פרק א
א ואלה, שמות בני ישראל, הבאים, מצריימה: את יעקוב, איש וביתו באו.
ב ראובן שמעון, לוי ויהודה.
ג יששכר זבולון, ובנימין.
ד דן ונפתלי, גד ואשר.
ה ויהי, כל-נפש יוצאי ירך-יעקוב--שבעים נפש; ויוסף, היה במצריים.
ו וימת יוסף וכל-אחיו, וכול הדור ההוא.
ז ובני ישראל, פרו וישרצו וירבו ויעצמו--במאוד מאוד; ותימלא הארץ, אותם.
ח ויקם מלך-חדש, על-מצריים, אשר לא-ידע, את-יוסף.
ט ויאמר, אל-עמו: הנה, עם בני ישראל--רב ועצום, ממנו.
י הבה נתחכמה, לו: פן-ירבה, והיה כי-תקראנה מלחמה ונוסף גם-הוא על-שונאינו, ונלחם-בנו, ועלה מן-הארץ.
יא וישימו עליו שרי מיסים, למען ענותו בסבלותם; וייבן ערי מסכנות, לפרעה--את-פיתום, ואת-רעמסס.
יב וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ; ויקוצו, מפני בני ישראל.
יג ויעבידו מצריים את-בני ישראל, בפרך.
יד וימררו את-חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבינים, ובכל-עבודה, בשדה--את, כל-עבודתם, אשר-עבדו בהם, בפרך.
טו ויאמר מלך מצריים, למיילדות העברייות, אשר שם האחת שפרה, ושם השנית פועה.
טז ויאמר, ביילדכן את-העברייות, וראיתן, על-האובניים: אם-בן הוא והמיתן אותו, ואם-בת היא וחיה.
יז ותיראנה המיילדות, את-האלוהים, ולא עשו, כאשר דיבר אליהן מלך מצריים; ותחיינה, את-הילדים.
יח ויקרא מלך-מצריים, למיילדות, ויאמר להן, מדוע עשיתן הדבר הזה; ותחיינה, את-הילדים.
יט ותאמרנה המיילדות אל-פרעה, כי לא כנשים המצרייות העברייות: כי-חיות הנה, בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו.
כ וייטב אלוהים, למיילדות; ויירב העם ויעצמו, מאוד.
כא ויהי, כי-יראו המיילדות את-האלוהים; ויעש להם, בתים.
כב ויצו פרעה, לכל-עמו לאמור: כל-הבן היילוד, היאורה תשליכוהו, וכל-הבת, תחייון.
פרק ב
א וילך איש, מבית לוי; וייקח, את-בת-לוי.
ב ותהר האישה, ותלד בן; ותרא אותו כי-טוב הוא, ותצפנהו שלושה ירחים.
ג ולא-יכלה עוד, הצפינו, ותיקח-לו תיבת גומא, ותחמרה בחמר ובזפת; ותשם בה את-הילד, ותשם בסוף על-שפת היאור.
ד ותיתצב אחותו, מרחוק, לדעה, מה-ייעשה לו.
ה ותרד בת-פרעה לרחוץ על-היאור, ונערותיה הולכות על-יד היאור; ותרא את-התיבה בתוך הסוף, ותשלח את-אמתה ותיקחהא.
ו ותפתח ותראהו את-הילד, והנה-נער בוכה; ותחמול עליו--ותאמר, מילדי העברים זה.
ז ותאמר אחותו, אל-בת-פרעה, האלך וקראתי לך אישה מינקת, מן העברייות; ותיניק לך, את-הילד.
ח ותאמר-לה בת-פרעה, לכי; ותלך, העלמה, ותקרא, את-אם הילד.
ט ותאמר לה בת-פרעה, היליכי את-הילד הזה והיניקיהו לי, ואני, אתן את-שכרך; ותיקח האישה הילד, ותניקהו.
י ויגדל הילד, ותביאהו לבת-פרעה, ויהי-לה, לבן; ותקרא שמו, משה, ותאמר, כי מן-המים משיתיהו.
יא ויהי בימים ההם, ויגדל משה וייצא אל-אחיו, וירא, בסבלותם; וירא איש מצרי, מכה איש-עברי מאחיו.
יב וייפן כה וכה, וירא כי אין איש; ויך, את-המצרי, ויטמנהו, בחול.
יג וייצא ביום השני, והנה שני-אנשים עברים ניצים; ויאמר, לרשע, למה תכה, ריעך.
יד ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט, עלינו--הלהורגני אתה אומר, כאשר הרגת את-המצרי; ויירא משה ויאמר, אכן נודע הדבר.
טו וישמע פרעה את-הדבר הזה, ויבקש להרוג את-משה; ויברח משה מפני פרעה, ויישב בארץ-מדיין ויישב על-הבאר.
טז ולכוהן מדיין, שבע בנות; ותבואנה ותדלינה, ותמלאנה את-הרהטים, להשקות, צאן אביהן.
יז ויבואו הרועים, ויגרשום; ויקם משה ויושיען, וישק את-צאנם.
יח ותבואנה, אל-רעואל אביהן; ויאמר, מדוע מיהרתן בוא היום.
יט ותאמרנה--איש מצרי, הצילנו מיד הרועים; וגם-דלה דלה לנו, וישק את-הצאן.
כ ויאמר אל-בנותיו, ואיו; למה זה עזבתן את-האיש, קראן לו ויאכל לחם.
כא ויואל משה, לשבת את-האיש; וייתן את-ציפורה בתו, למשה.
כב ותלד בן, ויקרא את-שמו גרשום: כי אמר--גר הייתי, בארץ נוכרייה.
כג ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצריים, וייאנחו בני-ישראל מן-העבודה, ויזעקו; ותעל שוועתם אל-האלוהים, מן-העבודה.
כד וישמע אלוהים, את-נאקתם; ויזכור אלוהים את-בריתו, את-אברהם את-יצחק ואת-יעקוב.
כה וירא אלוהים, את-בני ישראל; ויידע, אלוהים.
פרק ג
א ומשה, היה רועה את-צאן יתרו חותנו--כוהן מדיין; וינהג את-הצאן אחר המדבר, ויבוא אל-הר האלוהים חורבה.
ב ויירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש--מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה, איננו אוכל.
ג ויאמר משה--אסורה-נא ואראה, את-המראה הגדול הזה: מדוע, לא-יבער הסנה.
ד וירא יהוה, כי סר לראות; ויקרא אליו אלוהים מתוך הסנה, ויאמר משה משה--ויאמר הנני.
ה ויאמר, אל-תקרב הלום; של-נעליך, מעל רגליך--כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת-קודש הוא.
ו ויאמר, אנוכי אלוהי אביך, אלוהי אברהם אלוהי יצחק, ואלוהי יעקוב; ויסתר משה, פניו, כי ירא, מהביט אל-האלוהים.
ז ויאמר יהוה, ראה ראיתי את-עוני עמי אשר במצריים; ואת-צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את-מכאוביו.
ח וארד להצילו מיד מצריים, ולהעלותו מן-הארץ ההיא, אל-ארץ טובה ורחבה, אל-ארץ זבת חלב ודבש--אל-מקום הכנעני, והחיתי, והאמורי והפריזי, והחיווי והיבוסי.
ט ועתה, הנה צעקת בני-ישראל באה אליי; וגם-ראיתי, את-הלחץ, אשר מצריים, לוחצים אותם.
י ועתה לכה, ואשלחך אל-פרעה; והוצא את-עמי בני-ישראל, ממצריים.
יא ויאמר משה, אל-האלוהים, מי אנוכי, כי אלך אל-פרעה; וכי אוציא את-בני ישראל, ממצריים.
יב ויאמר, כי-אהיה עימך, וזה-לך האות, כי אנוכי שלחתיך: בהוציאך את-העם, ממצריים, תעבדון את-האלוהים, על ההר הזה.
יג ויאמר משה אל-האלוהים, הנה אנוכי בא אל-בני ישראל, ואמרתי להם, אלוהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו, מה אומר אליהם.
יד ויאמר אלוהים אל-משה, אהיה אשר אהיה; ויאמר, כה תאמר לבני ישראל, אהיה, שלחני אליכם.
טו ויאמר עוד אלוהים אל-משה, כה-תאמר אל-בני ישראל, יהוה אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקוב, שלחני אליכם; זה-שמי לעולם, וזה זכרי לדור דור.
טז לך ואספת את-זקני ישראל, ואמרת אליהם יהוה אלוהי אבותיכם נראה אליי, אלוהי אברהם יצחק ויעקוב, לאמור: פקוד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצריים.
יז ואומר, אעלה אתכם מעוני מצריים, אל-ארץ הכנעני והחיתי, והאמורי והפריזי והחיווי והיבוסי--אל-ארץ זבת חלב, ודבש.
יח ושמעו, לקולך; ובאת אתה וזקני ישראל אל-מלך מצריים, ואמרתם אליו יהוה אלוהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה-נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלוהינו.
יט ואני ידעתי--כי לא-ייתן אתכם מלך מצריים, להלוך: ולא, ביד חזקה.
כ ושלחתי את-ידי, והכיתי את-מצריים, בכול נפלאותיי, אשר אעשה בקרבו; ואחרי-כן, ישלח אתכם.
כא ונתתי את-חן העם-הזה, בעיני מצריים; והיה כי תלכון, לא תלכו ריקם.
כב ושאלה אישה משכנתה ומגרת ביתה, כלי-כסף וכלי זהב ושמלות; ושמתם, על-בניכם ועל-בנותיכם, וניצלתם, את-מצריים.
פרק ד
א ויען משה, ויאמר, והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי: כי יאמרו, לא-נראה אליך יהוה.
ב ויאמר אליו יהוה, מה-זה בידך; ויאמר, מטה.
ג ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה, מפניו.
ד ויאמר יהוה, אל-משה, שלח ידך, ואחוז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו.
ה למען יאמינו, כי-נראה אליך יהוה אלוהי אבותם: אלוהי אברהם אלוהי יצחק, ואלוהי יעקוב.
ו ויאמר יהוה לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו, בחיקו; ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג.
ז ויאמר, השב ידך אל-חיקך, וישב ידו, אל-חיקו; ויוציאה, מחיקו, והנה-שבה, כבשרו.
ח והיה, אם-לא יאמינו לך, ולא ישמעו, לקול האות הראשון--והאמינו, לקול האות האחרון.
ט והיה אם-לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ולא ישמעון לקולך--ולקחת ממימי היאור, ושפכת היבשה; והיו המים אשר תיקח מן-היאור, והיו לדם ביבשת.
י ויאמר משה אל-יהוה, בי אדוניי, לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום, גם מאז דברך אל-עבדך: כי כבד-פה וכבד לשון, אנוכי.
יא ויאמר יהוה אליו, מי שם פה לאדם, או מי-ישום אילם, או חירש או פיקח או עיוור--הלוא אנוכי, יהוה.
יב ועתה, לך; ואנוכי אהיה עם-פיך, והוריתיך אשר תדבר.
יג ויאמר, בי אדוניי; שלח-נא, ביד-תשלח.
יד וייחר-אף יהוה במשה, ויאמר הלוא אהרון אחיך הלוי--ידעתי, כי-דבר ידבר הוא; וגם הנה-הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בליבו.
טו ודיברת אליו, ושמת את-הדברים בפיו; ואנוכי, אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם, את אשר תעשון.
טז ודיבר-הוא לך, אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלוהים.
יז ואת-המטה הזה, תיקח בידך, אשר תעשה-בו, את-האותות.
יח וילך משה וישב אל-יתר חותנו, ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל-אחיי אשר-במצריים, ואראה, העודם חיים; ויאמר יתרו למשה, לך לשלום.
יט ויאמר יהוה אל-משה במדיין, לך שוב מצריים: כי-מתו, כל-האנשים, המבקשים, את-נפשך.
כ וייקח משה את-אשתו ואת-בניו, וירכיבם על-החמור, וישב, ארצה מצריים; וייקח משה את-מטה האלוהים, בידו.
כא ויאמר יהוה, אל-משה, בלכתך לשוב מצריימה, ראה כל-המופתים אשר-שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה; ואני אחזק את-ליבו, ולא ישלח את-העם.
כב ואמרת, אל-פרעה: כה אמר יהוה, בני בכורי ישראל.
כג ואומר אליך, שלח את-בני ויעבדני, ותמאן, לשלחו--הנה אנוכי הורג, את-בנך בכורך.
כד ויהי בדרך, במלון; ויפגשהו יהוה, ויבקש המיתו.
כה ותיקח ציפורה צור, ותכרות את-עורלת בנה, ותגע, לרגליו; ותאמר, כי חתן-דמים אתה לי.
כו ויירף, ממנו; אז, אמרה, חתן דמים, למולות.
כז ויאמר יהוה אל-אהרון, לך לקראת משה המדברה; וילך, ויפגשהו בהר האלוהים--ויישק-לו.
כח ויגד משה לאהרון, את כל-דברי יהוה אשר שלחו, ואת כל-האותות, אשר ציווהו.
כט וילך משה, ואהרון; ויאספו, את-כל-זקני בני ישראל.
ל וידבר אהרון--את כל-הדברים, אשר-דיבר יהוה אל-משה; ויעש האותות, לעיני העם.
לא ויאמן, העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-עוניים, וייקדו, וישתחוו.
פרק ה
א ואחר, באו משה ואהרון, ויאמרו, אל-פרעה: כה-אמר יהוה, אלוהי ישראל, שלח את-עמי, ויחוגו לי במדבר.
ב ויאמר פרעה--מי יהוה אשר אשמע בקולו, לשלח את-ישראל: לא ידעתי את-יהוה, וגם את-ישראל לא אשלח.
ג ויאמרו, אלוהי העברים נקרא עלינו; נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלוהינו--פן-יפגענו, בדבר או בחרב.
ד ויאמר אליהם, מלך מצריים, למה משה ואהרון, תפריעו את-העם ממעשיו; לכו, לסבלותיכם.
ה ויאמר פרעה, הן-רבים עתה עם הארץ; והשבתם אותם, מסבלותם.
ו ויצו פרעה, ביום ההוא, את-הנוגשים בעם, ואת-שוטריו לאמור.
ז לא תוסיפון לתת תבן לעם, ללבון הלבינים--כתמול שלשום: הם, ילכו, וקוששו להם, תבן.
ח ואת-מתכונת הלבינים אשר הם עושים תמול שלשום, תשימו עליהם--לא תגרעו, ממנו: כי-נרפים הם--על-כן הם צועקים לאמור, נלכה נזבחה לאלוהינו.
ט תכבד העבודה על-האנשים, ויעשו-בה; ואל-ישעו, בדברי-שקר.
י וייצאו נוגשי העם, ושוטריו, ויאמרו אל-העם, לאמור: כה אמר פרעה, אינני נותן לכם תבן.
יא אתם, לכו קחו לכם תבן, מאשר, תמצאו: כי אין נגרע מעבודתכם, דבר.
יב ויפץ העם, בכל-ארץ מצריים, לקושש קש, לתבן.
יג והנוגשים, אצים לאמור: כלו מעשיכם דבר-יום ביומו, כאשר בהיות התבן.
יד ויוכו, שוטרי בני ישראל, אשר-שמו עליהם, נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם ללבון, כתמול שלשום--גם-תמול, גם-היום.
טו ויבואו, שוטרי בני ישראל, ויצעקו אל-פרעה, לאמור: למה תעשה כה, לעבדיך.
טז תבן, אין ניתן לעבדיך, ולבינים אומרים לנו, עשו; והנה עבדיך מוכים, וחטאת עמך.
יז ויאמר נרפים אתם, נרפים; על-כן אתם אומרים, נלכה נזבחה ליהוה.
יח ועתה לכו עבדו, ותבן לא-יינתן לכם; ותוכן לבינים, תיתנו.
יט ויראו שוטרי בני-ישראל, אותם--ברע לאמור: לא-תגרעו מלבניכם, דבר-יום ביומו.
כ ויפגעו את-משה ואת-אהרון, ניצבים לקראתם, בצאתם, מאת פרעה.
כא ויאמרו אליהם, ירא יהוה עליכם וישפוט: אשר הבאשתם את-ריחנו, בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת-חרב בידם, להורגנו.
כב וישב משה אל-יהוה, ויאמר: אדוניי, למה הרעות לעם הזה--למה זה, שלחתני.
כג ומאז באתי אל-פרעה, לדבר בשמך, הרע, לעם הזה; והצל לא-הצלת, את-עמך.
פרק ו
א ויאמר יהוה, אל-משה, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה: כי ביד חזקה, ישלחם, וביד חזקה, יגרשם מארצו.
ב וידבר אלוהים, אל-משה; ויאמר אליו, אני יהוה.
ג ואירא, אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקוב--באל שדיי; ושמי יהוה, לא נודעתי להם.
ד וגם הקימותי את-בריתי איתם, לתת להם את-ארץ כנען--את ארץ מגוריהם, אשר-גרו בה.
ה וגם אני שמעתי, את-נאקת בני ישראל, אשר מצריים, מעבידים אותם; ואזכור, את-בריתי.
ו לכן אמור לבני-ישראל, אני יהוה, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצריים, והצלתי אתכם מעבודתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים.
ז ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוהים; וידעתם, כי אני יהוה אלוהיכם, המוציא אתכם, מתחת סבלות מצריים.
ח והבאתי אתכם, אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקוב; ונתתי אותה לכם מורשה, אני יהוה.
ט וידבר משה כן, אל-בני ישראל; ולא שמעו, אל-משה, מקוצר רוח, ומעבודה קשה.
י וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יא בוא דבר, אל-פרעה מלך מצריים; וישלח את-בני-ישראל, מארצו.
יב וידבר משה, לפני יהוה לאמור: הן בני-ישראל, לא-שמעו אליי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתיים.
יג וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרון, ויצוום אל-בני ישראל, ואל-פרעה מלך מצריים--להוציא את-בני-ישראל, מארץ מצריים.
יד אלה, ראשי בית-אבותם: בני ראובן בכור ישראל, חנוך ופלוא חצרון וכרמי--אלה, משפחות ראובן.
טו ובני שמעון, ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר, ושאול, בן-הכנענית; אלה, משפחות שמעון.
טז ואלה שמות בני-לוי, לתולדותם--גרשון, וקהת ומררי; ושני חיי לוי, שבע ושלושים ומאת שנה.
יז בני גרשון לבני ושמעי, למשפחותם.
יח ובני קהת--עמרם ויצהר, וחברון ועוזיאל; ושני חיי קהת, שלוש ושלושים ומאת שנה.
יט ובני מררי, מחלי ומושי; אלה משפחות הלוי, לתולדותם.
כ וייקח עמרם את-יוכבד דודתו, לו לאישה, ותלד לו, את-אהרון ואת-משה; ושני חיי עמרם, שבע ושלושים ומאת שנה.
כא ובני, יצהר--קורח ונפג, וזכרי.
כב ובני, עוזיאל--מישאל ואלצפן, וסתרי.
כג וייקח אהרון את-אלישבע בת-עמינדב, אחות נחשון--לו לאישה; ותלד לו, את-נדב ואת-אביהוא, את-אלעזר, ואת-איתמר.
כד ובני קורח, אסיר ואלקנה ואביאסף; אלה, משפחות הקורחי.
כה ואלעזר בן-אהרון לקח-לו מבנות פוטיאל, לו לאישה, ותלד לו, את-פינחס; אלה, ראשי אבות הלויים--למשפחותם.
כו הוא אהרון, ומשה--אשר אמר יהוה, להם, הוציאו את-בני ישראל מארץ מצריים, על-צבאותם.
כז הם, המדברים אל-פרעה מלך-מצריים, להוציא את-בני-ישראל, ממצריים; הוא משה, ואהרון.
כח ויהי, ביום דיבר יהוה אל-משה--בארץ מצריים.
כט וידבר יהוה אל-משה לאמור, אני יהוה; דבר, אל-פרעה מלך מצריים, את כל-אשר אני, דובר אליך.
ל ויאמר משה, לפני יהוה: הן אני, ערל שפתיים, ואיך, ישמע אליי פרעה.
פרק ז
א ויאמר יהוה אל-משה, ראה נתתיך אלוהים לפרעה; ואהרון אחיך, יהיה נביאך.
ב אתה תדבר, את כל-אשר אצווך; ואהרון אחיך ידבר אל-פרעה, ושילח את-בני-ישראל מארצו.
ג ואני אקשה, את-לב פרעה; והרביתי את-אותותיי ואת-מופתיי, בארץ מצריים.
ד ולא-ישמע אליכם פרעה, ונתתי את-ידי במצריים; והוצאתי את-צבאותיי את-עמי בני-ישראל, מארץ מצריים, בשפטים, גדולים.
ה וידעו מצריים כי-אני יהוה, בנטותי את-ידי על-מצריים; והוצאתי את-בני-ישראל, מתוכם.
ו ויעש משה, ואהרון--כאשר ציווה יהוה אותם, כן עשו.
ז ומשה, בן-שמונים שנה, ואהרון, בן-שלוש ושמונים שנה--בדברם, אל-פרעה.
ח ויאמר יהוה, אל-משה ואל-אהרון לאמור.
ט כי ידבר אליכם פרעה לאמור, תנו לכם מופת; ואמרת אל-אהרון, קח את-מטך והשלך לפני-פרעה--יהי לתנין.
י ויבוא משה ואהרון, אל-פרעה, ויעשו כן, כאשר ציווה יהוה; וישלך אהרון את-מטהו, לפני פרעה ולפני עבדיו--ויהי לתנין.
יא ויקרא, גם-פרעה, לחכמים, ולמכשפים; ויעשו גם-הם חרטומי מצריים, בלהטיהם--כן.
יב וישליכו איש מטהו, ויהיו לתנינים; ויבלע מטה-אהרון, את-מטותם.
יג ויחזק לב פרעה, ולא שמע אליהם: כאשר, דיבר יהוה.
יד ויאמר יהוה אל-משה, כבד לב פרעה; מיאן, לשלח העם.
טו לך אל-פרעה בבוקר, הנה יוצא המימה, וניצבת לקראתו, על-שפת היאור; והמטה אשר-נהפך לנחש, תיקח בידך.
טז ואמרת אליו, יהוה אלוהי העברים שלחני אליך לאמור, שלח את-עמי, ויעבדוני במדבר; והנה לא-שמעת, עד-כה.
יז כה, אמר יהוה, בזאת תדע, כי אני יהוה: הנה אנוכי מכה במטה אשר-בידי, על-המים אשר ביאור--ונהפכו לדם.
יח והדגה אשר-ביאור תמות, ובאש היאור; ונלאו מצריים, לשתות מים מן-היאור.
יט ויאמר יהוה אל-משה, אמור אל-אהרון קח מטך ונטה-ידך על-מימי מצריים על-נהרותם על-יאוריהם ועל-אגמיהם ועל כל-מקוה מימיהם--ויהיו-דם; והיה דם בכל-ארץ מצריים, ובעצים ובאבנים.
כ ויעשו-כן משה ואהרון כאשר ציווה יהוה, וירם במטה ויך את-המים אשר ביאור, לעיני פרעה, ולעיני עבדיו; וייהפכו כל-המים אשר-ביאור, לדם.
כא והדגה אשר-ביאור מתה, ויבאש היאור, ולא-יכלו מצריים, לשתות מים מן-היאור; ויהי הדם, בכל-ארץ מצריים.
כב ויעשו-כן חרטומי מצריים, בלטיהם; ויחזק לב-פרעה ולא-שמע אליהם, כאשר דיבר יהוה.
כג וייפן פרעה, ויבוא אל-ביתו; ולא-שת ליבו, גם-לזאת.
כד ויחפרו כל-מצריים סביבות היאור, מים לשתות: כי לא יכלו לשתות, ממימי היאור.
כה ויימלא, שבעת ימים, אחרי הכות-יהוה, את-היאור.
כו ויאמר יהוה אל-משה, בוא אל-פרעה; ואמרת אליו, כה אמר יהוה, שלח את-עמי, ויעבדוני.
כז ואם-מאן אתה, לשלח: הנה אנוכי, נוגף את-כל-גבולך--בצפרדעים.
כח ושרץ היאור, צפרדעים, ועלו ובאו בביתך, ובחדר משכבך ועל-מיטתך; ובבית עבדיך ובעמך, ובתנוריך ובמשארותיך.
כט ובך ובעמך, ובכל-עבדיך--יעלו, הצפרדעים.
פרק ח
א ויאמר יהוה, אל-משה, אמור אל-אהרון נטה את-ידך במטך, על-הנהרות על-היאורים ועל-האגמים; והעל את-הצפרדעים, על-ארץ מצריים.
ב ויט אהרון את-ידו, על מימי מצריים; ותעל, הצפרדע, ותכס, את-ארץ מצריים.
ג ויעשו-כן החרטומים, בלטיהם; ויעלו את-הצפרדעים, על-ארץ מצריים.
ד ויקרא פרעה למשה ולאהרון, ויאמר העתירו אל-יהוה, ויסר הצפרדעים, ממני ומעמי; ואשלחה, את-העם, ויזבחו, ליהוה.
ה ויאמר משה לפרעה, התפאר עליי, למתיי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך, להכרית הצפרדעים ממך ומבתיך: רק ביאור, תישארנה.
ו ויאמר, למחר; ויאמר, כדברך--למען תדע, כי-אין כיהוה אלוהינו.
ז וסרו הצפרדעים, ממך ומבתיך, ומעבדיך, ומעמך: רק ביאור, תישארנה.
ח וייצא משה ואהרון, מעם פרעה; ויצעק משה אל-יהוה, על-דבר הצפרדעים אשר-שם לפרעה.
ט ויעש יהוה, כדבר משה; וימותו, הצפרדעים, מן-הבתים מן-החצרות, ומן-השדות.
י ויצברו אותם, חומרים חומרים; ותבאש, הארץ.
יא וירא פרעה, כי הייתה הרווחה, והכבד את-ליבו, ולא שמע אליהם: כאשר, דיבר יהוה.
יב ויאמר יהוה, אל-משה, אמור אל-אהרון, נטה את-מטך והך את-עפר הארץ; והיה לכינים, בכל-ארץ מצריים.
יג ויעשו-כן, ויט אהרון את-ידו במטהו ויך את-עפר הארץ, ותהי הכינם, באדם ובבהמה: כל-עפר הארץ היה כינים, בכל-ארץ מצריים.
יד ויעשו-כן החרטומים בלטיהם להוציא את-הכינים, ולא יכולו; ותהי, הכינם, באדם, ובבהמה.
טו ויאמרו החרטומים אל-פרעה, אצבע אלוהים היא; ויחזק לב-פרעה ולא-שמע אליהם, כאשר דיבר יהוה.
טז ויאמר יהוה אל-משה, השכם בבוקר והתייצב לפני פרעה--הנה, יוצא המימה; ואמרת אליו, כה אמר יהוה, שלח עמי, ויעבדוני.
יז כי אם-אינך, משלח את-עמי--הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך, את-הערוב; ומלאו בתי מצריים, את-הערוב, וגם האדמה, אשר-הם עליה.
יח והפליתי ביום ההוא את-ארץ גושן, אשר עמי עומד עליה, לבלתי היות-שם, ערוב--למען תדע, כי אני יהוה בקרב הארץ.
יט ושמתי פדות, בין עמי ובין עמך; למחר יהיה, האות הזה.
כ ויעש יהוה, כן, ויבוא ערוב כבד, ביתה פרעה ובית עבדיו; ובכל-ארץ מצריים תישחת הארץ, מפני הערוב.
כא ויקרא פרעה, אל-משה ולאהרון; ויאמר, לכו זבחו לאלוהיכם--בארץ.
כב ויאמר משה, לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצריים, נזבח ליהוה אלוהינו: הן נזבח את-תועבת מצריים, לעיניהם--ולא יסקלונו.
כג דרך שלושת ימים, נלך במדבר; וזבחנו ליהוה אלוהינו, כאשר יאמר אלינו.
כד ויאמר פרעה, אנוכי אשלח אתכם וזבחתם ליהוה אלוהיכם במדבר--רק הרחק לא-תרחיקו, ללכת; העתירו, בעדי.
כה ויאמר משה, הנה אנוכי יוצא מעימך והעתרתי אל-יהוה, וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו, מחר: רק, אל-יוסף פרעה התל, לבלתי שלח את-העם, לזבוח ליהוה.
כו וייצא משה, מעם פרעה; ויעתר, אל-יהוה.
כז ויעש יהוה, כדבר משה, ויסר הערוב, מפרעה מעבדיו ומעמו: לא נשאר, אחד.
כח ויכבד פרעה את-ליבו, גם בפעם הזאת; ולא שילח, את-העם.
פרק ט
א ויאמר יהוה אל-משה, בוא אל-פרעה; ודיברת אליו, כה-אמר יהוה אלוהי העברים, שלח את-עמי, ויעבדוני.
ב כי אם-מאן אתה, לשלח, ועודך, מחזיק בם.
ג הנה יד-יהוה הויה, במקנך אשר בשדה, בסוסים בחמורים בגמלים, בבקר ובצאן--דבר, כבד מאוד.
ד והפלה יהוה--בין מקנה ישראל, ובין מקנה מצריים; ולא ימות מכל-לבני ישראל, דבר.
ה וישם יהוה, מועד לאמור: מחר, יעשה יהוה הדבר הזה--בארץ.
ו ויעש יהוה את-הדבר הזה, ממוחרת, וימת, כול מקנה מצריים; וממקנה בני-ישראל, לא-מת אחד.
ז וישלח פרעה--והנה לא-מת ממקנה ישראל, עד-אחד; ויכבד לב פרעה, ולא שילח את-העם.
ח ויאמר יהוה, אל-משה ואל-אהרון, קחו לכם מלוא חופניכם, פיח כבשן; וזרקו משה השמיימה, לעיני פרעה.
ט והיה לאבק, על כל-ארץ מצריים; והיה על-האדם ועל-הבהמה, לשחין פורח אבעבועות--בכל-ארץ מצריים.
י ויקחו את-פיח הכבשן, ויעמדו לפני פרעה, ויזרוק אותו משה, השמיימה; ויהי, שחין אבעבועות, פורח, באדם ובבהמה.
יא ולא-יכלו החרטומים, לעמוד לפני משה--מפני השחין: כי-היה השחין, בחרטומים ובכל-מצריים.
יב ויחזק יהוה את-לב פרעה, ולא שמע אליהם: כאשר דיבר יהוה, אל-משה.
יג ויאמר יהוה, אל-משה, השכם בבוקר, והתייצב לפני פרעה; ואמרת אליו, כה-אמר יהוה אלוהי העברים, שלח את-עמי, ויעבדוני.
יד כי בפעם הזאת, אני שולח את-כל-מגפותיי אל-ליבך, ובעבדיך, ובעמך--בעבור תדע, כי אין כמוני בכל-הארץ.
טו כי עתה שלחתי את-ידי, ואך אותך ואת-עמך בדבר; ותיכחד, מן-הארץ.
טז ואולם, בעבור זאת העמדתיך, בעבור, הראותך את-כוחי; ולמען ספר שמי, בכל-הארץ.
יז עודך, מסתולל בעמי, לבלתי, שלחם.
יח הנני ממטיר כעת מחר, ברד כבד מאוד, אשר לא-היה כמוהו במצריים, למן-היום היווסדה ועד-עתה.
יט ועתה, שלח העז את-מקנך, ואת כל-אשר לך, בשדה: כל-האדם והבהמה אשר-יימצא בשדה, ולא ייאסף הביתה--וירד עליהם הברד, ומתו.
כ הירא את-דבר יהוה, מעבדי פרעה--הניס את-עבדיו ואת-מקנהו, אל-הבתים.
כא ואשר לא-שם ליבו, אל-דבר יהוה--ויעזוב את-עבדיו ואת-מקנהו, בשדה.
כב ויאמר יהוה אל-משה, נטה את-ידך על-השמיים, ויהי ברד, בכל-ארץ מצריים: על-האדם ועל-הבהמה, ועל כל-עשב השדה--בארץ מצריים.
כג ויט משה את-מטהו, על-השמיים, ויהוה נתן קולות וברד, ותיהלך אש ארצה; וימטר יהוה ברד, על-ארץ מצריים.
כד ויהי ברד--ואש, מתלקחת בתוך הברד: כבד מאוד--אשר לא-היה כמוהו בכל-ארץ מצריים, מאז הייתה לגוי.
כה ויך הברד בכל-ארץ מצריים, את כל-אשר בשדה, מאדם, ועד-בהמה; ואת כל-עשב השדה הכה הברד, ואת-כל-עץ השדה שיבר.
כו רק בארץ גושן, אשר-שם בני ישראל--לא היה, ברד.
כז וישלח פרעה, ויקרא למשה ולאהרון, ויאמר אליהם, חטאתי הפעם: יהוה, הצדיק, ואני ועמי, הרשעים.
כח העתירו, אל-יהוה, ורב, מהיות קולות אלוהים וברד; ואשלחה אתכם, ולא תוסיפון לעמוד.
כט ויאמר אליו, משה, כצאתי את-העיר, אפרוש את-כפיי אל-יהוה; הקולות יחדלון, והברד לא יהיה-עוד, למען תדע, כי ליהוה הארץ.
ל ואתה, ועבדיך: ידעתי--כי טרם תיראון, מפני יהוה אלוהים.
לא והפשתה והשעורה, נוכתה: כי השעורה אביב, והפשתה גבעול.
לב והחיטה והכוסמת, לא נוכו: כי אפילות, הנה.
לג וייצא משה מעם פרעה, את-העיר, ויפרוש כפיו, אל-יהוה; ויחדלו הקולות והברד, ומטר לא-ניתך ארצה.
לד וירא פרעה, כי-חדל המטר והברד והקולות--ויוסף לחטוא; ויכבד ליבו, הוא ועבדיו.
לה ויחזק לב פרעה, ולא שילח את-בני ישראל: כאשר דיבר יהוה, ביד-משה.
פרק י
א ויאמר יהוה אל-משה, בוא אל-פרעה: כי-אני הכבדתי את-ליבו, ואת-לב עבדיו, למען שיתי אותותיי אלה, בקרבו.
ב ולמען תספר באוזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצריים, ואת-אותותיי, אשר-שמתי בם; וידעתם, כי-אני יהוה.
ג ויבוא משה ואהרון, אל-פרעה, ויאמרו אליו כה-אמר יהוה אלוהי העברים, עד-מתיי מיאנת ליענות מפניי; שלח עמי, ויעבדוני.
ד כי אם-מאן אתה, לשלח את-עמי--הנני מביא מחר ארבה, בגבולך.
ה וכיסה את-עין הארץ, ולא יוכל לראות את-הארץ; ואכל את-יתר הפליטה, הנשארת לכם מן-הברד, ואכל את-כל-העץ, הצומח לכם מן-השדה.
ו ומלאו בתיך ובתי כל-עבדיך, ובתי כל-מצריים, אשר לא-ראו אבותיך ואבות אבותיך, מיום היותם על-האדמה עד היום הזה; וייפן וייצא, מעם פרעה.
ז ויאמרו עבדי פרעה אליו, עד-מתיי יהיה זה לנו למוקש--שלח את-האנשים, ויעבדו את-יהוה אלוהיהם; הטרם תדע, כי אבדה מצריים.
ח ויושב את-משה ואת-אהרון, אל-פרעה, ויאמר אליהם, לכו עבדו את-יהוה אלוהיכם; מי ומי, ההולכים.
ט ויאמר משה, בנערינו ובזקנינו נלך; בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו, נלך--כי חג-יהוה, לנו.
י ויאמר אליהם, יהי כן יהוה עימכם, כאשר אשלח אתכם, ואת-טפכם; ראו, כי רעה נגד פניכם.
יא לא כן, לכו-נא הגברים ועבדו את-יהוה--כי אותה, אתם מבקשים; ויגרש אותם, מאת פני פרעה.
יב ויאמר יהוה אל-משה, נטה ידך על-ארץ מצריים בארבה, ויעל, על-ארץ מצריים; ויאכל את-כל-עשב הארץ, את כל-אשר השאיר הברד.
יג ויט משה את-מטהו, על-ארץ מצריים, ויהוה ניהג רוח-קדים בארץ, כל-היום ההוא וכל-הלילה; הבוקר היה--ורוח הקדים, נשא את-הארבה.
יד ויעל הארבה, על כל-ארץ מצריים, וינח, בכול גבול מצריים: כבד מאוד--לפניו לא-היה כן ארבה כמוהו, ואחריו לא יהיה-כן.
טו ויכס את-עין כל-הארץ, ותחשך הארץ, ויאכל את-כל-עשב הארץ ואת כל-פרי העץ, אשר הותיר הברד; ולא-נותר כל-ירק בעץ ובעשב השדה, בכל-ארץ מצריים.
טז וימהר פרעה, לקרוא למשה ולאהרון; ויאמר, חטאתי ליהוה אלוהיכם--ולכם.
יז ועתה, שא נא חטאתי אך הפעם, והעתירו, ליהוה אלוהיכם; ויסר, מעליי, רק, את-המוות הזה.
יח וייצא, מעם פרעה; ויעתר, אל-יהוה.
יט ויהפוך יהוה רוח-ים, חזק מאוד, ויישא את-הארבה, ויתקעהו ימה סוף: לא נשאר ארבה אחד, בכול גבול מצריים.
כ ויחזק יהוה, את-לב פרעה; ולא שילח, את-בני ישראל.
כא ויאמר יהוה אל-משה, נטה ידך על-השמיים, ויהי חושך, על-ארץ מצריים; וימש, חושך.
כב ויט משה את-ידו, על-השמיים; ויהי חושך-אפילה בכל-ארץ מצריים, שלושת ימים.
כג לא-ראו איש את-אחיו, ולא-קמו איש מתחתיו--שלושת ימים; ולכל-בני ישראל היה אור, במושבותם.
כד ויקרא פרעה אל-משה, ויאמר לכו עבדו את-יהוה--רק צאנכם ובקרכם, יוצג: גם-טפכם, ילך עימכם.
כה ויאמר משה, גם-אתה תיתן בידנו זבחים ועולות; ועשינו, ליהוה אלוהינו.
כו וגם-מקננו ילך עימנו, לא תישאר פרסה--כי ממנו ניקח, לעבוד את-יהוה אלוהינו; ואנחנו לא-נדע, מה-נעבוד את-יהוה, עד-בואנו, שמה.
כז ויחזק יהוה, את-לב פרעה; ולא אבה, לשלחם.
כח ויאמר-לו פרעה, לך מעליי; הישמר לך, אל-תוסף ראות פניי--כי ביום ראותך פניי, תמות.
כט ויאמר משה, כן דיברת: לא-אוסיף עוד, ראות פניך.
פרק יא
א ויאמר יהוה אל-משה, עוד נגע אחד אביא על-פרעה ועל-מצריים--אחרי-כן, ישלח אתכם מזה: כשלחו--כלה, גרש יגרש אתכם מזה.
ב דבר-נא, באוזני העם; וישאלו איש מאת ריעהו, ואישה מאת רעותה, כלי-כסף, וכלי זהב.
ג וייתן יהוה את-חן העם, בעיני מצריים; גם האיש משה, גדול מאוד בארץ מצריים, בעיני עבדי-פרעה, ובעיני העם.
ד ויאמר משה, כה אמר יהוה: כחצות הלילה, אני יוצא בתוך מצריים.
ה ומת כל-בכור, בארץ מצריים--מבכור פרעה היושב על-כיסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים; וכול, בכור בהמה.
ו והייתה צעקה גדולה, בכל-ארץ מצריים, אשר כמוהו לא נהייתה, וכמוהו לא תוסיף.
ז ולכול בני ישראל, לא יחרץ-כלב לשונו, למאיש, ועד-בהמה--למען, תדעון, אשר יפלה יהוה, בין מצריים ובין ישראל.
ח וירדו כל-עבדיך אלה אליי והשתחוו-לי לאמור, צא אתה וכל-העם אשר-ברגליך, ואחרי-כן, אצא; וייצא מעם-פרעה, בחורי-אף.
ט ויאמר יהוה אל-משה, לא-ישמע אליכם פרעה--למען רבות מופתיי, בארץ מצריים.
י ומשה ואהרון, עשו את-כל-המופתים האלה--לפני פרעה; ויחזק יהוה את-לב פרעה, ולא-שילח את-בני-ישראל מארצו.
פרק יב
א ויאמר יהוה אל-משה ואל-אהרון, בארץ מצריים לאמור.
ב החודש הזה לכם, ראש חודשים: ראשון הוא לכם, לחודשי השנה.
ג דברו, אל-כל-עדת ישראל לאמור, בעשור, לחודש הזה: ויקחו להם, איש שה לבית-אבות--שה לבית.
ד ואם-ימעט הבית, מהיות משה--ולקח הוא ושכנו הקרוב אל-ביתו, במכסת נפשות: איש לפי אוכלו, תכוסו על-השה.
ה שה תמים זכר בן-שנה, יהיה לכם; מן-הכבשים ומן-העיזים, תיקחו.
ו והיה לכם למשמרת, עד ארבעה עשר יום לחודש הזה; ושחטו אותו, כול קהל עדת-ישראל--בין הערביים.
ז ולקחו, מן-הדם, ונתנו על-שתי המזוזות, ועל-המשקוף--על, הבתים, אשר-יאכלו אותו, בהם.
ח ואכלו את-הבשר, בלילה הזה: צלי-אש ומצות, על-מרורים יאכלוהו.
ט אל-תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים: כי אם-צלי-אש, ראשו על-כרעיו ועל-קרבו.
י ולא-תותירו ממנו, עד-בוקר; והנותר ממנו עד-בוקר, באש תשרופו.
יא וככה, תאכלו אותו--מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם; ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא ליהוה.
יב ועברתי בארץ-מצריים, בלילה הזה, והכיתי כל-בכור בארץ מצריים, מאדם ועד-בהמה; ובכל-אלוהי מצריים אעשה שפטים, אני יהוה.
יג והיה הדם לכם לאות, על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את-הדם, ופסחתי עליכם; ולא-יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצריים.
יד והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג ליהוה: לדורותיכם, חוקת עולם תחוגוהו.
טו שבעת ימים, מצות תאכלו--אך ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם: כי כל-אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל--מיום הראשון, עד-יום השביעי.
טז וביום הראשון, מקרא-קודש, וביום השביעי, מקרא-קודש יהיה לכם: כל-מלאכה, לא-ייעשה בהם--אך אשר ייאכל לכל-נפש, הוא לבדו ייעשה לכם.
יז ושמרתם, את-המצות, כי בעצם היום הזה, הוצאתי את-צבאותיכם מארץ מצריים; ושמרתם את-היום הזה, לדורותיכם--חוקת עולם.
יח בראשון בארבעה עשר יום לחודש, בערב, תאכלו, מצות: עד יום האחד ועשרים, לחודש--בערב.
יט שבעת ימים--שאור, לא יימצא בבתיכם: כי כל-אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל--בגר, ובאזרח הארץ.
כ כל-מחמצת, לא תאכלו; בכול, מושבותיכם, תאכלו, מצות.
כא ויקרא משה לכל-זקני ישראל, ויאמר אליהם: משכו, וקחו לכם צאן למשפחותיכם--ושחטו הפסח.
כב ולקחתם אגודת איזוב, וטבלתם בדם אשר-בסף, והגעתם אל-המשקוף ואל-שתי המזוזות, מן-הדם אשר בסף; ואתם, לא תצאו איש מפתח-ביתו--עד-בוקר.
כג ועבר יהוה, לנגוף את-מצריים, וראה את-הדם על-המשקוף, ועל שתי המזוזות; ופסח יהוה, על-הפתח, ולא ייתן המשחית, לבוא אל-בתיכם לנגוף.
כד ושמרתם, את-הדבר הזה, לחוק-לך ולבניך, עד-עולם.
כה והיה כי-תבואו אל-הארץ, אשר ייתן יהוה לכם--כאשר דיבר; ושמרתם, את-העבודה הזאת.
כו והיה, כי-יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת, לכם.
כז ואמרתם זבח-פסח הוא ליהוה, אשר פסח על-בתי בני-ישראל במצריים, בנוגפו את-מצריים, ואת-בתינו הציל; וייקוד העם, וישתחוו.
כח וילכו ויעשו, בני ישראל: כאשר ציווה יהוה את-משה ואהרון, כן עשו.
כט ויהי בחצי הלילה, ויהוה הכה כל-בכור בארץ מצריים, מבכור פרעה היושב על-כיסאו, עד בכור השבי אשר בבית הבור; וכול, בכור בהמה.
ל ויקם פרעה לילה, הוא וכל-עבדיו וכל-מצריים, ותהי צעקה גדולה, במצריים: כי-אין בית, אשר אין-שם מת.
לא ויקרא למשה ולאהרון לילה, ויאמר קומו צאו מתוך עמי--גם-אתם, גם-בני ישראל; ולכו עבדו את-יהוה, כדברכם.
לב גם-צאנכם גם-בקרכם קחו כאשר דיברתם, ולכו; ובירכתם, גם-אותי.
לג ותחזק מצריים על-העם, למהר לשלחם מן-הארץ: כי אמרו, כולנו מתים.
לד ויישא העם את-בצקו, טרם יחמץ; משארותם צרורות בשמלותם, על-שכמם.
לה ובני-ישראל עשו, כדבר משה; וישאלו, ממצריים, כלי-כסף וכלי זהב, ושמלות.
לו ויהוה נתן את-חן העם, בעיני מצריים--וישאילום; וינצלו, את-מצריים.
לז ויסעו בני-ישראל מרעמסס, סוכותה, כשש-מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף.
לח וגם-ערב רב, עלה איתם, וצאן ובקר, מקנה כבד מאוד.
לט ויאפו את-הבצק אשר הוציאו ממצריים, עוגות מצות--כי לא חמץ: כי-גורשו ממצריים, ולא יכלו להתמהמה, וגם-צידה, לא-עשו להם.
מ ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצריים--שלושים שנה, וארבע מאות שנה.
מא ויהי, מקץ שלושים שנה, וארבע מאות, שנה; ויהי, בעצם היום הזה, יצאו כל-צבאות יהוה, מארץ מצריים.
מב ליל שימורים הוא ליהוה, להוציאם מארץ מצריים: הוא-הלילה הזה ליהוה, שימורים לכל-בני ישראל לדורותם.
מג ויאמר יהוה אל-משה ואהרון, זאת חוקת הפסח: כל-בן-נכר, לא-יאכל בו.
מד וכל-עבד איש, מקנת-כסף--ומלת אותו, אז יאכל בו.
מה תושב ושכיר, לא-יאכל בו.
מו בבית אחד ייאכל, לא-תוציא מן-הבית מן-הבשר חוצה; ועצם, לא תשברו-בו.
מז כל-עדת ישראל, יעשו אותו.
מח וכי-יגור איתך גר, ועשה פסח ליהוה--הימול לו כל-זכר ואז יקרב לעשותו, והיה כאזרח הארץ; וכל-ערל, לא-יאכל בו.
מט תורה אחת, יהיה לאזרח, ולגר, הגר בתוככם.
נ ויעשו, כל-בני ישראל: כאשר ציווה יהוה את-משה ואת-אהרון, כן עשו.
נא ויהי, בעצם היום הזה: הוציא יהוה את-בני ישראל, מארץ מצריים--על-צבאותם.
פרק יג
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב קדש-לי כל-בכור פטר כל-רחם, בבני ישראל--באדם, ובבהמה: לי, הוא.
ג ויאמר משה אל-העם, זכור את-היום הזה אשר יצאתם ממצריים מבית עבדים, כי בחוזק יד, הוציא יהוה אתכם מזה; ולא ייאכל, חמץ.
ד היום, אתם יוצאים, בחודש, האביב.
ה והיה כי-יביאך יהוה אל-ארץ הכנעני והחיתי והאמורי והחיווי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב, ודבש; ועבדת את-העבודה הזאת, בחודש הזה.
ו שבעת ימים, תאכל מצות; וביום, השביעי, חג, ליהוה.
ז מצות, ייאכל, את, שבעת הימים; ולא-ייראה לך חמץ, ולא-ייראה לך שאור--בכל-גבולך.
ח והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור: בעבור זה, עשה יהוה לי, בצאתי, ממצריים.
ט והיה לך לאות על-ידך, ולזיכרון בין עיניך, למען תהיה תורת יהוה, בפיך: כי ביד חזקה, הוציאך יהוה ממצריים.
י ושמרת את-החוקה הזאת, למועדה, מימים, ימימה.
יא והיה כי-יביאך יהוה, אל-ארץ הכנעני, כאשר נשבע לך, ולאבותיך; ונתנה, לך.
יב והעברת כל-פטר-רחם, ליהוה; וכל-פטר שגר בהמה, אשר יהיה לך הזכרים--ליהוה.
יג וכל-פטר חמור תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; וכול בכור אדם בבניך, תפדה.
יד והיה כי-ישאלך בנך, מחר--לאמור מה-זאת: ואמרת אליו--בחוזק יד הוציאנו יהוה ממצריים, מבית עבדים.
טו ויהי, כי-הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג יהוה כל-בכור בארץ מצריים, מבכור אדם ועד-בכור בהמה; על-כן אני זובח ליהוה, כל-פטר רחם הזכרים, וכל-בכור בניי, אפדה.
טז והיה לאות על-ידך, ולטוטפות בין עיניך: כי בחוזק יד, הוציאנו יהוה ממצריים.
יז ויהי, בשלח פרעה את-העם, ולא-נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא: כי אמר אלוהים, פן-יינחם העם בראותם מלחמה--ושבו מצריימה.
יח ויסב אלוהים את-העם דרך המדבר, ים-סוף; וחמושים עלו בני-ישראל, מארץ מצריים.
יט וייקח משה את-עצמות יוסף, עימו: כי השבע השביע את-בני ישראל, לאמור, פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את-עצמותיי מזה איתכם.
כ ויסעו, מסוכות; ויחנו באיתם, בקצה המדבר.
כא ויהוה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן, לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם--ללכת, יומם ולילה.
כב לא-ימיש עמוד הענן, יומם, ועמוד האש, לילה--לפני, העם.
פרק יד
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר, אל-בני ישראל, וישובו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים: לפני בעל צפון, נכחו תחנו על-הים.
ג ואמר פרעה לבני ישראל, נבוכים הם בארץ; סגר עליהם, המדבר.
ד וחיזקתי את-לב-פרעה, ורדף אחריהם, ואיכבדה בפרעה ובכל-חילו, וידעו מצריים כי-אני יהוה; ויעשו-כן.
ה ויוגד למלך מצריים, כי ברח העם; וייהפך לבב פרעה ועבדיו, אל-העם, ויאמרו מה-זאת עשינו, כי-שילחנו את-ישראל מעובדנו.
ו ויאסור, את-רכבו; ואת-עמו, לקח עימו.
ז וייקח, שש-מאות רכב בחור, וכול, רכב מצריים; ושלישים, על-כולו.
ח ויחזק יהוה, את-לב פרעה מלך מצריים, וירדוף, אחרי בני ישראל; ובני ישראל, יוצאים ביד רמה.
ט וירדפו מצריים אחריהם, וישיגו אותם חונים על-הים, כל-סוס רכב פרעה, ופרשיו וחילו--על-פי, החירות, לפני, בעל צפון.
י ופרעה, הקריב; וישאו בני-ישראל את-עיניהם והנה מצריים נוסע אחריהם, וייראו מאוד, ויצעקו בני-ישראל, אל-יהוה.
יא ויאמרו, אל-משה, המבלי אין-קברים במצריים, לקחתנו למות במדבר: מה-זאת עשית לנו, להוציאנו ממצריים.
יב הלוא-זה הדבר, אשר דיברנו אליך במצריים לאמור, חדל ממנו, ונעבדה את-מצריים: כי טוב לנו עבוד את-מצריים, ממותנו במדבר.
יג ויאמר משה אל-העם, אל-תיראו--התייצבו וראו את-ישועת יהוה, אשר-יעשה לכם היום: כי, אשר ראיתם את-מצריים היום--לא תוסיפו לראותם עוד, עד-עולם.
יד יהוה, יילחם לכם; ואתם, תחרישון.
טו ויאמר יהוה אל-משה, מה-תצעק אליי; דבר אל-בני-ישראל, וייסעו.
טז ואתה הרם את-מטך, ונטה את-ידך על-הים--ובקעהו; ויבואו בני-ישראל בתוך הים, ביבשה.
יז ואני, הנני מחזק את-לב מצריים, ויבואו, אחריהם; ואיכבדה בפרעה ובכל-חילו, ברכבו ובפרשיו.
יח וידעו מצריים, כי-אני יהוה, בהיכבדי בפרעה, ברכבו ובפרשיו.
יט וייסע מלאך האלוהים, ההולך לפני מחנה ישראל, וילך, מאחריהם; וייסע עמוד הענן, מפניהם, ויעמוד, מאחריהם.
כ ויבוא בין מחנה מצריים, ובין מחנה ישראל, ויהי הענן והחושך, ויאר את-הלילה; ולא-קרב זה אל-זה, כל-הלילה.
כא ויט משה את-ידו, על-הים, ויולך יהוה את-הים ברוח קדים עזה כל-הלילה, וישם את-הים לחרבה; וייבקעו, המים.
כב ויבואו בני-ישראל בתוך הים, ביבשה; והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם.
כג וירדפו מצריים, ויבואו אחריהם--כול סוס פרעה, רכבו ופרשיו: אל-תוך, הים.
כד ויהי, באשמורת הבוקר, וישקף יהוה אל-מחנה מצריים, בעמוד אש וענן; ויהם, את מחנה מצריים.
כה ויסר, את אופן מרכבותיו, וינהגהו, בכבדות; ויאמר מצריים, אנוסה מפני ישראל--כי יהוה, נלחם להם במצריים.
כו ויאמר יהוה אל-משה, נטה את-ידך על-הים; וישובו המים על-מצריים, על-רכבו ועל-פרשיו.
כז ויט משה את-ידו על-הים, וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, ומצריים, נסים לקראתו; וינער יהוה את-מצריים, בתוך הים.
כח וישובו המים, ויכסו את-הרכב ואת-הפרשים, לכול חיל פרעה, הבאים אחריהם בים: לא-נשאר בהם, עד-אחד.
כט ובני ישראל הלכו ביבשה, בתוך הים; והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם.
ל ויושע יהוה ביום ההוא, את-ישראל--מיד מצריים; וירא ישראל את-מצריים, מת על-שפת הים.
לא וירא ישראל את-היד הגדולה, אשר עשה יהוה במצריים, וייראו העם, את-יהוה; ויאמינו, ביהוה, ובמשה, עבדו.
פרק טו
א אז ישיר-משה ובני ישראל את-השירה הזאת, ליהוה, ויאמרו, לאמור: אשירה ליהוה כי-גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים.
ב עוזי וזמרת יה, ויהי-לי שועה; זה אלי ואנווהו, אלוהי י וארוממנהו.
ג יהוה, איש מלחמה; יהוה, ו.
ד מרכבות פרעה וחילו, ירה בים; ומבחר ישיו, טובעו בים-סוף.
ה תהומות, יכסיומו; ירדו במצולות, כמו- ן.
ו ימינך יהוה, נאדרי בכוח; ימינך וה, תרעץ אויב.
ז וברוב גאונך, תהרוס יך; תשלח, חרונך--יאכלמו, כקש.
ח וברוח יך נערמו מים, ניצבו כמו-נד זלים; קפאו תהומות, בלב-ים.
ט אמר אויב ארדוף אשיג, אחלק שלל; תמלאמו
נפשי-- אריק חרבי, תורישמו ידי.
י נשפת וחך, כיסמו ים; צללו, כעופרת, במים, ירים.
יא מי-כמוך באלים יהוה, מי וך נאדר בקודש; נורא תהילות, עושה א.
יב נטית, ימינך--תבלעמו, ארץ.
יג נחית סדך, עם-זו גאלת; ניהלת בעוזך, אל-נווה דשך.
יד שמעו עמים, ירגזון; חיל ז, יושבי פלשת.
טו אז נבהלו, אלופי ום-- אילי מואב, יאחזמו רעד; נמוגו, ל יושבי כנען.
טז תיפול עליהם אימתה חד, בגדול זרועך יידמו כאבן: עד- בור עמך יהוה, עד-יעבור עם-זו ית.
יז תביאמו, ותיטעמו בהר נחלתך-- מכון בתך פעלת, יהוה; מיקדש, אדוניי כוננו יך.
יח יהוה ימלוך, לעולם ועד.
יט כי ס פרעה ברכבו ובפרשיו, בים, וישב יהוה עליהם, -מי הים; ובני ישראל הלכו ביבשה, בתוך הים.
כ ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון, את-התוף--בידה; ותצאנה כל-הנשים אחריה, בתופים ובמחולות.
כא ותען להם, מרים: שירו ליהוה כי-גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים.
כב ויסע משה את-ישראל מים-סוף, וייצאו אל-מדבר-שור; וילכו שלושת-ימים במדבר, ולא-מצאו מים.
כג ויבואו מרתה--ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם; על-כן קרא-שמה, מרה.
כד ויילונו העם על-משה לאמור, מה-נשתה.
כה ויצעק אל-יהוה, ויורהו יהוה עץ, וישלך אל-המים, וימתקו המים; שם שם לו חוק ומשפט, ושם ניסהו.
כו ויאמר אם-שמוע תשמע לקול יהוה אלוהיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל-חוקיו--כל-המחלה אשר-שמתי במצריים, לא-אשים עליך, כי אני יהוה, רופאך.
כז ויבואו אילימה--ושם שתים עשרה עינות מים, ושבעים תמרים; ויחנו-שם, על-המים.
פרק טז
א ויסעו, מאילים, ויבואו כל-עדת בני-ישראל אל-מדבר-סין, אשר בין-אילים ובין סיניי--בחמישה עשר יום לחודש השני, לצאתם מארץ מצריים.
ב ויילונו כל-עדת בני-ישראל, על-משה ועל-אהרון--במדבר.
ג ויאמרו אליהם בני ישראל, מי-ייתן מותנו ביד-יהוה בארץ מצריים, בשבתנו על-סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע: כי-הוצאתם אותנו אל-המדבר הזה, להמית את-כל-הקהל הזה ברעב.
ד ויאמר יהוה אל-משה, הנני ממטיר לכם לחם מן-השמיים; ויצא העם ולקטו דבר-יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם-לא.
ה והיה ביום השישי, והכינו את אשר-יביאו; והיה משנה, על אשר-ילקטו יום יום.
ו ויאמר משה ואהרון, אל-כל-בני ישראל: ערב--וידעתם, כי יהוה הוציא אתכם מארץ מצריים.
ז ובוקר, וראיתם את-כבוד יהוה, בשומעו את-תלונותיכם, על-יהוה; ונחנו מה, כי תלינו עלינו.
ח ויאמר משה, בתת יהוה לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע, בשמוע יהוה את-תלונותיכם, אשר-אתם מלינים עליו; ונחנו מה, לא-עלינו תלונותיכם כי על-יהוה.
ט ויאמר משה, אל-אהרון, אמור אל-כל-עדת בני ישראל, קרבו לפני יהוה: כי שמע, את תלונותיכם.
י ויהי, כדבר אהרון אל-כל-עדת בני-ישראל, ויפנו, אל-המדבר; והנה כבוד יהוה, נראה בענן.
יא וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יב שמעתי, את-תלונות בני ישראל--דבר אליהם לאמור בין הערביים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו-לחם; וידעתם, כי אני יהוה אלוהיכם.
יג ויהי בערב--ותעל השליו, ותכס את-המחנה; ובבוקר, הייתה שכבת הטל, סביב, למחנה.
יד ותעל, שכבת הטל; והנה על-פני המדבר, דק מחוספס--דק ככפור, על-הארץ.
טו ויראו בני-ישראל, ויאמרו איש אל-אחיו מן הוא--כי לא ידעו, מה-הוא; ויאמר משה, אליהם, הוא הלחם, אשר נתן יהוה לכם לאוכלה.
טז זה הדבר, אשר ציווה יהוה, לקטו ממנו, איש לפי אוכלו: עומר לגולגולת, מספר נפשותיכם--איש לאשר באוהלו, תיקחו.
יז ויעשו-כן, בני ישראל; וילקטו, המרבה והממעיט.
יח וימודו בעומר--ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר: איש לפי-אוכלו, לקטו.
יט ויאמר משה, אליהם: איש, אל-יותר ממנו עד-בוקר.
כ ולא-שמעו אל-משה, ויותירו אנשים ממנו עד-בוקר, וירום תולעים, ויבאש; ויקצוף עליהם, משה.
כא וילקטו אותו בבוקר בבוקר, איש כפי אוכלו; וחם השמש, ונמס.
כב ויהי ביום השישי, לקטו לחם משנה--שני העומר, לאחד; ויבואו כל-נשיאי העדה, ויגידו למשה.
כג ויאמר אליהם, הוא אשר דיבר יהוה--שבתון שבת-קודש ליהוה, מחר: את אשר-תאפו איפו, ואת אשר-תבשלו בשלו, ואת כל-העודף, הניחו לכם למשמרת עד-הבוקר.
כד ויניחו אותו עד-הבוקר, כאשר ציווה משה; ולא הבאיש, ורימה לא-הייתה בו.
כה ויאמר משה אכלוהו היום, כי-שבת היום ליהוה: היום, לא תמצאוהו בשדה.
כו ששת ימים, תלקטוהו; וביום השביעי שבת, לא יהיה-בו.
כז ויהי ביום השביעי, יצאו מן-העם ללקוט; ולא, מצאו.
כח ויאמר יהוה, אל-משה: עד-אנה, מיאנתם, לשמור מצוותיי, ותורותיי.
כט ראו, כי-יהוה נתן לכם השבת--על-כן הוא נותן לכם ביום השישי, לחם יומיים; שבו איש תחתיו, אל-ייצא איש ממקומו--ביום השביעי.
ל וישבתו העם, ביום השביעי.
לא ויקראו בית-ישראל את-שמו, מן; והוא, כזרע גד לבן, וטעמו, כצפיחית בדבש.
לב ויאמר משה, זה הדבר אשר ציווה יהוה--מלוא העומר ממנו, למשמרת לדורותיכם: למען יראו את-הלחם, אשר האכלתי אתכם במדבר, בהוציאי אתכם, מארץ מצריים.
לג ויאמר משה אל-אהרון, קח צנצנת אחת, ותן-שמה מלוא-העומר, מן; והנח אותו לפני יהוה, למשמרת לדורותיכם.
לד כאשר ציווה יהוה, אל-משה; ויניחהו אהרון לפני העדות, למשמרת.
לה ובני ישראל, אכלו את-המן ארבעים שנה--עד-בואם, אל-ארץ נושבת: את-המן, אכלו--עד-בואם, אל-קצה ארץ כנען.
לו והעומר, עשירית האיפה הוא.
פרק יז
א ויסעו כל-עדת בני-ישראל ממדבר-סין, למסעיהם--על-פי יהוה; ויחנו, ברפידים, ואין מים, לשתות העם.
ב וירב העם, עם-משה, ויאמרו, תנו-לנו מים ונשתה; ויאמר להם, משה, מה-תריבון עימדי, מה-תנסון את-יהוה.
ג ויצמא שם העם למים, וילן העם על-משה; ויאמר, למה זה העליתנו ממצריים, להמית אותי ואת-בניי ואת-מקניי, בצמא.
ד ויצעק משה אל-יהוה לאמור, מה אעשה לעם הזה; עוד מעט, וסקלוני.
ה ויאמר יהוה אל-משה, עבור לפני העם, וקח איתך, מזקני ישראל; ומטך, אשר הכית בו את-היאור--קח בידך, והלכת.
ו הנני עומד לפניך שם על-הצור, בחורב, והכית בצור ויצאו ממנו מים, ושתה העם; ויעש כן משה, לעיני זקני ישראל.
ז ויקרא שם המקום, מסה ומריבה: על-ריב בני ישראל, ועל נסותם את-יהוה לאמור, היש יהוה בקרבנו, אם-אין.
ח ויבוא, עמלק; ויילחם עם-ישראל, ברפידים.
ט ויאמר משה אל-יהושוע בחר-לנו אנשים, וצא הילחם בעמלק; מחר, אנוכי ניצב על-ראש הגבעה, ומטה האלוהים, בידי.
י ויעש יהושוע, כאשר אמר-לו משה--להילחם, בעמלק; ומשה אהרון וחור, עלו ראש הגבעה.
יא והיה, כאשר ירים משה ידו--וגבר ישראל; וכאשר יניח ידו, וגבר עמלק.
יב וידי משה כבדים, ויקחו-אבן וישימו תחתיו ויישב עליה; ואהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה, עד-בוא השמש.
יג ויחלוש יהושוע את-עמלק ואת-עמו, לפי-חרב.
יד ויאמר יהוה אל-משה, כתוב זאת זיכרון בספר, ושים, באוזני יהושוע: כי-מחה אמחה את-זכר עמלק, מתחת השמיים.
טו וייבן משה, מזבח; ויקרא שמו, יהוה ניסי.
טז ויאמר, כי-יד על-כס יה, מלחמה ליהוה, בעמלק--מדור, דור.
פרק יח
א וישמע יתרו כוהן מדיין, חותן משה, את כל-אשר עשה אלוהים למשה, ולישראל עמו: כי-הוציא יהוה את-ישראל, ממצריים.
ב וייקח, יתרו חותן משה, את-ציפורה, אשת משה--אחר, שילוחיה.
ג ואת, שני בניה: אשר שם האחד, גרשום--כי אמר, גר הייתי בארץ נוכרייה.
ד ושם האחד, אליעזר--כי-אלוהי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה.
ה ויבוא יתרו חותן משה, ובניו ואשתו--אל-משה: אל-המדבר, אשר-הוא חונה שם--הר האלוהים.
ו ויאמר, אל-משה, אני חותנך יתרו, בא אליך; ואשתך--ושני בניה, עימה.
ז וייצא משה לקראת חותנו, וישתחו ויישק-לו, וישאלו איש-לריעהו, לשלום; ויבואו, האוהלה.
ח ויספר משה, לחותנו, את כל-אשר עשה יהוה לפרעה ולמצריים, על אודות ישראל: את כל-התלאה אשר מצאתם בדרך, ויצילם יהוה.
ט וייחד יתרו--על כל-הטובה, אשר-עשה יהוה לישראל: אשר הצילו, מיד מצריים.
י ויאמר, יתרו, ברוך יהוה, אשר הציל אתכם מיד מצריים ומיד פרעה: אשר הציל את-העם, מתחת יד-מצריים.
יא עתה ידעתי, כי-גדול יהוה מכל-האלוהים: כי בדבר, אשר זדו עליהם.
יב וייקח יתרו חותן משה, עולה וזבחים--לאלוהים; ויבוא אהרון וכול זקני ישראל, לאכול-לחם עם-חותן משה--לפני האלוהים.
יג ויהי, ממוחרת, ויישב משה, לשפוט את-העם; ויעמוד העם על-משה, מן-הבוקר עד-הערב.
יד וירא חותן משה, את כל-אשר-הוא עושה לעם; ויאמר, מה-הדבר הזה אשר אתה עושה לעם--מדוע אתה יושב לבדך, וכל-העם ניצב עליך מן-בוקר עד-ערב.
טו ויאמר משה, לחותנו: כי-יבוא אליי העם, לדרוש אלוהים.
טז כי-יהיה להם דבר, בא אליי, ושפטתי, בין איש ובין ריעהו; והודעתי את-חוקי האלוהים, ואת-תורותיו.
יז ויאמר חותן משה, אליו: לא-טוב, הדבר, אשר אתה, עושה.
יח נבול תיבול--גם-אתה, גם-העם הזה אשר עימך: כי-כבד ממך הדבר, לא-תוכל עשוהו לבדך.
יט עתה שמע בקולי, איעצך, ויהי אלוהים, עימך; היה אתה לעם, מול האלוהים, והבאת אתה את-הדברים, אל-האלוהים.
כ והזהרת אתהם, את-החוקים ואת-התורות; והודעת להם, את-הדרך ילכו בה, ואת-המעשה, אשר יעשון.
כא ואתה תחזה מכל-העם אנשי-חיל יראי אלוהים, אנשי אמת--שונאי בצע; ושמת עליהם, שרי אלפים שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות.
כב ושפטו את-העם, בכל-עת, והיה כל-הדבר הגדול יביאו אליך, וכל-הדבר הקטון ישפטו-הם; והקל, מעליך, ונשאו, איתך.
כג אם את-הדבר הזה, תעשה, וציווך אלוהים, ויכולת עמוד; וגם כל-העם הזה, על-מקומו יבוא בשלום.
כד וישמע משה, לקול חותנו; ויעש, כול אשר אמר.
כה ויבחר משה אנשי-חיל מכל-ישראל, וייתן אותם ראשים על-העם--שרי אלפים שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות.
כו ושפטו את-העם, בכל-עת: את-הדבר הקשה יביאון אל-משה, וכל-הדבר הקטון ישפוטו הם.
כז וישלח משה, את-חותנו; וילך לו, אל-ארצו.
פרק יט
א בחודש, השלישי, לצאת בני-ישראל, מארץ מצריים--ביום הזה, באו מדבר סיניי.
ב ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיניי, ויחנו, במדבר; וייחן-שם ישראל, נגד ההר.
ג ומשה עלה, אל-האלוהים; ויקרא אליו יהוה, מן-ההר לאמור, כה תאמר לבית יעקוב, ותגד לבני ישראל.
ד אתם ראיתם, אשר עשיתי למצריים; ואשא אתכם על-כנפי נשרים, ואביא אתכם אליי.
ה ועתה, אם-שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם, את-בריתי--והייתם לי סגולה מכל-העמים, כי-לי כל-הארץ.
ו ואתם תהיו-לי ממלכת כוהנים, וגוי קדוש: אלה, הדברים, אשר תדבר, אל-בני ישראל.
ז ויבוא משה, ויקרא לזקני העם; וישם לפניהם, את כל-הדברים האלה, אשר ציווהו, יהוה.
ח ויענו כל-העם יחדיו ויאמרו, כול אשר-דיבר יהוה נעשה; וישב משה את-דברי העם, אל-יהוה.
ט ויאמר יהוה אל-משה, הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם-בך יאמינו לעולם; ויגד משה את-דברי העם, אל-יהוה.
י ויאמר יהוה אל-משה לך אל-העם, וקידשתם היום ומחר; וכיבסו, שמלותם.
יא והיו נכונים, ליום השלישי: כי ביום השלישי, יירד יהוה לעיני כל-העם--על-הר סיניי.
יב והגבלת את-העם סביב לאמור, הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו: כל-הנוגע בהר, מות יומת.
יג לא-תיגע בו יד, כי-סקול ייסקל או-ירה יירה--אם-בהמה אם-איש, לא יחיה; במשוך, היובל, המה, יעלו בהר.
יד ויירד משה מן-ההר, אל-העם; ויקדש, את-העם, ויכבסו, שמלותם.
טו ויאמר, אל-העם, היו נכונים, לשלושת ימים: אל-תיגשו, אל-אישה.
טז ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על-ההר, וקול שופר, חזק מאוד; ויחרד כל-העם, אשר במחנה.
יז ויוצא משה את-העם לקראת האלוהים, מן-המחנה; ויתייצבו, בתחתית ההר.
יח והר סיניי, עשן כולו, מפני אשר ירד עליו יהוה, באש; ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל-ההר מאוד.
יט ויהי קול השופר, הולך וחזק מאוד; משה ידבר, והאלוהים יעננו בקול.
כ ויירד יהוה על-הר סיניי, אל-ראש ההר; ויקרא יהוה למשה אל-ראש ההר, ויעל משה.
כא ויאמר יהוה אל-משה, רד העד בעם: פן-יהרסו אל-יהוה לראות, ונפל ממנו רב.
כב וגם הכוהנים הניגשים אל-יהוה, יתקדשו: פן-יפרוץ בהם, יהוה.
כג ויאמר משה, אל-יהוה, לא-יוכל העם, לעלות אל-הר סיניי: כי-אתה העדות בנו, לאמור, הגבל את-ההר, וקידשתו.
כד ויאמר אליו יהוה לך-רד, ועלית אתה ואהרון עימך; והכוהנים והעם, אל-יהרסו לעלות אל-יהוה--פן-יפרוץ-בם.
כה ויירד משה, אל-העם; ויאמר, אליהם.
פרק כ
א וידבר אלוהים, את כל-הדברים האלה לאמור.
ב * אנוכי יהוה אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים: לא-יהיה לך אלוהים אחרים, על-פניי.
ג לא-תעשה לך פסל, וכל-תמונה, אשר בשמיים ממעל, ואשר בארץ מתחת--ואשר במים, מתחת לארץ.
ד לא-תשתחווה להם, ולא תועבדם: כי אנוכי יהוה אלוהיך, אל קנא--פוקד עוון אבות על-בנים על-שילשים ועל-ריבעים, לשונאיי.
ה ועושה חסד, לאלפים--לאוהביי, ולשומרי מצוותיי.
ו לא תישא את-שם-יהוה אלוהיך, לשוא: כי לא ינקה יהוה, את אשר-יישא את-שמו לשוא.
ז זכור את-יום השבת, לקדשו.
ח ששת ימים תעבוד, ועשית כל-מלאכתך.
ט ויום, השביעי--שבת, ליהוה אלוהיך: לא-תעשה כל-מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך, וגרך, אשר בשעריך.
י כי ששת-ימים עשה יהוה את-השמיים ואת-הארץ, את-הים ואת-כל-אשר-בם, וינח, ביום השביעי; על-כן, בירך יהוה את-יום השבת--ויקדשהו.
יא כבד את-אביך, ואת-אימך--למען, יאריכון ימיך, על האדמה, אשר-יהוה אלוהיך נותן לך.
יב לא תרצח, לא תנאף; לא תגנוב, לא-תענה בריעך עד שקר.
יג לא תחמוד, בית ריעך; לא-תחמוד אשת ריעך, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכול, אשר לריעך.
יד וכל-העם רואים את-הקולות ואת-הלפידים, ואת קול השופר, ואת-ההר, עשן; וירא העם וינועו, ויעמדו מרחוק.
טו ויאמרו, אל-משה, דבר-אתה עימנו, ונשמעה; ואל-ידבר עימנו אלוהים, פן-נמות.
טז ויאמר משה אל-העם, אל-תיראו, כי לבעבור נסות אתכם, בא האלוהים; ובעבור, תהיה יראתו על-פניכם--לבלתי תחטאו.
יז ויעמוד העם, מרחוק; ומשה ניגש אל-הערפל, אשר-שם האלוהים.
יח ויאמר יהוה אל-משה, כה תאמר אל-בני ישראל: אתם ראיתם--כי מן-השמיים, דיברתי עימכם.
יט לא תעשון, איתי: אלוהי כסף ואלוהי זהב, לא תעשו לכם.
כ מזבח אדמה, תעשה-לי, וזבחת עליו את-עולותיך ואת-שלמיך, את-צאנך ואת-בקרך; בכל-המקום אשר אזכיר את-שמי, אבוא אליך ובירכתיך.
כא ואם-מזבח אבנים תעשה-לי, לא-תבנה אתהן גזית: כי חרבך הנפת עליה, ותחללהא.
כב ולא-תעלה במעלות, על-מזבחי: אשר לא-תיגלה ערוותך, עליו.
פרק כא
א ואלה, המשפטים, אשר תשים, לפניהם.
ב כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד; ובשביעית--ייצא לחופשי, חינם.
ג אם-בגפו יבוא, בגפו ייצא; אם-בעל אישה הוא, ויצאה אשתו עימו.
ד אם-אדוניו ייתן-לו אישה, וילדה-לו בנים או בנות--האישה וילדיה, תהיה לאדוניה, והוא, ייצא בגפו.
ה ואם-אמור יאמר, העבד, אהבתי את-אדוני, את-אשתי ואת-בניי; לא אצא, חופשי.
ו והגישו אדוניו, אל-האלוהים, והגישו אל-הדלת, או אל-המזוזה; ורצע אדוניו את-אוזנו במרצע, ועבדו לעולם.
ז וכי-ימכור איש את-בתו, לאמה--לא תצא, כצאת העבדים.
ח אם-רעה בעיני אדוניה, אשר-לו יעדה--והפדה: לעם נוכרי לא-ימשול למוכרה, בבגדו-בה.
ט ואם-לבנו, ייעדנה--כמשפט הבנות, יעשה-לה.
י אם-אחרת, ייקח-לו--שארה כסותה ועונתה, לא יגרע.
יא ואם-שלוש-אלה--לא יעשה, לה: ויצאה חינם, אין כסף.
יב מכה איש ומת, מות יומת.
יג ואשר לא צדה, והאלוהים אינה לידו--ושמתי לך מקום, אשר ינוס שמה.
יד וכי-יזיד איש על-ריעהו, להורגו בעורמה--מעם מזבחי, תיקחנו למות.
טו ומכה אביו ואימו, מות יומת.
טז וגונב איש ומכרו ונמצא בידו, מות יומת.
יז ומקלל אביו ואימו, מות יומת.
יח וכי-יריבון אנשים--והכה-איש את-ריעהו, באבן או באגרוף; ולא ימות, ונפל למשכב.
יט אם-יקום והתהלך בחוץ, על-משענתו--וניקה המכה: רק שבתו ייתן, ורפוא ירפא.
כ וכי-יכה איש את-עבדו או את-אמתו, בשבט, ומת, תחת ידו--נקום, יינקם.
כא אך אם-יום או יומיים, יעמוד--לא יוקם, כי כספו הוא.
כב וכי-יינצו אנשים, ונגפו אישה הרה ויצאו ילדיה, ולא יהיה, אסון--ענוש ייענש, כאשר ישית עליו בעל האישה, ונתן, בפלילים.
כג ואם-אסון, יהיה--ונתת נפש, תחת נפש.
כד עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל.
כה כווייה תחת כווייה, פצע תחת פצע, חבורה, תחת חבורה.
כו וכי-יכה איש את-עין עבדו, או-את-עין אמתו--ושיחתה: לחופשי ישלחנו, תחת עינו.
כז ואם-שן עבדו או-שן אמתו, יפיל--לחופשי ישלחנו, תחת שינו.
כח וכי-ייגח שור את-איש או את-אישה, ומת--סקול ייסקל השור, ולא ייאכל את-בשרו, ובעל השור, נקי.
כט ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, והועד בבעליו ולא ישמרנו, והמית איש, או אישה--השור, ייסקל, וגם-בעליו, יומת.
ל אם-כופר, יושת עליו--ונתן פדיון נפשו, ככול אשר-יושת עליו.
לא או-בן ייגח, או-בת ייגח--כמשפט הזה, ייעשה לו.
לב אם-עבד ייגח השור, או אמה--כסף שלושים שקלים, ייתן לאדוניו, והשור, ייסקל.
לג וכי-יפתח איש בור, או כי-יכרה איש בור--ולא יכסנו; ונפל-שמה שור, או חמור.
לד בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו; והמת, יהיה-לו.
לה וכי-ייגוף שור-איש את-שור ריעהו, ומת--ומכרו את-השור החי, וחצו את-כספו, וגם את-המת, יחצון.
לו או נודע, כי שור נגח הוא מתמול שלשום, ולא ישמרנו, בעליו--שלם ישלם שור תחת השור, והמת יהיה-לו.
לז כי יגנוב-איש שור או-שה, וטבחו או מכרו--חמישה בקר, ישלם תחת השור, וארבע-צאן, תחת השה.
פרק כב
א אם-במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת--אין לו, דמים.
ב אם-זרחה השמש עליו, דמים לו: שלם ישלם--אם-אין לו, ונמכר בגניבתו.
ג אם-הימצא תימצא בידו הגניבה, משור עד-חמור עד-שה--חיים: שניים, ישלם.
ד כי יבער-איש, שדה או-כרם, ושילח את-בעירו, וביער בשדה אחר--מיטב שדהו ומיטב כרמו, ישלם.
ה כי-תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש, או הקמה, או השדה--שלם ישלם, המבעיר את-הבעירה.
ו כי-ייתן איש אל-ריעהו כסף או-כלים, לשמור, וגונב, מבית האיש--אם-יימצא הגנב, ישלם שניים.
ז אם-לא יימצא הגנב, ונקרב בעל-הבית אל-האלוהים: אם-לא שלח ידו, במלאכת ריעהו.
ח על-כל-דבר-פשע על-שור על-חמור על-שה על-שלמה על-כל-אבידה, אשר יאמר כי-הוא זה--עד האלוהים, יבוא דבר-שניהם: אשר ירשיעון אלוהים, ישלם שניים לריעהו.
ט כי-ייתן איש אל-ריעהו חמור או-שור או-שה, וכל-בהמה--לשמור; ומת או-נשבר או-נשבה, אין רואה.
י שבועת יהוה, תהיה בין שניהם--אם-לא שלח ידו, במלאכת ריעהו; ולקח בעליו, ולא ישלם.
יא ואם-גנוב ייגנב, מעימו--ישלם, לבעליו.
יב אם-טרוף ייטרף, יביאהו עד: הטריפה, לא ישלם.
יג וכי-ישאל איש מעם ריעהו, ונשבר או-מת; בעליו אין-עימו, שלם ישלם.
יד אם-בעליו עימו, לא ישלם: אם-שכיר הוא, בא בשכרו.
טו וכי-יפתה איש, בתולה אשר לא-אורשה--ושכב עימה: מהור ימהרנה לו, לאישה.
טז אם-מאן ימאן אביה, לתיתה לו--כסף ישקול, כמוהר הבתולות.
יז מכשפה, לא תחייה.
יח כל-שוכב עם-בהמה, מות יומת.
יט זובח לאלוהים, יוחרם--בלתי ליהוה, לבדו.
כ וגר לא-תונה, ולא תלחצנו: כי-גרים הייתם, בארץ מצריים.
כא כל-אלמנה ויתום, לא תענון.
כב אם-ענה תענה, אותו--כי אם-צעוק יצעק אליי, שמוע אשמע צעקתו.
כג וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב; והיו נשיכם אלמנות, ובניכם יתומים.
כד אם-כסף תלווה את-עמי, את-העני עימך--לא-תהיה לו, כנושה; לא-תשימון עליו, נשך.
כה אם-חבול תחבול, שלמת ריעך--עד-בוא השמש, תשיבנו לו.
כו כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו; במה ישכב--והיה כי-יצעק אליי, ושמעתי כי-חנון אני.
כז אלוהים, לא תקלל; ונשיא בעמך, לא תאור.
כח מלאתך ודמעך, לא תאחר; בכור בניך, תיתן-לי.
כט כן-תעשה לשורך, לצאנך: שבעת ימים יהיה עם-אימו, ביום השמיני תיתנו-לי.
ל ואנשי-קודש, תהיון לי; ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו.
פרק כג
א לא תישא, שמע שוא; אל-תשת ידך עם-רשע, להיות עד חמס.
ב לא-תהיה אחרי-רבים, לרעות; ולא-תענה על-ריב, לנטות אחרי רבים--להטות.
ג ודל, לא תהדר בריבו.
ד כי תפגע שור אויבך, או חמורו--תועה: השב תשיבנו, לו.
ה כי-תראה חמור שונאך, רובץ תחת משאו, וחדלת, מעזוב לו--עזוב תעזוב, עימו.
ו לא תטה משפט אביונך, בריבו.
ז מדבר-שקר, תרחק; ונקי וצדיק אל-תהרוג, כי לא-אצדיק רשע.
ח ושוחד, לא תיקח: כי השוחד יעוור פיקחים, ויסלף דברי צדיקים.
ט וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר--כי-גרים הייתם, בארץ מצריים.
י ושש שנים, תזרע את-ארצך; ואספת, את-תבואתה.
יא והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם, תאכל חית השדה; כן-תעשה לכרמך, לזיתך.
יב ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות--למען ינוח, שורך וחמורך, ויינפש בן-אמתך, והגר.
יג ובכול אשר-אמרתי אליכם, תישמרו; ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא יישמע על-פיך.
יד שלוש רגלים, תחוג לי בשנה.
טו את-חג המצות, תשמור--שבעת ימים תאכל מצות כאשר ציוויתיך למועד חודש האביב, כי-בו יצאת ממצריים; ולא-ייראו פניי, ריקם.
טז וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה; וחג האסיף בצאת השנה, באוספך את-מעשיך מן-השדה.
יז שלוש פעמים, בשנה--ייראה, כל-זכורך, אל-פני, האדון יהוה.
יח לא-תזבח על-חמץ, דם-זבחי; ולא-ילין חלב-חגי, עד-בוקר.
יט ראשית, ביכורי אדמתך, תביא, בית יהוה אלוהיך; לא-תבשל גדי, בחלב אימו.
כ הנה אנוכי שולח מלאך, לפניך, לשמורך, בדרך; ולהביאך, אל-המקום אשר הכינותי.
כא הישמר מפניו ושמע בקולו, אל-תמר בו: כי לא יישא לפשעכם, כי שמי בקרבו.
כב כי אם-שמוע תשמע, בקולו, ועשית, כול אשר אדבר--ואייבתי, את-אויביך, וצרתי, את-צורריך.
כג כי-ילך מלאכי, לפניך, והביאך אל-האמורי והחיתי, והפריזי והכנעני החיווי והיבוסי; והכחדתיו.
כד לא-תשתחווה לאלוהיהם ולא תועבדם, ולא תעשה כמעשיהם: כי הרס תהרסם, ושבר תשבר מצבותיהם.
כה ועבדתם, את יהוה אלוהיכם, ובירך את-לחמך, ואת-מימיך; והסירותי מחלה, מקרבך.
כו לא תהיה משכלה ועקרה, בארצך; את-מספר ימיך, אמלא.
כז את-אימתי, אשלח לפניך, והמותי את-כל-העם, אשר תבוא בהם; ונתתי את-כל-אויביך אליך, עורף.
כח ושלחתי את-הצרעה, לפניך; וגירשה, את-החיווי את-הכנעני ואת-החיתי--מלפניך.
כט לא אגרשנו מפניך, בשנה אחת: פן-תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה.
ל מעט מעט אגרשנו, מפניך, עד אשר תפרה, ונחלת את-הארץ.
לא ושתי את-גבולך, מים-סוף ועד-ים פלשתים, וממדבר, עד-הנהר: כי אתן בידכם, את יושבי הארץ, וגירשתמו, מפניך.
לב לא-תכרות להם ולאלוהיהם, ברית.
לג לא יישבו בארצך, פן-יחטיאו אותך לי: כי תעבוד את-אלוהיהם, כי-יהיה לך למוקש.
פרק כד
א ואל-משה אמר עלה אל-יהוה, אתה ואהרון נדב ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל; והשתחוויתם, מרחוק.
ב וניגש משה לבדו אל-יהוה, והם לא ייגשו; והעם, לא יעלו עימו.
ג ויבוא משה, ויספר לעם את כל-דברי יהוה, ואת, כל-המשפטים; ויען כל-העם קול אחד, ויאמרו, כל-הדברים אשר-דיבר יהוה, נעשה.
ד ויכתוב משה, את כל-דברי יהוה, וישכם בבוקר, וייבן מזבח תחת ההר; ושתים עשרה מצבה, לשנים עשר שבטי ישראל.
ה וישלח, את-נערי בני ישראל, ויעלו, עולות; ויזבחו זבחים שלמים, ליהוה--פרים.
ו וייקח משה חצי הדם, וישם באגנות; וחצי הדם, זרק על-המזבח.
ז וייקח ספר הברית, ויקרא באוזני העם; ויאמרו, כול אשר-דיבר יהוה נעשה ונשמע.
ח וייקח משה את-הדם, ויזרוק על-העם; ויאמר, הנה דם-הברית אשר כרת יהוה עימכם, על כל-הדברים, האלה.
ט ויעל משה, ואהרון--נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל.
י ויראו, את אלוהי ישראל; ותחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמיים, לטוהר.
יא ואל-אצילי בני ישראל, לא שלח ידו; ויחזו, את-האלוהים, ויאכלו, וישתו.
יב ויאמר יהוה אל-משה, עלה אליי ההרה--והיה-שם; ואתנה לך את-לוחות האבן, והתורה והמצוה, אשר כתבתי, להורותם.
יג ויקם משה, ויהושוע משרתו; ויעל משה, אל-הר האלוהים.
יד ואל-הזקנים אמר שבו-לנו בזה, עד אשר-נשוב אליכם; והנה אהרון וחור עימכם, מי-בעל דברים ייגש אליהם.
טו ויעל משה, אל-ההר; ויכס הענן, את-ההר.
טז וישכון כבוד-יהוה על-הר סיניי, ויכסהו הענן ששת ימים; ויקרא אל-משה ביום השביעי, מתוך הענן.
יז ומראה כבוד יהוה, כאש אוכלת בראש ההר, לעיני, בני ישראל.
יח ויבוא משה בתוך הענן, ויעל אל-ההר; ויהי משה, בהר, ארבעים יום, וארבעים לילה.
פרק כה
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-בני ישראל, ויקחו-לי תרומה: מאת כל-איש אשר יידבנו ליבו, תקחו את-תרומתי.
ג וזאת, התרומה, אשר תקחו, מאיתם: זהב וכסף, ונחושת.
ד ותכלת וארגמן ותולעת שני, ושש ועיזים.
ה ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים, ועצי שיטים.
ו שמן, למאור; בשמים לשמן המשחה, ולקטורת הסמים.
ז אבני-שוהם, ואבני מילואים, לאיפוד, ולחושן.
ח ועשו לי, מקדש; ושכנתי, בתוכם.
ט ככול, אשר אני מראה אותך, את תבנית המשכן, ואת תבנית כל-כליו; וכן, תעשו.
י ועשו ארון, עצי שיטים: אמתיים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי, קומתו.
יא וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו; ועשית עליו זר זהב, סביב.
יב ויצקת לו, ארבע טבעות זהב, ונתת, על ארבע פעמותיו; ושתי טבעות, על-צלעו האחת, ושתי טבעות, על-צלעו השנית.
יג ועשית בדי, עצי שיטים; וציפית אותם, זהב.
יד והבאת את-הבדים בטבעות, על צלעות הארון, לשאת את-הארון, בהם.
טו בטבעות, הארון, יהיו, הבדים: לא יסורו, ממנו.
טז ונתת, אל-הארון--את, העדות, אשר אתן, אליך.
יז ועשית כפורת, זהב טהור: אמתיים וחצי אורכה, ואמה וחצי רוחבה.
יח ועשית שניים כרובים, זהב; מקשה תעשה אותם, משני קצות הכפורת.
יט ועשה כרוב אחד מקצה, מזה, וכרוב-אחד מקצה, מזה; מן-הכפורת תעשו את-הכרובים, על-שני קצותיו.
כ והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על-הכפורת, ופניהם, איש אל-אחיו; אל-הכפורת--יהיו, פני הכרובים.
כא ונתת את-הכפורת על-הארון, מלמעלה; ואל-הארון--תיתן את-העדות, אשר אתן אליך.
כב ונועדתי לך, שם, ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים, אשר על-ארון העדות--את כל-אשר אצווה אותך, אל-בני ישראל.
כג ועשית שולחן, עצי שיטים: אמתיים אורכו ואמה רוחבו, ואמה וחצי קומתו.
כד וציפית אותו, זהב טהור; ועשית לו זר זהב, סביב.
כה ועשית לו מסגרת טופח, סביב; ועשית זר-זהב למסגרתו, סביב.
כו ועשית לו, ארבע טבעות זהב; ונתת, את-הטבעות, על ארבע הפיאות, אשר לארבע רגליו.
כז לעומת, המסגרת, תהיינה, הטבעות--לבתים לבדים, לשאת את-השולחן.
כח ועשית את-הבדים עצי שיטים, וציפית אותם זהב; ונישא-בם, את-השולחן.
כט ועשית קערותיו וכפותיו, וקשותיו ומנקייותיו, אשר יוסך, בהן; זהב טהור, תעשה אותם.
ל ונתת על-השולחן לחם פנים, לפניי תמיד.
לא ועשית מנורת, זהב טהור; מקשה תיעשה המנורה, ירכה וקנה, גביעיה כפתוריה ופרחיה, ממנה יהיו.
לב ושישה קנים, יוצאים מצידיה: שלושה קני מנורה, מצידה האחד, ושלושה קני מנורה, מצידה השני.
לג שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד, כפתור ופרח, ושלושה גביעים משוקדים בקנה האחד, כפתור ופרח; כן לששת הקנים, היוצאים מן-המנורה.
לד ובמנורה, ארבעה גביעים: משוקדים--כפתוריה, ופרחיה.
לה וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור, תחת-שני הקנים ממנה--לששת, הקנים, היוצאים, מן-המנורה.
לו כפתוריהם וקנותם, ממנה יהיו; כולה מקשה אחת, זהב טהור.
לז ועשית את-נרותיה, שבעה; והעלה, את-נרותיה, והאיר, על-עבר פניה.
לח ומלקחיה ומחתותיה, זהב טהור.
לט כיכר זהב טהור, יעשה אותה--את כל-הכלים, האלה.
מ וראה, ועשה: בתבניתם--אשר-אתה מוראה, בהר.
פרק כו
א ואת-המשכן תעשה, עשר יריעות: שש מושזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני--כרובים מעשה חושב, תעשה אותם.
ב אורך היריעה האחת, שמונה ועשרים באמה, ורוחב ארבע באמה, היריעה האחת; מידה אחת, לכל-היריעות.
ג חמש היריעות, תהיינה חוברות, אישה, אל-אחותה; וחמש יריעות חוברות, אישה אל-אחותה.
ד ועשית לולאות תכלת, על שפת היריעה האחת, מקצה, בחוברת; וכן תעשה, בשפת היריעה, הקיצונה, במחברת השנית.
ה חמישים לולאות, תעשה ביריעה האחת, וחמישים לולאות תעשה בקצה היריעה, אשר במחברת השנית: מקבילות, הלולאות, אישה, אל-אחותה.
ו ועשית, חמישים קרסי זהב; וחיברת את-היריעות אישה אל-אחותה, בקרסים, והיה המשכן, אחד.
ז ועשית יריעות עיזים, לאוהל על-המשכן; עשתי-עשרה יריעות, תעשה אותם.
ח אורך היריעה האחת, שלושים באמה, ורוחב ארבע באמה, היריעה האחת; מידה אחת, לעשתי עשרה יריעות.
ט וחיברת את-חמש היריעות, לבד, ואת-שש היריעות, לבד; וכפלת את-היריעה השישית, אל-מול פני האוהל.
י ועשית חמישים לולאות, על שפת היריעה האחת, הקיצונה, בחוברת; וחמישים לולאות, על שפת היריעה, החוברת, השנית.
יא ועשית קרסי נחושת, חמישים; והבאת את-הקרסים בלולאות, וחיברת את-האוהל והיה אחד.
יב וסרח, העודף, ביריעות, האוהל--חצי היריעה, העודפת, תסרח, על אחורי המשכן.
יג והאמה מזה והאמה מזה, בעודף, באורך, יריעות האוהל: יהיה סרוח על-צידי המשכן, מזה ומזה--לכסותו.
יד ועשית מכסה לאוהל, עורות אילים מאודמים, ומכסה עורות תחשים, מלמעלה.
טו ועשית את-הקרשים, למשכן, עצי שיטים, עומדים.
טז עשר אמות, אורך הקרש; ואמה וחצי האמה, רוחב הקרש האחד.
יז שתי ידות, לקרש האחד--משולבות, אישה אל-אחותה; כן תעשה, לכול קרשי המשכן.
יח ועשית את-הקרשים, למשכן, עשרים קרש, לפאת נגבה תימנה.
יט וארבעים, אדני-כסף, תעשה, תחת עשרים הקרש: שני אדנים תחת-הקרש האחד, לשתי ידותיו, ושני אדנים תחת-הקרש האחד, לשתי ידותיו.
כ ולצלע המשכן השנית, לפאת צפון, עשרים, קרש.
כא וארבעים אדניהם, כסף: שני אדנים, תחת הקרש האחד, ושני אדנים, תחת הקרש האחד.
כב ולירכתי המשכן, ימה, תעשה, שישה קרשים.
כג ושני קרשים תעשה, למקוצעות המשכן--בירכתיים.
כד ויהיו תואמים, מלמטה, ויחדיו יהיו תמים על-ראשו, אל-הטבעת האחת; כן יהיה לשניהם, לשני המקצועות יהיו.
כה והיו, שמונה קרשים, ואדניהם כסף, שישה עשר אדנים: שני אדנים, תחת הקרש האחד, ושני אדנים, תחת הקרש האחד.
כו ועשית בריחים, עצי שיטים, חמישה, לקרשי צלע-המשכן האחד.
כז וחמישה בריחים, לקרשי צלע-המשכן השנית; וחמישה בריחים, לקרשי צלע המשכן, לירכתיים, ימה.
כח והבריח התיכון, בתוך הקרשים, מבריח, מן-הקצה אל-הקצה.
כט ואת-הקרשים תצפה זהב, ואת-טבעותיהם תעשה זהב--בתים, לבריחים; וציפית את-הבריחים, זהב.
ל והקמות, את-המשכן: כמשפטו--אשר הוראית, בהר.
לא ועשית פרוכת, תכלת וארגמן ותולעת שני--ושש מושזר; מעשה חושב יעשה אותה, כרובים.
לב ונתת אותה, על-ארבעה עמודי שיטים, מצופים זהב, וויהם זהב--על-ארבעה, אדני-כסף.
לג ונתת את-הפרוכת, תחת הקרסים, והבאת שמה מבית לפרוכת, את ארון העדות; והבדילה הפרוכת, לכם, בין הקודש, ובין קודש הקודשים.
לד ונתת, את-הכפורת, על, ארון העדות--בקודש, הקודשים.
לה ושמת את-השולחן, מחוץ לפרוכת, ואת-המנורה נוכח השולחן, על צלע המשכן תימנה; והשולחן--תיתן, על-צלע צפון.
לו ועשית מסך לפתח האוהל, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר, מעשה, רוקם.
לז ועשית למסך, חמישה עמודי שיטים, וציפית אותם זהב, וויהם זהב; ויצקת להם, חמישה אדני נחושת.
פרק כז
א ועשית את-המזבח, עצי שיטים: חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב, רבוע יהיה המזבח, ושלוש אמות, קומתו.
ב ועשית קרנותיו, על ארבע פינותיו--ממנו, תהיינה קרנותיו; וציפית אותו, נחושת.
ג ועשית סירותיו, לדשנו, ויעיו ומזרקותיו, ומזלגותיו ומחתותיו; לכל-כליו, תעשה נחושת.
ד ועשית לו מכבר, מעשה רשת נחושת; ועשית על-הרשת, ארבע טבעות נחושת, על, ארבע קצותיו.
ה ונתת אותה, תחת כרכוב המזבח--מלמטה; והייתה הרשת, עד חצי המזבח.
ו ועשית בדים למזבח, בדי עצי שיטים; וציפית אותם, נחושת.
ז והובא את-בדיו, בטבעות; והיו הבדים, על-שתי צלעות המזבח--בשאת אותו.
ח נבוב לוחות, תעשה אותו: כאשר הראה אותך בהר, כן יעשו.
ט ועשית, את חצר המשכן--לפאת נגב-תימנה קלעים לחצר שש מושזר, מאה באמה אורך, לפיאה, האחת.
י ועמודיו עשרים, ואדניהם עשרים נחושת; ווי העמודים וחשוקיהם, כסף.
יא וכן לפאת צפון באורך, קלעים מאה אורך; ועמודיו עשרים, ואדניהם עשרים נחושת, ווי העמודים וחשוקיהם, כסף.
יב ורוחב החצר לפאת-ים, קלעים חמישים אמה; עמודיהם עשרה, ואדניהם עשרה.
יג ורוחב החצר, לפאת קדמה מזרחה--חמישים אמה.
יד וחמש עשרה אמה קלעים, לכתף; עמודיהם שלושה, ואדניהם שלושה.
טו ולכתף, השנית--חמש עשרה, קלעים; עמודיהם שלושה, ואדניהם שלושה.
טז ולשער החצר מסך עשרים אמה, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר--מעשה רוקם; עמודיהם, ארבעה, ואדניהם, ארבעה.
יז כל-עמודי החצר סביב מחושקים כסף, וויהם כסף; ואדניהם, נחושת.
יח אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים, וקומה חמש אמות--שש מושזר; ואדניהם, נחושת.
יט לכול כלי המשכן, בכול עבודתו, וכל-יתדותיו וכל-יתדות החצר, נחושת.
כ ואתה תצווה את-בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית--למאור: להעלות נר, תמיד.
כא באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על-העדות, יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד-בוקר--לפני יהוה: חוקת עולם לדורותם, מאת בני ישראל.
פרק כח
א ואתה הקרב אליך את-אהרון אחיך ואת-בניו איתו, מתוך בני ישראל--לכהנו-לי: אהרון--נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר, בני אהרון.
ב ועשית בגדי-קודש, לאהרון אחיך, לכבוד, ולתפארת.
ג ואתה, תדבר אל-כל-חכמי-לב, אשר מילאתיו, רוח חכמה; ועשו את-בגדי אהרון, לקדשו--לכהנו-לי.
ד ואלה הבגדים אשר יעשו, חושן ואיפוד ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט; ועשו בגדי-קודש לאהרון אחיך, ולבניו--לכהנו-לי.
ה והם יקחו את-הזהב, ואת-התכלת ואת-הארגמן, ואת-תולעת השני, ואת-השש.
ו ועשו, את-האיפוד: זהב תכלת וארגמן תולעת שני, ושש מושזר--מעשה חושב.
ז שתי כתפות חוברות, יהיה-לו אל-שני קצותיו--וחובר.
ח וחשב אפודתו אשר עליו, כמעשהו ממנו יהיה: זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני--ושש מושזר.
ט ולקחת, את-שתי אבני-שוהם; ופיתחת עליהם, שמות בני ישראל.
י שישה, משמותם, על, האבן האחת; ואת-שמות השישה הנותרים, על-האבן השנית--כתולדותם.
יא מעשה חרש, אבן--פיתוחי חותם תפתח את-שתי האבנים, על-שמות בני ישראל; מוסבות משבצות זהב, תעשה אותם.
יב ושמת את-שתי האבנים, על כתפות האיפוד, אבני זיכרון, לבני ישראל; ונשא אהרון את-שמותם לפני יהוה, על-שתי כתפיו--לזיכרון.
יג ועשית משבצות, זהב.
יד ושתי שרשרות זהב טהור, מגבלות תעשה אותם מעשה עבות; ונתת את-שרשרות העבותות, על-המשבצות.
טו ועשית חושן משפט, מעשה חושב--כמעשה איפוד, תעשנו; זהב תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש מושזר--תעשה אותו.
טז רבוע יהיה, כפול; זרת אורכו, וזרת רוחבו.
יז ומילאת בו מילואת אבן, ארבעה טורים אבן: טור, אודם פטדה וברקת--הטור, האחד.
יח והטור, השני--נופך ספיר, ויהלום.
יט והטור, השלישי--לשם שבו, ואחלמה.
כ והטור, הרביעי--תרשיש ושוהם, וישפה; משובצים זהב יהיו, במילואותם.
כא והאבנים תהיינה על-שמות בני-ישראל, שתים עשרה--על-שמותם; פיתוחי חותם, איש על-שמו, תהיינה, לשני עשר שבט.
כב ועשית על-החושן שרשות גבלות, מעשה עבות, זהב, טהור.
כג ועשית, על-החושן, שתי, טבעות זהב; ונתת, את-שתי הטבעות, על-שני, קצות החושן.
כד ונתת, את-שתי עבותות הזהב, על-שתי, הטבעות--אל-קצות, החושן.
כה ואת שתי קצות שתי העבותות, תיתן על-שתי המשבצות; ונתת על-כתפות האיפוד, אל-מול פניו.
כו ועשית, שתי טבעות זהב, ושמת אותם, על-שני קצות החושן--על-שפתו, אשר אל-עבר האיפוד ביתה.
כז ועשית, שתי טבעות זהב, ונתת אותם על-שתי כתפות האיפוד מלמטה ממול פניו, לעומת מחברתו--ממעל, לחשב האיפוד.
כח וירכסו את-החושן מטבעותיו אל-טבעות האיפוד, בפתיל תכלת, להיות, על-חשב האיפוד; ולא-ייזח החושן, מעל האיפוד.
כט ונשא אהרון את-שמות בני-ישראל בחושן המשפט, על-ליבו--בבואו אל-הקודש: לזיכרון לפני-יהוה, תמיד.
ל ונתת אל-חושן המשפט, את-האורים ואת-התומים, והיו על-לב אהרון, בבואו לפני יהוה; ונשא אהרון את-משפט בני-ישראל על-ליבו, לפני יהוה--תמיד.
לא ועשית את-מעיל האיפוד, כליל תכלת.
לב והיה פי-ראשו, בתוכו; שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג, כפי תחרא יהיה-לו--לא ייקרע.
לג ועשית על-שוליו, רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני--על-שוליו, סביב; ופעמוני זהב בתוכם, סביב.
לד פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על-שולי המעיל, סביב.
לה והיה על-אהרון, לשרת; ונשמע קולו בבואו אל-הקודש לפני יהוה, ובצאתו--ולא ימות.
לו ועשית ציץ, זהב טהור; ופיתחת עליו פיתוחי חותם, קודש ליהוה.
לז ושמת אותו על-פתיל תכלת, והיה על-המצנפת; אל-מול פני-המצנפת, יהיה.
לח והיה, על-מצח אהרון, ונשא אהרון את-עוון הקודשים אשר יקדישו בני ישראל, לכל-מתנות קודשיהם; והיה על-מצחו תמיד, לרצון להם לפני יהוה.
לט ושיבצת הכתונת שש, ועשית מצנפת שש; ואבנט תעשה, מעשה רוקם.
מ ולבני אהרון תעשה כותונות, ועשית להם אבנטים; ומגבעות תעשה להם, לכבוד ולתפארת.
מא והלבשת אותם את-אהרון אחיך, ואת-בניו איתו; ומשחת אותם ומילאת את-ידם, וקידשת אותם--וכיהנו לי.
מב ועשה להם מכנסי-בד, לכסות בשר ערווה; ממותניים ועד-ירכיים, יהיו.
מג והיו על-אהרון ועל-בניו בבואם אל-אוהל מועד, או בגשתם אל-המזבח לשרת בקודש, ולא-ישאו עוון, ומתו: חוקת עולם לו, ולזרעו אחריו.
פרק כט
א וזה הדבר אשר-תעשה להם, לקדש אותם--לכהן לי: לקח פר אחד בן-בקר, ואילים שניים--תמימים.
ב ולחם מצות, וחלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות, משוחים בשמן; סולת חיטים, תעשה אותם.
ג ונתת אותם על-סל אחד, והקרבת אותם בסל; ואת-הפר--ואת, שני האילים.
ד ואת-אהרון ואת-בניו תקריב, אל-פתח אוהל מועד; ורחצת אותם, במים.
ה ולקחת את-הבגדים, והלבשת את-אהרון את-הכותונת, ואת מעיל האיפוד, ואת-האיפוד ואת-החושן; ואפדת לו, בחשב האיפוד.
ו ושמת המצנפת, על-ראשו; ונתת את-נזר הקודש, על-המצנפת.
ז ולקחת את-שמן המשחה, ויצקת על-ראשו; ומשחת, אותו.
ח ואת-בניו, תקריב; והלבשתם, כותונות.
ט וחגרת אותם אבנט אהרון ובניו, וחבשת להם מגבעות, והייתה להם כהונה, לחוקת עולם; ומילאת יד-אהרון, ויד-בניו.
י והקרבת, את-הפר, לפני, אוהל מועד; וסמך אהרון ובניו את-ידיהם, על-ראש הפר.
יא ושחטת את-הפר, לפני יהוה, פתח, אוהל מועד.
יב ולקחת מדם הפר, ונתת על-קרנות המזבח באצבעך; ואת-כל-הדם תשפוך, אל-יסוד המזבח.
יג ולקחת, את-כל-החלב המכסה את-הקרב, ואת היותרת על-הכבד, ואת שתי הכליות ואת-החלב אשר עליהן; והקטרת, המזבחה.
יד ואת-בשר הפר, ואת-עורו ואת-פרשו, תשרוף באש, מחוץ למחנה: חטאת, הוא.
טו ואת-האיל האחד, תיקח; וסמכו אהרון ובניו, את-ידיהם--על-ראש האיל.
טז ושחטת, את-האיל; ולקחת, את-דמו, וזרקת על-המזבח, סביב.
יז ואת-האיל--תנתח, לנתחיו; ורחצת קרבו וכרעיו, ונתת על-נתחיו ועל-ראשו.
יח והקטרת את-כל-האיל המזבחה, עולה הוא ליהוה; ריח ניחוח, אישה ליהוה הוא.
יט ולקחת, את האיל השני; וסמך אהרון ובניו את-ידיהם, על-ראש האיל.
כ ושחטת את-האיל, ולקחת מדמו ונתת על-תנוך אוזן אהרון ועל-תנוך אוזן בניו הימנית, ועל-בוהן ידם הימנית, ועל-בוהן רגלם הימנית; וזרקת את-הדם על-המזבח, סביב.
כא ולקחת מן-הדם אשר על-המזבח, ומשמן המשחה, והזית על-אהרון ועל-בגדיו, ועל-בניו ועל-בגדי בניו איתו; וקדש הוא ובגדיו, ובניו ובגדי בניו איתו.
כב ולקחת מן-האיל החלב והאליה ואת-החלב המכסה את-הקרב, ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת-החלב אשר עליהן, ואת, שוק הימין: כי איל מילואים, הוא.
כג וכיכר לחם אחת, וחלת לחם שמן אחת--ורקיק אחד: מסל, המצות, אשר, לפני יהוה.
כד ושמת הכול--על כפי אהרון, ועל כפי בניו; והנפת אותם תנופה, לפני יהוה.
כה ולקחת אותם מידם, והקטרת המזבחה על-העולה; לריח ניחוח לפני יהוה, אישה הוא ליהוה.
כו ולקחת את-החזה, מאיל המילואים אשר לאהרון, והנפת אותו תנופה, לפני יהוה; והיה לך, למנה.
כז וקידשת את חזה התנופה, ואת שוק התרומה, אשר הונף, ואשר הורם: מאיל, המילואים--מאשר לאהרון, ומאשר לבניו.
כח והיה לאהרון ולבניו לחוק-עולם, מאת בני ישראל, כי תרומה, הוא; ותרומה יהיה מאת בני-ישראל, מזבחי שלמיהם--תרומתם, ליהוה.
כט ובגדי הקודש אשר לאהרון, יהיו לבניו אחריו, למושחה בהם, ולמלא-בם את-ידם.
ל שבעת ימים, ילבשם הכוהן תחתיו--מבניו: אשר יבוא אל-אוהל מועד, לשרת בקודש.
לא ואת איל המילואים, תיקח; ובישלת את-בשרו, במקום קדוש.
לב ואכל אהרון ובניו את-בשר האיל, ואת-הלחם אשר בסל, פתח, אוהל מועד.
לג ואכלו אותם אשר כופר בהם, למלא את-ידם לקדש אותם; וזר לא-יאכל, כי-קודש הם.
לד ואם-ייוותר מבשר המילואים, ומן-הלחם--עד-הבוקר: ושרפת את-הנותר באש, לא ייאכל כי-קודש הוא.
לה ועשית לאהרון ולבניו, ככה, ככול אשר-ציוויתי, אותכה; שבעת ימים, תמלא ידם.
לו ופר חטאת תעשה ליום, על-הכיפורים, וחיטאת על-המזבח, בכפרך עליו; ומשחת אותו, לקדשו.
לז שבעת ימים, תכפר על-המזבח, וקידשת, אותו; והיה המזבח קודש קודשים, כל-הנוגע במזבח יקדש.
לח וזה, אשר תעשה על-המזבח: כבשים בני-שנה שניים ליום, תמיד.
לט את-הכבש האחד, תעשה בבוקר; ואת הכבש השני, תעשה בין הערביים.
מ ועישרון סולת בלול בשמן כתית, רבע ההין, ונסך, רביעית ההין יין--לכבש, האחד.
מא ואת הכבש השני, תעשה בין הערביים: כמנחת הבוקר וכנסכה, תעשה-לה, לריח ניחוח, אישה ליהוה.
מב עולת תמיד לדורותיכם, פתח אוהל-מועד לפני יהוה, אשר איוועד לכם שמה, לדבר אליך שם.
מג ונועדתי שמה, לבני ישראל; ונקדש, בכבודי.
מד וקידשתי את-אוהל מועד, ואת-המזבח; ואת-אהרון ואת-בניו אקדש, לכהן לי.
מה ושכנתי, בתוך בני ישראל; והייתי להם, לאלוהים.
מו וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצריים, לשוכני בתוכם: אני, יהוה אלוהיהם.
פרק ל
א ועשית מזבח, מקטר קטורת; עצי שיטים, תעשה אותו.
ב אמה אורכו ואמה רוחבו, רבוע יהיה, ואמתיים, קומתו; ממנו, קרנותיו.
ג וציפית אותו זהב טהור, את-גגו ואת-קירותיו סביב--ואת-קרנותיו; ועשית לו זר זהב, סביב.
ד ושתי טבעות זהב תעשה-לו מתחת לזרו, על שתי צלעותיו--תעשה, על-שני צידיו; והיה לבתים לבדים, לשאת אותו בהמה.
ה ועשית את-הבדים, עצי שיטים; וציפית אותם, זהב.
ו ונתת אותו לפני הפרוכת, אשר על-ארון העדות--לפני הכפורת, אשר על-העדות, אשר איוועד לך, שמה.
ז והקטיר עליו אהרון, קטורת סמים; בבוקר בבוקר, בהיטיבו את-הנרות--יקטירנה.
ח ובהעלות אהרון את-הנרות בין הערביים, יקטירנה--קטורת תמיד לפני יהוה, לדורותיכם.
ט לא-תעלו עליו קטורת זרה, ועולה ומנחה; ונסך, לא תיסכו עליו.
י וכיפר אהרון על-קרנותיו, אחת בשנה: מדם חטאת הכיפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם--קודש-קודשים הוא, ליהוה.
יא וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יב כי תישא את-ראש בני-ישראל, לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו ליהוה, בפקוד אותם; ולא-יהיה בהם נגף, בפקוד אותם.
יג זה ייתנו, כל-העובר על-הפקודים--מחצית השקל, בשקל הקודש: עשרים גרה, השקל--מחצית השקל, תרומה ליהוה.
יד כול, העובר על-הפקודים, מבן עשרים שנה, ומעלה--ייתן, תרומת יהוה.
טו העשיר לא-ירבה, והדל לא ימעיט, ממחצית, השקל--לתת את-תרומת יהוה, לכפר על-נפשותיכם.
טז ולקחת את-כסף הכיפורים, מאת בני ישראל, ונתת אותו, על-עבודת אוהל מועד; והיה לבני ישראל לזיכרון לפני יהוה, לכפר על-נפשותיכם.
יז וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יח ועשית כיור נחושת, וכנו נחושת--לרוחצה; ונתת אותו, בין-אוהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה, מים.
יט ורחצו אהרון ובניו, ממנו, את-ידיהם, ואת-רגליהם.
כ בבואם אל-אוהל מועד, ירחצו-מים--ולא ימותו; או בגשתם אל-המזבח לשרת, להקטיר אישה ליהוה.
כא ורחצו ידיהם ורגליהם, ולא ימותו; והייתה להם חוק-עולם לו ולזרעו, לדורותם.
כב וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
כג ואתה קח-לך, בשמים ראש, מור-דרור חמש מאות, וקינמון-בשם מחציתו חמישים ומאתיים; וקנה-בושם, חמישים ומאתיים.
כד וקידה, חמש מאות בשקל הקודש; ושמן זית, הין.
כה ועשית אותו, שמן משחת-קודש--רוקח מרקחת, מעשה רוקח; שמן משחת-קודש, יהיה.
כו ומשחת בו, את-אוהל מועד, ואת, ארון העדות.
כז ואת-השולחן, ואת-כל-כליו, ואת-המנורה, ואת-כליה; ואת, מזבח הקטורת.
כח ואת-מזבח העולה, ואת-כל-כליו; ואת-הכיור, ואת-כנו.
כט וקידשת אותם, והיו קודש קודשים; כל-הנוגע בהם, יקדש.
ל ואת-אהרון ואת-בניו, תמשח; וקידשת אותם, לכהן לי.
לא ואל-בני ישראל, תדבר לאמור: שמן משחת-קודש יהיה זה, לי--לדורותיכם.
לב על-בשר אדם, לא ייסך, ובמתכונתו, לא תעשו כמוהו; קודש הוא, קודש יהיה לכם.
לג איש אשר ירקח כמוהו, ואשר ייתן ממנו על-זר--ונכרת, מעמיו.
לד ויאמר יהוה אל-משה קח-לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים, ולבונה זכה: בד בבד, יהיה.
לה ועשית אותה קטורת, רוקח מעשה רוקח, ממולח, טהור קודש.
לו ושחקת ממנה, הדק, ונתת ממנה לפני העדות באוהל מועד, אשר איוועד לך שמה; קודש קודשים, תהיה לכם.
לז והקטורת, אשר תעשה--במתכונתה, לא תעשו לכם; קודש תהיה לך, ליהוה.
לח איש אשר-יעשה כמוה, להריח בה--ונכרת, מעמיו.
פרק לא
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב ראה, קראתי בשם, בצלאל בן-אורי בן-חור, למטה יהודה.
ג ואמלא אותו, רוח אלוהים, בחכמה ובתבונה ובדעת, ובכל-מלאכה.
ד לחשוב, מחשבות; לעשות בזהב ובכסף, ובנחושת.
ה ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ; לעשות, בכל-מלאכה.
ו ואני הנה נתתי איתו, את אוהליאב בן-אחיסמך למטה-דן, ובלב כל-חכם-לב, נתתי חכמה; ועשו, את כל-אשר ציוויתיך.
ז את אוהל מועד, ואת-הארון לעדות, ואת-הכפורת, אשר עליו; ואת, כל-כלי האוהל.
ח ואת-השולחן, ואת-כליו, ואת-המנורה הטהורה, ואת-כל-כליה; ואת, מזבח הקטורת.
ט ואת-מזבח העולה, ואת-כל-כליו; ואת-הכיור, ואת-כנו.
י ואת, בגדי השרד; ואת-בגדי הקודש לאהרון הכוהן, ואת-בגדי בניו לכהן.
יא ואת שמן המשחה ואת-קטורת הסמים, לקודש: ככול אשר-ציוויתיך, יעשו.
יב ויאמר יהוה, אל-משה לאמור.
יג ואתה דבר אל-בני ישראל, לאמור, אך את-שבתותיי, תשמורו: כי אות היא ביני וביניכם, לדורותיכם--לדעת, כי אני יהוה מקדשכם.
יד ושמרתם, את-השבת, כי קודש היא, לכם; מחלליה, מות יומת--כי כל-העושה בה מלאכה, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה.
טו ששת ימים, ייעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון קודש, ליהוה; כל-העושה מלאכה ביום השבת, מות יומת.
טז ושמרו בני-ישראל, את-השבת, לעשות את-השבת לדורותם, ברית עולם.
יז ביני, ובין בני ישראל--אות היא, לעולם: כי-ששת ימים, עשה יהוה את-השמיים ואת-הארץ, וביום השביעי, שבת ויינפש.
יח וייתן אל-משה, ככלותו לדבר איתו בהר סיניי, שני, לוחות העדות--לוחות אבן, כתובים באצבע אלוהים.
פרק לב
א וירא העם, כי-בושש משה לרדת מן-ההר; וייקהל העם על-אהרון, ויאמרו אליו קום עשה-לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו--כי-זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצריים, לא ידענו מה-היה לו.
ב ויאמר אליהם, אהרון, פרקו נזמי הזהב, אשר באוזני נשיכם בניכם ובנותיכם; והביאו, אליי.
ג ויתפרקו, כל-העם, את-נזמי הזהב, אשר באוזניהם; ויביאו, אל-אהרון.
ד וייקח מידם, ויצר אותו בחרט, ויעשהו, עגל מסכה; ויאמרו--אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצריים.
ה וירא אהרון, וייבן מזבח לפניו; ויקרא אהרון ויאמר, חג ליהוה מחר.
ו וישכימו, ממוחרת, ויעלו עולות, ויגישו שלמים; ויישב העם לאכול ושתה, ויקומו לצחק.
ז וידבר יהוה, אל-משה: לך-רד--כי שיחת עמך, אשר העלית מארץ מצריים.
ח סרו מהר, מן-הדרך אשר ציוויתים--עשו להם, עגל מסכה; וישתחוו-לו, ויזבחו-לו, ויאמרו, אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים.
ט ויאמר יהוה, אל-משה: ראיתי את-העם הזה, והנה עם-קשה-עורף הוא.
י ועתה הניחה לי, וייחר-אפי בהם ואכלם; ואעשה אותך, לגוי גדול.
יא ויחל משה, את-פני יהוה אלוהיו; ויאמר, למה יהוה יחרה אפך בעמך, אשר הוצאת מארץ מצריים, בכוח גדול וביד חזקה.
יב למה יאמרו מצריים לאמור, ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים, ולכלותם, מעל פני האדמה; שוב מחרון אפך, והינחם על-הרעה לעמך.
יג זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, אשר נשבעת להם בך, ותדבר אליהם, ארבה את-זרעכם ככוכבי השמיים; וכל-הארץ הזאת אשר אמרתי, אתן לזרעכם, ונחלו, לעולם.
יד ויינחם, יהוה, על-הרעה, אשר דיבר לעשות לעמו.
טו וייפן ויירד משה, מן-ההר, ושני לוחות העדות, בידו: לוחות, כתובים משני עבריהם--מזה ומזה, הם כתובים.
טז והלוחות--מעשה אלוהים, המה; והמכתב, מכתב אלוהים הוא--חרות, על-הלוחות.
יז וישמע יהושוע את-קול העם, בריעו; ויאמר, אל-משה, קול מלחמה, במחנה.
יח ויאמר, אין קול ענות גבורה, ואין קול, ענות חלושה; קול ענות, אנוכי שומע.
יט ויהי, כאשר קרב אל-המחנה, וירא את-העגל, ומחולות; וייחר-אף משה, וישלך מידיו את-הלוחות, וישבר אותם, תחת ההר.
כ וייקח את-העגל אשר עשו, וישרוף באש, ויטחן, עד אשר-דק; וייזר על-פני המים, וישק את-בני ישראל.
כא ויאמר משה אל-אהרון, מה-עשה לך העם הזה: כי-הבאת עליו, חטאה גדולה.
כב ויאמר אהרון, אל-ייחר אף אדוני; אתה ידעת את-העם, כי ברע הוא.
כג ויאמרו לי--עשה-לנו אלוהים, אשר ילכו לפנינו: כי-זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצריים--לא ידענו, מה-היה לו.
כד ואומר להם למי זהב, התפרקו וייתנו-לי; ואשליכהו באש, וייצא העגל הזה.
כה וירא משה את-העם, כי פרוע הוא: כי-פרעו אהרון, לשמצה בקמיהם.
כו ויעמוד משה, בשער המחנה, ויאמר, מי ליהוה אליי; וייאספו אליו, כל-בני לוי.
כז ויאמר להם, כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, שימו איש-חרבו, על-ירכו; עברו ושובו משער לשער, במחנה, והרגו איש-את-אחיו ואיש את-ריעהו, ואיש את-קרובו.
כח ויעשו בני-לוי, כדבר משה; וייפול מן-העם ביום ההוא, כשלושת אלפי איש.
כט ויאמר משה, מלאו ידכם היום ליהוה, כי איש בבנו, ובאחיו--ולתת עליכם היום, ברכה.
ל ויהי, ממוחרת, ויאמר משה אל-העם, אתם חטאתם חטאה גדולה; ועתה אעלה אל-יהוה, אוליי אכפרה בעד חטאתכם.
לא וישב משה אל-יהוה, ויאמר: אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם, אלוהי זהב.
לב ועתה, אם-תישא חטאתם; ואם-אין--מחני נא, מספרך אשר כתבת.
לג ויאמר יהוה, אל-משה: מי אשר חטא-לי, אמחנו מספרי.
לד ועתה לך נחה את-העם, אל אשר-דיברתי לך--הנה מלאכי, ילך לפניך; וביום פוקדי, ופקדתי עליהם חטאתם.
לה וייגוף יהוה, את-העם, על אשר עשו את-העגל, אשר עשה אהרון.
פרק לג
א וידבר יהוה אל-משה, לך עלה מזה--אתה והעם, אשר העלית מארץ מצריים: אל-הארץ, אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקוב לאמור, לזרעך, אתננה.
ב ושלחתי לפניך, מלאך; וגירשתי, את-הכנעני האמורי, והחיתי והפריזי, החיווי והיבוסי.
ג אל-ארץ זבת חלב, ודבש: כי לא אעלה בקרבך, כי עם-קשה-עורף אתה--פן-אכלך, בדרך.
ד וישמע העם, את-הדבר הרע הזה--ויתאבלו; ולא-שתו איש עדייו, עליו.
ה ויאמר יהוה אל-משה, אמור אל-בני-ישראל אתם עם-קשה-עורף--רגע אחד אעלה בקרבך, וכיליתיך; ועתה, הורד עדייך מעליך, ואדעה, מה אעשה-לך.
ו ויתנצלו בני-ישראל את-עדיים, מהר חורב.
ז ומשה ייקח את-האוהל ונטה-לו מחוץ למחנה, הרחק מן-המחנה, וקרא לו, אוהל מועד; והיה, כל-מבקש יהוה, ייצא אל-אוהל מועד, אשר מחוץ למחנה.
ח והיה, כצאת משה אל-האוהל, יקומו כל-העם, וניצבו איש פתח אוהלו; והביטו אחרי משה, עד-בואו האוהלה.
ט והיה, כבוא משה האוהלה, יירד עמוד הענן, ועמד פתח האוהל; ודיבר, עם-משה.
י וראה כל-העם את-עמוד הענן, עומד פתח האוהל; וקם כל-העם והשתחוו, איש פתח אוהלו.
יא ודיבר יהוה אל-משה פנים אל-פנים, כאשר ידבר איש אל-ריעהו; ושב, אל-המחנה, ומשרתו יהושוע בן-נון נער, לא ימיש מתוך האוהל.
יב ויאמר משה אל-יהוה, ראה אתה אומר אליי העל את-העם הזה, ואתה לא הודעתני, את אשר-תשלח עימי; ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם-מצאת חן בעיניי.
יג ועתה אם-נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את-דרכיך, ואדעך, למען אמצא-חן בעיניך; וראה, כי עמך הגוי הזה.
יד ויאמר: פניי ילכו, והניחותי לך.
טו ויאמר, אליו: אם-אין פניך הולכים, אל-תעלנו מזה.
טז ובמה ייוודע איפוא, כי-מצאתי חן בעיניך אני ועמך--הלוא, בלכתך עימנו; ונפלינו, אני ועמך, מכל-העם, אשר על-פני האדמה.
יז ויאמר יהוה אל-משה, גם את-הדבר הזה אשר דיברת אעשה: כי-מצאת חן בעיניי, ואדעך בשם.
יח ויאמר: הראני נא, את-כבודך.
יט ויאמר, אני אעביר כל-טובי על-פניך, וקראתי בשם יהוה, לפניך; וחנותי את-אשר אחון, וריחמתי את-אשר ארחם.
כ ויאמר, לא תוכל לראות את-פניי: כי לא-יראני האדם, וחי.
כא ויאמר יהוה, הנה מקום איתי; וניצבת, על-הצור.
כב והיה בעבור כבודי, ושמתיך בנקרת הצור; ושכותי כפי עליך, עד-עוברי.
כג והסירותי, את-כפי, וראית, את-אחוריי; ופניי, לא ייראו.
פרק לד
א ויאמר יהוה אל-משה, פסול-לך שני-לוחות אבנים כראשונים; וכתבתי, על-הלוחות, את-הדברים, אשר היו על-הלוחות הראשונים אשר שיברת.
ב והיה נכון, לבוקר; ועלית בבוקר אל-הר סיניי, וניצבת לי שם על-ראש ההר.
ג ואיש לא-יעלה עימך, וגם-איש אל-יירא בכל-ההר; גם-הצאן והבקר אל-ירעו, אל-מול ההר ההוא.
ד ויפסול שני-לוחות אבנים כראשונים, וישכם משה בבוקר ויעל אל-הר סיניי, כאשר ציווה יהוה, אותו; וייקח בידו, שני לוחות אבנים.
ה ויירד יהוה בענן, ויתייצב עימו שם; ויקרא בשם, יהוה.
ו ויעבור יהוה על-פניו, ויקרא, יהוה יהוה, אל רחום וחנון--ארך אפיים, ורב-חסד ואמת.
ז נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה; ונקה, לא ינקה--פוקד עוון אבות על-בנים ועל-בני בנים, על-שילשים ועל-ריבעים.
ח וימהר, משה; וייקוד ארצה, וישתחו.
ט ויאמר אם-נא מצאתי חן בעיניך, אדוניי, ילך-נא אדוניי, בקרבנו: כי עם-קשה-עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו.
י ויאמר, הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל-עמך אעשה נפלאות, אשר לא-נבראו בכל-הארץ ובכל-הגויים; וראה כל-העם אשר-אתה בקרבו את-מעשה יהוה, כי-נורא הוא, אשר אני, עושה עימך.
יא שמור-לך--את אשר אנוכי, מצווך היום; הנני גורש מפניך, את-האמורי והכנעני, והחיתי והפריזי, והחיווי והיבוסי.
יב הישמר לך, פן-תכרות ברית ליושב הארץ, אשר אתה, בא עליה: פן-יהיה למוקש, בקרבך.
יג כי את-מזבחותם תיתוצון, ואת-מצבותם תשברון; ואת-אשריו, תכרותון.
יד כי לא תשתחווה, לאל אחר: כי יהוה קנא שמו, אל קנא הוא.
טו פן-תכרות ברית, ליושב הארץ; וזנו אחרי אלוהיהם, וזבחו לאלוהיהם, וקרא לך, ואכלת מזבחו.
טז ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו, אחרי אלוהיהן, והזנו את-בניך, אחרי אלוהיהן.
יז אלוהי מסכה, לא תעשה-לך.
יח את-חג המצות, תשמור--שבעת ימים תאכל מצות אשר ציוויתיך, למועד חודש האביב: כי בחודש האביב, יצאת ממצריים.
יט כל-פטר רחם, לי; וכל-מקנך תיזכר, פטר שור ושה.
כ ופטר חמור תפדה בשה, ואם-לא תפדה וערפתו; כול בכור בניך תפדה, ולא-ייראו פניי ריקם.
כא ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות; בחריש ובקציר, תשבות.
כב וחג שבועות תעשה לך, ביכורי קציר חיטים; וחג, האסיף--תקופת, השנה.
כג שלוש פעמים, בשנה--ייראה, כל-זכורך, את-פני האדון יהוה, אלוהי ישראל.
כד כי-אוריש גויים מפניך, והרחבתי את-גבולך; ולא-יחמוד איש, את-ארצך, בעלותך ליראות את-פני יהוה אלוהיך, שלוש פעמים בשנה.
כה לא-תשחט על-חמץ, דם-זבחי; ולא-ילין לבוקר, זבח חג הפסח.
כו ראשית, ביכורי אדמתך, תביא, בית יהוה אלוהיך; לא-תבשל גדי, בחלב אימו.
כז ויאמר יהוה אל-משה, כתוב-לך את-הדברים האלה: כי על-פי הדברים האלה, כרתי איתך ברית--ואת-ישראל.
כח ויהי-שם עם-יהוה, ארבעים יום וארבעים לילה--לחם לא אכל, ומים לא שתה; ויכתוב על-הלוחות, את דברי הברית--עשרת, הדברים.
כט ויהי, ברדת משה מהר סיניי, ושני לוחות העדות ביד-משה, ברדתו מן-ההר; ומשה לא-ידע, כי קרן עור פניו--בדברו איתו.
ל וירא אהרון וכל-בני ישראל, את-משה, והנה קרן, עור פניו; וייראו, מגשת אליו.
לא ויקרא אליהם משה, וישובו אליו אהרון וכל-הנשיאים בעדה; וידבר משה, אליהם.
לב ואחרי-כן ניגשו, כל-בני ישראל; ויצוום--את כל-אשר דיבר יהוה איתו, בהר סיניי.
לג ויכל משה, מדבר איתם; וייתן על-פניו, מסווה.
לד ובבוא משה לפני יהוה, לדבר איתו, יסיר את-המסווה, עד-צאתו; ויצא, ודיבר אל-בני ישראל, את, אשר יצווה.
לה וראו בני-ישראל, את-פני משה, כי קרן, עור פני משה; והשיב משה את-המסווה על-פניו, עד-בואו לדבר איתו.
פרק לה
א ויקהל משה, את-כל-עדת בני ישראל--ויאמר אליהם: אלה, הדברים, אשר-ציווה יהוה, לעשות אותם.
ב ששת ימים, תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון, ליהוה; כל-העושה בו מלאכה, יומת.
ג לא-תבערו אש, בכול מושבותיכם, ביום, השבת.
ד ויאמר משה, אל-כל-עדת בני-ישראל לאמור: זה הדבר, אשר-ציווה יהוה לאמור.
ה קחו מאיתכם תרומה, ליהוה, כול נדיב ליבו, יביאהא את תרומת יהוה: זהב וכסף, ונחושת.
ו ותכלת וארגמן ותולעת שני, ושש ועיזים.
ז ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים, ועצי שיטים.
ח ושמן, למאור; ובשמים לשמן המשחה, ולקטורת הסמים.
ט ואבני-שוהם--ואבני, מילואים: לאיפוד, ולחושן.
י וכל-חכם-לב, בכם, יבואו ויעשו, את כל-אשר ציווה יהוה.
יא את-המשכן--את-אוהלו, ואת-מכסהו; את-קרסיו, ואת-קרשיו, את-בריחיו, את-עמודיו ואת-אדניו.
יב את-הארון ואת-בדיו, את-הכפורת; ואת, פרוכת המסך.
יג את-השולחן ואת-בדיו, ואת-כל-כליו; ואת, לחם הפנים.
יד ואת-מנורת המאור ואת-כליה, ואת-נרותיה; ואת, שמן המאור.
טו ואת-מזבח הקטורת, ואת-בדיו, ואת שמן המשחה, ואת קטורת הסמים; ואת-מסך הפתח, לפתח המשכן.
טז את מזבח העולה, ואת-מכבר הנחושת אשר-לו, את-בדיו, ואת-כל-כליו; את-הכיור, ואת-כנו.
יז את קלעי החצר, את-עמודיו ואת-אדניה; ואת, מסך שער החצר.
יח את-יתדות המשכן ואת-יתדות החצר, ואת-מיתריהם.
יט את-בגדי השרד, לשרת בקודש: את-בגדי הקודש לאהרון הכוהן, ואת-בגדי בניו לכהן.
כ וייצאו כל-עדת בני-ישראל, מלפני משה.
כא ויבואו, כל-איש אשר-נשאו ליבו; וכול אשר נדבה רוחו אותו, הביאו את-תרומת יהוה למלאכת אוהל מועד ולכל-עבודתו, ולבגדי, הקודש.
כב ויבואו האנשים, על-הנשים; כול נדיב לב, הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל-כלי זהב, וכל-איש, אשר הניף תנופת זהב ליהוה.
כג וכל-איש אשר-נמצא איתו, תכלת וארגמן ותולעת שני--ושש ועיזים; ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים, הביאו.
כד כל-מרים, תרומת כסף ונחושת, הביאו, את תרומת יהוה; וכול אשר נמצא איתו עצי שיטים, לכל-מלאכת העבודה--הביאו.
כה וכל-אישה חכמת-לב, בידיה טוו; ויביאו מטווה, את-התכלת ואת-הארגמן, את-תולעת השני, ואת-השש.
כו וכל-הנשים--אשר נשא ליבן אותנה, בחכמה: טוו, את-העיזים.
כז והנשיאים הביאו--את אבני השוהם, ואת אבני המילואים: לאיפוד, ולחושן.
כח ואת-הבושם, ואת-השמן: למאור--ולשמן המשחה, ולקטורת הסמים.
כט כל-איש ואישה, אשר נדב ליבם אותם, להביא לכל-המלאכה, אשר ציווה יהוה לעשות ביד-משה--הביאו בני-ישראל נדבה, ליהוה.
ל ויאמר משה אל-בני ישראל, ראו קרא יהוה בשם, בצלאל בן-אורי בן-חור, למטה יהודה.
לא וימלא אותו, רוח אלוהים, בחכמה בתבונה ובדעת, ובכל-מלאכה.
לב ולחשוב, מחשבות--לעשות בזהב ובכסף, ובנחושת.
לג ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ; לעשות, בכל-מלאכת מחשבת.
לד ולהורות, נתן בליבו: הוא, ואוהליאב בן-אחיסמך למטה-דן.
לה מילא אותם חכמת-לב, לעשות כל-מלאכת חרש וחושב, ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש, ואורג; עושי, כל-מלאכה, וחושבי, מחשבות.
פרק לו
א ועשה בצלאל ואוהליאב וכול איש חכם-לב, אשר נתן יהוה חכמה ותבונה בהמה, לדעת לעשות, את-כל-מלאכת עבודת הקודש--לכול אשר-ציווה, יהוה.
ב ויקרא משה, אל-בצלאל ואל-אוהליאב, ואל כל-איש חכם-לב, אשר נתן יהוה חכמה בליבו--כול אשר נשאו ליבו, לקורבה אל-המלאכה לעשות אותה.
ג ויקחו מלפני משה, את כל-התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקודש--לעשות אותה; והם הביאו אליו עוד, נדבה--בבוקר בבוקר.
ד ויבואו, כל-החכמים, העושים, את כל-מלאכת הקודש--איש-איש ממלאכתו, אשר-המה עושים.
ה ויאמרו אל-משה לאמור, מרבים העם להביא, מדי העבודה למלאכה, אשר-ציווה יהוה לעשות אותה.
ו ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמור, איש ואישה אל-יעשו-עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא העם, מהביא.
ז והמלאכה, הייתה דיים לכל-המלאכה--לעשות אותה; והותר.
ח ויעשו כל-חכם-לב בעושי המלאכה, את-המשכן--עשר יריעות: שש מושזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני--כרובים מעשה חושב, עשה אותם.
ט אורך היריעה האחת, שמונה ועשרים באמה, ורוחב ארבע באמה, היריעה האחת: מידה אחת, לכל-היריעות.
י ויחבר את-חמש היריעות, אחת אל-אחת; וחמש יריעות חיבר, אחת אל-אחת.
יא ויעש לולאות תכלת, על שפת היריעה האחת, מקצה, במחברת; כן עשה, בשפת היריעה, הקיצונה, במחברת השנית.
יב חמישים לולאות, עשה ביריעה האחת, וחמישים לולאות עשה בקצה היריעה, אשר במחברת השנית: מקבילות, הלולאות--אחת, אל-אחת.
יג ויעש, חמישים קרסי זהב; ויחבר את-היריעות אחת אל-אחת, בקרסים, ויהי המשכן, אחד.
יד ויעש יריעות עיזים, לאוהל על-המשכן: עשתי-עשרה יריעות, עשה אותם.
טו אורך היריעה האחת, שלושים באמה, וארבע אמות, רוחב היריעה האחת: מידה אחת, לעשתי עשרה יריעות.
טז ויחבר את-חמש היריעות, לבד; ואת-שש היריעות, לבד.
יז ויעש לולאות חמישים, על שפת היריעה, הקיצונה, במחברת; וחמישים לולאות, עשה על-שפת היריעה, החוברת, השנית.
יח ויעש קרסי נחושת, חמישים, לחבר את-האוהל, להיות אחד.
יט ויעש מכסה לאוהל, עורות אילים מאודמים, ומכסה עורות תחשים, מלמעלה.
כ ויעש את-הקרשים, למשכן, עצי שיטים, עומדים.
כא עשר אמות, אורך הקרש; ואמה וחצי האמה, רוחב הקרש האחד.
כב שתי ידות, לקרש האחד, משולבות, אחת אל-אחת; כן עשה, לכול קרשי המשכן.
כג ויעש את-הקרשים, למשכן: עשרים קרשים, לפאת נגב תימנה.
כד וארבעים, אדני-כסף--עשה, תחת עשרים הקרשים: שני אדנים תחת-הקרש האחד, לשתי ידותיו, ושני אדנים תחת-הקרש האחד, לשתי ידותיו.
כה ולצלע המשכן השנית, לפאת צפון, עשה, עשרים קרשים.
כו וארבעים אדניהם, כסף--שני אדנים, תחת הקרש האחד, ושני אדנים, תחת הקרש האחד.
כז ולירכתי המשכן, ימה, עשה, שישה קרשים.
כח ושני קרשים עשה, למקוצעות המשכן--בירכתיים.
כט והיו תואמים, מלמטה, ויחדיו יהיו תמים אל-ראשו, אל-הטבעת האחת; כן עשה לשניהם, לשני המקצועות.
ל והיו, שמונה קרשים, ואדניהם כסף, שישה עשר אדנים--שני אדנים שני אדנים, תחת הקרש האחד.
לא ויעש בריחי, עצי שיטים--חמישה, לקרשי צלע-המשכן האחת.
לב וחמישה בריחים, לקרשי צלע-המשכן השנית; וחמישה בריחים לקרשי המשכן, לירכתיים ימה.
לג ויעש, את-הבריח התיכון, לברוח בתוך הקרשים, מן-הקצה אל-הקצה.
לד ואת-הקרשים ציפה זהב, ואת-טבעותם עשה זהב--בתים, לבריחים; ויצף את-הבריחים, זהב.
לה ויעש, את-הפרוכת, תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש מושזר; מעשה חושב עשה אותה, כרובים.
לו ויעש לה, ארבעה עמודי שיטים, ויצפם זהב, וויהם זהב; וייצוק להם, ארבעה אדני-כסף.
לז ויעש מסך לפתח האוהל, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר, מעשה, רוקם.
לח ואת-עמודיו חמישה ואת-וויהם, וציפה ראשיהם וחשוקיהם זהב; ואדניהם חמישה, נחושת.
פרק לז
א ויעש בצלאל את-הארון, עצי שיטים: אמתיים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי, קומתו.
ב ויצפהו זהב טהור, מבית ומחוץ; ויעש לו זר זהב, סביב.
ג וייצוק לו, ארבע טבעות זהב, על, ארבע פעמותיו; ושתי טבעות, על-צלעו האחת, ושתי טבעות, על-צלעו השנית.
ד ויעש בדי, עצי שיטים; ויצף אותם, זהב.
ה ויבא את-הבדים בטבעות, על צלעות הארון, לשאת, את-הארון.
ו ויעש כפורת, זהב טהור: אמתיים וחצי אורכה, ואמה וחצי רוחבה.
ז ויעש שני כרובים, זהב; מקשה עשה אותם, משני קצות הכפורת.
ח כרוב-אחד מקצה מזה, וכרוב-אחד מקצה מזה; מן-הכפורת עשה את-הכרובים, משני קצותיו.
ט ויהיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על-הכפורת, ופניהם, איש אל-אחיו; אל-הכפורת--היו, פני הכרובים.
י ויעש את-השולחן, עצי שיטים: אמתיים אורכו ואמה רוחבו, ואמה וחצי קומתו.
יא ויצף אותו, זהב טהור; ויעש לו זר זהב, סביב.
יב ויעש לו מסגרת טופח, סביב; ויעש זר-זהב למסגרתו, סביב.
יג וייצוק לו, ארבע טבעות זהב; וייתן, את-הטבעות, על ארבע הפיאות, אשר לארבע רגליו.
יד לעומת, המסגרת, היו, הטבעות; בתים, לבדים, לשאת, את-השולחן.
טו ויעש את-הבדים עצי שיטים, ויצף אותם זהב, לשאת, את-השולחן.
טז ויעש את-הכלים אשר על-השולחן, את-קערותיו ואת-כפותיו ואת מנקייותיו, ואת-הקשוות, אשר יוסך בהן--זהב, טהור.
יז ויעש את-המנורה, זהב טהור; מקשה עשה את-המנורה, ירכה וקנה--גביעיה כפתוריה ופרחיה, ממנה היו.
יח ושישה קנים, יוצאים מצידיה: שלושה קני מנורה, מצידה האחד, ושלושה קני מנורה, מצידה השני.
יט שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד, כפתור ופרח, ושלושה גביעים משוקדים בקנה אחד, כפתור ופרח; כן לששת הקנים, היוצאים מן-המנורה.
כ ובמנורה, ארבעה גביעים: משוקדים--כפתוריה, ופרחיה.
כא וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור, תחת-שני הקנים ממנה--לששת, הקנים, היוצאים, ממנה.
כב כפתוריהם וקנותם, ממנה היו; כולה מקשה אחת, זהב טהור.
כג ויעש את-נרותיה, שבעה; ומלקחיה ומחתותיה, זהב טהור.
כד כיכר זהב טהור, עשה אותה, ואת, כל-כליה.
כה ויעש את-מזבח הקטורת, עצי שיטים: אמה אורכו ואמה רוחבו רבוע, ואמתיים קומתו--ממנו, היו קרנותיו.
כו ויצף אותו זהב טהור, את-גגו ואת-קירותיו סביב--ואת-קרנותיו; ויעש לו זר זהב, סביב.
כז ושתי טבעות זהב עשה-לו מתחת לזרו, על שתי צלעותיו, על, שני צידיו--לבתים לבדים, לשאת אותו בהם.
כח ויעש את-הבדים, עצי שיטים; ויצף אותם, זהב.
כט ויעש את-שמן המשחה, קודש, ואת-קטורת הסמים, טהור--מעשה, רוקח.
פרק לח
א ויעש את-מזבח העולה, עצי שיטים: חמש אמות אורכו וחמש-אמות רוחבו, רבוע, ושלוש אמות, קומתו.
ב ויעש קרנותיו, על ארבע פינותיו--ממנו, היו קרנותיו; ויצף אותו, נחושת.
ג ויעש את-כל-כלי המזבח, את-הסירות ואת-היעים ואת-המזרקות, את-המזלגות, ואת-המחתות; כל-כליו, עשה נחושת.
ד ויעש למזבח מכבר, מעשה רשת נחושת, תחת כרכובו מלמטה, עד-חצייו.
ה וייצוק ארבע טבעות, בארבע הקצוות--למכבר הנחושת: בתים, לבדים.
ו ויעש את-הבדים, עצי שיטים; ויצף אותם, נחושת.
ז ויבא את-הבדים בטבעות, על צלעות המזבח, לשאת אותו, בהם; נבוב לוחות, עשה אותו.
ח ויעש, את הכיור נחושת, ואת, כנו נחושת--במראות, הצובאות, אשר צבאו, פתח אוהל מועד.
ט ויעש, את-החצר: לפאת נגב תימנה, קלעי החצר שש מושזר, מאה, באמה.
י עמודיהם עשרים, ואדניהם עשרים נחושת; ווי העמודים וחשוקיהם, כסף.
יא ולפאת צפון, מאה באמה--עמודיהם עשרים, ואדניהם עשרים נחושת; ווי העמודים וחשוקיהם, כסף.
יב ולפאת-ים, קלעים חמישים באמה--עמודיהם עשרה, ואדניהם עשרה; ווי העמודים וחשוקיהם, כסף.
יג ולפאת קדמה מזרחה, חמישים אמה.
יד קלעים חמש-עשרה אמה, אל-הכתף; עמודיהם שלושה, ואדניהם שלושה.
טו ולכתף השנית, מזה ומזה לשער החצר, קלעים, חמש עשרה אמה; עמודיהם שלושה, ואדניהם שלושה.
טז כל-קלעי החצר סביב, שש מושזר.
יז והאדנים לעמודים, נחושת, ווי העמודים וחשוקיהם כסף, וציפוי ראשיהם כסף; והם מחושקים כסף, כול עמודי החצר.
יח ומסך שער החצר, מעשה רוקם--תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש מושזר; ועשרים אמה, אורך, וקומה ברוחב חמש אמות, לעומת קלעי החצר.
יט ועמודיהם, ארבעה, ואדניהם ארבעה, נחושת; וויהם כסף, וציפוי ראשיהם וחשוקיהם כסף.
כ וכל-היתדות למשכן ולחצר, סביב--נחושת.
כא אלה פקודי המשכן משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה: עבודת, הלויים, ביד איתמר, בן-אהרון הכוהן.
כב ובצלאל בן-אורי בן-חור, למטה יהודה, עשה, את כל-אשר-ציווה יהוה את-משה.
כג ואיתו, אוהליאב בן-אחיסמך למטה-דן--חרש וחושב; ורוקם, בתכלת ובארגמן, ובתולעת השני, ובשש.
כד כל-הזהב, העשוי למלאכה, בכול, מלאכת הקודש--ויהי זהב התנופה, תשע ועשרים כיכר, ושבע מאות ושלושים שקל, בשקל הקודש.
כה וכסף פקודי העדה, מאת כיכר; ואלף ושבע מאות וחמישה ושבעים, שקל--בשקל הקודש.
כו בקע, לגולגולת, מחצית השקל, בשקל הקודש--לכול העובר על-הפקודים, מבן עשרים שנה ומעלה, לשש-מאות אלף ושלושת אלפים, וחמש מאות וחמישים.
כז ויהי, מאת כיכר הכסף, לצקת את אדני הקודש, ואת אדני הפרוכת: מאת אדנים למאת הכיכר, כיכר לאדן.
כח ואת-האלף ושבע המאות, וחמישה ושבעים, עשה ווים, לעמודים; וציפה ראשיהם, וחישק אותם.
כט ונחושת התנופה, שבעים כיכר, ואלפיים וארבע-מאות, שקל.
ל ויעש בה, את-אדני פתח אוהל מועד, ואת מזבח הנחושת, ואת-מכבר הנחושת אשר-לו; ואת, כל-כלי המזבח.
לא ואת-אדני החצר סביב, ואת-אדני שער החצר; ואת כל-יתדות המשכן ואת-כל-יתדות החצר, סביב.
פרק לט
א ומן-התכלת והארגמן ותולעת השני, עשו בגדי-שרד לשרת בקודש; ויעשו את-בגדי הקודש, אשר לאהרון, כאשר ציווה יהוה, את-משה.
ב ויעש, את-האיפוד: זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני--ושש מושזר.
ג וירקעו את-פחי הזהב, וקיצץ פתילים, לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן, ובתוך תולעת השני ובתוך השש--מעשה, חושב.
ד כתפות עשו-לו, חוברות--על-שני קצותיו, חובר.
ה וחשב אפודתו אשר עליו, ממנו הוא כמעשהו, זהב תכלת וארגמן ותולעת שני, ושש מושזר--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
ו ויעשו את-אבני השוהם, מוסבות משבצות זהב, מפותחות פיתוחי חותם, על-שמות בני ישראל.
ז וישם אותם, על כתפות האיפוד--אבני זיכרון, לבני ישראל: כאשר ציווה יהוה, את-משה.
ח ויעש את-החושן מעשה חושב, כמעשה איפוד: זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני--ושש מושזר.
ט רבוע היה כפול, עשו את-החושן--זרת אורכו וזרת רוחבו, כפול.
י וימלאו-בו--ארבעה, טורי אבן: טור, אודם פטדה וברקת--הטור, האחד.
יא והטור, השני--נופך ספיר, ויהלום.
יב והטור, השלישי--לשם שבו, ואחלמה.
יג והטור, הרביעי--תרשיש שוהם, וישפה: מוסבות משבצות זהב, במילואותם.
יד והאבנים על-שמות בני-ישראל הנה, שתים עשרה--על-שמותם: פיתוחי חותם איש על-שמו, לשנים עשר שבט.
טו ויעשו על-החושן שרשרות גבלות, מעשה עבות, זהב, טהור.
טז ויעשו, שתי משבצות זהב, ושתי, טבעות זהב; וייתנו, את-שתי הטבעות, על-שני, קצות החושן.
יז וייתנו, שתי העבותות הזהב, על-שתי, הטבעות--על-קצות, החושן.
יח ואת שתי קצות שתי העבותות, נתנו על-שתי המשבצות; וייתנום על-כתפות האיפוד, אל-מול פניו.
יט ויעשו, שתי טבעות זהב, וישימו, על-שני קצות החושן: על-שפתו--אשר אל-עבר האיפוד, ביתה.
כ ויעשו, שתי טבעות זהב, וייתנום על-שתי כתפות האיפוד מלמטה ממול פניו, לעומת מחברתו--ממעל, לחשב האיפוד.
כא וירכסו את-החושן מטבעותיו אל-טבעות האיפוד בפתיל תכלת, להיות על-חשב האיפוד, ולא-ייזח החושן, מעל האיפוד--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
כב ויעש את-מעיל האיפוד, מעשה אורג, כליל, תכלת.
כג ופי-המעיל בתוכו, כפי תחרא; שפה לפיו סביב, לא ייקרע.
כד ויעשו, על-שולי המעיל, רימוני, תכלת וארגמן ותולעת שני--מושזר.
כה ויעשו פעמוני, זהב טהור; וייתנו את-הפעמונים בתוך הרימונים, על-שולי המעיל סביב--בתוך, הרימונים.
כו פעמון ורימון פעמון ורימון, על-שולי המעיל סביב, לשרת, כאשר ציווה יהוה את-משה.
כז ויעשו את-הכותנות שש, מעשה אורג, לאהרון, ולבניו.
כח ואת המצנפת שש, ואת-פארי המגבעות שש, ואת-מכנסי הבד, שש מושזר.
כט ואת-האבנט שש מושזר, ותכלת וארגמן ותולעת שני--מעשה רוקם: כאשר ציווה יהוה, את-משה.
ל ויעשו את-ציץ נזר-הקודש, זהב טהור; ויכתבו עליו, מכתב פיתוחי חותם--קודש, ליהוה.
לא וייתנו עליו פתיל תכלת, לתת על-המצנפת מלמעלה, כאשר ציווה יהוה, את-משה.
לב ותכל--כל-עבודת, משכן אוהל מועד; ויעשו, בני ישראל--ככול אשר ציווה יהוה את-משה, כן עשו.
לג ויביאו את-המשכן אל-משה, את-האוהל ואת-כל-כליו, קרסיו קרשיו, בריחיו ועמודיו ואדניו.
לד ואת-מכסה עורות האילים, המאודמים, ואת-מכסה, עורות התחשים; ואת, פרוכת המסך.
לה את-ארון העדות, ואת-בדיו; ואת, הכפורת.
לו את-השולחן, את-כל-כליו, ואת, לחם הפנים.
לז את-המנורה הטהורה את-נרותיה, נרות המערכה--ואת-כל-כליה; ואת, שמן המאור.
לח ואת, מזבח הזהב, ואת שמן המשחה, ואת קטורת הסמים; ואת, מסך פתח האוהל.
לט את מזבח הנחושת, ואת-מכבר הנחושת אשר-לו, את-בדיו, ואת-כל-כליו; את-הכיור, ואת-כנו.
מ את קלעי החצר את-עמודיה ואת-אדניה, ואת-המסך לשער החצר, את-מיתריו, ויתדותיה; ואת, כל-כלי עבודת המשכן--לאוהל מועד.
מא את-בגדי השרד, לשרת בקודש; את-בגדי הקודש לאהרון הכוהן, ואת-בגדי בניו לכהן.
מב ככול אשר-ציווה יהוה, את-משה: כן עשו בני ישראל, את כל-העבודה.
מג וירא משה את-כל-המלאכה, והנה עשו אותה--כאשר ציווה יהוה, כן עשו; ויברך אותם, משה.
פרק מ
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב ביום-החודש הראשון, באחד לחודש, תקים, את-משכן אוהל מועד.
ג ושמת שם, את ארון העדות; וסכות על-הארון, את-הפרוכת.
ד והבאת, את-השולחן, וערכת, את-ערכו; והבאת, את-המנורה, והעלית, את-נרותיה.
ה ונתת את-מזבח הזהב, לקטורת, לפני, ארון העדות; ושמת את-מסך הפתח, למשכן.
ו ונתת, את מזבח העולה, לפני, פתח משכן אוהל-מועד.
ז ונתת, את-הכיור, בין-אוהל מועד, ובין המזבח; ונתת שם, מים.
ח ושמת את-החצר, סביב; ונתת, את-מסך שער החצר.
ט ולקחת את-שמן המשחה, ומשחת את-המשכן ואת-כל-אשר-בו; וקידשת אותו ואת-כל-כליו, והיה קודש.
י ומשחת את-מזבח העולה, ואת-כל-כליו; וקידשת, את-המזבח, והיה המזבח, קודש קודשים.
יא ומשחת את-הכיור, ואת-כנו; וקידשת, אותו.
יב והקרבת את-אהרון ואת-בניו, אל-פתח אוהל מועד; ורחצת אותם, במים.
יג והלבשת, את-אהרון, את, בגדי הקודש; ומשחת אותו וקידשת אותו, וכיהן לי.
יד ואת-בניו, תקריב; והלבשת אותם, כותונות.
טו ומשחת אותם, כאשר משחת את-אביהם, וכיהנו, לי; והייתה להיות להם מושחתם, לכהונת עולם--לדורותם.
טז ויעש, משה: ככול אשר ציווה יהוה, אותו--כן עשה.
יז ויהי בחודש הראשון, בשנה השנית--באחד לחודש: הוקם, המשכן.
יח ויקם משה את-המשכן, וייתן את-אדניו, וישם את-קרשיו, וייתן את-בריחיו; ויקם, את-עמודיו.
יט ויפרוש את-האוהל, על-המשכן, וישם את-מכסה האוהל עליו, מלמעלה--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
כ וייקח וייתן את-העדות, אל-הארון, וישם את-הבדים, על-הארון; וייתן את-הכפורת על-הארון, מלמעלה.
כא ויבא את-הארון, אל-המשכן, וישם את פרוכת המסך, ויסך על ארון העדות--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
כב וייתן את-השולחן באוהל מועד, על ירך המשכן צפונה, מחוץ, לפרוכת.
כג ויערוך עליו ערך לחם, לפני יהוה--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
כד וישם את-המנורה באוהל מועד, נוכח השולחן, על ירך המשכן, נגבה.
כה ויעל הנרות, לפני יהוה--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
כו וישם את-מזבח הזהב, באוהל מועד, לפני, הפרוכת.
כז ויקטר עליו, קטורת סמים--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
כח וישם את-מסך הפתח, למשכן.
כט ואת, מזבח העולה, שם, פתח משכן אוהל-מועד; ויעל עליו, את-העולה ואת-המנחה--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
ל וישם, את-הכיור, בין-אוהל מועד, ובין המזבח; וייתן שמה מים, לרוחצה.
לא ורחצו ממנו, משה ואהרון ובניו, את-ידיהם, ואת-רגליהם.
לב בבואם אל-אוהל מועד, ובקורבתם אל-המזבח--ירחצו: כאשר ציווה יהוה, את-משה.
לג ויקם את-החצר, סביב למשכן ולמזבח, וייתן, את-מסך שער החצר; ויכל משה, את-המלאכה.
לד ויכס הענן, את-אוהל מועד; וכבוד יהוה, מלא את-המשכן.
לה ולא-יכול משה, לבוא אל-אוהל מועד--כי-שכן עליו, הענן; וכבוד יהוה, מלא את-המשכן.
לו ובהיעלות הענן מעל המשכן, יסעו בני ישראל, בכול, מסעיהם.
לז ואם-לא ייעלה, הענן--ולא יסעו, עד-יום היעלותו.
לח כי ענן יהוה על-המשכן, יומם, ואש, תהיה לילה בו--לעיני כל-בית-ישראל, בכל-מסעיהם.
|
|