התנ"ך במרשתת - ספר הספרים באינטרנט

איוב

פרק א
א איש היה בארץ עוץ, איוב שמו; והיה האיש ההוא, תם וישר וירא אלוהים--וסר מרע. 
ב וייוולדו לו שבעה בנים, ושלוש בנות. 
ג ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים, וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות, ועבודה, רבה מאוד; ויהי האיש ההוא, גדול מכל בני קדם. 
ד והלכו בניו ועשו משתה, בית איש יומו; ושלחו, וקראו לשלושת אחיותיהם, לאכול ולשתות, עימהם. 
ה ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם--כי אמר איוב, אוליי חטאו בניי ובירכו אלוהים בלבבם:  ככה יעשה איוב, כל הימים. 
ו ויהי היום--ויבואו בני האלוהים, להתייצב על יהוה; ויבוא גם השטן, בתוכם. 
ז ויאמר יהוה אל השטן, מאיין תבוא; ויען השטן את יהוה, ויאמר, משוט בארץ, ומהתהלך בה. 
ח ויאמר יהוה אל השטן, השמת ליבך על עבדי איוב:  כי אין כמוהו בארץ, איש תם וישר ירא אלוהים וסר מרע. 
ט ויען השטן את יהוה, ויאמר:  החינם, ירא איוב אלוהים. 
י הלוא אתה שכת בעדו ובעד ביתו, ובעד כל אשר לו--מסביב:  מעשה ידיו בירכת, ומקנהו פרץ בארץ. 
יא ואולם שלח נא ידך, וגע בכל אשר לו--אם לא על פניך, יברכך. 
יב ויאמר יהוה אל השטן, הנה כל אשר לו בידך--רק אליו, אל תשלח ידך; וייצא, השטן, מעם, פני יהוה. 
יג ויהי, היום; ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין, בבית אחיהם הבכור. 
יד ומלאך בא אל איוב, ויאמר:  הבקר היו חורשות, והאתונות רועות על ידיהם. 
טו ותיפול שבא ותיקחם, ואת הנערים הכו לפי חרב; ואימלטה רק אני לבדי, להגיד לך. 
טז עוד זה מדבר, וזה בא ויאמר, אש אלוהים נפלה מן השמיים, ותבער בצאן ובנערים ותאכלם; ואימלטה רק אני לבדי, להגיד לך. 
יז עוד זה מדבר, וזה בא ויאמר, כשדים שמו שלושה ראשים ויפשטו על הגמלים וייקחום, ואת הנערים הכו לפי חרב; ואימלטה רק אני לבדי, להגיד לך. 
יח עד זה מדבר, וזה בא ויאמר:  בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין, בבית אחיהם הבכור. 
יט והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר, וייגע בארבע פינות הבית, וייפול על הנערים, וימותו; ואימלטה רק אני לבדי, להגיד לך. 
כ ויקם איוב ויקרע את מעילו, ויגז את ראשו; וייפול ארצה, וישתחו. 
כא ויאמר ערום יצאתי מבטן אימי, וערום אשוב שמה--יהוה נתן, ויהוה לקח; יהי שם יהוה, מבורך. 
כב בכל זאת, לא חטא איוב; ולא נתן תפלה, לאלוהים. 
פרק ב
א ויהי היום--ויבואו בני האלוהים, להתייצב על יהוה; ויבוא גם השטן בתוכם, להתייצב על יהוה. 
ב ויאמר יהוה אל השטן, אי מזה תבוא; ויען השטן את יהוה, ויאמר, משוט בארץ, ומהתהלך בה. 
ג ויאמר יהוה אל השטן, השמת ליבך אל עבדי איוב--כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ירא אלוהים, וסר מרע; ועודנו מחזיק בתומתו, ותסיתני בו לבלעו חינם. 
ד ויען השטן את יהוה, ויאמר:  עור בעד עור, וכול אשר לאיש--ייתן, בעד נפשו. 
ה אולם שלח נא ידך, וגע אל עצמו ואל בשרו--אם לא אל פניך, יברכך. 
ו ויאמר יהוה אל השטן, הנו בידך:  אך, את נפשו שמור. 
ז וייצא, השטן, מאת, פני יהוה; ויך את איוב בשחין רע, מכף רגלו ועד קודקודו. 
ח וייקח לו חרש, להתגרד בו; והוא, יושב בתוך האפר. 
ט ותאמר לו אשתו, עודך מחזיק בתומתך; ברך אלוהים, ומות. 
י ויאמר אליה, כדבר אחת הנבלות תדברי--גם את הטוב נקבל מאת האלוהים, ואת הרע לא נקבל; בכל זאת לא חטא איוב, בשפתיו. 
יא וישמעו שלושת ריעי איוב, את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבואו איש ממקומו, אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי; וייוועדו יחדיו, לבוא לנוד לו ולנחמו. 
יב וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו, וישאו קולם ויבכו; ויקרעו איש מעילו, ויזרקו עפר על ראשיהם השמיימה. 
יג ויישבו איתו לארץ, שבעת ימים ושבעת לילות; ואין דובר אליו, דבר--כי ראו, כי גדל הכאב מאוד.
פרק ג
א אחרי כן, פתח איוב את פיהו, ויקלל, את יומו. 
ב                   ויען איוב, ויאמר.
ג   יאבד יום, איוולד בו;    והלילה אמר, הורה גבר.
ד   היום ההוא,    יהי-חושך:אל-ידרשהו אלוה ממעל;    ואל-תופע עליו נהרה.
ה   יגאלוהו, חושך וצלמוות--תשכון-עליו עננה;    יבעתוהו, כמרירי יום.
ו   הלילה ההוא,    ייקחהו-אופל:אל-ייחד, בימי שנה;    במספר ירחים, אל-יבוא.
ז   הנה הלילה ההוא, יהי גלמוד;    אל-תבוא רננה בו.
ח   ייקבוהו אוררי-יום;    העתידים, עורר לוויתן.
ט   יחשכו, כוכבי נשפו:    יקו-לאור ואין; ואל-יראה, בעפעפי-שחר.
י   כי לא סגר, דלתי בטני;    ויסתר עמל, מעיניי.
יא   למה לא מרחם אמות;    מבטן יצאתי ואגווע.
יב   מדוע, קידמוני ברכיים;    ומה-שדיים, כי אינק.
יג   כי-עתה, שכבתי ואשקוט;    ישנתי, אז ינוח לי.
יד   עם-מלכים, ויועצי ארץ;    הבונים חורבות למו.
טו   או עם-שרים, זהב להם;    הממלאים בתיהם כסף.
טז   או כנפל טמון, לא אהיה;    כעוללים, לא-ראו אור.
יז   שם רשעים, חדלו רוגז;    ושם ינוחו, יגיעי כוח.
יח   יחד, אסירים שאננו;    לא שמעו, קול נוגש.
יט   קטון וגדול, שם הוא;    ועבד, חופשי מאדוניו.
כ   למה ייתן לעמל אור;    וחיים, למרי נפש.
כא   המחכים למוות ואיננו;    ויחפרוהו, ממטמונים.
כב   השמחים אלי-גיל--    ישישו, כי ימצאו-קבר.
כג   לגבר, אשר-דרכו נסתרה;    ויסך אלוה בעדו.
כד   כי-לפני לחמי, אנחתי תבוא;    וייתכו כמים, שאגותיי.
כה   כי פחד פחדתי, ויאתייני;    ואשר יגורתי, יבוא לי.
כו   לא שלוותי, ולא שקטתי ולא-נחתי;    ויבוא רוגז.
פרק ד
א                   ויען, אליפז התימני; ויאמר.
ב   הניסה דבר אליך תלאה;    ועצור במילין, מי יוכל.
ג   הנה, ייסרת רבים;    וידיים רפות תחזק.
ד   כושל, יקימון מיליך;    וברכיים כורעות תאמץ.
ה   כי עתה, תבוא אליך ותלא;    תיגע עדיך, ותיבהל.
ו   הלוא יראתך, כסלתך;    תקוותך, ותום דרכיך.
ז   זכור-נא--מי הוא נקי אבד;    ואיפה, ישרים נכחדו.
ח   כאשר ראיתי, חורשי אוון;    וזורעי עמל יקצרוהו.
ט   מנשמת אלוה יאבדו;    ומרוח אפו יכלו.
י   שאגת אריה, וקול שחל;    ושיני כפירים ניתעו.
יא   ליש, אובד מבלי-טרף;    ובני לביא, יתפרדו.
יב   ואליי, דבר יגונב;    ותיקח אוזני, שמץ מנהו.
יג   בשעיפים, מחזיונות לילה;    בנפול תרדמה, על-אנשים.
יד   פחד קראני, ורעדה;    ורוב עצמותיי הפחיד.
טו   ורוח, על-פניי יחלוף;    תסמר, שערת בשרי.
טז   יעמוד, ולא אכיר מראהו--    תמונה, לנגד עיניי;דממה וקול    אשמע.
יז   האנוש, מאלוה יצדק;    אם מעושהו, יטהר-גבר.
יח   הן בעבדיו, לא יאמין;    ובמלאכיו, ישים תוהלה.
יט   אף, שוכני בתי-חומר--אשר-בעפר יסודם:    ידכאום, לפני-עש.
כ   מבוקר לערב יוכתו;    מבלי משים, לנצח יאבדו.
כא   הלוא-ניסע יתרם בם;    ימותו, ולא בחכמה.
פרק ה
א   קרא-נא, היש עונך;    ואל-מי מקדושים תפנה.
ב   כי-לאוויל, יהרוג-כעש;    ופותה, תמית קנאה.
ג   אני-ראיתי, אוויל משריש;    ואקוב נווהו פתאום.
ד   ירחקו בניו מישע;    ויידכאו בשער, ואין מציל.
ה   אשר קצירו, רעב יאכל--ואל-מצינים ייקחהו;    ושאף צמים חילם.
ו   כי, לא-ייצא מעפר אוון;    ומאדמה, לא-יצמח עמל.
ז   כי-אדם, לעמל יולד;    ובני-רשף, יגביהו עוף.
ח   אולם--אני, אדרוש אל-אל;    ואל-אלוהים, אשים דברתי.
ט   עושה גדולות, ואין חקר;    נפלאות, עד-אין מספר.
י   הנותן מטר, על-פני-ארץ;    ושולח מים, על-פני חוצות.
יא   לשום שפלים למרום;    וקודרים, שגבו ישע.
יב   מפר, מחשבות ערומים;    ולא-תעשינה ידיהם, תושייה.
יג   לוכד חכמים בעורמם;    ועצת נפתלים נמהרה.
יד   יומם יפגשו-חושך;    וכלילה, ימששו בצוהריים.
טו   ויושע מחרב, מפיהם;    ומיד חזק אביון.
טז   ותהי לדל תקווה;    ועולתה, קפצה פיה.
יז   הנה אשרי אנוש, יוכיחנו אלוה;    ומוסר שדיי, אל-תמאס.
יח   כי הוא יכאיב ויחבש;    ימחץ, וידיו תרפינה.
יט   בשש צרות, יצילך;    ובשבע, לא-ייגע בך רע.
כ   ברעב, פדך ממוות;    ובמלחמה, מידי חרב.
כא   בשוט לשון, תיחבא;    ולא-תירא משוד, כי יבוא.
כב   לשוד ולכפן תשחק;    ומחית הארץ, אל-תירא.
כג   כי עם-אבני השדה בריתך;    וחית השדה, הושלמה-לך.
כד   וידעת, כי-שלום אוהלך;    ופקדת נווך, ולא תחטא.
כה   וידעת, כי-רב זרעך;    וצאצאיך, כעשב הארץ.
כו   תבוא בכלח אלי-קבר;    כעלות גדיש בעיתו.
כז   הנה-זאת חקרנוה כן-היא;    שמענה, ואתה דע-לך.
פרק ו
א                   ויען איוב, ויאמר.
ב   לו--שקול יישקל כעשי;    והוותי, במאזניים ישאו-יחד.
ג   כי-עתה--מחול ימים יכבד;    על-כן, דבריי לעו.
ד   כי חיצי שדיי, עימדי--אשר חמתם, שותה רוחי;    ביעותי אלוה יערכוני.
ה   הינהק-פרא עלי-דשא;    אם יגעה-שור, על-בלילו.
ו   הייאכל תפל, מבלי-מלח;    אם-יש-טעם, בריר חלמות.
ז   מאנה לנגוע נפשי;    המה, כדווי לחמי.
ח   מי-ייתן, תבוא שאלתי;    ותקוותי, ייתן אלוה.
ט   ויואל אלוה, וידכאני;    יתר ידו, ויבצעני.
י   ותהי-עוד, נחמתי--    ואסלדה בחילה, לא יחמול:כי-לא כיחדתי,    אמרי קדוש.
יא   מה-כוחי כי-אייחל;    ומה-קיצי, כי-אאריך נפשי.
יב   אם-כוח אבנים כוחי;    אם-בשרי נחוש.
יג   האם אין עזרתי בי;    ותושייה, נידחה ממני.
יד   למס מריעהו חסד;    ויראת שדיי יעזוב.
טו   אחיי, בגדו כמו-נחל;    כאפיק נחלים יעבורו.
טז   הקודרים מני-קרח;    עלימו, יתעלם-שלג.
יז   בעת יזורבו נצמתו;    בחומו, נדעכו ממקומם.
יח   יילפתו, אורחות דרכם;    יעלו בתוהו ויאבדו.
יט   הביטו, אורחות תמא;    הליכות שבא, קיוו-למו.
כ   בושו כי-בטח;    באו עדיה, ויחפרו.
כא   כי-עתה, הייתם לא;    תראו חתת, ותיראו.
כב   הכי-אמרתי, הבו לי;    ומכוחכם, שיחדו בעדי.
כג   ומלטוני מיד-צר;    ומיד עריצים תפדוני.
כד   הורוני, ואני אחריש;    ומה-שגיתי, הבינו לי.
כה   מה-נמרצו אמרי-יושר;    ומה-יוכיח הוכח מכם.
כו   הלהוכח מילים תחשובו;    ולרוח, אמרי נואש.
כז   אף-על-יתום תפילו;    ותכרו, על-ריעכם.
כח   ועתה, הואילו פנו-בי;    ועל-פניכם, אם-אכזב.
כט   שובו-נא, אל-תהי עוולה;    ושובו עוד, צדקי-בה.
ל   היש-בלשוני עוולה;    אם-חיכי, לא-יבין הוות.
פרק ז
א   הלוא-צבא לאנוש עלי-ארץ;    וכימי שכיר ימיו.
ב   כעבד ישאף-צל;    וכשכיר, יקווה פועלו.
ג   כן הונחלתי לי, ירחי-שוא;    ולילות עמל, מינו-לי.
ד   אם-שכבתי--    ואמרתי, מתיי אקום ומידד-ערב;ושבעתי נדודים    עדי-נשף.
ה   לבש בשרי רימה, וגוש עפר;    עורי רגע, ויימאס.
ו   ימיי קלו, מני-ארג;    ויכלו, באפס תקווה.
ז   זכור, כי-רוח חיי;    לא-תשוב עיני, לראות טוב.
ח   לא-תשורני, עין רואי;    עיניך בי ואינני.
ט   כלה ענן, וילך;    כן יורד שאול, לא יעלה.
י   לא-ישוב עוד לביתו;    ולא-יכירנו עוד מקומו.
יא   גם-אני,    לא אחשוך-פי:אדברה, בצר רוחי;    אשיחה, במר נפשי.
יב   הים-אני, אם-תנין:    כי-תשים עליי משמר.
יג   כי-אמרתי, תנחמני ערשי;    יישא בשיחי, משכבי.
יד   וחיתתני בחלומות;    ומחזיונות תבעתני.
טו   ותבחר מחנק נפשי;    מוות, מעצמותיי.
טז   מאסתי, לא-לעולם אחיה;    חדל ממני, כי-הבל ימיי.
יז   מה-אנוש, כי תגדלנו;    וכי-תשית אליו ליבך.
יח   ותפקדנו לבקרים;    לרגעים, תבחננו.
יט   כמה, לא-תשעה ממני;    לא-תרפני, עד-בלעי רוקי.
כ   חטאתי, מה אפעל לך--    נוצר האדם:למה שמתני למפגע לך;    ואהיה עליי למשא.
כא   ומה, לא-תישא פשעי--    ותעביר את-עווני:כי-עתה, לעפר אשכב;    ושיחרתני ואינני.
פרק ח
א                   ויען, בלדד השוחי; ויאמר.
ב   עד-אן, תמלל-אלה;    ורוח כביר, אמרי-פיך.
ג   האל, יעוות משפט;    ואם-שדיי, יעוות-צדק.
ד   אם-בניך חטאו-לו;    וישלחם, ביד-פשעם.
ה   אם-אתה, תשחר אל-אל;    ואל-שדיי, תתחנן.
ו   אם-זך וישר, אתה:    כי-עתה, יעיר עליך; ושילם, נוות צדקך.
ז   והיה ראשיתך מצער;    ואחריתך, ישגה מאוד.
ח   כי-שאל-נא, לדור ראשון;    וכונן, לחקר אבותם.
ט   כי-תמול אנחנו, ולא נדע:    כי צל ימינו עלי-ארץ.
י   הלוא-הם יורוך, יאמרו לך;    ומליבם, יוציאו מילים.
יא   היגאה-גומא, בלא ביצה;    ישגה-אחו בלי-מים.
יב   עודנו באיבו, לא ייקטף;    ולפני כל-חציר ייבש.
יג   כן--אורחות, כל-שוכחי אל;    ותקוות חנף תאבד.
יד   אשר-יקוט כסלו;    ובית עכביש, מבטחו.
טו   יישען על-ביתו, ולא יעמוד;    יחזיק בו, ולא יקום.
טז   רטוב הוא, לפני-שמש;    ועל גנתו, יונקתו תצא.
יז   על-גל, שורשיו יסובכו;    בית אבנים יחזה.
יח   אם-יבלענו ממקומו;    וכיחש בו, לא ראיתיך.
יט   הן-הוא, משוש דרכו;    ומעפר, אחר יצמחו.
כ   הן-אל, לא ימאס-תם;    ולא-יחזיק, ביד-מרעים.
כא   עד-ימלא שחוק פיך;    ושפתיך תרועה.
כב   שונאיך ילבשו-בושת;    ואוהל רשעים איננו.
פרק ט
א                   ויען איוב, ויאמר.
ב   אומנם, ידעתי כי-כן;    ומה-יצדק אנוש עם-אל.
ג   אם-יחפוץ, לריב עימו--    לא-יעננו, אחת מני-אלף.
ד   חכם לבב, ואמיץ כוח--    מי-הקשה אליו, וישלם.
ה   המעתיק הרים, ולא ידעו--    אשר הפכם באפו.
ו   המרגיז ארץ, ממקומה;    ועמודיה, יתפלצון.
ז   האומר לחרס, ולא יזרח;    ובעד כוכבים יחתום.
ח   נוטה שמיים לבדו;    ודורך, על-במותי ים.
ט   עושה-עש, כסיל וכימה;    וחדרי תימן.
י   עושה גדולות, עד-אין חקר;    ונפלאות, עד-אין מספר.
יא   הן יעבור עליי, ולא אראה;    ויחלוף, ולא-אבין לו.
יב   הן יחתוף, מי ישיבנו;    מי-יאמר אליו, מה-תעשה.
יג   אלוה, לא-ישיב אפו;    תחתיו שחחו, עוזרי רהב.
יד   אף, כי-אנוכי אעננו;    אבחרה דבריי עימו.
טו   אשר אם-צדקתי, לא אענה;    למשופטי, אתחנן.
טז   אם-קראתי ויענני--    לא-אאמין, כי-יאזין קולי.
יז   אשר-בשערה ישופני;    והרבה פצעיי חינם.
יח   לא-ייתנני, השב רוחי:    כי ישביעני, ממרורים.
יט   אם-לכוח אמיץ הנה;    ואם-למשפט, מי יועידני.
כ   אם-אצדק, פי ירשיעני;    תם-אני, ויעקשני.
כא   תם-אני, לא-אדע נפשי;    אמאס חיי.
כב   אחת, היא:    על-כן אמרתי--תם ורשע, הוא מכלה.
כג   אם-שוט, ימית פתאום--    למסת נקיים ילעג.
כד   ארץ, ניתנה ביד-רשע--    פני-שופטיה יכסה;אם-לא איפוא    מי-הוא.
כה   וימיי קלו, מני-רץ;    ברחו, לא-ראו טובה.
כו   חלפו, עם-אונייות אבה;    כנשר, יטוש עלי-אוכל.
כז   אם-אומרי, אשכחה שיחי;    אעזבה פניי ואבליגה.
כח   יגורתי כל-עצבותיי;    ידעתי, כי-לא תנקני.
כט   אנוכי ארשע;    למה-זה, הבל איגע.
ל   אם-התרחצתי במי-שלג;    והזיכותי, בבור כפיי.
לא   אז, בשחת תטבלני;    ותיעבוני, שלמותיי.
לב   כי-לא-איש כמוני אעננו;    נבוא יחדיו, במשפט.
לג   לא יש-בינינו מוכיח--    ישת ידו על-שנינו.
לד   יסר מעליי שבטו;    ואימתו, אל-תבעתני.
לה   אדברה, ולא איראנו:    כי לא-כן אנוכי, עימדי.
פרק י
א   נקטה נפשי, בחיי:    אעזבה עליי שיחי; אדברה, במר נפשי.
ב   אומר אל-אלוה, אל-תרשיעני;    הודיעני, על מה-תריבני.
ג   הטוב לך, כי תעשוק--כי-תמאס, יגיע כפיך;    ועל-עצת רשעים הופעת.
ד   העיני בשר לך:    אם-כראות אנוש תראה.
ה   הכימי אנוש ימיך:    אם-שנותיך, כימי גבר.
ו   כי-תבקש לעווני;    ולחטאתי תדרוש.
ז   על-דעתך, כי-לא ארשע;    ואין מידך מציל.
ח   ידיך עיצבוני, ויעשוני;    יחד סביב, ותבלעני.
ט   זכור-נא, כי-כחומר עשיתני;    ואל-עפר תשיבני.
י   הלוא כחלב, תתיכני;    וכגבינה, תקפיאני.
יא   עור ובשר, תלבישני;    ובעצמות וגידים, תשוככני.
יב   חיים וחסד, עשית עימדי;    ופקודתך, שמרה רוחי.
יג   ואלה, צפנת בלבבך;    ידעתי, כי-זאת עימך.
יד   אם-חטאתי ושמרתני;    ומעווני, לא תנקני.
טו   אם רשעתי, אלליי לי--    וצדקתי, לא-אשא ראשי;שבע קלון,    וראה עוניי.
טז   ויגאה, כשחל תצודני;    ותשוב, תתפלא-בי.
יז   תחדש עדיך, נגדי, ותרב כעשך, עימדי;    חליפות וצבא עימי.
יח   ולמה מרחם, הוצאתני;    אגווע, ועין לא-תראני.
יט   כאשר לא-הייתי אהיה;    מבטן, לקבר אובל.
כ   הלוא-מעט ימיי וחדל;    ושית ממני, ואבליגה מעט.
כא   בטרם אלך, ולא אשוב--    אל-ארץ חושך וצלמוות.
כב   ארץ עפתה, כמו אופל--צלמוות, ולא סדרים;    ותופע כמו-אופל.
פרק יא
א                   ויען, צופר הנעמתי; ויאמר.
ב   הרוב דברים, לא ייענה;    ואם-איש שפתיים יצדק.
ג   בדיך, מתים יחרישו;    ותלעג, ואין מכלים.
ד   ותאמר, זך לקחי;    ובר, הייתי בעיניך.
ה   ואולם--מי ייתן אלוה דבר;    ויפתח שפתיו עימך.
ו   ויגד-לך, תעלומות חכמה--    כי-כפליים לתושייה:ודע--    כי-ישה לך אלוה, מעוונך.
ז   החקר אלוה תמצא;    אם עד-תכלית שדיי תמצא.
ח   גובהי שמיים, מה-תפעל;    עמוקה משאול, מה-תדע.
ט   ארוכה מארץ מידה;    ורחבה, מני-ים.
י   אם-יחלוף ויסגיר;    ויקהיל, ומי ישיבנו.
יא   כי-הוא, ידע מתי-שוא;    וירא-אוון, ולא יתבונן.
יב   ואיש נבוב, יילבב;    ועיר פרא, אדם ייוולד.
יג   אם-אתה, הכינות ליבך;    ופרשת אליו כפיך.
יד   אם-אוון בידך, הרחיקהו;    ואל-תשכן באוהליך עוולה.
טו   כי-אז, תישא פניך ממום;    והיית מוצק, ולא תירא.
טז   כי-אתה, עמל תשכח;    כמים עברו תזכור.
יז   ומצוהריים, יקום חלד;    תעופה, כבוקר תהיה.
יח   ובטחת, כי-יש תקווה;    וחפרת, לבטח תשכב.
יט   ורבצת, ואין מחריד;    וחילו פניך רבים.
כ   ועיני רשעים, תכלינה:    ומנוס, אבד מנהם; ותקוותם, מפח-נפש.
פרק יב
א                   ויען איוב, ויאמר.
ב   אומנם, כי אתם-עם;    ועימכם, תמות חכמה.
ג   גם-לי לבב, כמוכם--לא-נופל אנוכי מכם;    ואת-מי-אין כמו-אלה.
ד   שחוק לריעהו, אהיה--קורא לאלוה, ויענהו;    שחוק, צדיק תמים.
ה   לפיד בוז, לעשתות שאנן--    נכון, למועדי רגל.
ו   ישליו אוהלים, לשודדים, ובטוחות, למרגיזי אל--    לאשר הביא אלוה בידו.
ז   ואולם--שאל-נא בהמות ותורך;    ועוף השמיים, ויגד-לך.
ח   או שיח לארץ ותורך;    ויספרו לך, דגי הים.
ט   מי, לא-ידע בכל-אלה:    כי יד-יהוה, עשתה זאת.
י   אשר בידו, נפש כל-חי;    ורוח, כל-בשר-איש.
יא   הלוא-אוזן, מילין תבחן;    וחיך, אוכל יטעם-לו.
יב   בישישים חכמה;    ואורך ימים תבונה.
יג   עימו, חכמה וגבורה;    לו, עצה ותבונה.
יד   הן יהרוס, ולא ייבנה;    יסגור על-איש, ולא ייפתח.
טו   הן יעצור במים וייבשו;    וישלחם, ויהפכו ארץ.
טז   עימו, עוז ותושייה;    לו, שוגג ומשגה.
יז   מוליך יועצים שולל;    ושופטים יהולל.
יח   מוסר מלכים פיתח;    ויאסור איזור, במותניהם.
יט   מוליך כוהנים שולל;    ואיתנים יסלף.
כ   מסיר שפה, לנאמנים;    וטעם זקנים ייקח.
כא   שופך בוז, על-נדיבים;    ומזיח אפיקים ריפה.
כב   מגלה עמוקות, מני-חושך;    ויוצא לאור צלמוות.
כג   משגיא לגויים, ויאבדם;    שוטח לגויים, וינחם.
כד   מסיר--לב, ראשי עם-הארץ;    ויתעם, בתוהו לא-דרך.
כה   ימששו-חושך ולא-אור;    ויתעם, כשיכור.
פרק יג
א   הן-כול, ראתה עיני;    שמעה אוזני, ותבן לה.
ב   כדעתכם, ידעתי גם-אני:    לא-נופל אנוכי מכם.
ג   אולם--אני, אל-שדיי אדבר;    והוכח אל-אל אחפץ.
ד   ואולם, אתם טופלי-שקר;    רופאי אליל כולכם.
ה   מי-ייתן, החרש תחרישון;    ותהי לכם לחכמה.
ו   שמעו-נא תוכחתי;    וריבות שפתיי הקשיבו.
ז   הלאל, תדברו עוולה;    ולו, תדברו רמייה.
ח   הפניו תישאון;    אם-לאל תריבון.
ט   הטוב, כי-יחקור אתכם;    אם-כהתל באנוש, תהתלו בו.
י   הוכח יוכיח אתכם--    אם-בסתר, פנים תישאון.
יא   הלוא שאתו, תבעת אתכם;    ופחדו, ייפול עליכם.
יב   זכרוניכם, משלי-אפר;    לגבי-חומר, גביכם.
יג   החרישו ממני, ואדברה-אני;    ויעבור עליי מה.
יד   על-מה, אשא בשרי בשיניי;    ונפשי, אשים בכפי.
טו   הן יקטלני, לו אייחל;    אך-דרכיי, אל-פניו אוכיח.
טז   גם-הוא-לי לישועה:    כי-לא לפניו, חנף יבוא.
יז   שמעו שמוע, מילתי;    ואחוותי, באוזניכם.
יח   הנה-נא, ערכתי משפט;    ידעתי, כי-אני אצדק.
יט   מי-הוא, יריב עימדי:    כי-עתה אחריש ואגווע.
כ   אך-שתיים, אל-תעש עימדי;    אז מפניך, לא איסתר.
כא   כפך, מעליי הרחק;    ואימתך, אל-תבעתני.
כב   וקרא, ואנוכי אענה;    או-אדבר, והשיבני.
כג   כמה לי, עוונות וחטאות--    פשעי וחטאתי, הודיעני.
כד   למה-פניך תסתיר;    ותחשבני לאויב לך.
כה   העלה נידף תערוץ;    ואת-קש יבש תרדוף.
כו   כי-תכתוב עליי מרורות;    ותורישני, עוונות נעוריי.
כז   ותשם בסד, רגליי--    ותשמור כל-אורחותיי;על-שורשי רגליי,    תתחקה.
כח   והוא, כרקב יבלה;    כבגד, אכלו עש.
פרק יד
א   אדם, ילוד אישה--    קצר ימים, ושבע-רוגז.
ב   כציץ יצא, ויימל;    ויברח כצל, ולא יעמוד.
ג   אף-על-זה, פקחת עינך;    ואותי תביא במשפט עימך.
ד   מי-ייתן טהור, מיטמא--    לא אחד.
ה   אם חרוצים, ימיו--מספר-חודשיו איתך:    חוקיו עשית, ולא יעבור.
ו   שעה מעליו ויחדל--    עד-ירצה, כשכיר יומו.
ז   כי יש לעץ,    תקווה:אם-ייכרת, ועוד יחליף;    ויונקתו, לא תחדל.
ח   אם-יזקין בארץ שורשו;    ובעפר, ימות גזעו.
ט   מריח מים יפריח;    ועשה קציר כמו-נטע.
י   וגבר ימות, ויחלש;    ויגווע אדם ואיו.
יא   אזלו-מים, מני-ים;    ונהר, יחרב ויבש.
יב   ואיש שכב,    ולא-יקום:עד-בלתי שמיים, לא יקיצו;    ולא-ייעורו, משנתם.
יג   מי ייתן, בשאול תצפינני--    תסתירני, עד-שוב אפך;תשית לי חוק    ותזכרני.
יד   אם-ימות גבר,    היחיה:כל-ימי צבאי אייחל--    עד-בוא, חליפתי.
טו   תקרא, ואנוכי אענך;    למעשה ידיך תכסוף.
טז   כי-עתה, צעדיי תספור;    לא-תשמור, על-חטאתי.
יז   חתום בצרור פשעי;    ותטפול, על-עווני.
יח   ואולם, הר-נופל ייבול;    וצור, יעתק ממקומו.
יט   אבנים, שחקו מים--    תשטוף-ספיחיה עפר-ארץ;ותקוות אנוש    האבדת.
כ   תתקפהו לנצח, ויהלוך;    משנה פניו, ותשלחהו.
כא   יכבדו בניו, ולא יידע;    ויצערו, ולא-יבין למו.
כב   אך-בשרו, עליו יכאב;    ונפשו, עליו תאבל.
פרק טו
א                   ויען, אליפז התימני; ויאמר.
ב   החכם, יענה דעת-רוח;    וימלא קדים בטנו.
ג   הוכח בדבר, לא-יסכון;    ומילים, לא-יועיל בם.
ד   אף-אתה, תפר יראה;    ותגרע שיחה, לפני-אל.
ה   כי יאלף עוונך פיך;    ותבחר, לשון ערומים.
ו   ירשיעך פיך ולא-אני;    ושפתיך, יענו-בך.
ז   הראישון אדם, תיוולד;    ולפני גבעות חוללת.
ח   הבסוד אלוה תשמע;    ותגרע אליך חכמה.
ט   מה-ידעת, ולא נדע;    תבין, ולא-עימנו הוא.
י   גם-שב גם-ישיש בנו--    כביר מאביך ימים.
יא   המעט ממך, תנחומות אל;    ודבר, לאט עימך.
יב   מה-ייקחך ליבך;    ומה-ירזמון עיניך.
יג   כי-תשיב אל-אל רוחך;    והוצאת מפיך מילין.
יד   מה-אנוש כי-יזכה;    וכי-יצדק, ילוד אישה.
טו   הן בקדושיו, לא יאמין;    ושמיים, לא-זכו בעיניו.
טז   אף, כי-נתעב ונאלח;    איש-שותה כמים עוולה.
יז   אחווך שמע-לי;    וזה-חזיתי, ואספרה.
יח   אשר-חכמים יגידו;    ולא כיחדו, מאבותם.
יט   להם לבדם, ניתנה הארץ;    ולא-עבר זר בתוכם.
כ   כל-ימי רשע, הוא מתחולל;    ומספר שנים, נצפנו לעריץ.
כא   קול-פחדים באוזניו;    בשלום, שודד יבואנו.
כב   לא-יאמין שוב, מני-חושך;    וצפוי הוא אלי-חרב.
כג   נודד הוא ללחם איה;    ידע, כי-נכון בידו יום-חושך.
כד   יבעתוהו, צר ומצוקה;    תתקפהו, כמלך עתיד לכידור.
כה   כי-נטה אל-אל ידו;    ואל-שדיי, יתגבר.
כו   ירוץ אליו בצוואר;    בעבי, גבי מגיניו.
כז   כי-כיסה פניו בחלבו;    ויעש פימה עלי-כסל.
כח   וישכון, ערים נכחדות--בתים, לא-יישבו למו:    אשר התעתדו לגלים.
כט   לא-יעשר, ולא-יקום חילו;    ולא-ייטה לארץ מנלם.
ל   לא-יסור, מני-חושך--יונקתו, תייבש שלהבת;    ויסור, ברוח פיו.
לא   אל-יאמן בשוא נתעה:    כי-שוא, תהיה תמורתו.
לב   בלא-יומו, תימלא;    וכיפתו, לא רעננה.
לג   יחמוס כגפן בסרו;    וישלך כזית, ניצתו.
לד   כי-עדת חנף גלמוד;    ואש, אכלה אוהלי-שוחד.
לה   הרה עמל, וילוד אוון;    ובטנם, תכין מרמה.
פרק טז
א                   ויען איוב, ויאמר.
ב   שמעתי כאלה רבות;    מנחמי עמל כולכם.
ג   הקץ לדברי-רוח;    או מה-ימריצך, כי תענה.
ד   גם, אנוכי--    ככם אדברה:לו יש נפשכם, תחת נפשי--    אחבירה עליכם במילים;ואניעה עליכם,    במו ראשי.
ה   אאמצכם במו-פי;    וניד שפתיי יחשוך.
ו   אם-אדברה, לא-ייחשך כאבי;    ואחדלה, מה-מני יהלוך.
ז   אך-עתה הלאני;    השימות, כל-עדתי.
ח   ותקמטני, לעד היה;    ויקם בי כחשי, בפניי יענה.
ט   אפו טרף, וישטמני--חרק עליי בשיניו;    צרי, ילטוש עיניו לי.
י   פערו עליי, בפיהם--בחרפה, הכו לחיי;    יחד, עליי יתמלאון.
יא   יסגירני אל, אל עוויל;    ועל-ידי רשעים ירטני.
יב   שליו הייתי, ויפרפרני--    ואחז בעורפי, ויפצפצני;ויקימני לו,    למטרה.
יג   יסובו עליי, רביו--    יפלח כליותיי, ולא יחמול;ישפוך לארץ,    מררתי.
יד   יפרצני פרץ, על-פני-פרץ;    ירוץ עליי כגיבור.
טו   שק תפרתי, עלי גלדי;    ועוללתי בעפר קרני.
טז   פניי חומרמרו, מני-בכי;    ועל עפעפיי צלמוות.
יז   על, לא-חמס בכפיי;    ותפילתי זכה.
יח   ארץ, אל-תכסי דמי;    ואל-יהי מקום, לזעקתי.
יט   גם-עתה, הנה-בשמיים עדי;    ושהדי, במרומים.
כ   מליציי ריעיי;    אל-אלוה, דלפה עיני.
כא   ויוכח לגבר עם-אלוה;    ובן-אדם לריעהו.
כב   כי-שנות מספר יאתיו;    ואורח לא-אשוב אהלוך.
פרק יז
א   רוחי חובלה, ימיי נזעכו;    קברים לי.
ב   אם-לא התולים, עימדי;    ובהמרותם, תלן עיני.
ג   שימה-נא, עורבני עימך;    מי הוא, לידי ייתקע.
ד   כי-ליבם, צפנת משכל;    על-כן, לא תרומם.
ה   לחלק, יגיד ריעים;    ועיני בניו תכלינה.
ו   והציגני, למשול עמים;    ותופת לפנים אהיה.
ז   ותיכה מכעש עיני;    ויצוריי כצל כולם.
ח   ישומו ישרים על-זאת;    ונקי, על-חנף יתעורר.
ט   ויאחז צדיק דרכו;    וטהור-ידיים, יוסיף אומץ.
י   ואולם--כולם תשובו, ובואו נא;    ולא-אמצא בכם חכם.
יא   ימיי עברו, זימותיי ניתקו--    מורשי לבבי.
יב   לילה, ליום ישימו;    אור, קרוב מפני-חושך.
יג   אם-אקווה, שאול ביתי;    בחושך, ריפדתי יצועיי.
יד   לשחת קראתי, אבי אתה;    אימי ואחותי, לרימה.
טו   ואיה, איפוא תקוותי;    ותקוותי, מי ישורנה.
טז   בדי שאול תרדנה;    אם-יחד על-עפר נחת.
פרק יח
א                   ויען, בלדד השוחי; ויאמר.
ב   עד-אנה, תשימון קנצי למילין;    תבינו, ואחר נדבר.
ג   מדוע, נחשבנו כבהמה;    נטמינו, בעיניכם.
ד   טורף נפשו, באפו:    הלמענך, תיעזב ארץ; ויעתק-צור, ממקומו.
ה   גם אור רשעים ידעך;    ולא-ייגה, שביב אישו.
ו   אור, חשך באוהלו;    ונרו, עליו ידעך.
ז   ייצרו, צעדי אונו;    ותשליכהו עצתו.
ח   כי-שולח ברשת ברגליו;    ועל-שבכה, יתהלך.
ט   יאחז בעקב פח;    יחזק עליו צמים.
י   טמון בארץ חבלו;    ומלכודתו, עלי נתיב.
יא   סביב, ביעתוהו בלהות;    והפיצוהו לרגליו.
יב   יהי-רעב אונו;    ואיד, נכון לצלעו.
יג   יאכל, בדי עורו;    יאכל בדיו, בכור מוות.
יד   יינתק מאוהלו, מבטחו;    ותצעידהו, למלך בלהות.
טו   תשכון באוהלו, מבלילו;    יזורה על-נווהו גופרית.
טז   מתחת, שורשיו ייבשו;    וממעל, יימל קצירו.
יז   זכרו-אבד, מני-ארץ;    ולא-שם לו, על-פני-חוץ.
יח   יהדפוהו, מאור אל-חושך;    ומתבל ינידוהו.
יט   לא נין לו ולא-נכד בעמו;    ואין שריד, במגוריו.
כ   על-יומו, נשמו אחרונים;    וקדמונים, אחזו שער.
כא   אך-אלה, משכנות עוול;    וזה, מקום לא-ידע-אל.
פרק יט
א                   ויען איוב, ויאמר.
ב   עד-אנה, תוגיון נפשי;    ותדכאונני במילים.
ג   זה עשר פעמים, תכלימוני;    לא-תבושו, תהכרו-לי.
ד   ואף-אומנם שגיתי;    איתי, תלין משוגתי.
ה   אם-אומנם, עליי תגדילו;    ותוכיחו עליי, חרפתי.
ו   דעו-איפוא, כי-אלוה עיוותני;    ומצודו, עליי הקיף.
ז   הן אצעק חמס, ולא איענה;    אשווע, ואין משפט.
ח   אורחי גדר, ולא אעבור;    ועל נתיבותיי, חושך ישים.
ט   כבודי, מעליי הפשיט;    ויסר, עטרת ראשי.
י   ייתצני סביב, ואלך;    ויסע כעץ, תקוותי.
יא   ויחר עליי אפו;    ויחשבני לו כצריו.
יב   יחד, יבואו גדודיו--ויסולו עליי דרכם;    ויחנו סביב לאוהלי.
יג   אחיי, מעליי הרחיק;    ויודעיי, אך-זרו ממני.
יד   חדלו קרוביי;    ומיודעיי שכחוני.
טו   גרי ביתי ואמהותיי, לזר תחשבוני;    נוכרי, הייתי בעיניהם.
טז   לעבדי קראתי, ולא יענה;    במו-פי, אתחנן-לו.
יז   רוחי, זרה לאשתי;    וחנותי, לבני בטני.
יח   גם-עווילים, מאסו בי;    אקומה, וידברו-בי.
יט   תעבוני, כל-מתי סודי;    וזה-אהבתי, נהפכו-בי.
כ   בעורי ובבשרי, דבקה עצמי;    ואתמלטה, בעור שיניי.
כא   חונוני חונוני אתם ריעיי:    כי יד-אלוה, נגעה בי.
כב   למה, תרדפוני כמו-אל;    ומבשרי, לא תשבעו.
כג   מי-ייתן איפוא, וייכתבון מיליי:    מי-ייתן בספר ויוחקו.
כד   בעט-ברזל ועופרת--    לעד, בצור ייחצבון.
כה   ואני ידעתי, גואלי חי;    ואחרון, על-עפר יקום.
כו   ואחר עורי, ניקפו-זאת;    ומבשרי, אחזה אלוה.
כז   אשר אני, אחזה-לי--ועיניי ראו ולא-זר:    כלו כליותיי בחיקי.
כח   כי תאמרו, מה-נרדוף-לו;    ושורש דבר, נמצא-בי.
כט   גורו לכם, מפני-חרב--כי-חמה, עוונות חרב:    למען תדעון שדון.
פרק כ
א                   ויען, צופר הנעמתי; ויאמר.
ב   לכן, שעיפיי ישיבוני;    ובעבור, חושי בי.
ג   מוסר כלימתי אשמע;    ורוח, מבינתי יענני.
ד   הזאת ידעת, מני-עד;    מני שים אדם עלי-ארץ.
ה   כי רננת רשעים, מקרוב;    ושמחת חנף עדי-רגע.
ו   אם-יעלה לשמיים שיאו;    וראשו, לעב יגיע.
ז   כגללו, לנצח יאבד;    רואיו, יאמרו איו.
ח   כחלום יעוף, ולא ימצאוהו;    ויודד, כחזיון לילה.
ט   עין שזפתו, ולא תוסיף;    ולא-עוד, תשורנו מקומו.
י   בניו, ירצו דלים;    וידיו, תשבנה אונו.
יא   עצמותיו, מלאו עלומיו;    ועימו, על-עפר תשכב.
יב   אם-תמתיק בפיו רעה--    יכחידנה, תחת לשונו.
יג   יחמול עליה, ולא יעזבנה;    וימנענה, בתוך חיכו.
יד   לחמו, במעיו נהפך;    מרורת פתנים בקרבו.
טו   חיל בלע, ויקיאנו;    מבטנו, יורישנו אל.
טז   ראש-פתנים יינק;    תהרגהו, לשון אפעה.
יז   אל-ירא בפלגות--    נהרי נחלי, דבש וחמאה.
יח   משיב יגע, ולא יבלע;    כחיל תמורתו, ולא יעלוס.
יט   כי-ריצץ, עזב דלים;    בית גזל, ולא יבנהו.
כ   כי, לא-ידע שליו בבטנו;    בחמודו, לא ימלט.
כא   אין-שריד לאוכלו;    על-כן, לא-יחיל טובו.
כב   במלאות שפקו, יצר לו;    כל-יד עמל תבואנו.
כג   יהי, למלא בטנו--ישלח-בו, חרון אפו;    וימטר עלימו, בלחומו.
כד   יברח, מנשק ברזל;    תחלפהו, קשת נחושה.
כה   שלף, וייצא מגווה:    וברק, ממרורתו יהלוך; עליו אימים.
כו   כל-חושך,    טמון לצפוניו:תאוכלהו, אש לא-נופח;    יירע שריד באוהלו.
כז   יגלו שמיים עוונו;    וארץ, מתקוממה לו.
כח   ייגל, יבול ביתו;    ניגרות, ביום אפו.
כט   זה, חלק-אדם רשע--מאלוהים;    ונחלת אמרו מאל.
פרק כא
א                   ויען איוב, ויאמר.
ב   שמעו שמוע, מילתי;    ותהי-זאת, תנחומותיכם.
ג   שאוני, ואנוכי אדבר;    ואחר דברי תלעיג.
ד   האנוכי, לאדם שיחי;    ואם-מדוע, לא-תקצר רוחי.
ה   פנו-אליי והשמו;    ושימו יד על-פה.
ו   ואם-זכרתי ונבהלתי;    ואחז בשרי, פלצות.
ז   מדוע, רשעים יחיו;    עתקו, גם-גברו חיל.
ח   זרעם נכון לפניהם עימם;    וצאצאיהם, לעיניהם.
ט   בתיהם שלום מפחד;    ולא שבט אלוה עליהם.
י   שורו עיבר, ולא יגעיל;    תפלט פרתו, ולא תשכל.
יא   ישלחו כצאן, עוויליהם;    וילדיהם, ירקדון.
יב   ישאו, כתוף וכינור;    וישמחו, לקול עוגב.
יג   יכלו בטוב ימיהם;    וברגע, שאול ייחתו.
יד   ויאמרו לאל, סור ממנו;    ודעת דרכיך, לא חפצנו.
טו   מה-שדיי כי-נעבדנו;    ומה-נועיל, כי נפגע-בו.
טז   הן לא בידם טובם;    עצת רשעים, רחקה מני.
יז   כמה, נר-רשעים ידעך--    ויבוא עלימו אידם;חבלים,    יחלק באפו.
יח   יהיו, כתבן לפני-רוח;    וכמוץ, גנבתו סופה.
יט   אלוה, יצפון-לבניו אונו;    ישלם אליו ויידע.
כ   יראו עיניו כידו;    ומחמת שדיי ישתה.
כא   כי מה-חפצו בביתו אחריו;    ומספר חודשיו חוצצו.
כב   הלאל ילמד-דעת;    והוא, רמים ישפוט.
כג   זה--ימות, בעצם תומו;    כולו, שלאנן ושליו.
כד   עטיניו, מלאו חלב;    ומוח עצמותיו ישוקה.
כה   וזה--ימות, בנפש מרה;    ולא-אכל, בטובה.
כו   יחד, על-עפר ישכבו;    ורימה, תכסה עליהם.
כז   הן ידעתי, מחשבותיכם;    ומזימות, עליי תחמוסו.
כח   כי תאמרו, איה בית-נדיב;    ואיה, אוהל משכנות רשעים.
כט   הלוא שאלתם, עוברי דרך;    ואותותם, לא תנכרו.
ל   כי ליום איד, ייחשך רע;    ליום עברות יובלו.
לא   מי-יגיד על-פניו דרכו;    והוא-עשה, מי ישלם-לו.
לב   והוא, לקברות יובל;    ועל-גדיש ישקוד.
לג   מתקו-לו, רגבי-נחל:    ואחריו, כל-אדם ימשוך; ולפניו, אין מספר.
לד   ואיך, תנחמוני הבל;    ותשובותיכם, נשאר-מעל.
פרק כב
א                   ויען, אליפז התימני; ויאמר.
ב   הלאל יסכון-גבר--    כי-יסכון עלימו משכיל.
ג   החפץ לשדיי, כי תצדק;    ואם-בצע, כי-תתם דרכיך.
ד   המיראתך יוכיחך;    יבוא עימך, במשפט.
ה   הלוא רעתך רבה;    ואין-קץ, לעוונותיך.
ו   כי-תחבול אחיך חינם;    ובגדי ערומים תפשיט.
ז   לא-מים, עייף תשקה;    ומרעב, תמנע-לחם.
ח   ואיש זרוע, לו הארץ;    ונשוא פנים, יישב בה.
ט   אלמנות, שילחת ריקם;    וזרועות יתומים ידוכא.
י   על-כן, סביבותיך פחים;    ויבהלך, פחד פתאום.
יא   או-חושך לא-תראה;    ושפעת-מים תכסך.
יב   הלוא-אלוה, גובה שמיים;    וראה ראש כוכבים כי-רמו.
יג   ואמרת, מה-ידע אל;    הבעד ערפל ישפוט.
יד   עבים סתר-לו, ולא יראה;    וחוג שמיים, יתהלך.
טו   האורח עולם תשמור--    אשר דרכו מתי-אוון.
טז   אשר-קומטו ולא-עת;    נהר, יוצק יסודם.
יז   האומרים לאל, סור ממנו;    ומה-יפעל שדיי למו.
יח   והוא מילא בתיהם טוב;    ועצת רשעים, רחקה מני.
יט   יראו צדיקים וישמחו;    ונקי, ילעג-למו.
כ   אם-לא נכחד קימנו;    ויתרם, אכלה אש.
כא   הסכן-נא עימו ושלם;    בהם, תבואתך טובה.
כב   קח-נא מפיו תורה;    ושים אמריו, בלבבך.
כג   אם-תשוב עד-שדיי, תיבנה;    תרחיק עוולה, מאוהלך.
כד   ושית-על-עפר בצר;    וכצור נחלים אופיר.
כה   והיה שדיי בצריך;    וכסף תועפות לך.
כו   כי-אז, על-שדיי תתענג;    ותישא אל-אלוה פניך.
כז   תעתיר אליו, וישמעך;    ונדריך תשלם.
כח   ותגזר-אומר, ויקם לך;    ועל-דרכיך, נגה אור.
כט   כי-השפילו, ותאמר גווה;    ושח עיניים יושיע.
ל   ימלט אי-נקי;    ונמלט, בבור כפיך.
פרק כג
א                   ויען איוב, ויאמר.
ב   גם-היום, מרי שיחי;    ידי, כבדה על-אנחתי.
ג   מי-ייתן ידעתי, ואמצאהו;    אבוא, עד-תכונתו.
ד   אערכה לפניו משפט;    ופי, אמלא תוכחות.
ה   אדעה, מילים יענני;    ואבינה, מה-יאמר לי.
ו   הברוב-כוח, יריב עימדי;    לא אך-הוא, ישים בי.
ז   שם--ישר, נוכח עימו;    ואפלטה לנצח, משופטי.
ח   הן קדם אהלוך ואיננו;    ואחור, ולא-אבין לו.
ט   שמאל בעשותו, ולא-אחז;    יעטוף ימין, ולא אראה.
י   כי-ידע, דרך עימדי;    בחנני, כזהב אצא.
יא   באשורו, אחזה רגלי;    דרכו שמרתי ולא-אט.
יב   מצות שפתיו, ולא אמיש;    מחוקי, צפנתי אמרי-פיו.
יג   והוא באחד, ומי ישיבנו;    ונפשו איוותה ויעש.
יד   כי, ישלים חוקי;    וכהנה רבות עימו.
טו   על-כן, מפניו איבהל;    אתבונן, ואפחד ממנו.
טז   ואל, הרך ליבי;    ושדיי, הבהילני.
יז   כי-לא נצמתי, מפני-חושך;    ומפניי, כיסה-אופל.
פרק כד
א   מדוע--משדיי, לא-נצפנו עיתים;    ויודעיו, לא-חזו ימיו.
ב   גבולות ישיגו;    עדר גזלו, וירעו.
ג   חמור יתומים ינהגו;    יחבלו, שור אלמנה.
ד   יטו אביונים מדרך;    יחד חובאו, עניי-ארץ.
ה   הן פראים, במדבר--    יצאו בפועלם, משחרי לטרף;ערבה לו לחם,    לנערים.
ו   בשדה, בלילו יקצורו;    וכרם רשע ילקשו.
ז   ערום ילינו, מבלי לבוש;    ואין כסות, בקרה.
ח   מזרם הרים ירטבו;    ומבלי מחסה, חיבקו-צור.
ט   יגזלו, משוד יתום;    ועל-עני יחבולו.
י   ערום הילכו, בלי לבוש;    ורעבים, נשאו עומר.
יא   בין-שורותם יצהירו;    יקבים דרכו, ויצמאו.
יב   מעיר מתים, ינאקו--    ונפש-חללים תשווע:ואלוה,    לא-ישים תפלה.
יג   המה, היו--במורדי-אור:    לא-הכירו דרכיו; ולא ישבו, בנתיבותיו.
יד   לאור, יקום רוצח--יקטול-עני ואביון;    ובלילה, יהי כגנב.
טו   ועין נואף, שמרה נשף לאמור--    לא-תשורני עין;וסתר פנים    ישים.
טז   חתר בחושך, בתים:    יומם חיתמו-למו; לא-ידעו אור.
יז   כי יחדיו, בוקר למו צלמוות;    כי-יכיר, בלהות צלמוות.
יח   קל-הוא, על-פני-מים--    תקולל חלקתם בארץ;לא-יפנה,    דרך כרמים.
יט   צייה גם-חום, יגזלו מימי-שלג;    שאול חטאו.
כ   ישכחהו רחם, מתקו רימה--    עוד לא-ייזכר;ותישבר כעץ    עוולה.
כא   רועה עקרה, לא תלד;    ואלמנה, לא ייטיב.
כב   ומשך אבירים בכוחו;    יקום, ולא-יאמין בחיין.
כג   ייתן-לו לבטח, ויישען;    ועיניהו, על-דרכיהם.
כד   רומו מעט, ואיננו,    והומכו, ככול ייקפצון;וכראש שיבולת    יימלו.
כה   ואם-לא איפוא, מי יכזיבני;    וישם לאל, מילתי.
פרק כה
א                   ויען, בלדד השוחי; ויאמר.
ב   המשל ופחד עימו;    עושה שלום, במרומיו.
ג   היש מספר, לגדודיו;    ועל-מי, לא-יקום אורהו.
ד   ומה-יצדק אנוש עם-אל;    ומה-יזכה, ילוד אישה.
ה   הן עד-ירח, ולא יאהיל;    וכוכבים, לא-זכו בעיניו.
ו   אף, כי-אנוש רימה;    ובן-אדם, תולעה.
פרק כו
א                   ויען איוב, ויאמר.
ב   מה-עזרת, ללא-כוח;    הושעת, זרוע לא-עוז.
ג   מה-יעצת, ללא חכמה;    ותושייה, לרוב הודעת.
ד   את-מי, הגדת מילין;    ונשמת-מי, יצאה ממך.
ה   הרפאים יחוללו--    מתחת מים, ושוכניהם.
ו   ערום שאול נגדו;    ואין כסות, לאבדון.
ז   נוטה צפון על-תוהו;    תולה ארץ, על-בלי-מה.
ח   צורר-מים בעביו;    ולא-נבקע ענן תחתם.
ט   מאחז פני-כיסה;    פרשז עליו עננו.
י   חוק-חג, על-פני-מים--    עד-תכלית אור עם-חושך.
יא   עמודי שמיים ירופפו;    ויתמהו, מגערתו.
יב   בכוחו, רגע הים;    ובתבונתו, מחץ רהב.
יג   ברוחו, שמיים שפרה;    חוללה ידו, נחש בריח.
יד   הן-אלה, קצות דרכיו--    ומה-שמץ דבר, נשמע-בו;ורעם גבורותיו,    מי יתבונן.
פרק כז
א                   ויוסף איוב, שאת משלו; ויאמר.
ב   חי-אל, הסיר משפטי;    ושדיי, המר נפשי.
ג   כי-כל-עוד נשמתי בי;    ורוח אלוה באפי.
ד   אם-תדברנה שפתיי עוולה;    ולשוני, אם-יהגה רמייה.
ה   חלילה לי,    אם-אצדיק אתכם:עד-אגווע--    לא-אסיר תומתי ממני.
ו   בצדקתי החזקתי, ולא ארפהא;    לא-יחרף לבבי, מימיי.
ז   יהי כרשע, אויבי;    ומתקוממי כעוול.
ח   כי מה-תקוות חנף, כי יבצע;    כי יישל אלוה נפשו.
ט   הצעקתו, ישמע אל--    כי-תבוא עליו צרה.
י   אם-על-שדיי יתענג;    יקרא אלוה בכל-עת.
יא   אורה אתכם ביד-אל;    אשר עם-שדיי, לא אכחד.
יב   הן-אתם כולכם חזיתם;    ולמה-זה, הבל תהבלו.
יג   זה, חלק-אדם רשע עם-אל;    ונחלת עריצים, משדיי ייקחו.
יד   אם-ירבו בניו למו-חרב;    וצאצאיו, לא ישבעו-לחם.
טו   שרידיו, במוות ייקברו;    ואלמנותיו, לא תבכינה.
טז   אם-יצבור כעפר כסף;    וכחומר, יכין מלבוש.
יז   יכין, וצדיק ילבש;    וכסף, נקי יחלוק.
יח   בנה כעש ביתו;    וכסוכה, עשה נוצר.
יט   עשיר ישכב, ולא ייאסף;    עיניו פקח ואיננו.
כ   תשיגהו כמים, בלהות;    לילה, גנבתו סופה.
כא   יישאהו קדים וילך;    וישערהו, ממקומו.
כב   וישלך עליו, ולא יחמול;    מידו, ברוח יברח.
כג   ישפוק עלימו כפימו;    וישרוק עליו, ממקומו.
פרק כח
א   כי יש לכסף מוצא;    ומקום, לזהב יזוקו.
ב   ברזל, מעפר יוקח;    ואבן, יצוק נחושה.
ג   קץ, שם לחושך, ולכל-תכלית, הוא חוקר:    אבן אופל וצלמוות.
ד   פרץ נחל, מעם-גר--הנשכחים מני-רגל;    דלו מאנוש נעו.
ה   ארץ--ממנה ייצא-לחם;    ותחתיה, נהפך כמו-אש.
ו   מקום-ספיר אבניה;    ועפרות זהב לו.
ז   נתיב, לא-ידעו עיט;    ולא שזפתו, עין איה.
ח   לא-הדריכוהו בני-שחץ;    לא-עדה עליו שחל.
ט   בחלמיש, שלח ידו;    הפך משורש הרים.
י   בצורות, יאורים ביקע;    וכל-יקר, ראתה עינו.
יא   מבכי, נהרות חיבש;    ותעלומה, יוציא אור.
יב   והחכמה, מאיין תימצא;    ואי זה, מקום בינה.
יג   לא-ידע אנוש ערכה;    ולא תימצא, בארץ החיים.
יד   תהום אמר, לא בי-היא;    וים אמר, אין עימדי.
טו   לא-יותן סגור תחתיה;    ולא יישקל, כסף מחירה.
טז   לא-תסולה, בכתם אופיר;    בשוהם יקר וספיר.
יז   לא-יערכנה זהב, וזכוכית;    ותמורתה כלי-פז.
יח   ראמות וגביש, לא ייזכר;    ומשך חכמה, מפנינים.
יט   לא-יערכנה, פטדת-כוש;    בכתם טהור, לא תסולה.
כ   והחכמה, מאיין תבוא;    ואי זה, מקום בינה.
כא   ונעלמה, מעיני כל-חי;    ומעוף השמיים נסתרה.
כב   אבדון ומוות, אמרו;    באוזנינו, שמענו שמעה.
כג   אלוהים, הבין דרכה;    והוא, ידע את-מקומה.
כד   כי-הוא, לקצות-הארץ יביט;    תחת כל-השמיים יראה.
כה   לעשות לרוח משקל;    ומים, תיכן במידה.
כו   בעשותו למטר חוק;    ודרך, לחזיז קולות.
כז   אז ראה, ויספרה;    הכינה, וגם-חקרה.
כח   ויאמר, לאדם--הן יראת אדוניי, היא חכמה;    וסור מרע בינה.
פרק כט
א                   ויוסף איוב, שאת משלו; ויאמר.
ב   מי-ייתנני כירחי-קדם;    כימי, אלוה ישמרני.
ג   בהילו נרו, עלי ראשי;    לאורו, אלך חושך.
ד   כאשר הייתי, בימי חורפי;    בסוד אלוה, עלי אוהלי.
ה   בעוד שדיי, עימדי;    סביבותיי נעריי.
ו   ברחוץ הליכיי בחמה;    וצור יצוק עימדי, פלגי-שמן.
ז   בצאתי שער עלי-קרת;    ברחוב, אכין מושבי.
ח   ראוני נערים ונחבאו;    וישישים, קמו עמדו.
ט   שרים, עצרו במילים;    וכף, ישימו לפיהם.
י   קול-נגידים נחבאו;    ולשונם, לחיכם דבקה.
יא   כי אוזן שמעה, ותאשרני;    ועין ראתה, ותעידני.
יב   כי-אמלט, עני משווע;    ויתום, ולא-עוזר לו.
יג   ברכת אובד, עליי תבוא;    ולב אלמנה ארנין.
יד   צדק לבשתי, וילבשני;    כמעיל וצניף, משפטי.
טו   עיניים הייתי, לעיוור;    ורגליים לפיסח אני.
טז   אב אנוכי, לאביונים;    וריב לא-ידעתי אחקרהו.
יז   ואשברה, מתלעות עוול;    ומשיניו, אשליך טרף.
יח   ואומר, עם-קיני אגווע;    וכחול, ארבה ימים.
יט   שורשי פתוח אלי-מים;    וטל, ילין בקצירי.
כ   כבודי, חדש עימדי;    וקשתי, בידי תחליף.
כא   לי-שמעו וייחלו;    ויידמו, למו עצתי.
כב   אחרי דברי, לא ישנו;    ועלימו, תיטוף מילתי.
כג   וייחלו כמטר לי;    ופיהם, פערו למלקוש.
כד   אשחק אליהם, לא יאמינו;    ואור פניי, לא יפילון.
כה   אבחר דרכם,    ואשב ראש:ואשכון, כמלך בגדוד;    כאשר אבילים ינחם.
פרק ל
א   ועתה, שחקו עליי--    צעירים ממני, לימים:אשר-מאסתי אבותם--    לשית, עם-כלבי צאני.
ב   גם-כוח ידיהם, למה לי;    עלימו, אבד כלח.
ג   בחסר ובכפן, גלמוד:    העורקים צייה--אמש, שואה ומשואה.
ד   הקוטפים מלוח עלי-שיח;    ושורש רתמים לחמם.
ה   מן-גו יגורשו;    יריעו עלימו, כגנב.
ו   בערוץ נחלים לשכון;    חורי עפר וכפים.
ז   בין-שיחים ינהקו;    תחת חרול יסופחו.
ח   בני-נבל, גם-בני בלי-שם--    ניכאו, מן-הארץ.
ט   ועתה, נגינתם הייתי;    ואהי להם למילה.
י   תיעבוני, רחקו מני;    ומפניי, לא-חשכו רוק.
יא   כי-יתרי פיתח, ויענני;    ורסן, מפניי שילחו.
יב   על-ימין, פרחח יקומו:    רגליי שילחו; ויסולו עליי, אורחות אידם.
יג   נתסו, נתיבתי:    להוותי יועילו; לא עוזר למו.
יד   כפרץ רחב יאתיו;    תחת שואה, התגלגלו.
טו   הוהפך עליי,    בלהות:תרדוף כרוח, נדיבתי;    וכעב, עברה ישועתי.
טז   ועתה--עליי, תשתפך נפשי;    יאחזוני ימי-עוני.
יז   לילה--עצמיי, ניקר מעליי;    ועורקיי, לא ישכבון.
יח   ברוב-כוח, יתחפש לבושי;    כפי כותונתי יאזרני.
יט   הורני לחומר;    ואתמשל, כעפר ואפר.
כ   אשווע אליך, ולא תענני;    עמדתי, ותתבונן בי.
כא   תיהפך לאכזר לי;    בעוצם ידך תשטמני.
כב   תישאני אל-רוח, תרכיבני;    ותמוגגני, תושייה.
כג   כי-ידעתי, מוות תשיבני;    ובית מועד לכל-חי.
כד   אך לא-בעי, ישלח-יד;    אם-בפידו, להן שוע.
כה   אם-לא בכיתי, לקשה-יום;    עגמה נפשי, לאביון.
כו   כי טוב קיוויתי, ויבוא רע;    ואייחלה לאור, ויבוא אופל.
כז   מעיי רותחו ולא-דמו;    קידמוני ימי-עוני.
כח   קודר הילכתי, בלא חמה;    קמתי בקהל אשווע.
כט   אח, הייתי לתנים;    וריע, לבנות יענה.
ל   עורי, שחר מעליי;    ועצמי-חרה, מני-חורב.
לא   ויהי לאבל, כינורי;    ועוגבי, לקול בוכים.
פרק לא
א   ברית, כרתי לעיניי;    ומה אתבונן, על-בתולה.
ב   ומה, חלק אלוה ממעל;    ונחלת שדיי, ממרומים.
ג   הלוא-איד לעוול;    ונכר, לפועלי אוון.
ד   הלוא-הוא, יראה דרכיי;    וכל-צעדיי יספור.
ה   אם-הלכתי עם-שוא;    ותחש על-מרמה רגלי.
ו   ישקלני במאזני-צדק;    ויידע אלוה, תומתי.
ז   אם תיטה אשורי,    מני הדרך:ואחר עיניי, הלך ליבי;    ובכפיי, דבק מאום.
ח   אזרעה, ואחר יאכל;    וצאצאיי ישורשו.
ט   אם-נפתה ליבי, על-אישה;    ועל-פתח ריעי ארבתי.
י   תטחן לאחר אשתי;    ועליה, יכרעון אחרין.
יא   כי-היא זימה;    והוא, עוון פלילים.
יב   כי אש היא, עד-אבדון תאכל;    ובכל-תבואתי תשרש.
יג   אם-אמאס--משפט עבדי, ואמתי:    בריבם, עימדי.
יד   ומה אעשה, כי-יקום אל;    וכי-יפקוד, מה אשיבנו.
טו   הלוא-בבטן, עושני עשהו;    ויכוננו, ברחם אחד.
טז   אם-אמנע, מחפץ דלים;    ועיני אלמנה אכלה.
יז   ואוכל פיתי לבדי;    ולא-אכל יתום ממנה.
יח   כי מנעוריי, גדלני כאב;    ומבטן אימי אנחנה.
יט   אם-אראה אובד, מבלי לבוש;    ואין כסות, לאביון.
כ   אם-לא בירכוני חלציו;    ומגז כבשיי, יתחמם.
כא   אם-הניפותי על-יתום ידי:    כי-אראה בשער, עזרתי.
כב   כתפי, משכמה תיפול;    ואזרועי, מקנה תישבר.
כג   כי פחד אליי, איד אל;    ומשאתו, לא אוכל.
כד   אם-שמתי זהב כסלי;    ולכתם, אמרתי מבטחי.
כה   אם-אשמח, כי-רב חילי;    וכי-כביר, מצאה ידי.
כו   אם-אראה אור, כי יהל;    וירח, יקר הולך.
כז   ויפת בסתר ליבי;    ותישק ידי לפי.
כח   גם-הוא, עוון פלילי:    כי-כיחשתי לאל ממעל.
כט   אם-אשמח, בפיד משנאי;    והתעוררתי, כי-מצאו רע.
ל   ולא-נתתי לחטוא חיכי--    לשאול באלה נפשו.
לא   אם-לא אמרו, מתי אוהלי;    מי-ייתן מבשרו, לא נשבע.
לב   בחוץ, לא-ילין גר;    דלתיי, לאורח אפתח.
לג   אם-כיסיתי כאדם פשעיי--    לטמון בחובי עווני.
לד   כי אערוץ, המון רבה--    ובוז-משפחות יחיתני;ואדום,    לא-אצא פתח.
לה   מי ייתן-לי, שומע לי--    הן-תווי, שדיי יענני;וספר כתב,    איש ריבי.
לו   אם-לא על-שכמי, אשאנו;    אענדנו עטרות לי.
לז   מספר צעדיי, אגידנו;    כמו-נגיד, אקרבנו.
לח   אם-עליי, אדמתי תזעק;    ויחד, תלמיה יבכיון.
לט   אם-כוחה, אכלתי בלי-כסף;    ונפש בעליה הפחתי.
מ   תחת חיטה, ייצא חוח--ותחת-שעורה בואשה:    תמו, דברי איוב.
פרק לב
א   וישבתו, שלושת האנשים האלה--    מענות את-איוב:כי הוא צדיק    בעיניו.
ב   וייחר אף, אליהוא בן-ברכאל הבוזי--    ממשפחת-רם:באיוב, חרה אפו--    על-צדקו נפשו, מאלוהים.
ג   ובשלושת ריעיו,    חרה אפו:על אשר לא-מצאו מענה--    וירשיעו, את-איוב.
ד   ואליהוא--חיכה את-איוב, בדברים:    כי זקנים-המה ממנו לימים.
ה   וירא אליהוא--כי אין מענה, בפי שלושת האנשים;    וייחר אפו.
ו   ויען, אליהוא בן ברכאל הבוזי--    ויאמר:צעיר אני לימים,    ואתם ישישים;על-כן זחלתי ואירא,    מחוות דעי אתכם.
ז   אמרתי, ימים ידברו;    ורוב שנים, יודיעו חכמה.
ח   אכן, רוח-היא באנוש;    ונשמת שדיי תבינם.
ט   לא-רבים יחכמו;    וזקנים, יבינו משפט.
י   לכן אמרתי, שמעה-לי;    אחווה דעי אף-אני.
יא   הן הוחלתי, לדבריכם--אזין, עד-תבונותיכם:    עד-תחקרון מילין.
יב   ועדיכם, אתבונן:    והנה אין לאיוב מוכיח--עונה אמריו מכם.
יג   פן-תאמרו, מצאנו חכמה;    אל יידפנו לא-איש.
יד   ולא-ערך אליי מילין;    ובאמריכם, לא אשיבנו.
טו   חתו, לא-ענו עוד;    העתיקו מהם מילים.
טז   והוחלתי, כי-לא ידברו:    כי עמדו, לא-ענו עוד.
יז   אענה אף-אני חלקי;    אחווה דעי אף-אני.
יח   כי, מלאתי מילים;    הציקתני, רוח בטני.
יט   הנה-בטני--כיין לא-ייפתח;    כאובות חדשים, ייבקע.
כ   אדברה וירווח-לי;    אפתח שפתיי ואענה.
כא   אל-נא, אשא פני-איש;    ואל-אדם, לא אכנה.
כב   כי לא ידעתי אכנה;    כמעט, יישאני עושני.
פרק לג
א   ואולם--שמע-נא איוב מיליי;    וכל-דבריי האזינה.
ב   הנה-נא, פתחתי פי;    דיברה לשוני בחיכי.
ג   יושר-ליבי אמריי;    ודעת שפתיי, ברור מיללו.
ד   רוח-אל עשתני;    ונשמת שדיי תחייני.
ה   אם-תוכל השיבני;    ערכה לפניי, התייצבה.
ו   הן-אני כפיך לאל;    מחומר, קורצתי גם-אני.
ז   הנה אימתי, לא תבעתך;    ואכפי, עליך לא-יכבד.
ח   אך, אמרת באוזניי;    וקול מילין אשמע.
ט   זך אני, בלי-פשע:    חף אנוכי; ולא עוון לי.
י   הן תנואות, עליי ימצא;    יחשבני לאויב לו.
יא   ישם בסד רגליי;    ישמור, כל-אורחותיי.
יב   הן-זאת לא-צדקת אענך:    כי-ירבה אלוה, מאנוש.
יג   מדוע, אליו ריבות:    כי כל-דבריו, לא יענה.
יד   כי-באחת ידבר-אל;    ובשתיים, לא ישורנה.
טו   בחלום, חזיון לילה--בנפול תרדמה, על-אנשים;    בתנומות, עלי משכב.
טז   אז יגלה, אוזן אנשים;    ובמוסרם יחתום.
יז   להסיר, אדם מעשה;    וגווה מגבר יכסה.
יח   יחשוך נפשו, מני-שחת;    וחיתו, מעבור בשלח.
יט   והוכח במכאוב, על-משכבו;    ורוב עצמיו איתן.
כ   וזיהמתו חיתו לחם;    ונפשו, מאכל תאווה.
כא   ייכל בשרו מרואי;    ושופו עצמותיו, לא רואו.
כב   ותקרב לשחת נפשו;    וחיתו, לממיתים.
כג   אם-יש עליו, מלאך--מליץ, אחד מני-אלף:    להגיד לאדם יושרו.
כד   ויחוננו--ויאמר, פדעהו מרדת שחת;    מצאתי כופר.
כה   רוטפש בשרו מנוער;    ישוב, לימי עלומיו.
כו   יעתר אל-אלוה, וירצהו,    וירא פניו, בתרועה;וישב לאנוש,    צדקתו.
כז   ישור, על-אנשים, ויאמר, חטאתי וישר העוויתי;    ולא-שווה לי.
כח   פדה נפשו, מעבור בשחת;    וחיתו, באור תראה.
כט   הן-כל-אלה, יפעל-אל--    פעמיים שלוש עם-גבר.
ל   להשיב נפשו, מני-שחת--    ליאור, באור החיים.
לא   הקשב איוב שמע-לי;    החרש, ואנוכי אדבר.
לב   אם-יש-מילין השיבני;    דבר, כי-חפצתי צדקך.
לג   אם-אין, אתה שמע-לי;    החרש, ואאלפך חכמה.
פרק לד
א                   ויען אליהוא, ויאמר.
ב   שמעו חכמים מיליי;    ויודעים, האזינו לי.
ג   כי-אוזן, מילין תבחן;    וחיך, יטעם לאכול.
ד   משפט נבחרה-לנו;    נדעה בינינו מה-טוב.
ה   כי-אמר איוב צדקתי;    ואל, הסיר משפטי.
ו   על-משפטי אכזב;    אנוש חיצי בלי-פשע.
ז   מי-גבר כאיוב;    ישתה-לעג כמים.
ח   וארח לחברה, עם-פועלי אוון;    וללכת, עם-אנשי-רשע.
ט   כי-אמר, לא יסכון-גבר--    ברצותו, עם-אלוהים.
י   לכן, אנשי לבב--    שמעו-לי:חלילה לאל מרשע;    ושדיי מעוול.
יא   כי פועל אדם, ישלם-לו;    וכאורח איש, ימציאנו.
יב   אף-אומנם, אל לא-ירשיע;    ושדיי, לא-יעוות משפט.
יג   מי-פקד עליו ארצה;    ומי שם, תבל כולה.
יד   אם-ישים אליו ליבו;    רוחו ונשמתו, אליו יאסוף.
טו   יגווע כל-בשר יחד;    ואדם, על-עפר ישוב.
טז   ואם-בינה, שמעה-זאת;    האזינה, לקול מיליי.
יז   האף שונא משפט יחבוש;    ואם-צדיק כביר תרשיע.
יח   האמור למלך בלייעל--    רשע, אל-נדיבים.
יט   אשר לא-נשא, פני שרים,    ולא ניכר-שוע, לפני-דל:כי-מעשה ידיו    כולם.
כ   רגע, ימותו--    וחצות לילה:יגועשו עם ויעבורו;    ויסירו אביר, לא ביד.
כא   כי-עיניו, על-דרכי-איש;    וכל-צעדיו יראה.
כב   אין-חושך, ואין צלמוות--    להיסתר שם, פועלי אוון.
כג   כי לא על-איש, ישים עוד--    להלוך אל-אל, במשפט.
כד   ירוע כבירים לא-חקר;    ויעמד אחרים תחתם.
כה   לכן--יכיר, מעבדיהם;    והפך לילה, ויידכאו.
כו   תחת-רשעים ספקם--    במקום רואים.
כז   אשר על-כן, סרו מאחריו;    וכל-דרכיו, לא השכילו.
כח   להביא עליו, צעקת-דל;    וצעקת עניים ישמע.
כט   והוא ישקיט, ומי ירשיע--    ויסתר פנים, ומי ישורנו;ועל-גוי ועל-אדם    יחד.
ל   ממלוך, אדם חנף--    ממוקשי עם.
לא   כי-אל-אל, האמר נשאתי--    לא אחבול.
לב   בלעדי אחזה, אתה הורני;    אם-עוול פעלתי, לא אוסיף.
לג   המעימך ישלמנה, כי-מאסת--כי-אתה תבחר ולא-אני;    ומה-ידעת דבר.
לד   אנשי לבב, יאמרו לי;    וגבר חכם, שומע לי.
לה   איוב, לא-בדעת ידבר;    ודבריו, לא בהשכל.
לו   אבי--ייבחן איוב עד-נצח:    על-תשובות, באנשי-אוון.
לז   כי יוסיף על-חטאתו פשע, בינינו ישפוק;    וירב אמריו לאל.
פרק לה
א                   ויען אליהוא, ויאמר.
ב   הזאת, חשבת למשפט;    אמרת, צדקי מאל.
ג   כי-תאמר, מה-יסכון-לך;    מה-אועיל, מחטאתי.
ד   אני, אשיבך מילין--    ואת-ריעיך עימך.
ה   הבט שמיים וראה;    ושור שחקים, גבהו ממך.
ו   אם-חטאת, מה-תפעול-בו;    ורבו פשעיך, מה-תעשה-לו.
ז   אם-צדקת, מה-תיתן-לו;    או מה-מידך ייקח.
ח   לאיש-כמוך רשעך;    ולבן-אדם, צדקתך.
ט   מרוב, עשוקים יזעיקו;    ישוועו מזרוע רבים.
י   ולא-אמר--איה, אלוה עושיי:    נותן זמירות בלילה.
יא   מלפנו, מבהמות ארץ;    ומעוף השמיים יחכמנו.
יב   שם יצעקו, ולא יענה--    מפני, גאון רעים.
יג   אך-שוא, לא-ישמע אל;    ושדיי, לא ישורנה.
יד   אף כי-תאמר, לא תשורנו;    דין לפניו, ותחולל לו.
טו   ועתה--כי-אין, פקד אפו;    ולא-ידע בפש מאוד.
טז   ואיוב, הבל יפצה-פיהו;    בבלי-דעת, מילין יכביר.
פרק לו
א                   ויוסף אליהוא, ויאמר.
ב   כתר-לי זעיר, ואחווך:    כי עוד לאלוה מילים.
ג   אשא דעי, למרחוק;    ולפועלי, אתן-צדק.
ד   כי-אומנם, לא-שקר מיליי;    תמים דעות עימך.
ה   הן-אל כביר, ולא ימאס:    כביר, כוח לב.
ו   לא-יחייה רשע;    ומשפט עניים ייתן.
ז   לא-יגרע מצדיק,    עיניו:ואת-מלכים לכיסא;    ויושיבם לנצח, ויגבהו.
ח   ואם-אסורים בזיקים;    יילכדון, בחבלי-עוני.
ט   ויגד להם פועלם;    ופשעיהם, כי יתגברו.
י   וייגל אוזנם, למוסר;    ויאמר, כי-ישובון מאוון.
יא   אם-ישמעו, ויעבודו:    יכלו ימיהם בטוב; ושניהם, בנעימים.
יב   ואם-לא ישמעו, בשלח יעבורו;    ויגוועו, בבלי-דעת.
יג   וחנפי-לב, ישימו אף;    לא ישוועו, כי אסרם.
יד   תמות בנוער נפשם;    וחיתם, בקדשים.
טו   יחלץ עני בעונייו;    וייגל בלחץ אוזנם.
טז   ואף הסיתך, מפי-צר--    רחב, לא-מוצק תחתיה;ונחת שולחנך,    מלא דשן.
יז   ודין-רשע מלאת;    דין ומשפט יתמוכו.
יח   כי-חמה, פן-יסיתך בספק;    ורב-כופר, אל-יטך.
יט   היערוך שועך, לא בצר;    וכול, מאמצי-כוח.
כ   אל-תשאף הלילה--    לעלות עמים תחתם.
כא   הישמר, אל-תפן אל-אוון:    כי-על-זה, בחרת מעוני.
כב   הן-אל, ישגיב בכוחו;    מי כמוהו מורה.
כג   מי-פקד עליו דרכו;    ומי-אמר, פעלת עוולה.
כד   זכור, כי-תשגיא פועלו--    אשר שוררו אנשים.
כה   כל-אדם חזו-בו;    אנוש, יביט מרחוק.
כו   הן-אל שגיא, ולא נדע;    מספר שניו ולא-חקר.
כז   כי, יגרע נטפי-מים;    יזוקו מטר לאדו.
כח   אשר-ייזלו שחקים;    ירעפו, עלי אדם רב.
כט   אף אם-יבין, מפרשי-עב;    תשואות, סוכתו.
ל   הן-פרש עליו אורו;    ושורשי הים כיסה.
לא   כי-בם, ידין עמים;    ייתן-אוכל למכביר.
לב   על-כפיים כיסה-אור;    ויצו עליה במפגיע.
לג   יגיד עליו ריעו;    מקנה, אף על-עולה.
פרק לז
א   אף-לזאת, יחרד ליבי;    וייתר, ממקומו.
ב   שמעו שמוע ברוגז קולו;    והגה, מפיו ייצא.
ג   תחת-כל-השמיים ישרהו;    ואורו, על-כנפות הארץ.
ד   אחריו, ישאג-קול--    ירעם, בקול גאונו;ולא יעקבם,    כי-יישמע קולו.
ה   ירעם אל בקולו, נפלאות;    עושה גדולות, ולא נדע.
ו   כי לשלג, יאמר--    הווא-ארץ:וגשם מטר;    וגשם, מטרות עוזו.
ז   ביד-כל-אדם יחתום--    לדעת, כל-אנשי מעשהו.
ח   ותבוא חיה במו-ארב;    ובמעונותיה תשכון.
ט   מן-החדר, תבוא סופה;    וממזרים קרה.
י   מנשמת-אל ייתן-קרח;    ורוחב מים במוצק.
יא   אף-ברי, יטריח עב;    יפיץ, ענן אורו.
יב   והוא מסיבות, מתהפך בתחבולותיו    לפועלם:כול אשר יצוום,    על-פני תבל ארצה.
יג   אם-לשבט אם-לארצו--    אם-לחסד, ימציאהו.
יד   האזינה זאת איוב;    עמוד, והתבונן נפלאות אל.
טו   התדע, בשום-אלוה עליהם;    והופיע, אור עננו.
טז   התדע, על-מפלשי-עב;    מפלאות, תמים דעים.
יז   אשר-בגדיך חמים--    בהשקיט ארץ, מדרום.
יח   תרקיע עימו, לשחקים;    חזקים, כראי מוצק.
יט   הודיענו, מה-נאמר לו;    לא-נערוך, מפני-חושך.
כ   היסופר-לו, כי אדבר;    אם-אמר איש, כי יבולע.
כא   ועתה, לא ראו אור--    בהיר הוא, בשחקים;ורוח עברה,    ותטהרם.
כב   מצפון, זהב יאתה;    על-אלוה, נורא הוד.
כג   שדיי לא-מצאנוהו, שגיא-כוח;    ומשפט ורוב-צדקה, לא יענה.
כד   לכן, יראוהו אנשים;    לא-יראה, כל-חכמי-לב.
פרק לח
א   ויען-יהוה את-איוב, מן הסערה;    ויאמר.
ב   מי זה, מחשיך עצה במילין--    בלי-דעת.
ג   אזור-נא כגבר חלציך;    ואשאלך, והודיעני.
ד   איפה היית, ביוסדי-ארץ;    הגד, אם-ידעת בינה.
ה   מי-שם ממדיה, כי תדע;    או מי-נטה עליה קו.
ו   על-מה, אדניה הוטבעו;    או מי-ירה, אבן פינתה.
ז   ברון-יחד, כוכבי בוקר;    ויריעו, כל-בני אלוהים.
ח   ויסך בדלתיים ים;    בגיחו, מרחם ייצא.
ט   בשומי ענן לבושו;    וערפל, חתולתו.
י   ואשבור עליו חוקי;    ואשים, בריח ודלתיים.
יא   ואומר--עד-פה תבוא, ולא תוסיף;    ופה-ישית, בגאון גליך.
יב   המימיך, ציווית בוקר;    יידעת השחר מקומו.
יג   לאחוז, בכנפות הארץ;    ויינערו רשעים ממנה.
יד   תתהפך, כחומר חותם;    ויתייצבו, כמו לבוש.
טו   ויימנע מרשעים אורם;    וזרוע רמה, תישבר.
טז   הבאת, עד-נבכי-ים;    ובחקר תהום, התהלכת.
יז   הנגלו לך, שערי-מוות;    ושערי צלמוות תראה.
יח   התבוננת, עד-רחבי-ארץ;    הגד, אם-ידעת כולה.
יט   אי-זה הדרך, ישכון-אור;    וחושך, אי-זה מקומו.
כ   כי תיקחנו אל-גבולו;    וכי-תבין, נתיבות ביתו.
כא   ידעת, כי-אז תיוולד;    ומספר ימיך רבים.
כב   הבאת, אל-אוצרות שלג;    ואוצרות ברד תראה.
כג   אשר-חשכתי לעת-צר;    ליום קרב, ומלחמה.
כד   אי-זה הדרך, ייחלק אור;    יפץ קדים עלי-ארץ.
כה   מי-פילג לשטף תעלה;    ודרך, לחזיז קולות.
כו   להמטיר, על-ארץ לא-איש--    מדבר, לא-אדם בו.
כז   להשביע שואה, ומשואה;    ולהצמיח, מוצא דשא.
כח   היש-למטר אב;    או מי-הוליד, אגלי-טל.
כט   מבטן מי, יצא הקרח;    וכפור שמיים, מי ילדו.
ל   כאבן, מים יתחבאו;    ופני תהום, יתלכדו.
לא   התקשר, מעדנות כימה;    או-מושכות כסיל תפתח.
לב   התוציא מזרות בעיתו;    ועיש, על-בניה תנחם.
לג   הידעת, חוקות שמיים;    אם-תשים משטרו בארץ.
לד   התרים לעב קולך;    ושפעת-מים תכסך.
לה   התשלח ברקים וילכו;    ויאמרו לך הננו.
לו   מי-שת, בטוחות חכמה;    או מי-נתן לשכווי בינה.
לז   מי-יספר שחקים בחכמה;    ונבלי שמיים, מי ישכיב.
לח   בצקת עפר, למוצק;    ורגבים ידובקו.
לט   התצוד ללביא טרף;    וחית כפירים תמלא.
מ   כי-ישוחו במעונות;    יישבו בסוכה למו-ארב.
מא   מי יכין לעורב,    צידו:כי-ילדיו, אל-אל ישוועו;    יתעו, לבלי-אוכל.
פרק לט
א   הידעת--עת, לדת יעלי-סלע;    חולל איילות תשמור.
ב   תספור ירחים תמלאנה;    וידעת, עת לדתנה.
ג   תכרענה, ילדיהן תפלחנה;    חבליהם תשלחנה.
ד   יחלמו בניהם, ירבו בבר;    יצאו, ולא-שבו למו.
ה   מי-שילח פרא חופשי;    ומוסרות ערוד, מי פיתח.
ו   אשר-שמתי ערבה ביתו;    ומשכנותיו מלחה.
ז   ישחק, להמון קריה;    תשואות נוגש, לא ישמע.
ח   יתור הרים מרעהו;    ואחר כל-ירוק ידרוש.
ט   היאבה רים עובדך;    אם-ילין, על-אבוסך.
י   התקשור-רים, בתלם עבותו;    אם-ישדד עמקים אחריך.
יא   התבטח-בו, כי-רב כוחו;    ותעזוב אליו יגיעך.
יב   התאמין בו, כי-ישיב זרעך;    וגורנך יאסוף.
יג   כנף-רננים נעלסה;    אם-אברה, חסידה ונוצה.
יד   כי-תעזוב לארץ ביציה;    ועל-עפר תחמם.
טו   ותשכח, כי-רגל תזורהא;    וחית השדה תדושהא.
טז   הקשיח בניה ללא-לה;    לריק יגיעה בלי-פחד.
יז   כי-השה אלוה חכמה;    ולא-חלק לה, בבינה.
יח   כעת, במרום תמריא;    תשחק לסוס, ולרוכבו.
יט   התיתן לסוס גבורה;    התלביש צווארו רעמה.
כ   התרעישנו, כארבה;    הוד נחרו אימה.
כא   יחפרו בעמק, וישיש בכוח;    ייצא, לקראת-נשק.
כב   ישחק לפחד, ולא ייחת;    ולא-ישוב, מפני-חרב.
כג   עליו, תרנה אשפה;    להב חנית וכידון.
כד   ברעש ורוגז, יגמא-ארץ;    ולא-יאמין, כי-קול שופר.
כה   בדי שופר, יאמר האח--    ומרחוק, יריח מלחמה;רעם שרים,    ותרועה.
כו   המבינתך, יאבר-נץ;    יפרוש כנפיו לתימן.
כז   אם-על-פיך, יגביה נשר;    וכי, ירים קינו.
כח   סלע ישכון, ויתלונן--    על שן-סלע, ומצודה.
כט   משם חפר-אוכל;    למרחוק, עיניו יביטו.
ל   ואפרוחיו יעלעו-דם;    ובאשר חללים, שם הוא.
פרק מ
א                   ויען יהוה את-איוב; ויאמר.
ב   הרוב, עם-שדיי ייסור;    מוכיח אלוה יעננה.
ג                   ויען איוב את-יהוה; ויאמר.
ד   הן קלותי, מה אשיבך;    ידי, שמתי למו-פי.
ה   אחת דיברתי, ולא אענה;    ושתיים, ולא אוסיף.
ו   ויען-יהוה את-איוב, מן סערה;    ויאמר.
ז   אזור-נא כגבר חלציך;    אשאלך, והודיעני.
ח   האף, תפר משפטי;    תרשיעני, למען תצדק.
ט   ואם-זרוע כאל לך;    ובקול, כמוהו תרעם.
י   עדה נא גאון וגובה;    והוד והדר תלבש.
יא   הפץ, עברות אפך;    וראה כל-גאה, והשפילהו.
יב   ראה כל-גאה, הכניעהו;    והדוך רשעים תחתם.
יג   טומנם בעפר יחד;    פניהם, חבוש בטמון.
יד   וגם-אני אודך:    כי-תושיע לך ימינך.
טו   הנה-נא בהמות, אשר-עשיתי עימך;    חציר, כבקר יאכל.
טז   הנה-נא כוחו במותניו;    ואונו, בשרירי בטנו.
יז   יחפוץ זנבו כמו-ארז;    גידי פחדיו ישורגו.
יח   עצמיו, אפיקי נחושה;    גרמיו, כמטיל ברזל.
יט   הוא, ראשית דרכי-אל;    העושו, יגש חרבו.
כ   כי-בול, הרים ישאו-לו;    וכל-חית השדה, ישחקו-שם.
כא   תחת-צאלים ישכב--    בסתר קנה וביצה.
כב   יסוכוהו צאלים צללו;    יסובוהו, ערבי-נחל.
כג   הן יעשוק נהר, לא יחפוז;    יבטח, כי-יגיח ירדן אל-פיהו.
כד   בעיניו ייקחנו;    במוקשים, ינקוב-אף.
כה   תמשוך לוויתן בחכה;    ובחבל, תשקיע לשונו.
כו   התשים אגמון באפו;    ובחוח, תיקוב לחייו.
כז   הירבה אליך, תחנונים;    אם-ידבר אליך רכות.
כח   היכרות ברית עימך;    תיקחנו, לעבד עולם.
כט   התשחק-בו, כציפור;    ותקשרנו, לנערותיך.
ל   יכרו עליו, חברים;    יחצוהו, בין כנענים.
לא   התמלא בשוכות עורו;    ובצלצל דגים ראשו.
לב   שים-עליו כפך;    זכור מלחמה, אל-תוסף.
פרק מא
א   הן-תוחלתו נכזבה;    הגם אל-מראיו יוטל.
ב   לא-אכזר, כי יעורנו;    ומי הוא, לפניי יתייצב.
ג   מי הקדימני, ואשלם;    תחת כל-השמיים לי-הוא.
ד   לו-אחריש בדיו;    ודבר-גבורות, וחין ערכו.
ה   מי-גילה, פני לבושו;    בכפל רסנו, מי יבוא.
ו   דלתי פניו, מי פיתח;    סביבות שיניו אימה.
ז   גאווה, אפיקי מגינים;    סגור, חותם צר.
ח   אחד באחד ייגשו;    ורוח, לא-יבוא ביניהם.
ט   איש-באחיהו ידובקו;    יתלכדו, ולא יתפרדו.
י   עטישותיו, תהל אור;    ועיניו, כעפעפי-שחר.
יא   מפיו, לפידים יהלוכו;    כידודי אש, יתמלטו.
יב   מנחיריו, ייצא עשן--    כדוד נפוח ואגמון.
יג   נפשו, גחלים תלהט;    ולהב, מפיו ייצא.
יד   בצווארו, ילין עוז;    ולפניו, תדוץ דאבה.
טו   מפלי בשרו דבקו;    יצוק עליו, בל-יימוט.
טז   ליבו, יצוק כמו-אבן;    ויצוק, כפלח תחתית.
יז   משתו, יגורו אלים;    משברים, יתחטאו.
יח   משיגהו חרב, בלי תקום;    חנית מסע ושריה.
יט   יחשוב לתבן ברזל;    לעץ ריקבון נחושה.
כ   לא-יבריחנו בן-קשת;    לקש, נהפכו-לו אבני-קלע.
כא   כקש, נחשבו תותח;    וישחק, לרעש כידון.
כב   תחתיו, חדודי חרש;    ירפד חרוץ עלי-טיט.
כג   ירתיח כסיר מצולה;    ים, ישים כמרקחה.
כד   אחריו, יאיר נתיב;    יחשוב תהום לשיבה.
כה   אין-על-עפר מושלו;    העשו, לבלי-חת.
כו   את-כל-גבוה יראה;    הוא, מלך על-כל-בני-שחץ.
פרק מב
א                   ויען איוב את-יהוה; ויאמר.
ב   ידעתי, כי-כול תוכל;    ולא-ייבצר ממך מזימה.
ג   מי זה, מעלים עצה--    בלי-דעת:לכן הגדתי, ולא אבין;    נפלאות ממני, ולא אדע.
ד   שמע-נא, ואנוכי אדבר;    אשאלך, והודיעני.
ה   לשמע-אוזן שמעתיך;    ועתה, עיני ראתך.
ו   על-כן, אמאס וניחמתי--    על-עפר ואפר.
ז ויהי, אחר דיבר יהוה את הדברים האלה--אל איוב; ויאמר יהוה אל אליפז התימני, חרה אפי בך ובשני ריעיך--כי לא דיברתם אליי נכונה, כעבדי איוב. 
ח ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב, והעליתם עולה בעדכם, ואיוב עבדי, יתפלל עליכם:  כי אם פניו אשא, לבלתי עשות עימכם נבלה--כי לא דיברתם אליי נכונה, כעבדי איוב. 
ט וילכו אליפז התימני ובלדד השוחי, צופר הנעמתי, ויעשו, כאשר דיבר אליהם יהוה; ויישא יהוה, את פני איוב. 
י ויהוה, שב את שבות איוב, בהתפללו, בעד ריעיהו; ויוסף יהוה את כל אשר לאיוב, למשנה. 
יא ויבואו אליו כל אחיו וכל אחיותיו וכל יודעיו לפנים, ויאכלו עימו לחם בביתו, וינודו לו וינחמו אותו, על כל הרעה אשר הביא יהוה עליו; וייתנו לו, איש קשיטה אחת, ואיש, נזם זהב אחד. 
יב ויהוה, בירך את אחרית איוב--מראשיתו; ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן, וששת אלפים גמלים, ואלף צמד בקר, ואלף אתונות. 
יג ויהי לו שבענה בנים, ושלוש בנות. 
יד ויקרא שם האחת ימימה, ושם השנית קציעה; ושם השלישית, קרן הפוך. 
טו ולא נמצא נשים יפות, כבנות איוב--בכל הארץ; וייתן להם אביהם נחלה, בתוך אחיהם. 
טז ויחי איוב אחרי זאת, מאה וארבעים שנה; ויראה, את בניו ואת בני בניו--ארבעה, דורות. 
יז וימת איוב, זקן ושבע ימים.