכה. 
ה הנה בהיותו תמים, לא ייעשה למלאכה:  אף כי-אש אכלתהו וייחר, ונעשה עוד למלאכה. 
ו לכן, כה אמר אדוניי יהוה, כאשר עץ-הגפן בעץ היער, אשר-נתתיו לאש לאוכלה--כן נתתי, את-יושבי ירושלים. 
ז ונתתי את-פניי, בהם--מהאש יצאו, והאש תאכלם; וידעתם כי-אני יהוה, בשומי את-פניי בהם. 
ח ונתתי את-הארץ, שממה--יען מעלו מעל, נאום אדוניי יהוה. 
פרק טז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, הודע את-ירושלים את-תועבותיה. 
ג ואמרת כה-אמר אדוניי יהוה, לירושלים, מכורותייך ומולדותייך, מארץ הכנעני; אביך האמורי, ואימך חיתית. 
ד ומולדותייך, ביום הולדת אותך לא-כורת שורך, ובמים לא-רוחצת, למשעי; והומלח לא הומלחת, והוחתל לא חותלת. 
ה לא-חסה עלייך עין, לעשות לך אחת מאלה--לחומלה עלייך; ותושלכי אל-פני השדה, בגועל נפשך, ביום, הולדת אותך. 
ו ואעבור עלייך ואראך, מתבוססת בדמייך; ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי. 
ז רבבה, כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי, ותבואי בעדי עדיים:  שדיים נכונו ושיערך צימח, ואת עירום ועריה. 
ח ואעבור עלייך ואראך, והנה עיתך עת דודים, ואפרוש כנפי עלייך, ואכסה ערוותך; ואישבע לך ואבוא בברית אותך, נאום אדוניי יהוה--ותהיי-לי. 
ט וארחצך במים, ואשטוף דמייך מעלייך; ואסוכך, בשמן. 
י ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש; ואחבשך בשש, ואכסך משי. 
יא ואעדך, עדי; ואתנה צמידים על-ידייך, ורביד על-גרונך. 
יב ואתן נזם, על-אפך, ועגילים, על-אוזנייך; ועטרת תפארת, בראשך. 
יג ותעדי זהב וכסף, ומלבושך שש ומשי ורקמה, סולת ודבש ושמן, אכלת; ותיפי במאוד מאוד, ותצלחי למלוכה. 
יד וייצא לך שם בגויים, ביופייך:  כי כליל הוא, בהדרי אשר-שמתי עלייך--נאום, אדוניי יהוה. 
טו ותבטחי ביופייך, ותזני על-שמך; ותשפכי את-תזנותייך על-כל-עובר, לו-יהי. 
טז ותקחי מבגדייך, ותעשי-לך במות טלואות, ותזני, עליהם:  לא באות, ולא יהיה. 
יז ותקחי כלי תפארתך, מזהבי ומכספי אשר נתתי לך, ותעשי-לך, צלמי זכר; ותזני-בם. 
יח ותקחי את-בגדי רקמתך, ותכסים; ושמני, וקטורתי, נתת, לפניהם. 
יט ולחמי אשר-נתתי לך סולת ושמן ודבש, האכלתיך, ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח, ויהי:  נאום, אדוניי יהוה. 
כ ותקחי את-בנייך ואת-בנותייך, אשר ילדת לי, ותזבחים להם, לאכול--המעט, מתזנותייך. 
כא ותשחטי, את-בניי; ותיתנים, בהעביר אותם להם. 
כב ואת כל-תועבותייך ותזנותייך, לא זכרת את-ימי נעורייך--בהיותך עירום ועריה, מתבוססת בדמך היית. 
כג ויהי, אחרי כל-רעתך:  אוי אוי לך, נאום אדוניי יהוה. 
כד ותבני-לך, גב; ותעשי-לך רמה, בכל-רחוב. 
כה אל-כל-ראש דרך, בנית רמתך, ותתעבי את-יופייך, ותפשקי את-רגלייך לכל-עובר; ותרבי, את-תזנותייך. 
כו ותזני אל-בני-מצריים שכנייך, גדלי בשר; ותרבי את-תזנותך, להכעיסני. 
כז והנה נטיתי ידי עלייך, ואגרע חוקך; ואתנך בנפש שונאותייך, בנות פלשתים--הנכלמות, מדרכך זימה. 
כח ותזני אל-בני אשור, מבלתי שובעתך; ותזנים, וגם לא שבעת. 
כט ותרבי את-תזנותך אל-ארץ כנען, כשדימה; וגם-בזאת, לא שבעת. 
ל מה אמולה ליבתך, נאום אדוניי יהוה--בעשותך, את-כל-אלה, מעשה אישה-זונה, שלטת. 
לא בבנותייך גבך בראש כל-דרך, ורמתך עשית בכל-רחוב; ולא-היית כזונה, לקלס אתנן. 
לב האישה, המנאפת--תחת אישה, תיקח את-זרים. 
לג לכל-זונות, ייתנו-נדה; ואת נתת את-נדנייך, לכל-מאהבייך, ותשחודי אותם לבוא אלייך מסביב, בתזנותייך. 
לד ויהי-בך הפך מן-הנשים בתזנותייך, ואחרייך לא זונה; ובתיתך אתנן, ואתנן לא ניתן-לך--ותהי להפך. 
לה לכן זונה, שמעי דבר-יהוה. 
לו כה-אמר אדוניי יהוה, יען הישפך נחושתך ותיגלה ערוותך, בתזנותייך, על-מאהבייך; ועל, כל-גילולי תועבותייך, וכדמי בנייך, אשר נתת להם. 
לז לכן הנני מקבץ את-כל-מאהבייך, אשר ערבת עליהם, ואת כל-אשר אהבת, על כל-אשר שנאת; וקיבצתי אותם עלייך מסביב, וגיליתי ערוותך אליהם, וראו, את-כל-ערוותך. 
לח ושפטתיך משפטי נואפות, ושופכות דם; ונתתיך, דם חמה וקנאה. 
לט ונתתי אותך בידם, והרסו גבך וניתצו רמותייך, והפשיטו אותך בגדייך, ולקחו כלי תפארתך; והניחוך, עירום ועריה. 
מ והעלו עלייך קהל, ורגמו אותך באבן; וביתקוך, בחרבותם. 
מא ושרפו בתייך, באש, ועשו-בך שפטים, לעיני נשים רבות; והשבתיך, מזונה, וגם-אתנן, לא תיתני-עוד. 
מב והניחותי חמתי בך, וסרה קנאתי ממך; ושקטתי, ולא אכעס עוד. 
מג יען, אשר לא-זכרת את-ימי נעורייך, ותרגזי-לי, בכל-אלה; וגם-אני הא דרכך בראש נתתי, נאום אדוניי יהוה, ולא עשית את-הזימה, על כל-תועבותייך. 
מד הנה, כל-המושל, עלייך ימשול, לאמור:  כאימה, בתה. 
מה בת-אימך את, גועלת אישה ובניה; ואחות אחותך את, אשר געלו אנשיהן ובניהן--אימכן חיתית, ואביכן אמורי. 
מו ואחותך הגדולה שומרון היא ובנותיה, היושבת על-שמאלך; ואחותך הקטנה ממך, היושבת מימינך--סדום, ובנותיה. 
מז ולא בדרכיהן הלכת, וכתועבותיהן עשית:  כמעט קט, ותשחיתי מהן בכל-דרכייך. 
מח חי-אני, נאום אדוניי יהוה, אם-עשתה סדום אחותך, היא ובנותיה--כאשר עשית, את ובנותייך. 
מט הנה-זה היה, עוון סדום אחותך:  גאון שבעת-לחם ושלוות השקט, היה לה ולבנותיה, ויד-עני ואביון, לא החזיקה. 
נ ותגבהינה, ותעשינה תועבה לפניי; ואסיר אתהן, כאשר ראיתי. 
נא ושומרון, כחצי חטאותייך לא חטאה; ותרבי את-תועבותייך, מהנה, ותצדקי את-אחותייך, בכל-תועבותייך אשר עשית. 
נב גם-את שאי כלימתך, אשר פיללת לאחותך, בחטאותייך אשר-התעבת מהן, תצדקנה ממך; וגם-את בושי ושאי כלימתך, בצדקתך אחיותך. 
נג ושבתי, את-שביתהן--את-שבות סדום ובנותיה, ואת-שבות שומרון ובנותיה; ושבות שביתייך, בתוכהנה. 
נד למען, תישאי כלימתך, ונכלמת, מכול אשר עשית--בנחמך, אותן. 
נה ואחותייך, סדום ובנותיה תשובנה לקדמתן, ושומרון ובנותיה, תשובנה לקדמתן; ואת, ובנותייך, תשובינה, לקדמתכן. 
נו ולא הייתה סדום אחותך, לשמועה בפיך, ביום, גאונייך. 
נז בטרם, תיגלה רעתך, כמו עת חרפת בנות-ארם, וכל-סביבותיה בנות פלשתים; השאטות אותך, מסביב. 
נח את-זימתך ואת-תועבותייך, את נשאתים--נאום, יהוה. 
נט כי כה אמר אדוניי יהוה, ועשיתי אותך כאשר עשית--אשר-בזית אלה, להפר ברית. 
ס וזכרתי אני את-בריתי אותך, בימי נעורייך; והקימותי לך, ברית עולם. 
סא וזכרת את-דרכייך, ונכלמת, בקחתך את-אחותייך הגדולות ממך, אל-הקטנות ממך; ונתתי אתהן לך לבנות, ולא מבריתך. 
סב והקימותי אני את-בריתי, איתך; וידעת, כי-אני יהוה. 
סג למען תזכרי, ובושת, ולא יהיה-לך עוד פתחון פה, מפני כלימתך--בכפרי-לך לכל-אשר עשית, נאום אדוניי יהוה. 
פרק יז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, חוד חידה ומשול משל, אל-בית, ישראל. 
ג ואמרת כה-אמר אדוניי יהוה, הנשר הגדול גדול הכנפיים ארך האבר, מלא הנוצה, אשר-לו הרקמה--בא אל-הלבנון, וייקח את-צמרת הארז. 
ד את ראש יניקותיו, קטף; ויביאהו אל-ארץ כנען, בעיר רוכלים שמו. 
ה וייקח מזרע הארץ, וייתנהו בשדה-זרע; קח על-מים רבים, צפצפה שמו. 
ו ויצמח ויהי לגפן סורחת שפלת קומה, לפנות דלייותיו אליו, ושורשיו, תחתיו יהיו; ותהי לגפן--ותעש בדים, ותשלח פארות. 
ז ויהי נשר-אחד גדול, גדול כנפיים ורב-נוצה; והנה הגפן הזאת כפנה שורשיה עליו, ודלייותיו שילחה-לו, להשקות אותה, מערוגות מטעה. 
ח אל-שדה טוב אל-מים רבים, היא שתולה--לעשות ענף ולשאת פרי, להיות לגפן אדרת. 
ט אמור, כה אמר אדוניי יהוה--תצלח; הלוא את-שורשיה ינתק ואת-פרייה יקוסס ויבש, כל-טרפי צמחה תיבש, ולא-בזרוע גדולה ובעם-רב, למשאות אותה משורשיה. 
י והנה שתולה, התצלח; הלוא כגעת בה רוח הקדים, תיבש יבוש, על-ערוגות צמחה, תיבש. 
יא ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יב אמור-נא לבית המרי, הלוא ידעתם מה-אלה; אמור, הנה-בא מלך-בבל ירושלים וייקח את-מלכה ואת-שריה, ויבא אותם אליו, בבלה. 
יג וייקח מזרע המלוכה, ויכרות איתו ברית; ויבא אותו באלה, ואת-אילי הארץ לקח. 
יד להיות ממלכה שפלה, לבלתי התנשא, לשמור את-בריתו, לעומדה. 
טו וימרוד-בו, לשלוח מלאכיו מצריים, לתת-לו סוסים, ועם-רב; היצלח היימלט העושה אלה, והפר ברית ונמלט. 
טז חי-אני, נאום אדוניי יהוה, אם-לא במקום המלך הממליך אותו, אשר בזה את-אלתו ואשר הפר את-בריתו--איתו בתוך-בבל, ימות. 
יז ולא בחיל גדול ובקהל רב, יעשה אותו פרעה במלחמה, בשפוך סוללה, ובבנות דייק--להכרית, נפשות רבות. 
יח ובזה אלה, להפר ברית; והנה נתן ידו וכל-אלה עשה, לא יימלט. 
יט לכן כה-אמר אדוניי יהוה, חי-אני, אם-לא אלתי אשר בזה, ובריתי אשר הפיר--ונתתיו, בראשו. 
כ ופרשתי עליו רשתי, ונתפש במצודתי; והביאותיהו בבלה, ונשפטתי איתו שם, מעלו, אשר מעל-בי. 
כא ואת כל-מברחיו בכל-אגפיו בחרב ייפולו, והנשארים לכל-רוח ייפרשו; וידעתם, כי אני יהוה דיברתי. 
כב כה אמר, אדוניי יהוה, ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה, ונתתי; מראש יונקותיו, רך אקטוף, ושתלתי אני, על הר-גבוה ותלול. 
כג בהר מרום ישראל, אשתולנו, ונשא ענף ועשה פרי, והיה לארז אדיר; ושכנו תחתיו, כול ציפור כל-כנף--בצל דלייותיו, תשכונה. 
כד וידעו כל-עצי השדה, כי אני יהוה השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל, הובשתי עץ לח, והפרחתי עץ יבש:  אני יהוה, דיברתי ועשיתי. 
פרק יח
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב מה-לכם, אתם מושלים את-המשל הזה, על-אדמת ישראל, לאמור:  אבות יאכלו בוסר, ושיני הבנים תקהינה. 
ג חי-אני, נאום אדוניי יהוה:  אם-יהיה לכם עוד, משול המשל הזה--בישראל. 
ד הן כל-הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי-הנה:  הנפש החוטאת, היא תמות. 
ה ואיש, כי-יהיה צדיק; ועשה משפט, וצדקה. 
ו אל-ההרים, לא אכל, ועיניו לא נשא, אל-גילולי בית ישראל; ואת-אשת ריעהו לא טימא, ואל-אישה נידה לא יקרב. 
ז ואיש, לא יונה--חבולתו חוב ישיב, גזילה לא יגזול; לחמו לרעב ייתן, ועירום יכסה-בגד. 
ח בנשך לא-ייתן, ותרבית לא ייקח--מעוול, ישיב ידו; משפט אמת יעשה, בין איש לאיש. 
ט בחוקותיי יהלך ומשפטיי שמר, לעשות אמת:  צדיק הוא חיה יחיה, נאום אדוניי יהוה. 
י והוליד בן-פריץ, שופך דם; ועשה אח, מאחד מאלה. 
יא והוא, את-כל-אלה לא עשה--כי גם אל-ההרים אכל, ואת-אשת ריעהו טימא. 
יב עני ואביון, הונה--גזילות גזל, חבול לא ישיב; ואל-הגילולים נשא עיניו, תועבה עשה. 
יג בנשך נתן ותרבית לקח, וחי:  לא יחיה, את כל-התועבות האלה עשה--מות יומת, דמיו בו יהיה. 
יד והנה, הוליד בן, וירא, את-כל-חטאות אביו אשר עשה; ויראה, ולא יעשה כהן. 
טו על-ההרים, לא אכל, ועיניו לא נשא, אל-גילולי בית ישראל; את-אשת ריעהו, לא טימא. 
טז ואיש, לא הונה--חבול לא חבל, וגזילה לא גזל; לחמו לרעב נתן, ועירום כיסה-בגד. 
יז מעני השיב ידו, נשך ותרבית לא לקח--משפטיי עשה, בחוקותיי הלך:  הוא, לא ימות בעוון אביו--חיה יחיה. 
יח אביו כי-עשק עושק, גזל גזל אח, ואשר לא-טוב עשה, בתוך עמיו; והנה-מת, בעוונו. 
יט ואמרתם, מדוע לא-נשא הבן בעוון האב; והבן משפט וצדקה עשה, את כל-חוקותיי שמר ויעשה אותם--חיה יחיה. 
כ הנפש החוטאת, היא תמות:  בן לא-יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן--צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה. 
כא והרשע, כי ישוב מכל-חטאותיו אשר עשה, ושמר את-כל-חוקותיי, ועשה משפט וצדקה--חיה יחיה, לא ימות. 
כב כל-פשעיו אשר עשה, לא ייזכרו לו:  בצדקתו אשר-עשה, יחיה. 
כג החפוץ אחפוץ מות רשע, נאום אדוניי יהוה:  הלוא בשובו מדרכיו, וחיה. 
כד ובשוב צדיק מצדקתו, ועשה עוול, ככול התועבות אשר-עשה הרשע יעשה, וחי--כל-צדקותיו אשר-עשה לא תיזכרנה, במעלו אשר-מעל ובחטאתו אשר-חטא בם ימות. 
כה ואמרתם, לא ייתכן דרך אדוניי:  שמעו-נא, בית ישראל, הדרכי לא ייתכן, הלוא דרכיכם לא ייתכנו. 
כו בשוב-צדיק מצדקתו ועשה עוול, ומת עליהם:  בעוולו אשר-עשה, ימות. 
כז ובשוב רשע, מרשעתו אשר עשה, ויעש משפט, וצדקה--הוא, את-נפשו יחייה. 
כח ויראה וישב, מכל-פשעיו אשר עשה--חיה יחיה, לא ימות. 
כט ואמרו בית ישראל, לא ייתכן דרך אדוניי:  הדרכיי לא ייתכנו, בית ישראל--הלוא דרכיכם, לא ייתכן. 
ל לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם, בית ישראל--נאום, אדוניי יהוה:  שובו והשיבו מכל-פשעיכם, ולא-יהיה לכם למכשול עוון. 
לא השליכו מעליכם, את-כל-פשעיכם אשר פשעתם בם, ועשו לכם לב חדש, ורוח חדשה; ולמה תמותו, בית ישראל. 
לב כי לא אחפוץ במות המת, נאום אדוניי יהוה:  והשיבו, וחיו. 
פרק יט
א ואתה שא קינה, אל-נשיאי ישראל. 
ב ואמרת, מה אימך לבייא, בין אריות, רבצה; בתוך כפירים, ריבתה גוריה. 
ג ותעל אחד מגוריה, כפיר היה; וילמד לטרוף-טרף, אדם אכל. 
ד וישמעו אליו גויים, בשחתם נתפש; ויביאוהו בחחים, אל-ארץ מצריים. 
ה ותרא כי נוחלה, אבדה תקוותה; ותיקח אחד מגוריה, כפיר שמתהו. 
ו ויתהלך בתוך-אריות, כפיר היה; וילמד לטרוף-טרף, אדם אכל. 
ז ויידע, אלמנותיו, ועריהם, החריב; ותישם ארץ ומלואה, מקול שאגתו. 
ח וייתנו עליו גויים סביב, ממדינות; ויפרשו עליו רשתם, בשחתם נתפש. 
ט וייתנוהו בסוגר בחחים, ויביאוהו אל-מלך בבל; יביאוהו, במצודות, למען לא-יישמע קולו עוד, אל-הרי ישראל. 
י אימך כגפן בדמך, על-מים שתולה; פורייה, וענפה, הייתה, ממים רבים. 
יא ויהיו-לה מטות עוז, אל-שבטי מושלים, ותגבה קומתו, על-בין עבותים; ויירא בגובהו, ברוב דלייותיו. 
יב ותותש בחמה לארץ הושלכה, ורוח הקדים הוביש פרייה; התפרקו ויבשו מטה עוזה, אש אכלתהו. 
יג ועתה, שתולה במדבר, בארץ, צייה וצמא. 
יד ותצא אש ממטה בדיה, פרייה אכלה, ולא-היה בה מטה-עוז, שבט למשול:  קינה היא, ותהי לקינה. 
פרק כ
א ויהי בשנה השביעית, בחמישי בעשור לחודש, באו אנשים מזקני ישראל, לדרוש את-יהוה; ויישבו, לפניי. 
ב ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ג בן-אדם, דבר את-זקני ישראל ואמרת אליהם כה אמר אדוניי יהוה, הלדרוש אותי, אתם באים:  חי-אני אם-אידרש לכם, נאום אדוניי יהוה. 
ד התשפוט אותם, התשפוט בן-אדם:  את-תועבות אבותם, הודיעם. 
ה ואמרת אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, ביום בוחרי בישראל, ואשא ידי לזרע בית יעקוב ואיוודע להם בארץ מצריים; ואשא ידי להם לאמור, אני יהוה אלוהיכם. 
ו ביום ההוא, נשאתי ידי להם, להוציאם, מארץ מצריים:  אל-ארץ אשר-תרתי להם, זבת חלב ודבש--צבי היא, לכל-הארצות. 
ז ואומר אליהם, איש שיקוצי עיניו השליכו, ובגילולי מצריים, אל-תיטמאו:  אני, יהוה אלוהיכם. 
ח וימרו-בי, ולא אבו לשמוע אליי--איש את-שיקוצי עיניהם לא השליכו, ואת-גילולי מצריים לא עזבו; ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם, בתוך, ארץ מצריים. 
ט ואעש למען שמי, לבלתי החל לעיני הגויים אשר-המה בתוכם--אשר נודעתי אליהם לעיניהם, להוציאם מארץ מצריים. 
י ואוציאם, מארץ מצריים; ואביאם, אל-המדבר. 
יא ואתן להם את-חוקותיי, ואת-משפטיי הודעתי אותם:  אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם. 
יב וגם את-שבתותיי, נתתי להם, להיות לאות, ביני וביניהם--לדעת, כי אני יהוה מקדשם. 
יג וימרו-בי בית-ישראל במדבר, בחוקותיי לא-הלכו ואת-משפטיי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואת-שבתותיי, חיללו מאוד; ואומר לשפוך חמתי עליהם, במדבר--לכלותם. 
יד ואעשה, למען שמי, לבלתי החל לעיני הגויים, אשר הוצאתים לעיניהם. 
טו וגם-אני, נשאתי ידי להם--במדבר:  לבלתי הביא אותם אל-הארץ אשר-נתתי, זבת חלב ודבש--צבי היא, לכל-הארצות. 
טז יען במשפטיי מאסו, ואת-חוקותיי לא-הלכו בהם, ואת-שבתותיי, חיללו:  כי אחרי גילוליהם, ליבם הולך. 
יז ותחס עיני עליהם, משחתם; ולא-עשיתי אותם כלה, במדבר. 
יח ואומר אל-בניהם, במדבר, בחוקי אבותיכם אל-תלכו, ואת-משפטיהם אל-תשמורו; ובגילוליהם, אל-תיטמאו. 
יט אני יהוה אלוהיכם, בחוקותיי לכו; ואת-משפטיי שמרו, ועשו אותם. 
כ ואת-שבתותיי, קדשו; והיו לאות, ביני וביניכם--לדעת, כי אני יהוה אלוהיכם. 
כא וימרו-בי הבנים, בחוקותיי לא-הלכו ואת-משפטיי לא-שמרו לעשות אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם--את-שבתותיי, חיללו; ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בם--במדבר. 
כב והשיבותי, את-ידי, ואעש, למען שמי--לבלתי החל לעיני הגויים, אשר-הוצאתי אותם לעיניהם. 
כג גם-אני, נשאתי את-ידי להם--במדבר:  להפיץ אותם בגויים, ולזרות אותם בארצות. 
כד יען משפטיי לא-עשו, וחוקותיי מאסו, ואת-שבתותיי, חיללו; ואחרי גילולי אבותם, היו עיניהם. 
כה וגם-אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים--לא יחיו, בהם. 
כו ואטמא אותם במתנותם, בהעביר כל-פטר רחם:  למען אשימם--למען אשר יידעו, אשר אני יהוה. 
כז לכן דבר אל-בית ישראל, בן-אדם, ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה:  עוד, זאת גידפו אותי אבותיכם, במעלם בי, מעל. 
כח ואביאם, אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אותה להם; ויראו כל-גבעה רמה וכל-עץ עבות, ויזבחו-שם את-זבחיהם וייתנו-שם כעס קרבנם, וישימו שם ריח ניחוחיהם, ויסיכו שם את-נסכיהם. 
כט ואומר אליהם--מה הבמה, אשר-אתם הבאים שם; וייקרא שמה במה, עד היום הזה. 
ל לכן אמור אל-בית ישראל, כה אמר אדוניי יהוה, הבדרך אבותיכם, אתם נטמאים; ואחרי שיקוציהם, אתם זונים. 
לא ובשאת מתנותיכם בהעביר בניכם באש אתם נטמאים לכל-גילוליכם, עד-היום,    ואני אידרש לכם, בית ישראל:  חי-אני, נאום אדוניי יהוה, אם-אידרש, לכם. 
לב והעולה, על-רוחכם--היה, לא תהיה:  אשר אתם אומרים, נהיה כגויים כמשפחות הארצות--לשרת, עץ ואבן. 
לג חי-אני, נאום אדוניי יהוה:  אם-לא ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובחמה שפוכה--אמלוך עליכם. 
לד והוצאתי אתכם, מן-העמים, וקיבצתי אתכם, מן-הארצות אשר נפוצותם בם--ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובחמה שפוכה. 
לה והבאתי אתכם, אל-מדבר העמים; ונשפטתי איתכם שם, פנים אל-פנים. 
לו כאשר נשפטתי את-אבותיכם, במדבר ארץ מצריים--כן אישפט איתכם, נאום אדוניי יהוה. 
לז והעברתי אתכם, תחת השבט; והבאתי אתכם, במסורת הברית. 
לח וברותי מכם, המורדים והפושעים בי--מארץ מגוריהם אוציא אותם, ואל-אדמת ישראל לא יבוא; וידעתם, כי-אני יהוה. 
לט ואתם בית-ישראל כה-אמר אדוניי יהוה, איש גילוליו לכו עבודו, ואחר, אם-אינכם שומעים אליי; ואת-שם קודשי לא תחללו-עוד, במתנותיכם ובגילוליכם. 
מ כי בהר-קודשי בהר מרום ישראל, נאום אדוניי יהוה--שם יעבדוני כל-בית ישראל כולו, בארץ:  שם ארצם--ושם אדרוש את-תרומותיכם ואת-ראשית משאותיכם, בכל-קודשיכם. 
מא בריח ניחוח, ארצה אתכם, בהוציאי אתכם מן-העמים, וקיבצתי אתכם מן-הארצות אשר נפוצותם בם; ונקדשתי בכם, לעיני הגויים. 
מב וידעתם כי-אני יהוה, בהביאי אתכם אל-אדמת ישראל--אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אותה, לאבותיכם. 
מג וזכרתם-שם, את-דרכיכם ואת כל-עלילותיכם, אשר נטמאתם, בם; ונקוטותם, בפניכם, בכל-רעותיכם, אשר עשיתם. 
מד וידעתם כי-אני יהוה, בעשותי איתכם למען שמי:  לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות, בית ישראל--נאום, אדוניי יהוה. 
פרק כא
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, שים פניך דרך תימנה, והטף, אל-דרום; והינבא אל-יער השדה, נגב. 
ג ואמרת ליער הנגב, שמע דבר-יהוה:  כה-אמר אדוניי יהוה הנני מצית-בך אש ואכלה בך כל-עץ-לח וכל-עץ יבש לא-תכבה, להבת שלהבת, ונצרבו-בה כל-פנים, מנגב צפונה. 
ד וראו, כל-בשר, כי אני יהוה, ביערתיה:  לא, תכבה. 
ה ואומר, אהה אדוניי יהוה; המה אומרים לי, הלוא ממשל משלים הוא. 
ו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ז בן-אדם, שים פניך אל-ירושלים, והטף, אל-מקדשים; והינבא, אל-אדמת ישראל. 
ח ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר יהוה, הנני אלייך, והוצאתי חרבי מתערה; והכרתי ממך, צדיק ורשע. 
ט יען אשר-הכרתי ממך, צדיק ורשע; לכן תצא חרבי מתערה, אל-כל-בשר--מנגב צפון. 
י וידעו, כל-בשר, כי אני יהוה, הוצאתי חרבי מתערה:  לא תשוב, עוד. 
יא ואתה בן-אדם, היאנח; בשברון מותניים ובמרירות, תיאנח לעיניהם. 
יב והיה כי-יאמרו אליך, על-מה אתה נאנח; ואמרת אל-שמועה כי-באה ונמס כל-לב ורפו כל-ידיים וכיהתה כל-רוח, וכל-ברכיים תלכנה מים--הנה באה ונהייתה, נאום אדוניי יהוה. 
יג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יד בן-אדם--הינבא ואמרת, כה אמר אדוניי:  אמור, חרב חרב הוחדה וגם-מרוטה. 
טו למען טבוח טבח הוחדה, למען-היה-לה ברק מורטה; או נשיש, שבט בני מואסת כל-עץ. 
טז וייתן אותה למורטה, לתפוש בכף; היא-הוחדה חרב והיא מורטה, לתת אותה ביד-הורג. 
יז זעק והיליל, בן-אדם--כי-היא הייתה בעמי, היא בכל-נשיאי ישראל; מגורי אל-חרב היו את-עמי, לכן ספוק אל-ירך. 
יח כי בוחן--ומה, אם-גם-שבט מואסת לא יהיה:  נאום, אדוניי יהוה. 
יט ואתה בן-אדם--הינבא, והך כף אל-כף; ותיכפל חרב שלישיתה, חרב חללים--היא חרב חלל הגדול, החודרת להם. 
כ למען למוג לב, והרבה המכשולים--על כל-שעריהם, נתתי אבחת-חרב; אח עשויה לברק, מעוטה לטבח. 
כא התאחדי הימיני, השימי השמילי; אנה, פנייך מועדות. 
כב וגם-אני, אכה כפי אל-כפי, והניחותי, חמתי:  אני יהוה, דיברתי. 
כג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
כד ואתה בן-אדם שים-לך שניים דרכים, לבוא חרב מלך-בבל--מארץ אחד, ייצאו שניהם; ויד ברא, בראש דרך-עיר ברא. 
כה דרך תשים--לבוא חרב, את רבת בני-עמון; ואת-יהודה בירושלים, בצורה. 
כו כי-עמד מלך-בבל אל-אם הדרך, בראש שני הדרכים--לקסום-קסם:  קילקל בחיצים שאל בתרפים, ראה בכבד. 
כז בימינו היה הקסם ירושלים, לשום כרים לפתוח פה ברצח, להרים קול, בתרועה--לשום כרים על-שערים, לשפוך סוללה לבנות דייק. 
כח והיה להם כקסום-שוא בעיניהם, שבועי שבועות להם; והוא-מזכיר עוון, להיתפש. 
כט לכן, כה-אמר אדוניי יהוה, יען הזכרכם עוונכם, בהיגלות פשעיכם להיראות חטאותיכם בכול עלילותיכם--יען, היזכרכם, בכף, תיתפשו. 
ל ואתה חלל רשע, נשיא ישראל, אשר-בא יומו, בעת עוון קץ. 
לא כה אמר, אדוניי יהוה, הסיר המצנפת, והרים העטרה; זאת לא-זאת--השפלה הגבה, והגבוה השפיל. 
לב עווה עווה, עווה אשימנה; גם-זאת לא היה, עד-בוא אשר-לו המשפט ונתתיו. 
לג ואתה בן-אדם, הינבא ואמרת כה אמר אדוניי יהוה, אל-בני עמון, ואל-חרפתם; ואמרת, חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה, להכיל, למען ברק. 
לד בחזות לך שוא, בקסום-לך כזב--לתת אותך, אל-צווארי חללי רשעים, אשר-בא יומם, בעת עוון קץ. 
לה השב, אל-תערה, במקום אשר-נבראת בארץ מכורותייך, אשפוט אותך. 
לו ושפכתי עלייך זעמי, באש עברתי אפיח עלייך; ונתתיך, ביד אנשים בוערים, חרשי, משחית. 
לז לאש תהיה לאוכלה, דמך יהיה בתוך הארץ; לא תיזכרי, כי אני יהוה דיברתי. 
פרק כב
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב ואתה בן-אדם, התשפוט התשפוט את-עיר הדמים; והודעתה, את כל-תועבותיה. 
ג ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה, עיר שופכת דם בתוכה, לבוא עיתה; ועשתה גילולים עליה, לטומאה. 
ד בדמך אשר-שפכת אשמת, ובגילולייך אשר-עשית טמאת, ותקריבי ימייך, ותבוא עד-שנותייך; על-כן, נתתיך חרפה לגויים, וקלסה, לכל-הארצות. 
ה הקרובות והרחוקות ממך, יתקלסו-בך--טמאת השם, רבת המהומה. 
ו הנה נשיאי ישראל, איש לזרועו היו בך, למען, שפוך-דם. 
ז אב ואם הקלו בך, לגר עשו בעושק בתוכך; יתום ואלמנה, הונו בך. 
ח קודשיי, בזית; ואת-שבתותיי, חיללת. 
ט אנשי רכיל היו בך, למען שפוך-דם; ואל-ההרים אכלו בך, זימה עשו בתוכך. 
י ערוות-אב, גילה-בך; טמאת הנידה, עינו-בך. 
יא ואיש את-אשת ריעהו, עשה תועבה, ואיש את-כלתו, טימא בזימה; ואיש את-אחותו בת-אביו, עינה-בך. 
יב שוחד לקחו-בך, למען שפוך-דם; נשך ותרבית לקחת, ותבצעי ריעייך בעושק, ואותי שכחת, נאום אדוניי יהוה. 
יג והנה הכיתי כפי, אל-בצעך אשר עשית; ועל-דמך, אשר היו בתוכך. 
יד היעמוד ליבך, אם-תחזקנה ידייך, לימים, אשר אני עושה אותך; אני יהוה, דיברתי ועשיתי. 
טו והפיצותי אותך בגויים, וזיריתיך בארצות; והתימותי טומאתך, ממך. 
טז וניחלת בך, לעיני גויים; וידעת, כי-אני יהוה. 
יז ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יח בן-אדם, היו-לי בית-ישראל לסיג:  כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת, בתוך כור--סיגים כסף, היו. 
יט לכן, כה אמר אדוניי יהוה, יען היות כולכם, לסיגים; לכן הנני קובץ אתכם, אל-תוך ירושלים. 
כ קבוצת כסף ונחושת וברזל ועופרת ובדיל, אל-תוך כור, לפחת-עליו אש, להנתיך; כן אקבוץ באפי ובחמתי, והנחתי והתכתי אתכם. 
כא וכינסתי אתכם, ונפחתי עליכם באש עברתי; וניתכתם, בתוכה. 
כב כהיתוך כסף בתוך כור, כן תותכו בתוכה; וידעתם כי-אני יהוה, שפכתי חמתי עליכם. 
כג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
כד בן-אדם--אמור-לה, את ארץ לא מטוהרה היא:  לא גושמה, ביום זעם. 
כה קשר נביאיה בתוכה, כארי שואג טורף טרף; נפש אכלו, חוסן ויקר ייקחו--אלמנותיה, הרבו בתוכה. 
כו כוהניה חמסו תורתי, ויחללו קודשיי--בין-קודש לחול לא הבדילו, ובין-הטמא לטהור לא הודיעו; ומשבתותיי העלימו עיניהם, ואיחל בתוכם. 
כז שריה בקרבה, כזאבים טורפי טרף--לשפוך-דם לאבד נפשות, למען בצוע בצע. 
כח ונביאיה, טחו להם תפל--חוזים שוא, וקוסמים להם כזב; אומרים, כה אמר אדוניי יהוה, ויהוה, לא דיבר. 
כט עם הארץ עשקו עושק, וגזלו גזל; ועני ואביון הונו, ואת-הגר עשקו בלא משפט. 
ל ואבקש מהם איש גודר-גדר ועומד בפרץ לפניי, בעד הארץ--לבלתי שחתה; ולא, מצאתי. 
לא ואשפוך עליהם זעמי, באש עברתי כיליתים; דרכם בראשם נתתי, נאום אדוניי יהוה. 
פרק כג
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם--שתיים נשים, בנות אם-אחת היו. 
ג ותזנינה במצריים, בנעוריהן זנו; שמה, מועכו שדיהן, ושם עישו, דדי בתוליהן. 
ד ושמותן, אוהלה הגדולה ואוהליבה אחותה, ותהיינה לי, ותלדנה בנים ובנות; ושמותן--שומרון אוהלה, וירושלים אוהליבה. 
ה ותיזן אוהלה, תחתיי; ותעגב על-מאהביה, אל-אשור קרובים. 
ו לבושי תכלת פחות וסגנים, בחורי חמד כולם; פרשים, רוכבי סוסים. 
ז ותיתן תזנותיה עליהם, מבחר בני-אשור כולם; ובכול אשר-עגבה בכל-גילוליהם, נטמאה. 
ח ואת-תזנותיה ממצריים, לא עזבה--כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עישו דדי בתוליה; וישפכו תזנותם, עליה. 
ט לכן נתתיה, ביד-מאהביה--ביד בני אשור, אשר עגבה עליהם. 
י המה, גילו ערוותה--בניה ובנותיה לקחו, ואותה בחרב הרגו; ותהי-שם, לנשים, ושפוטים, עשו בה. 
יא ותרא אחותה אוהליבה, ותשחת עגבתה ממנה; ואת-תזנותיה--מזנוני, אחותה. 
יב אל-בני אשור עגבה פחות וסגנים קרובים, לבושי מכלול, פרשים, רוכבי סוסים--בחורי חמד, כולם. 
יג וארא, כי נטמאה:  דרך אחד, לשתיהן. 
יד ותוסף, אל-תזנותיה; ותרא, אנשי מחוקה על-הקיר, צלמי כשדים, חקוקים בששר. 
טו חגורי איזור במותניהם, סרוחי טבולים בראשיהם--מראה שלישים, כולם:  דמות בני-בבל כשדים, ארץ מולדתם. 
טז ותעגבה עליהם, למראה עיניה; ותשלח מלאכים אליהם, כשדימה. 
יז ויבואו אליה בני-בבל למשכב דודים, ויטמאו אותה בתזנותם; ותטמא-בם--ותיקע נפשה, מהם. 
יח ותגל, תזנותיה, ותגל, את-ערוותה; ותיקע נפשי מעליה, כאשר נקעה נפשי מעל אחותה. 
יט ותרבה, את-תזנותיה, לזכור את-ימי נעוריה, אשר זנתה בארץ מצריים. 
כ ותעגבה, על פילגשיהם, אשר בשר-חמורים בשרם, וזרמת סוסים זרמתם. 
כא ותפקדי, את זימת נעורייך; בעשות ממצריים דדייך, למען שדי נעורייך. 
כב לכן אוהליבה, כה-אמר אדוניי יהוה, הנני מעיר את-מאהבייך עלייך, את אשר-נקעה נפשך מהם; והבאתים עלייך, מסביב. 
כג בני בבל וכל-כשדים, פקוד ושוע וקוע, כל-בני אשור, אותם; בחורי חמד פחות וסגנים, כולם--שלישים וקרואים, רוכבי סוסים כולם. 
כד ובאו עלייך הוצן רכב וגלגל, ובקהל עמים--צינה ומגן וקובע, ישימו עלייך סביב; ונתתי לפניהם משפט, ושפטוך במשפטיהם. 
כה ונתתי קנאתי בך, ועשו אותך בחמה--אפך ואוזנייך יסירו, ואחריתך בחרב תיפול; המה, בנייך ובנותייך ייקחו, ואחריתך, תיאכל באש. 
כו והפשיטוך, את-בגדייך; ולקחו, כלי תפארתך. 
כז והשבתי זימתך ממך, ואת-זנותך מארץ מצריים; ולא-תישאי עינייך אליהם, ומצריים לא תזכרי-עוד. 
כח כי כה אמר, אדוניי יהוה, הנני נותנך, ביד אשר שנאת--ביד אשר-נקעה נפשך, מהם. 
כט ועשו אותך בשנאה, ולקחו כל-יגיעך, ועזבוך, עירום ועריה; ונגלה ערוות זנונייך, וזימתך ותזנותייך. 
ל עשה אלה, לך, בזנותך אחרי גויים, על אשר-נטמאת בגילוליהם. 
לא בדרך אחותך, הלכת; ונתתי כוסה, בידך. 
לב כה אמר, אדוניי יהוה, כוס אחותך תשתי, העמוקה והרחבה; תהיה לצחוק וללעג, מרבה להכיל. 
לג שיכרון ויגון, תימלאי; כוס שמה ושממה, כוס אחותך שומרון. 
לד ושתית אותה ומצית, ואת-חרשיה תגרמי--ושדייך תנתקי:  כי אני דיברתי, נאום אדוניי יהוה. 
לה לכן, כה אמר אדוניי יהוה, יען שכחת אותי, ותשליכי אותי אחרי גווך; וגם-את שאי זימתך, ואת-תזנותייך. 
לו ויאמר יהוה, אליי, בן-אדם, התשפוט את-אוהלה ואת-אוהליבה; והגד להן, את תועבותיהן. 
לז כי ניאפו, ודם בידיהן, ואת-גילוליהן, ניאפו; וגם את-בניהן אשר ילדו-לי, העבירו להם לאוכלה. 
לח עוד זאת, עשו לי:  טימאו את-מקדשי ביום ההוא, ואת-שבתותיי חיללו. 
לט ובשחטם את-בניהם לגילוליהם, ויבואו אל-מקדשי ביום ההוא לחללו; והנה-כה עשו, בתוך ביתי. 
מ ואף, כי תשלחנה לאנשים, באים, ממרחק--אשר מלאך שלוח אליהם, והנה-באו, לאשר רחצת כחלת עינייך, ועדית עדי. 
מא וישבת על-מיטה כבודה, ושולחן ערוך לפניה; וקטורתי ושמני, שמת עליה. 
מב וקול המון, שליו בה, ואל-אנשים מרוב אדם, מובאים סובאים ממדבר; וייתנו צמידים אל-ידיהן, ועטרת תפארת על-ראשיהן. 
מג ואומר, לבלה ניאופים; עתה יזנו תזנותיה, והיא. 
מד ויבוא אליה, כבוא אל-אישה זונה; כן באו, אל-אוהלה ואל-אוהליבה--אישות, הזימה. 
מה ואנשים צדיקים, המה ישפטו אותהם--משפט נואפות, ומשפט שופכות דם:  כי נואפות הנה, ודם בידיהן. 
מו כי כה אמר, אדוניי יהוה:  העלה עליהם קהל, ונתון אתהן לזעווה ולבז. 
מז ורגמו עליהן אבן קהל, וברא אותהן בחרבותם; בניהם ובנותיהם יהרוגו, ובתיהן באש ישרופו. 
מח והשבתי זימה, מן-הארץ; וניווסרו כל-הנשים, ולא תעשינה כזימתכנה. 
מט ונתנו זימתכנה עליכן, וחטאי גילוליכן תישאינה; וידעתם, כי אני אדוניי יהוה. 
פרק כד
א ויהי דבר-יהוה אליי בשנה התשיעית, בחודש העשירי, בעשור לחודש, לאמור. 
ב בן-אדם, כתוב-לך את-שם היום--את-עצם, היום הזה:  סמך מלך-בבל אל-ירושלים, בעצם היום הזה. 
ג ומשול אל-בית-המרי, משל, ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה:  שפות הסיר שפות, וגם-יצוק בו מים. 
ד אסוף נתחיה אליה, כל-נתח טוב ירך וכתף; מבחר עצמים, מלא. 
ה מבחר הצאן לקוח, וגם דור העצמים תחתיה; רתח רתחיה, גם-בשלו עצמיה בתוכה. 
ו לכן כה-אמר אדוניי יהוה, אוי עיר הדמים--סיר אשר חלאתה בה, וחלאתה לא יצאה ממנה; לנתחיה לנתחיה הוציאה, לא-נפל עליה גורל. 
ז כי דמה בתוכה היה, על-צחיח סלע שמתהו; לא שפכתהו על-הארץ, לכסות עליו עפר. 
ח להעלות חמה לנקום נקם, נתתי את-דמה על-צחיח סלע--לבלתי, היכסות. 
ט לכן, כה אמר אדוניי יהוה, אוי, עיר הדמים; גם-אני, אגדיל המדורה. 
י הרבה העצים הדלק האש, התם הבשר; והרקח, המרקחה, והעצמות, ייחרו. 
יא והעמידהא על-גחליה, ריקה:  למען תיחם וחרה נחושתה, וניתכה בתוכה טומאתה--תיתום, חלאתה. 
יב תאונים, הלאת, ולא-תצא ממנה רבת חלאתה, באש חלאתה. 
יג בטומאתך, זימה:  יען טיהרתיך, ולא טהרת--מטומאתך לא תטהרי-עוד, עד-הניחי את-חמתי בך. 
יד אני יהוה דיברתי באה ועשיתי, לא-אפרע ולא-אחוס ולא אינחם:  כדרכייך וכעלילותייך שפטוך, נאום אדוניי יהוה. 
טו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
טז בן-אדם, הנני לוקח ממך את-מחמד עיניך במגפה; ולא תספוד ולא תבכה, ולא תבוא דמעתך. 
יז היאנק דום, מתים אבל לא-תעשה--פארך חבוש עליך, ונעליך תשים ברגליך; ולא תעטה על-שפם, ולחם אנשים לא תאכל. 
יח ואדבר אל-העם בבוקר, ותמת אשתי בערב; ואעש בבוקר, כאשר צוויתי. 
יט ויאמרו אליי, העם:  הלוא-תגיד לנו מה-אלה לנו, כי אתה עושה. 
כ ואומר, אליהם:  דבר-יהוה--היה אליי, לאמור. 
כא אמור לבית ישראל, כה-אמר אדוניי יהוה, הנני מחלל את-מקדשי גאון עוזכם, מחמד עיניכם ומחמל נפשכם; ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם, בחרב ייפולו. 
כב ועשיתם, כאשר עשיתי:  על-שפם לא תעטו, ולחם אנשים לא תאכלו. 
כג ופארכם על-ראשיכם, ונעליכם ברגליכם--לא תספדו, ולא תבכו; ונמקותם, בעוונותיכם, ונהמתם, איש אל-אחיו. 
כד והיה יחזקאל לכם למופת, ככול אשר-עשה תעשו:  בבואה--וידעתם, כי אני אדוניי יהוה. 
כה ואתה בן-אדם--הלוא ביום קחתי מהם את-מעוזם, משוש תפארתם:  את-מחמד עיניהם ואת-משא נפשם, בניהם ובנותיהם. 
כו ביום ההוא, יבוא הפליט אליך, להשמעות, אוזניים. 
כז ביום ההוא, ייפתח פיך את-הפליט, ותדבר, ולא תיאלם עוד; והיית להם למופת, וידעו כי-אני יהוה. 
פרק כה
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, שים פניך אל-בני עמון; והינבא, עליהם. 
ג ואמרת לבני עמון, שמעו דבר-אדוניי יהוה:  כה-אמר אדוניי יהוה יען אומרך האח אל-מקדשי כי-ניחל, ואל-אדמת ישראל כי נשמה, ואל-בית יהודה, כי הלכו בגולה. 
ד לכן הנני נותנך לבני-קדם למורשה, ויישבו טירותיהם בך, ונתנו בך, משכניהם; המה יאכלו פרייך, והמה ישתו חלבך. 
ה ונתתי את-רבה לנווה גמלים, ואת-בני עמון למרבץ-צאן; וידעתם, כי-אני יהוה. 
ו כי כה אמר, אדוניי יהוה, יען מחאך יד, ורקעך ברגל; ותשמח בכל-שאטך בנפש, אל-אדמת ישראל. 
ז לכן הנני נטיתי את-ידי עליך, ונתתיך לבז לגויים, והכרתיך מן-העמים, והאבדתיך מן-הארצות; אשמידך, וידעת כי-אני יהוה. 
ח כה אמר, אדוניי יהוה:  יען, אמור מואב ושעיר, הנה ככל-הגויים, בית יהודה. 
ט לכן הנני פותח את-כתף מואב, מהערים--מעריו, מקצהו:  צבי, ארץ בית הישימות--בעל מעון, וקריתיימה. 
י לבני-קדם על-בני עמון, ונתתיה למורשה, למען לא-תיזכר בני-עמון, בגויים. 
יא ובמואב, אעשה שפטים; וידעו, כי-אני יהוה. 
יב כה אמר אדוניי יהוה, יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה--ויאשמו אשום, וניקמו בהם. 
יג לכן, כה אמר אדוניי יהוה, ונטיתי ידי על-אדום, והכרתי ממנה אדם ובהמה; ונתתיה חורבה מתימן, ודדנה בחרב ייפולו. 
יד ונתתי את-נקמתי באדום, ביד עמי ישראל, ועשו באדום, כאפי וכחמתי; וידעו, את-נקמתי--נאום, אדוניי יהוה. 
טו כה אמר אדוניי יהוה, יען עשות פלשתים בנקמה; ויינקמו נקם בשאט בנפש, למשחית איבת עולם. 
טז לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני נוטה ידי על-פלשתים, והכרתי את-כרתים; והאבדתי, את-שארית חוף הים. 
יז ועשיתי בם נקמות גדולות, בתוכחות חמה; וידעו כי-אני יהוה, בתיתי את-נקמתי בם. 
פרק כו
א ויהי בעשתי-עשרה שנה, באחד לחודש, היה דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, יען אשר-אמרה צור על-ירושלים האח--נשברה דלתות העמים, נסבה אליי:  אימלאה, החורבה. 
ג לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני עלייך, צור; והעליתי עלייך גויים רבים, כהעלות הים לגליו. 
ד ושיחתו חומות צור, והרסו מגדליה, וסיחיתי עפרה, ממנה; ונתתי אותה, לצחיח סלע. 
ה משטח חרמים תהיה, בתוך הים--כי אני דיברתי, נאום אדוניי יהוה; והייתה לבז, לגויים. 
ו ובנותיה אשר בשדה, בחרב תיהרגנה; וידעו, כי-אני יהוה. 
ז כי כה אמר, אדוניי יהוה, הנני מביא אל-צור נבוכדראצר מלך-בבל מצפון, מלך מלכים--בסוס וברכב ובפרשים, וקהל ועם-רב. 
ח בנותייך בשדה, בחרב יהרוג; ונתן עלייך דייק, ושפך עלייך סוללה, והקים עלייך, צינה. 
ט ומחי קובולו, ייתן בחומותייך; ומגדלותייך--ייתוץ, בחרבותיו. 
י משפעת סוסיו, יכסך אבקם; מקול פרש וגלגל ורכב, תרעשנה חומותייך, בבואו בשערייך, כמבואי עיר מבוקעה. 
יא בפרסות סוסיו, ירמוס את-כל-חוצותייך; עמך בחרב יהרוג, ומצבות עוזך לארץ תרד. 
יב ושללו חילך, ובזזו רכולתך, והרסו חומותייך, ובתי חמדתך ייתוצו; ואבנייך ועצייך ועפרך, בתוך מים ישימו. 
יג והשבתי, המון שירייך; וקול כינורייך, לא יישמע עוד. 
יד ונתתיך לצחיח סלע, משטח חרמים תהיה--לא תיבנה, עוד:  כי אני יהוה דיברתי, נאום אדוניי יהוה. 
טו כה אמר אדוניי יהוה, לצור:  הלוא מקול מפלתך, באנוק חלל ביהרג הרג בתוכך, ירעשו, האיים. 
טז וירדו מעל כיסאותם, כול נשיאי הים, והסירו את-מעיליהם, ואת-בגדי רקמתם יפשוטו; חרדות ילבשו, על-הארץ יישבו, וחרדו לרגעים, ושממו עלייך. 
יז ונשאו עלייך קינה, ואמרו לך, איך אבדת, נושבת מימים:  העיר ההוללה, אשר הייתה חזקה בים היא ויושביה, אשר-נתנו חיתיתם, לכל-יושביה. 
יח עתה יחרדו האיין, יום מפלתך; ונבהלו האיים אשר-בים, מצאתך. 
יט כי כה אמר, אדוניי יהוה, בתיתי אותך עיר נחרבת, כערים אשר לא-נושבו; בהעלות עלייך את-תהום, וכיסוך המים הרבים. 
כ והורדתיך את-יורדי בור אל-עם עולם, והושבתיך בארץ תחתייות כחורבות מעולם את-יורדי בור--למען, לא תשבי; ונתתי צבי, בארץ חיים. 
כא בלהות אתנך, ואינך; ותבוקשי, ולא-תימצאי עוד לעולם--נאום, אדוניי יהוה. 
פרק כז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב ואתה בן-אדם, שא על-צור קינה. 
ג ואמרת לצור, היושבת על-מבואות ים, רוכלת העמים, אל-איים רבים;    כה אמר, אדוניי יהוה, צור, את אמרת אני כלילת יופי. 
ד בלב ימים, גבולייך; בונייך, כללו יופייך. 
ה ברושים משניר בנו לך, את כל-לוחותיים; ארז מלבנון לקחו, לעשות תורן עלייך. 
ו אלונים, מבשן, עשו, משוטייך; קרשך עשו-שן בת-אשורים, מאיי כיתיים. 
ז שש-ברקמה ממצריים היה מפרשך, להיות לך לנס; תכלת וארגמן מאיי אלישה, היה מכסך. 
ח יושבי צידון וארווד, היו שטים לך; חכמייך צור היו בך, המה חובלייך. 
ט זקני גבל וחכמיה היו בך, מחזיקי בדקך; כל-אונייות הים ומלחיהם היו בך, לערוב מערבך. 
י פרס ולוד ופוט היו בחילך, אנשי מלחמתך; מגן וכובע תילו-בך, המה נתנו הדרך. 
יא בני ארווד וחילך, על-חומותייך סביב, וגמדים, במגדלותייך היו; שלטיהם תילו על-חומותייך, סביב--המה, כללו יפייך. 
יב תרשיש סוחרתך, מרוב כל-הון; בכסף ברזל בדיל ועופרת, נתנו עזבונייך. 
יג יוון תובל ומשך, המה רוכלייך; בנפש אדם וכלי נחושת, נתנו מערבך. 
יד מבית, תוגרמה, סוסים ופרשים ופרדים, נתנו עזבונייך. 
טו בני דדן רוכלייך, איים רבים סחורת ידך; קרנות שן והובנים, השיבו אשכרך. 
טז ארם סוחרתך, מרוב מעשייך; בנופך ארגמן ורקמה ובוץ, וראמות וכדכוד, נתנו, בעזבונייך. 
יז יהודה וארץ ישראל, המה רוכלייך; בחיטי מינית ופנג ודבש ושמן, וצורי, נתנו, מערבך. 
יח דמשק סוחרתך ברוב מעשייך, מרוב כל-הון; ביין חלבון, וצמר צחר. 
יט ודן ויוון מאוזל, בעזבונייך נתנו; ברזל עשות קידה וקנה, במערבך היה. 
כ דדן, רוכלתך, בבגדי-חופש, לרכבה. 
כא ערב וכל-נשיאי קדר, המה סוחרי ידך; בכרים ואילים ועתודים, בם סוחרייך. 
כב רוכלי שבא ורעמה, המה רוכלייך; בראש כל-בושם ובכל-אבן יקרה, וזהב, נתנו, עזבונייך. 
כג חרן וכנה ועדן, רוכלי שבא; אשור, כלמד רוכלתך. 
כד המה רוכלייך, במכלולים, בגלומי תכלת ורקמה, ובגנזי ברומים; בחבלים חבושים וארוזים, במרכולתך. 
כה אונייות תרשיש, שרותייך מערבך; ותימלאי ותכבדי מאוד, בלב ימים. 
כו במים רבים הביאוך, השטים אותך; רוח, הקדים, שברך, בלב ימים. 
כז הונך, ועזבונייך, מערבך, מלחייך וחובלייך; מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל-אנשי מלחמתך אשר-בך, ובכל-קהלך אשר בתוכך, ייפלו בלב ימים, ביום מפלתך. 
כח לקול, זעקת חובלייך, ירעשו, מגרושות. 
כט וירדו מאונייותיהם, כול תופשי משוט--מלחים, כול חובלי הים:  אל-הארץ, יעמודו. 
ל והשמיעו עלייך בקולם, ויזעקו מרה; ויעלו עפר על-ראשיהם, באפר יתפלשו. 
לא והקריחו אלייך קורחה, וחגרו שקים; ובכו אלייך במר-נפש, מספד מר. 
לב ונשאו אלייך בניהם קינה, וקוננו עלייך:  מי כצור, כדומה בתוך הים. 
לג בצאת עזבונייך מימים, השבעת עמים רבים; ברוב הונייך ומערבייך, העשרת מלכי-ארץ. 
לד עת נשברת מימים, במעמקי-מים; מערבך וכל-קהלך, בתוכך נפלו. 
לה כול יושבי האיים, שממו עלייך; ומלכיהם שערו שער, רעמו פנים. 
לו סוחרים, בעמים, שרקו, עלייך; בלהות היית, ואינך עד-עולם. 
פרק כח
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם אמור לנגיד צור כה-אמר אדוניי יהוה, יען גבה ליבך ותאמר אל אני--מושב אלוהים ישבתי, בלב ימים; ואתה אדם ולא-אל, ותיתן ליבך כלב אלוהים. 
ג הנה חכם אתה, מדנייאל:  כל-סתום, לא עממוך. 
ד בחכמתך, ובתבונתך, עשית לך, חיל; ותעש זהב וכסף, באוצרותיך. 
ה ברוב חכמתך ברכולתך, הרבית חילך; ויגבה לבבך, בחילך. 
ו לכן, כה אמר אדוניי יהוה:  יען תיתך את-לבבך, כלב אלוהים. 
ז לכן, הנני מביא עלייך זרים--עריצי, גויים; והריקו חרבותם על-יפי חכמתך, וחיללו יפעתך. 
ח לשחת, יורידוך; ומתה ממותי חלל, בלב ימים. 
ט האמור תאמר אלוהים אני, לפני הורגך:  ואתה אדם ולא-אל, ביד מחלליך. 
י מותי ערלים תמות, ביד-זרים:  כי אני דיברתי, נאום אדוניי יהוה. 
יא ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יב בן-אדם, שא קינה על-מלך צור; ואמרת לו, כה אמר אדוניי יהוה, אתה חותם תוכנית, מלא חכמה וכליל יופי. 
יג בעדן גן-אלוהים היית, כל-אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה, ספיר נופך, וברקת וזהב; מלאכת תופיך ונקביך בך, ביום היבראך כוננו. 
יד את-כרוב--ממשח, הסוכך; ונתתיך, בהר קודש אלוהים היית--בתוך אבני-אש, התהלכת. 
טו תמים אתה בדרכיך, מיום היבראך, עד-נמצא עוולתה, בך. 
טז ברוב רכולתך, מלו תוכך חמס--ותחטא; ואחללך מהר אלוהים ואבדך כרוב הסוכך, מתוך אבני-אש. 
יז גבה ליבך ביופייך, שיחת חכמתך על-יפעתך; על-ארץ השלכתיך, לפני מלכים נתתיך--לראווה בך. 
יח מרוב עווניך, בעוול רכולתך, חיללת, מקדשיך; ואוציא-אש מתוכך, היא אכלתך, ואתנך לאפר על-הארץ, לעיני כל-רואיך. 
יט כל-יודעיך, בעמים, שממו, עליך; בלהות היית, ואינך עד-עולם. 
כ ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
כא בן-אדם, שים פניך אל-צידון, והינבא, עליה. 
כב ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה, הנני עלייך צידון, ונכבדתי בתוכך; וידעו כי-אני יהוה, בעשותי בה שפטים--ונקדשתי בה. 
כג ושילחתי-בה דבר ודם, בחוצותיה, ונפלל חלל בתוכה, בחרב עליה מסביב; וידעו, כי-אני יהוה. 
כד ולא-יהיה עוד לבית ישראל, סילון ממאיר וקוץ מכאיב, מכול סביבותם, השאטים אותם; וידעו, כי אני אדוניי יהוה. 
כה כה-אמר, אדוניי יהוה, בקבצי את-בית ישראל מן-העמים אשר נפוצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגויים; וישבו, על-אדמתם, אשר נתתי, לעבדי ליעקוב. 
כו וישבו עליה, לבטח, ובנו בתים ונטעו כרמים, וישבו לבטח:  בעשותי שפטים, בכול השאטים אותם מסביבותם--וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם. 
פרק כט
א בשנה, העשירית, בעשירי, בשנים עשר לחודש--היה דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם--שים פניך, על-פרעה מלך מצריים; והינבא עליו, ועל-מצריים כולה. 
ג דבר ואמרת כה-אמר אדוניי יהוה, הנני עליך פרעה מלך-מצריים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו:  אשר אמר לי יאורי, ואני עשיתיני. 
ד ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת-יאוריך בקשקשותיך; והעליתיך, מתוך יאוריך, ואת כל-דגת יאוריך, בקשקשותיך תדבק. 
ה ונטשתיך המדברה, אותך ואת כל-דגת יאוריך, על-פני השדה תיפול, לא תיאסף ולא תיקבץ--לחית הארץ ולעוף השמיים, נתתיך לאוכלה. 
ו וידעו כל-יושבי מצריים, כי אני יהוה, יען היותם משענת קנה, לבית ישראל. 
ז בתופשם בך בכף תירוץ, ובקעת להם כל-כתף; ובהישענם עליך תישבר, והעמדת להם כל-מותניים. 
ח לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני מביא עלייך, חרב; והכרתי ממך, אדם ובהמה. 
ט והייתה ארץ-מצריים לשממה וחורבה, וידעו כי-אני יהוה:  יען אמר יאור לי, ואני עשיתי. 
י לכן הנני אליך, ואל-יאוריך; ונתתי את-ארץ מצריים, לחורבות חורב שממה, ממגדול סוונה, ועד-גבול כוש. 
יא לא תעבור-בה רגל אדם, ורגל בהמה לא תעבור-בה; ולא תשב, ארבעים שנה. 
יב ונתתי את-ארץ מצריים שממה בתוך ארצות נשמות, ועריה בתוך ערים מוחרבות תהיינה שממה, ארבעים, שנה; והפיצותי את-מצריים בגויים, וזיריתים בארצות. 
יג כי כה אמר, אדוניי יהוה:  מקץ ארבעים שנה, אקבץ את-מצריים, מן-העמים, אשר-נפוצו שמה. 
יד ושבתי, את-שבות מצריים, והשיבותי אותם ארץ פתרוס, על-ארץ מכורתם; והיו שם, ממלכה שפלה. 
טו מן-הממלכות תהיה שפלה, ולא-תתנשא עוד על-הגויים; והמעטתים--לבלתי, רדות בגויים. 
טז ולא יהיה-עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עוון, בפנותם אחריהם; וידעו, כי אני אדוניי יהוה. 
יז ויהי, בעשרים ושבע שנה, בראשון, באחד לחודש; היה דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יח בן-אדם, נבוכדראצר מלך-בבל העביד את-חילו עבודה גדולה אל-צור--כל-ראש מוקרח, וכל-כתף מרוטה; ושכר לא-היה לו ולחילו, מצור, על-העבודה, אשר-עבד עליה. 
יט לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני נותן לנבוכדראצר מלך-בבל, את-ארץ מצריים; ונשא המונה ושלל שללה, ובזז ביזה, והייתה שכר, לחילו. 
כ פעולתו אשר-עבד בה, נתתי לו את-ארץ מצריים, אשר עשו לי, נאום אדוניי יהוה. 
כא ביום ההוא, אצמיח קרן לבית ישראל, ולך אתן פתחון-פה, בתוכם; וידעו, כי-אני יהוה. 
פרק ל
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם--הינבא ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה:  הילילו, הה ליום. 
ג כי-קרוב יום, וקרוב יום ליהוה:  יום ענן, עת גויים יהיה. 
ד ובאה חרב, במצריים, והייתה חלחלה בכוש, בנפול חלל במצריים; ולקחו המונה, ונהרסו יסודותיה. 
ה כוש ופוט ולוד וכל-הערב וכוב, ובני ארץ הברית--איתם, בחרב ייפולו. 
ו כה, אמר יהוה, ונפלו סומכי מצריים, וירד גאון עוזה; ממגדול סוונה, בחרב ייפלו-בה--נאום, אדוניי יהוה. 
ז ונשמו, בתוך ארצות נשמות; ועריו, בתוך-ערים נחרבות תהיינה. 
ח וידעו, כי-אני יהוה, בתיתי-אש במצריים, ונשברו כל-עוזריה. 
ט ביום ההוא, ייצאו מלאכים מלפניי בצים, להחריד, את-כוש בטח; והייתה חלחלה בהם ביום מצריים, כי הנה באה. 
י כה אמר, אדוניי יהוה:  והשבתי את-המון מצריים, ביד נבוכדראצר מלך-בבל. 
יא הוא ועמו איתו, עריצי גויים--מובאים, לשחת הארץ; והריקו חרבותם על-מצריים, ומלאו את-הארץ חלל. 
יב ונתתי יאורים חרבה, ומכרתי את-הארץ ביד-רעים; והשימותי ארץ ומלואה, ביד-זרים--אני יהוה, דיברתי. 
יג כה-אמר אדוניי יהוה, והאבדתי גילולים והשבתי אלילים מנוף, ונשיא מארץ-מצריים, לא יהיה-עוד; ונתתי יראה, בארץ מצריים. 
יד והשימותי, את-פתרוס, ונתתי אש, בצוען; ועשיתי שפטים, בנוא. 
טו ושפכתי חמתי, על-סין מעוז מצריים; והכרתי, את-המון נוא. 
טז ונתתי אש, במצריים--חול תחול סין, ונוא תהיה להיבקע; ונוף, צרי יומם. 
יז בחורי אוון ופי-בסת, בחרב ייפולו; והנה, בשבי תלכנה. 
יח ובתחפנחס, חשך היום, בשברי-שם את-מוטות מצריים, ונשבת-בה גאון עוזה; היא ענן יכסנה, ובנותיה בשבי תלכנה. 
יט ועשיתי שפטים, במצריים; וידעו, כי-אני יהוה. 
כ ויהי, באחת עשרה שנה, בראשון, בשבעה לחודש; היה דבר-יהוה, אליי לאמור. 
כא בן-אדם, את-זרוע פרעה מלך-מצריים שברתי; והנה לא-חובשה לתת רפואות לשום חיתול, לחובשה לחוזקה--לתפוש בחרב. 
כב לכן כה-אמר אדוניי יהוה, הנני אל-פרעה מלך-מצריים, ושברתי את-זרועותיו, את-החזקה ואת-הנשברת; והפלתי את-החרב, מידו. 
כג והפיצותי את-מצריים, בגויים; וזיריתים, בארצות. 
כד וחיזקתי, את-זרועות מלך בבל, ונתתי את-חרבי, בידו; ושברתי את-זרועות פרעה, ונאק נאקות חלל לפניו. 
כה והחזקתי, את-זרועות מלך בבל, וזרועות פרעה, תיפולנה; וידעו כי-אני יהוה, בתיתי חרבי ביד מלך-בבל, ונטה אותה, אל-ארץ מצריים. 
כו והפיצותי את-מצריים בגויים, וזיריתי אותם בארצות; וידעו, כי-אני יהוה. 
פרק לא
א ויהי, באחת עשרה שנה, בשלישי, באחד לחודש; היה דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, אמור אל-פרעה מלך-מצריים ואל-המונו:  אל-מי, דמית בגודלך. 
ג הנה אשור ארז בלבנון, יפה ענף וחורש מצל--וגבה קומה; ובין עבותים, הייתה צמרתו. 
ד מים גידלוהו, תהום רוממתהו; את-נהרותיה, הולך סביבות מטעה, ואת-תעלותיה שילחה, אל כל-עצי השדה. 
ה על-כן גבהה קומתו, מכול עצי השדה; ותרבינה סרעפותיו ותארכנה פארותיו, ממים רבים--בשלחו. 
ו בסעפותיו קיננו, כל-עוף השמיים, ותחת פארותיו ילדו, כול חית השדה; ובצילו, יישבו, כול, גויים רבים. 
ז וייף בגודלו, באורך דלייותיו:  כי-היה שורשו, אל-מים רבים. 
ח ארזים לא-עממוהו, בגן-אלוהים--ברושים לא דמו אל-סעפותיו, וערמונים לא-היו כפארותיו:  כל-עץ, בגן-אלוהים--לא-דמה אליו, ביופייו. 
ט יפה עשיתיו, ברוב דלייותיו; ויקנאוהו, כל-עצי-עדן, אשר, בגן האלוהים. 
י לכן, כה אמר אדוניי יהוה, יען, אשר גבהת בקומה; וייתן צמרתו אל-בין עבותים, ורם לבבו בגובהו. 
יא ואתנהו--ביד, איל גויים; עשה יעשה לו, כרשעו גירשתיהו. 
יב ויכרתוהו זרים עריצי גויים, וייטשוהו; אל-ההרים ובכל-גיאיות נפלו דלייותיו, ותישברנה פארותיו בכול אפיקי הארץ, ויירדו מצילו כל-עמי הארץ, וייטשוהו. 
יג על-מפלתו ישכנו, כל-עוף השמיים; ואל-פארותיו היו, כול חית השדה. 
יד למען אשר לא-יגבהו בקומתם כל-עצי-מים, ולא-ייתנו את-צמרתם אל-בין עבותים, ולא-יעמדו איליהם בגובהם, כל-שותי מים:  כי-כולם ניתנו למוות אל-ארץ תחתית, בתוך בני אדם--אל-יורדי בור. 
טו כה-אמר אדוניי יהוה, ביום רדתו שאולה האבלתי כיסיתי עליו את-תהום, ואמנע נהרותיה, וייכלאו מים רבים; ואקדיר עליו לבנון, וכל-עצי השדה עליו עולפה. 
טז מקול מפלתו הרעשתי גויים, בהורידי אותו שאולה את-יורדי בור; ויינחמו בארץ תחתית, כל-עצי-עדן--מבחר וטוב-לבנון, כל-שותי מים. 
יז גם-הם, איתו ירדו שאולה--אל-חללי-חרב; וזרועו ישבו בצילו, בתוך גויים. 
יח אל-מי דמית ככה בכבוד ובגודל, בעצי-עדן; והורדת את-עצי-עדן אל-ארץ תחתית, בתוך ערלים תשכב את-חללי-חרב--הוא פרעה וכל-המונו, נאום אדוניי יהוה. 
פרק לב
א ויהי בשתי עשרה שנה, בשני-עשר חודש באחד לחודש; היה דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, שא קינה על-פרעה מלך-מצריים, ואמרת אליו, כפיר גויים נדמית; ואתה, כתנים בימים, ותגח בנהרותיך ותדלח-מים ברגליך, ותרפוס נהרותם. 
ג כה אמר, אדוניי יהוה, ופרשתי עליך את-רשתי, בקהל עמים רבים; והעלוך, בחרמי. 
ד ונטשתיך בארץ, על-פני השדה אטילך; והשכנתי עליך כל-עוף השמיים, והשבעתי ממך חית כל-הארץ. 
ה ונתתי את-בשרך, על-ההרים; ומילאתי הגיאיות, רמותך. 
ו והשקיתי ארץ צפתך מדמך, אל-ההרים; ואפיקים, יימלאון ממך. 
ז וכיסיתי בכבותך שמיים, והקדרתי את-כוכביהם; שמש בענן אכסנו, וירח לא-יאיר אורו. 
ח כל-מאורי אור בשמיים, אקדירם עליך; ונתתי חושך על-ארצך, נאום אדוניי יהוה. 
ט והכעסתי--לב, עמים רבים:  בהביאי שברך בגויים, על-ארצות אשר לא-ידעתם. 
י והשימותי עליך עמים רבים, ומלכיהם ישערו עליך שער, בעופפי חרבי, על-פניהם; וחרדו לרגעים איש לנפשו, ביום מפלתך. 
יא כי כה אמר, אדוניי יהוה:  חרב מלך-בבל, תבואך. 
יב בחרבות גיבורים אפיל המונך, עריצי גויים כולם; ושדדו את-גאון מצריים, ונשמד כל-המונה. 
יג והאבדתי, את-כל-בהמתה, מעל, מים רבים; ולא תדלחם רגל-אדם עוד, ופרסות בהמה לא תדלחם. 
יד אז אשקיע מימיהם, ונהרותם כשמן אוליך--נאום, אדוניי יהוה. 
טו בתיתי את-ארץ מצריים שממה ונשמה, ארץ ממלואה--בהכותי, את-כל-יושבי בה; וידעו, כי-אני יהוה. 
טז קינה היא וקוננוה, בנות הגויים תקוננה אותה:  על-מצריים ועל-כל-המונה תקוננה אותה, נאום אדוניי יהוה. 
יז ויהי בשתי עשרה שנה, בחמישה עשר לחודש, היה דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יח בן-אדם--נהה על-המון מצריים, והורידהו; אותה ובנות גויים אדירים, אל-ארץ תחתייות--את-יורדי בור. 
יט ממי, נעמת; רדה והושכבה, את-ערלים. 
כ בתוך חללי-חרב, ייפולו; חרב ניתנה, מושכו אותה וכל-המוניה. 
כא ידברו-לו אלי גיבורים, מתוך שאול--את-עוזריו; ירדו שכבו הערלים, חללי-חרב. 
כב שם אשור וכל-קהלה, סביבותיו קברותיו; כולם חללים, הנופלים בחרב. 
כג אשר ניתנו קברותיה, בירכתי-בור, ויהי קהלה, סביבות קבורתה; כולם חללים נופלים בחרב, אשר-נתנו חיתית בארץ חיים. 
כד שם עילם וכל-המונה, סביבות קבורתה; כולם חללים הנופלים בחרב אשר-ירדו ערלים אל-ארץ תחתייות, אשר נתנו חיתיתם בארץ חיים, וישאו כלימתם, את-יורדי בור. 
כה בתוך חללים נתנו משכב לה, בכל-המונה--סביבותיו, קבורתיה; כולם ערלים חללי-חרב כי-ניתן חיתיתם בארץ חיים, וישאו כלימתם את-יורדי בור, בתוך חללים, ניתן. 
כו שם משך תובל וכל-המונה, סביבותיו קברותיה; כולם ערלים מחוללי חרב, כי-נתנו חיתיתם בארץ חיים. 
כז ולא ישכבו את-גיבורים, נופלים מערלים:  אשר ירדו-שאול בכלי-מלחמתם וייתנו את-חרבותם תחת ראשיהם, ותהי עוונותם על-עצמותם--כי-חיתית גיבורים, בארץ חיים. 
כח ואתה, בתוך ערלים תישבר ותשכב--את-חללי-חרב. 
כט שמה אדום, מלכיה וכל-נשיאיה, אשר-ניתנו בגבורתם, את-חללי-חרב:  המה את-ערלים ישכבו, ואת-יורדי בור. 
ל שמה נסיכי צפון כולם, וכל-צידוני:  אשר-ירדו את-חללים, בחיתיתם מגבורתם בושים, וישכבו ערלים את-חללי-חרב, וישאו כלימתם את-יורדי בור. 
לא אותם יראה פרעה, וניחם על-כל-המונו--חללי-חרב פרעה וכל-חילו, נאום אדוניי יהוה. 
לב כי-נתתי את-חיתיתי, בארץ חיים; והושכב בתוך ערלים את-חללי-חרב, פרעה וכל-המונו--נאום, אדוניי יהוה. 
פרק לג
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, דבר אל-בני-עמך ואמרת אליהם, ארץ, כי-אביא עליה חרב; ולקחו עם-הארץ איש אחד, מקציהם, ונתנו אותו להם, לצופה. 
ג וראה את-החרב, באה על-הארץ; ותקע בשופר, והזהיר את-העם. 
ד ושמע השומע את-קול השופר, ולא נזהר, ותבוא חרב, ותיקחהו--דמו, בראשו יהיה. 
ה את קול השופר שמע ולא נזהר, דמו בו יהיה:  והוא נזהר, נפשו מילט. 
ו והצופה כי-יראה את-החרב באה, ולא-תקע בשופר והעם לא-נזהר, ותבוא חרב, ותיקח מהם נפש--הוא בעוונו נלקח, ודמו מיד-הצופה אדרוש. 
ז ואתה בן-אדם, צופה נתתיך לבית ישראל; ושמעת מפי דבר, והזהרת אותם ממני. 
ח באומרי לרשע, רשע מות תמות, ולא דיברת, להזהיר רשע מדרכו--הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש. 
ט ואתה כי-הזהרת רשע מדרכו, לשוב ממנה, ולא-שב, מדרכו--הוא בעוונו ימות, ואתה נפשך הצלת. 
י ואתה בן-אדם, אמור אל-בית ישראל, כן אמרתם לאמור, כי-פשעינו וחטאותינו עלינו; ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה. 
יא אמור אליהם חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-אחפוץ במות הרשע, כי אם-בשוב רשע מדרכו, וחיה:  שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו--בית ישראל. 
יב ואתה בן-אדם, אמור אל-בני-עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ורשעת הרשע לא-ייכשל בה, ביום שובו מרשעו; וצדיק, לא יוכל לחיות בה--ביום חטאותו. 
יג באומרי לצדיק חיה יחיה, והוא-בטח על-צדקתו ועשה עוול--כל-צדקותיו לא תיזכרנה, ובעוולו אשר-עשה בו ימות. 
יד ובאומרי לרשע, מות תמות; ושב, מחטאתו, ועשה משפט, וצדקה. 
טו חבול ישיב רשע, גזילה ישלם, בחוקות החיים הלך, לבלתי עשות עוול--חיה יחיה, לא ימות. 
טז כל-חטאותיו אשר חטא, לא תיזכרנה לו:  משפט וצדקה עשה, חיה יחיה. 
יז ואמרו בני עמך, לא ייתכן דרך אדוניי; והמה, דרכם לא-ייתכן. 
יח בשוב-צדיק מצדקתו, ועשה עוול--ומת, בהם. 
יט ובשוב רשע מרשעתו, ועשה משפט וצדקה--עליהם, הוא יחיה. 
כ ואמרתם, לא ייתכן דרך אדוניי; איש כדרכיו אשפוט אתכם, בית ישראל. 
כא ויהי בשתי עשרה שנה, בעשירי בחמישה לחודש--לגלותנו; בא-אליי הפליט מירושלים לאמור, הוכתה העיר. 
כב ויד-יהוה הייתה אליי בערב, לפני בוא הפליט, ויפתח את-פי, עד-בוא אליי בבוקר; וייפתח פי, ולא נאלמתי עוד. 
כג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
כד בן-אדם, יושבי החורבות האלה על-אדמת ישראל אומרים לאמור, אחד היה אברהם, ויירש את-הארץ; ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה. 
כה לכן אמור אליהם כה-אמר אדוניי יהוה, על-הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל-גילוליכם--ודם תשפוכו; והארץ, תירשו. 
כו עמדתם על-חרבכם עשיתן תועבה, ואיש את-אשת ריעהו טימאתם; והארץ, תירשו. 
כז כה-תאמר אליהם כה-אמר אדוניי יהוה, חי-אני, אם-לא אשר בחורבות בחרב ייפולו, ואשר על-פני השדה לחיה נתתיו לאוכלו; ואשר במצדות ובמערות, בדבר ימותו. 
כח ונתתי את-הארץ שממה ומשמה, ונשבת גאון עוזה; ושממו הרי ישראל, מאין עובר. 
כט וידעו, כי-אני יהוה, בתיתי את-הארץ שממה ומשמה, על כל-תועבותם אשר עשו. 
ל ואתה בן-אדם--בני עמך הנדברים בך אצל הקירות, ובפתחי הבתים; ודיבר-חד את-אחד, איש את-אחיו לאמור, בואו-נא ושמעו, מה הדבר היוצא מאת יהוה. 
לא ויבואו אליך כמבוא-עם ויישבו לפניך, עמי, ושמעו את-דבריך, ואותם לא יעשו:  כי-עגבים בפיהם המה עושים, אחרי בצעם ליבם הולך. 
לב והנך להם כשיר עגבים, יפה קול ומטיב נגן; ושמעו, את-דבריך, ועושים אינם, אותם. 
לג ובבואה:  הנה באה--וידעו, כי נביא היה בתוכם. 
פרק לד
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, הינבא על-רועי ישראל; הינבא ואמרת אליהם לרועים כה אמר אדוניי יהוה, הוי רועי-ישראל אשר היו רועים אותם--הלוא הצאן, ירעו הרועים. 
ג את-החלב תאכלו ואת-הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו; הצאן, לא תרעו. 
ד את-הנחלות לא חיזקתם ואת-החולה לא-ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת-הנידחת לא השבותם, ואת-האובדת לא ביקשתם; ובחוזקה רדיתם אותם, ובפרך. 
ה ותפוצינה, מבלי רועה; ותהיינה לאוכלה לכל-חית השדה, ותפוצינה. 
ו ישגו צאני בכל-ההרים, ועל כל-גבעה רמה; ועל כל-פני הארץ נפוצו צאני, ואין דורש ואין מבקש. 
ז לכן רועים, שמעו את-דבר יהוה. 
ח חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-לא יען היות-צאני לבז ותהיינה צאני לאוכלה לכל-חית השדה מאין רועה, ולא-דרשו רועיי, את-צאני; וירעו הרועים אותם, ואת-צאני לא רעו. 
ט לכן, הרועים--שמעו, דבר-יהוה. 
י כה-אמר אדוניי יהוה, הנני אל-הרועים ודרשתי את-צאני מידם והשבתים מרעות צאן, ולא-ירעו עוד הרועים, אותם; והצלתי צאני מפיהם, ולא-תהיינה להם לאוכלה. 
יא כי כה אמר, אדוניי יהוה:  הנני-אני, ודרשתי את-צאני וביקרתים. 
יב כבקרת רועה עדרו ביום-היותו בתוך-צאנו, נפרשות--כן, אבקר את-צאני; והצלתי אתהם, מכל-המקומות אשר נפוצו שם, ביום ענן, וערפל. 
יג והוצאתים מן-העמים, וקיבצתים מן-הארצות, והביאותים, אל-אדמתם; ורעיתים, אל-הרי ישראל, באפיקים, ובכול מושבי הארץ. 
יד במרעה-טוב ארעה אותם, ובהרי מרום-ישראל יהיה נווהם; שם תרבצנה בנווה טוב, ומרעה שמן תרעינה אל-הרי ישראל. 
טו אני ארעה צאני ואני ארביצם, נאום אדוניי יהוה. 
טז את-האובדת אבקש, ואת-הנידחת אשיב, ולנשברת אחבוש, ואת-החולה אחזק; ואת-השמנה ואת-החזקה אשמיד, ארענה במשפט. 
יז ואתנה צאני, כה אמר אדוניי יהוה:  הנני שופט בין-שה לשה, לאילים ולעתודים. 
יח המעט מכם, המרעה הטוב תרעו, ויתר מרעיכם, תרמסו ברגליכם; ומשקע-מים תשתו--ואת הנותרים, ברגליכם תרפושון. 
יט וצאני--מרמס רגליכם תרעינה, ומרפש רגליכם תשתינה. 
כ לכן, כה אמר אדוניי יהוה--אליהם:  הנני-אני--ושפטתי בין-שה בריה, ובין שה רזה. 
כא יען, בצד ובכתף תהדופו, ובקרניכם תנגחו, כל-הנחלות--עד אשר הפיצותם אותנה, אל-החוצה. 
כב והושעתי לצאני, ולא-תהיינה עוד לבז; ושפטתי, בין שה לשה. 
כג והקימותי עליהם רועה אחד, ורעה אתהן--את, עבדי דויד; הוא ירעה אותם, והוא-יהיה להן לרועה. 
כד ואני יהוה, אהיה להם לאלוהים, ועבדי דויד, נשיא בתוכם:  אני יהוה, דיברתי. 
כה וכרתי להם ברית שלום, והשבתי חיה-רעה מן-הארץ; וישבו במדבר לבטח, וישנו ביערים. 
כו ונתתי אותם וסביבות גבעתי, ברכה; והורדתי הגשם בעיתו, גשמי ברכה יהיו. 
כז ונתן עץ השדה את-פרייו, והארץ תיתן יבולה, והיו על-אדמתם, לבטח; וידעו כי-אני יהוה, בשברי את-מוטות עולם, והצלתים, מיד העובדים בהם. 
כח ולא-יהיו עוד בז לגויים, וחית הארץ לא תאכלם; וישבו לבטח, ואין מחריד. 
כט והקימותי להם מטע, לשם; ולא-יהיו עוד אסופי רעב, בארץ, ולא-ישאו עוד, כלימת הגויים. 
ל וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם--איתם; והמה, עמי בית ישראל--נאום, אדוניי יהוה. 
לא ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם:  אני, אלוהיכם--נאום, אדוניי יהוה. 
פרק לה
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, שים פניך על-הר שעיר; והינבא, עליו. 
ג ואמרת לו, כה אמר אדוניי יהוה, הנני אליך, הר-שעיר; ונטיתי ידי עליך, ונתתיך שממה ומשמה. 
ד עריך חורבה אשים, ואתה שממה תהיה; וידעת, כי-אני יהוה. 
ה יען, היות לך איבת עולם, ותגר את-בני-ישראל, על-ידי-חרב--בעת אידם, בעת עוון קץ. 
ו לכן חי-אני, נאום אדוניי יהוה, כי-לדם אעשך, ודם ירדפך; אם-לא דם שנאת, ודם ירדפך. 
ז ונתתי את-הר שעיר, לשיממה ושממה; והכרתי ממנו, עובר ושב. 
ח ומילאתי את-הריו, חלליו; גבעותיך וגיאותיך וכל-אפיקיך, חללי-חרב ייפלו בהם. 
ט שיממות עולם אתנך, ועריך לא תשובנה; וידעתם, כי-אני יהוה. 
י יען אמורך את-שני הגויים ואת-שתי הארצות, לי תהיינה--וירשנוה; ויהוה, שם היה. 
יא לכן חי-אני, נאום אדוניי יהוה, ועשיתי כאפך וכקנאתך, אשר עשית משנאתך בם; ונודעתי בם, כאשר אשפטך. 
יב וידעת, כי אני יהוה, שמעתי את-כל-נאצותיך אשר אמרת על-הרי ישראל, לאמור שממו:  לנו ניתנו, לאוכלה. 
יג ותגדילו עליי בפיכם, והעתרתם עליי דבריכם:  אני, שמעתי. 
יד כה אמר, אדוניי יהוה:  כשמוח, כל-הארץ, שממה, אעשה-לך. 
טו כשמחתך לנחלת בית-ישראל, על אשר-שממה--כן אעשה-לך:  שממה תהיה הר-שעיר וכל-אדום כולה, וידעו כי-אני יהוה. 
פרק לו
א ואתה בן-אדם, הינבא אל-הרי ישראל; ואמרת--הרי ישראל, שמעו דבר-יהוה. 
ב כה אמר אדוניי יהוה, יען אמר האויב עליכם האח; ובמות עולם, למורשה הייתה לנו. 
ג לכן הינבא ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה:  יען ביען שמות ושאוף אתכם מסביב, להיותכם מורשה לשארית הגויים, ותיעלו על-שפת לשון, ודיבת-עם. 
ד לכן הרי ישראל, שמעו דבר-אדוניי יהוה:  כה-אמר אדוניי יהוה להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות, אשר היו לבז וללעג, לשארית הגויים אשר מסביב. 
ה לכן, כה-אמר אדוניי יהוה, אם-לא באש קנאתי דיברתי על-שארית הגויים, ועל-אדום כולה:  אשר נתנו-את-ארצי להם למורשה בשמחת כל-לבב, בשאט נפש--למען מגרשה, לבז. 
ו לכן, הינבא על-אדמת ישראל; ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאיות כה-אמר אדוניי יהוה, הנני בקנאתי ובחמתי דיברתי, יען כלימת גויים, נשאתם. 
ז לכן, כה אמר אדוניי יהוה, אני, נשאתי את-ידי:  אם-לא הגויים אשר לכם מסביב, המה כלימתם יישאו. 
ח ואתם הרי ישראל, ענפכם תיתנו, ופרייכם תשאו, לעמי ישראל:  כי קירבו, לבוא. 
ט כי, הנני אליכם; ופניתי אליכם, ונעבדתם ונזרעתם. 
י והרביתי עליכם אדם, כל-בית ישראל כולו; ונושבו, הערים, והחורבות, תיבנינה. 
יא והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו; והושבתי אתכם כקדמותיכם, והיטיבותי מראשותיכם, וידעתם, כי-אני יהוה. 
יב והולכתי עליכם אדם את-עמי ישראל, וירשוך, והיית להם, לנחלה; ולא-תוסיף עוד, לשכלם. 
יג כה אמר, אדוניי יהוה, יען אומרים לכם, אוכלת אדם את; ומשכלת גוייך, היית. 
יד לכן, אדם לא-תאכלי עוד, וגוייך, לא תשכלי-עוד--נאום, אדוניי יהוה. 
טו ולא-אשמיע אלייך עוד כלימת הגויים, וחרפת עמים לא תשאי-עוד; וגוייך לא-תכשילי עוד, נאום אדוניי יהוה. 
טז ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
יז בן-אדם, בית ישראל יושבים על-אדמתם, ויטמאו אותה, בדרכם ובעלילותם:  כטומאת, הנידה, הייתה דרכם, לפניי. 
יח ואשפוך חמתי עליהם, על-הדם אשר-שפכו על-הארץ; ובגילוליהם, טימאוה. 
יט ואפיץ אותם בגויים, וייזרו בארצות:  כדרכם וכעלילותם, שפטתים. 
כ ויבוא, אל-הגויים אשר-באו שם, ויחללו, את-שם קודשי--באמור להם עם-יהוה אלה, ומארצו יצאו. 
כא ואחמול, על-שם קודשי, אשר חיללוהו בית ישראל, בגויים אשר-באו שמה. 
כב לכן אמור לבית-ישראל, כה אמר אדוניי יהוה, לא למענכם אני עושה, בית ישראל:  כי אם-לשם-קודשי אשר חיללתם, בגויים אשר-באתם שם. 
כג וקידשתי את-שמי הגדול, המחולל בגויים, אשר חיללתם, בתוכם; וידעו הגויים כי-אני יהוה, נאום אדוניי יהוה, בהיקדשי בכם, לעיניהם. 
כד ולקחתי אתכם מן-הגויים, וקיבצתי אתכם מכל-הארצות; והבאתי אתכם, אל-אדמתכם. 
כה וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם:  מכול טומאותיכם ומכל-גילוליכם, אטהר אתכם. 
כו ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם; והסירותי את-לב האבן, מבשרכם, ונתתי לכם, לב בשר. 
כז ואת-רוחי, אתן בקרבכם; ועשיתי, את אשר-בחוקיי תלכו, ומשפטיי תשמרו, ועשיתם. 
כח וישבתם בארץ, אשר נתתי לאבותיכם; והייתם לי, לעם, ואנוכי, אהיה לכם לאלוהים. 
כט והושעתי אתכם, מכול טומאותיכם; וקראתי אל-הדגן והרביתי אותו, ולא-אתן עליכם רעב. 
ל והרביתי את-פרי העץ, ותנובת השדה:  למען, אשר לא תקחו עוד חרפת רעב--בגויים. 
לא וזכרתם את-דרכיכם הרעים, ומעלליכם אשר לא-טובים; ונקוטותם, בפניכם, על עוונותיכם, ועל תועבותיכם. 
לב לא למענכם אני-עושה, נאום אדוניי יהוה--ייוודע, לכם:  בושו והיכלמו מדרכיכם, בית ישראל. 
לג כה אמר, אדוניי יהוה, ביום טהרי אתכם, מכול עוונותיכם--והושבתי, את-הערים, ונבנו, החורבות. 
לד והארץ הנשמה, תיעבד, תחת אשר הייתה שממה, לעיני כל-עובר. 
לה ואמרו, הארץ הלזו הנשמה, הייתה, כגן-עדן; והערים החורבות והנשמות והנהרסות, בצורות ישבו. 
לו וידעו הגויים, אשר יישארו סביבותיכם, כי אני יהוה בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה:  אני יהוה, דיברתי ועשיתי. 
לז כה אמר, אדוניי יהוה, עוד זאת אידרש לבית-ישראל, לעשות להם:  ארבה אותם כצאן, אדם. 
לח כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה--כן תהיינה הערים החורבות, מלאות צאן אדם; וידעו, כי-אני יהוה. 
פרק לז
א הייתה עליי, יד-יהוה, ויוציאני ברוח יהוה, ויניחני בתוך הבקעה; והיא, מלאה עצמות. 
ב והעבירני עליהם, סביב סביב; והנה רבות מאוד על-פני הבקעה, והנה יבשות מאוד. 
ג ויאמר אליי--בן-אדם, התחיינה העצמות האלה; ואומר, אדוניי יהוה אתה ידעת. 
ד ויאמר אליי, הינבא על-העצמות האלה; ואמרת אליהם--העצמות היבשות, שמעו דבר-יהוה. 
ה כה אמר אדוניי יהוה, לעצמות האלה:  הנה אני מביא בכם, רוח--וחייתם. 
ו ונתתי עליכם גידים והעליתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור, ונתתי בכם רוח, וחייתם; וידעתם, כי-אני יהוה. 
ז וניבאתי, כאשר צוויתי; ויהי-קול כהינבאי, והנה-רעש, ותקרבו עצמות, עצם אל-עצמו. 
ח וראיתי והנה-עליהם גידים, ובשר עלה, ויקרם עליהם עור, מלמעלה; ורוח, אין בהם. 
ט ויאמר אליי, הינבא אל-הרוח; הינבא בן-אדם ואמרת אל-הרוח    כה-אמר אדוניי יהוה, מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה, ויחיו. 
י והינבאתי, כאשר ציווני; ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על-רגליהם--חיל, גדול מאוד-מאוד. 
יא ויאמר, אליי, בן-אדם, העצמות האלה כל-בית ישראל המה; הנה אומרים, יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו--נגזרנו לנו. 
יב לכן הינבא ואמרת אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, הנה אני פותח את-קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי; והבאתי אתכם, אל-אדמת ישראל. 
יג וידעתם, כי-אני יהוה:  בפתחי את-קברותיכם, ובהעלותי אתכם מקברותיכם--עמי. 
יד ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על-אדמתכם; וידעתם כי-אני יהוה, דיברתי ועשיתי--נאום-יהוה. 
טו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
טז ואתה בן-אדם, קח-לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה, ולבני ישראל חבריו; ולקח, עץ אחד, וכתוב עליו ליוסף עץ אפריים, וכל-בית ישראל חבריו. 
יז וקרב אותם אחד אל-אחד, לך--לעץ אחד; והיו לאחדים, בידך. 
יח וכאשר יאמרו אליך, בני עמך לאמור:  הלוא-תגיד לנו, מה-אלה לך. 
יט דבר אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, הנה אני לוקח את-עץ יוסף אשר ביד-אפריים, ושבטי ישראל חבריו; ונתתי אותם עליו את-עץ יהודה, ועשיתים לעץ אחד, והיו אחד, בידי. 
כ והיו העצים אשר-תכתוב עליהם, בידך--לעיניהם. 
כא ודבר אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, הנה אני לוקח את-בני ישראל, מבין הגויים אשר הלכו-שם; וקיבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל-אדמתם. 
כב ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם, למלך; ולא יהיו-עוד לשני גויים, ולא ייחצו עוד לשתי ממלכות עוד. 
כג ולא ייטמאו עוד, בגילוליהם ובשיקוציהם, ובכול, פשעיהם; והושעתי אותם, מכול מושבותיהם אשר חטאו בהם, וטיהרתי אותם והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים. 
כד ועבדי דויד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכולם; ובמשפטיי ילכו, וחוקותיי ישמרו ועשו אותם. 
כה וישבו על-הארץ, אשר נתתי לעבדי ליעקוב, אשר ישבו-בה, אבותיכם; וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם, עד-עולם, ודויד עבדי, נשיא להם לעולם. 
כו וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם; ונתתים והרביתי אותם, ונתתי את-מקדשי בתוכם לעולם. 
כז והיה משכני עליהם, והייתי להם לאלוהים; והמה, יהיו-לי לעם. 
כח וידעו, הגויים, כי אני יהוה, מקדש את-ישראל--בהיות מקדשי בתוכם, לעולם. 
פרק לח
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב בן-אדם, שים פניך אל-גוג ארץ המגוג--נשיא, ראש משך ותובל; והינבא, עליו. 
ג ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה:  הנני אליך, גוג--נשיא, ראש משך ותובל. 
ד ושובבתיך, ונתתי חחים בלחייך; והוצאתי אותך ואת-כל-חילך סוסים ופרשים, לבושי מכלול כולם--קהל רב צינה ומגן, תופשי חרבות כולם. 
ה פרס כוש ופוט, איתם; כולם, מגן וכובע. 
ו גומר, וכל-אגפיה--בית תוגרמה, ירכתי צפון ואת-כל-אגפיו; עמים רבים, איתך. 
ז היכון, והכן לך--אתה, וכל-קהלך הנקהלים עליך; והיית להם, למשמר. 
ח מימים רבים, תיפקד--באחרית השנים תבוא אל-ארץ משובבת מחרב מקובצת מעמים רבים, על הרי ישראל אשר-היו לחורבה תמיד; והיא מעמים הוצאה, וישבו לבטח כולם. 
ט ועלית כשואה תבוא, כענן לכסות הארץ תהיה--אתה, וכל-אגפיך, ועמים רבים, אותך. 
י כה אמר, אדוניי יהוה:  והיה ביום ההוא, יעלו דברים על-לבבך, וחשבת, מחשבת רעה. 
יא ואמרת, אעלה על-ארץ פרזות--אבוא השוקטים, יושבי לבטח; כולם, יושבים באין חומה, ובריח ודלתיים, אין להם. 
יב לשלול שלל, ולבוז בז--להשיב ידך על-חורבות נושבות, ואל-עם מאוסף מגויים, עושה מקנה וקניין, יושבי על-טבור הארץ. 
יג שבא ודדן וסוחרי תרשיש וכל-כפיריה, יאמרו לך, הלשלול שלל אתה בא, הלבוז בז הקהלת קהלך--לשאת כסף וזהב, לקחת מקנה וקניין, לשלול, שלל גדול. 
יד לכן, הינבא בן-אדם, ואמרת לגוג, כה אמר אדוניי יהוה:  הלוא ביום ההוא, בשבת עמי ישראל לבטח--תדע. 
טו ובאת ממקומך, מירכתי צפון--אתה, ועמים רבים איתך:  רוכבי סוסים כולם, קהל גדול וחיל רב. 
טז ועלית על-עמי ישראל, כענן לכסות הארץ; באחרית הימים תהיה, והביאותיך על-ארצי, למען דעת הגויים אותי בהיקדשי בך לעיניהם, גוג. 
יז כה-אמר אדוניי יהוה, האתה-הוא אשר-דיברתי בימים קדמונים ביד עבדיי נביאי ישראל, הניבאים בימים ההם, שנים--להביא אותך, עליהם. 
יח והיה ביום ההוא, ביום בוא גוג על-אדמת ישראל--נאום, אדוניי יהוה:  תעלה חמתי, באפי. 
יט ובקנאתי באש-עברתי, דיברתי:  אם-לא ביום ההוא, יהיה רעש גדול, על, אדמת ישראל. 
כ ורעשו מפניי דגי הים ועוף השמיים וחית השדה, וכל-הרמש הרומש על-האדמה, וכול האדם, אשר על-פני האדמה; ונהרסו ההרים, ונפלו המדרגות, וכל-חומה, לארץ תיפול. 
כא וקראתי עליו לכל-הריי חרב, נאום אדוניי יהוה:  חרב איש, באחיו תהיה. 
כב ונשפטתי איתו, בדבר ובדם; וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגופרית, אמטיר עליו ועל-אגפיו, ועל-עמים רבים, אשר איתו. 
כג והתגדלתי, והתקדשתי, ונודעתי, לעיני גויים רבים; וידעו, כי-אני יהוה. 
פרק לט
א ואתה בן-אדם, הינבא על-גוג, ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה:  הנני אליך, גוג--נשיא, ראש משך ותובל. 
ב ושובבתיך, ושישאתיך, והעליתיך, מירכתי צפון; והביאותיך, על-הרי ישראל. 
ג והכיתי קשתך, מיד שמאלך; וחיציך, מיד ימינך אפיל. 
ד על-הרי ישראל תיפול, אתה וכל-אגפיך, ועמים, אשר איתך:  לעיט ציפור כל-כנף וחית השדה, נתתיך לאוכלה. 
ה על-פני השדה, תיפול:  כי אני דיברתי, נאום אדוניי יהוה. 
ו ושילחתי-אש במגוג, וביושבי האיים לבטח; וידעו, כי-אני יהוה. 
ז ואת-שם קודשי אודיע, בתוך עמי ישראל, ולא-אחל את-שם-קודשי, עוד; וידעו הגויים כי-אני יהוה, קדוש בישראל. 
ח הנה באה ונהייתה, נאום אדוניי יהוה:  הוא היום, אשר דיברתי. 
ט ויצאו יושבי ערי ישראל, וביערו והשיקו בנשק ומגן וצינה בקשת ובחיצים, ובמקל יד, וברומח; וביערו בהם אש, שבע שנים. 
י ולא-ישאו עצים מן-השדה, ולא יחטבו מן-היערים--כי בנשק, יבערו-אש; ושללו את-שולליהם, ובזזו את-בוזזיהם--נאום, אדוניי יהוה. 
יא והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום-שם קבר בישראל, גיא העוברים קדמת הים, וחוסמת היא, את-העוברים; וקברו שם, את-גוג ואת-כל-המונו, וקראו, גיא המון גוג. 
יב וקברום בית ישראל, למען טהר את-הארץ, שבעה, חודשים. 
יג וקברו כל-עם הארץ, והיה להם לשם--יום, היכבדי, נאום, אדוניי יהוה. 
יד ואנשי תמיד יבדילו, עוברים בארץ, מקברים את-העוברים את-הנותרים על-פני הארץ, לטהרה--מקצה שבעה-חודשים, יחקורו. 
טו ועברו העוברים, בארץ, וראה עצם אדם, ובנה אצלו ציון--עד קברו אותו המקברים, אל-גיא המון גוג. 
טז וגם שם-עיר המונה, וטיהרו הארץ. 
יז ואתה בן-אדם כה-אמר אדוניי יהוה, אמור לציפור כל-כנף ולכול חית השדה היקבצו ובואו היאספו מסביב, על-זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול, על הרי ישראל; ואכלתם בשר, ושתיתם דם. 
יח בשר גיבורים תאכלו, ודם-נשיאי הארץ תשתו; אילים כרים ועתודים פרים, מריאי בשן כולם. 
יט ואכלתם-חלב לשובעה, ושתיתם דם לשיכרון, מזבחי, אשר-זבחתי לכם. 
כ ושבעתם על-שולחני סוס ורכב, גיבור וכל-איש מלחמה--נאום, אדוניי יהוה. 
כא ונתתי את-כבודי, בגויים; וראו כל-הגויים, את-משפטי אשר עשיתי, ואת-ידי, אשר-שמתי בהם. 
כב וידעו בית ישראל, כי אני יהוה אלוהיהם, מן-היום ההוא, והלאה. 
כג וידעו הגויים כי בעוונם גלו בית-ישראל, על אשר מעלו-בי, ואסתיר פניי, מהם; ואתנם ביד צריהם, וייפלו בחרב כולם. 
כד כטומאתם וכפשעיהם, עשיתי אותם; ואסתיר פניי, מהם. 
כה לכן, כה אמר אדוניי יהוה, עתה אשיב את-שבות יעקוב, וריחמתי כל-בית ישראל; וקינאתי, לשם קודשי. 
כו ונשו, את-כלימתם, ואת-כל-מעלם, אשר מעלו-בי--בשבתם על-אדמתם לבטח, ואין מחריד. 
כז בשובבי אותם, מן-העמים, וקיבצתי אותם, מארצות אויביהם; ונקדשתי בם, לעיני הגויים רבים. 
כח וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם, בהגלותי אותם אל-הגויים, וכינסתים על-אדמתם; ולא-אותיר עוד מהם, שם. 
כט ולא-אסתיר עוד פניי, מהם, אשר שפכתי את-רוחי על-בית ישראל, נאום אדוניי יהוה. 
פרק מ
א בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחודש, בארבע עשרה שנה, אחר, אשר הוכתה העיר--בעצם היום הזה, הייתה עליי יד-יהוה, ויבא אותי, שמה. 
ב במראות אלוהים, הביאני אל-ארץ ישראל; ויניחני, אל-הר גבוה מאוד, ועליו כמבנה-עיר, מנגב. 
ג ויבא אותי שמה, והנה-איש מראהו כמראה נחושת, ופתיל-פשתים בידו, וקנה המידה; והוא עומד, בשער. 
ד וידבר אליי האיש, בן-אדם ראה בעיניך ובאוזניך שמע ושים ליבך לכול אשר-אני מראה אותך--כי למען הראותך, הובאת הנה; הגד את-כל-אשר-אתה רואה, לבית ישראל. 
ה והנה חומה מחוץ לבית, סביב סביב; וביד האיש קנה המידה, שש-אמות באמה וטופח, וימד את-רוחב הבניין קנה אחד, וקומה קנה אחד. 
ו ויבוא, אל-שער אשר פניו דרך הקדימה, ויעל, במעלותיו; וימד את-סף השער, קנה אחד רוחב, ואת סף אחד, קנה אחד רוחב. 
ז והתא, קנה אחד אורך וקנה אחד רוחב, ובין התאים, חמש אמות; וסף השער מאצל אולם השער, מהבית--קנה אחד. 
ח וימד את-אולם השער, מהבית--קנה אחד. 
ט וימד את-אולם השער, שמונה אמות, ואיליו, שתיים אמות; ואולם השער, מהבית. 
י ותאי השער דרך הקדים, שלושה מפה ושלושה מפה--מידה אחת, לשלושתם; ומידה אחת לאילים, מפה ומפה. 
יא וימד את-רוחב פתח-השער, עשר אמות; אורך השער, שלוש עשרה אמות. 
יב וגבול לפני התאות, אמה אחת, ואמה-אחת גבול, מפה; והתא--שש-אמות מפה, ושש אמות מפה. 
יג וימד את-השער, מגג התא לגגו--רוחב, עשרים וחמש אמות:  פתח, נגד פתח. 
יד ויעש את-אילים, שישים אמה; ואל-איל, החצר, השער, סביב סביב. 
טו ועל, פני השער האיתון, על-לפני, אולם השער הפנימי--חמישים, אמה. 
טז וחלונות אטומות אל-התאים ואל איליהמה לפנימה לשער, סביב סביב, וכן, לאילמות; וחלונות סביב סביב, לפנימה, ואל-איל, תימורים. 
יז ויביאני, אל-החצר החיצונה, והנה לשכות וריצפה, עשוי לחצר סביב סביב:  שלושים לשכות, אל-הריצפה. 
יח והריצפה אל-כתף השערים, לעומת אורך השערים--הריצפה, התחתונה. 
יט וימד רוחב מלפני השער התחתונה לפני החצר הפנימי, מחוץ--מאה אמה:  הקדים, והצפון. 
כ והשער, אשר פניו דרך הצפון, לחצר, החיצונה--מדד אורכו, ורוחבו. 
כא ותאיו, שלושה מפה ושלושה מפה, ואיליו ואילמיו היה, כמידת השער הראשון:  חמישים אמה, אורכו, ורוחב, חמש ועשרים באמה. 
כב וחלוניו ואילמיו, ותימוריו, כמידת השער, אשר פניו דרך הקדים; ובמעלות שבע יעלו-בו, ואילמיו לפניהם. 
כג ושער, לחצר הפנימי, נגד השער, לצפון ולקדים; וימד משער אל-שער, מאה אמה. 
כד ויוליכני דרך הדרום, והנה-שער דרך הדרום; ומדד איליו ואילמיו, כמידות האלה. 
כה וחלונים לו ולאילמיו סביב סביב, כהחלונות האלה:  חמישים אמה, אורך, ורוחב, חמש ועשרים אמה. 
כו ומעלות שבעה עולותיו, ואילמיו לפניהם; ותימורים לו, אחד מפה ואחד מפה--אל-איליו.