ספר האזרחים הותיקים

מציג

צילומים מפרויקט עמי העולם כותבים את התנ"ך ותמונות מתערוכת הציורים: ילדי העולם מציירים תנ"ך

  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow

שופטים
פרק א
א ויהי, אחרי מות יהושוע, וישאלו בני ישראל, ביהוה לאמור:  מי יעלה-לנו אל-הכנעני בתחילה, להילחם בו. 
ב ויאמר יהוה, יהודה יעלה:  הנה נתתי את-הארץ, בידו. 
ג ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה איתי בגורלי, ונילחמה בכנעני, והלכתי גם-אני איתך, בגורלך; וילך איתו, שמעון. 
ד ויעל יהודה, וייתן יהוה את-הכנעני והפריזי בידם; ויכום בבזק, עשרת אלפים איש. 
ה וימצאו את-אדוני בזק, בבזק, ויילחמו, בו; ויכו, את-הכנעני ואת-הפריזי. 
ו וינס אדוני בזק, וירדפו אחריו; ויאחזו אותו--ויקצצו, את-בהונות ידיו ורגליו. 
ז ויאמר אדוני-בזק, שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני--כאשר עשיתי, כן שילם-לי אלוהים; ויביאוהו ירושלים, וימת שם. 
ח ויילחמו בני-יהודה, בירושלים, וילכדו אותה, ויכוה לפי-חרב; ואת-העיר, שילחו באש. 
ט ואחר, ירדו בני יהודה, להילחם, בכנעני--יושב ההר, והנגב והשפילה. 
י וילך יהודה, אל-הכנעני היושב בחברון, ושם-חברון לפנים, קרית ארבע; ויכו את-ששיי ואת-אחימן, ואת-תלמיי. 
יא וילך משם, אל-יושבי דביר; ושם-דביר לפנים, קרית-ספר. 
יב ויאמר כלב, אשר-יכה את-קרית-ספר ולכדה--ונתתי לו את-עכסה בתי, לאישה. 
יג וילכדה עותניאל בן-קנז, אחי כלב הקטון ממנו; וייתן-לו את-עכסה בתו, לאישה. 
יד ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת-אביה השדה, ותצנח, מעל החמור; ויאמר-לה כלב, מה-לך. 
טו ותאמר לו הבה-לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני, ונתת לי, גולות מים; וייתן-לה כלב, את גולות עילית, ואת, גולות תחתית. 
טז ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים, את-בני יהודה, מדבר יהודה, אשר בנגב ערד; וילך, ויישב את-העם. 
יז וילך יהודה, את-שמעון אחיו, ויכו, את-הכנעני יושב צפת; ויחרימו אותה, ויקרא את-שם-העיר חורמה. 
יח וילכוד יהודה את-עזה ואת-גבולה, ואת-אשקלון ואת-גבולה, ואת-עקרון, ואת-גבולה. 
יט ויהי יהוה את-יהודה, ויורש את-ההר:  כי לא להוריש את-יושבי העמק, כי-רכב ברזל להם. 
כ וייתנו לכלב את-חברון, כאשר דיבר משה; ויורש משם, את-שלושה בני הענק. 
כא ואת-היבוסי יושב ירושלים, לא הורישו בני בנימין; ויישב היבוסי את-בני בנימין, בירושלים, עד, היום הזה. 
כב ויעלו בית-יוסף גם-הם, בית-אל; ויהוה, עימם. 
כג ויתירו בית-יוסף, בבית-אל; ושם-העיר לפנים, לוז. 
כד ויראו, השומרים, איש, יוצא מן-העיר; ויאמרו לו, הראנו נא את-מבוא העיר, ועשינו עימך, חסד. 
כה ויראם את-מבוא העיר, ויכו את-העיר לפי-חרב; ואת-האיש ואת-כל-משפחתו, שילחו. 
כו וילך האיש, ארץ החיתים; וייבן עיר, ויקרא שמה לוז--הוא שמה, עד היום הזה. 
כז ולא-הוריש מנשה, את-בית-שאן ואת-בנותיה ואת-תענך ואת-בנותיה, ואת-יושבי דור ואת-בנותיה ואת-יושבי יבלעם ואת-בנותיה, ואת-יושבי מגידו ואת-בנותיה; ויואל, הכנעני, לשבת, בארץ הזאת. 
כח ויהי כי-חזק ישראל, וישם את-הכנעני למס; והוריש, לא הורישו. 
כט ואפריים לא הוריש, את-הכנעני היושב בגזר; ויישב הכנעני בקרבו, בגזר. 
ל זבולון, לא הוריש את-יושבי קטרון, ואת-יושבי, נהלול; ויישב הכנעני בקרבו, ויהיו למס. 
לא אשר, לא הוריש את-יושבי עכו, ואת-יושבי, צידון; ואת-אחלב ואת-אכזיב ואת-חלבה, ואת-אפיק ואת-רחוב. 
לב ויישב, האשרי, בקרב הכנעני, יושבי הארץ:  כי, לא הורישו. 
לג נפתלי, לא-הוריש את-יושבי בית-שמש ואת-יושבי בית-ענת, ויישב, בקרב הכנעני יושבי הארץ; ויושבי בית-שמש ובית ענת, היו להם למס. 
לד וילחצו האמורי את-בני-דן, ההרה:  כי-לא נתנו, לרדת לעמק. 
לה ויואל האמורי לשבת בהר-חרס, באיילון ובשעלבים; ותכבד יד בית-יוסף, ויהיו למס. 
לו וגבול, האמורי, ממעלה, עקרבים--מהסלע, ומעלה. 
פרק ב
א ויעל מלאך-יהוה מן-הגלגל, אל-הבוכים;   ויאמר אעלה אתכם ממצריים, ואביא אתכם אל-הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם, ואומר, לא-אפר בריתי איתכם לעולם. 
ב ואתם, לא-תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת--מזבחותיהם, תיתוצון; ולא-שמעתם בקולי, מה-זאת עשיתם. 
ג וגם אמרתי, לא-אגרש אותם מפניכם; והיו לכם, לצידים, ואלוהיהם, יהיו לכם למוקש. 
ד ויהי, כדבר מלאך יהוה את-הדברים האלה, אל-כל-בני, ישראל; וישאו העם את-קולם, ויבכו. 
ה ויקראו שם-המקום ההוא, בוכים; ויזבחו-שם, ליהוה. 
ו וישלח יהושוע, את-העם; וילכו בני-ישראל איש לנחלתו, לרשת את-הארץ. 
ז ויעבדו העם את-יהוה, כול ימי יהושוע; וכול ימי הזקנים, אשר האריכו ימים אחרי יהושוע, אשר ראו את כל-מעשה יהוה הגדול, אשר עשה לישראל. 
ח וימת יהושוע בן-נון, עבד יהוה, בן-מאה ועשר, שנים. 
ט ויקברו אותו בגבול נחלתו, בתמנת-חרס בהר אפריים, מצפון, להר-געש. 
י וגם כל-הדור ההוא, נאספו אל-אבותיו; ויקם דור אחר אחריהם, אשר לא-ידעו את-יהוה, וגם את-המעשה, אשר עשה לישראל. 
יא ויעשו בני-ישראל את-הרע, בעיני יהוה; ויעבדו, את-הבעלים. 
יב ויעזבו את-יהוה אלוהי אבותם, המוציא אותם מארץ מצריים, וילכו אחרי אלוהים אחרים מאלוהי העמים אשר סביבותיהם, וישתחוו להם; ויכעיסו, את-יהוה. 
יג ויעזבו, את-יהוה; ויעבדו לבעל, ולעשתרות. 
יד וייחר-אף יהוה, בישראל, וייתנם ביד-שוסים, וישוסו אותם; וימכרם ביד אויביהם, מסביב, ולא-יכלו עוד, לעמוד לפני אויביהם. 
טו בכול אשר יצאו, יד-יהוה הייתה-בם לרעה, כאשר דיבר יהוה, וכאשר נשבע יהוה להם; וייצר להם, מאוד. 
טז ויקם יהוה, שופטים; ויושיעום, מיד שוסיהם. 
יז וגם אל-שופטיהם, לא שמעו--כי זנו אחרי אלוהים אחרים, וישתחוו להם:  סרו מהר, מן-הדרך אשר הלכו אבותם לשמוע מצוות-יהוה--לא-עשו כן. 
יח וכי-הקים יהוה להם, שופטים, והיה יהוה עם-השופט, והושיעם מיד אויביהם כול ימי השופט:  כי-יינחם יהוה מנאקתם, מפני לוחציהם ודוחקיהם. 
יט והיה במות השופט, ישובו והשחיתו מאבותם, ללכת אחרי אלוהים אחרים, לעובדם ולהשתחוות להם:  לא הפילו ממעלליהם, ומדרכם הקשה. 
כ וייחר-אף יהוה, בישראל; ויאמר, יען אשר עברו הגוי הזה את-בריתי אשר ציוויתי את-אבותם, ולא שמעו, לקולי. 
כא גם-אני לא אוסיף, להוריש איש מפניהם, מן-הגויים אשר-עזב יהושוע, וימות. 
כב למען נסות בם, את-ישראל:  השומרים הם את-דרך יהוה ללכת בם, כאשר שמרו אבותם--אם-לא. 
כג וינח יהוה את-הגויים האלה, לבלתי הורישם מהר; ולא נתנם, ביד-יהושוע. 
פרק ג
א ואלה הגויים אשר הניח יהוה, לנסות בם את-ישראל, את כל-אשר לא-ידעו, את כל-מלחמות כנען. 
ב רק, למען דעת דורות בני-ישראל, ללמדם, מלחמה--רק אשר-לפנים, לא ידעום. 
ג חמשת סרני פלשתים, וכל-הכנעני והצידוני, והחיווי, יושב הר הלבנון--מהר בעל חרמון, עד לבוא חמת. 
ד ויהיו, לנסות בם את-ישראל--לדעת, הישמעו את-מצוות יהוה, אשר-ציווה את-אבותם, ביד-משה. 
ה ובני ישראל, ישבו בקרב הכנעני, החיתי והאמורי והפריזי, והחיווי והיבוסי. 
ו ויקחו את-בנותיהם להם לנשים, ואת-בנותיהם נתנו לבניהם; ויעבדו, את-אלוהיהם. 
ז ויעשו בני-ישראל את-הרע בעיני יהוה, וישכחו את-יהוה אלוהיהם; ויעבדו את-הבעלים, ואת-האשרות. 
ח וייחר-אף יהוה, בישראל, וימכרם ביד כושן רשעתיים, מלך ארם נהריים; ויעבדו בני-ישראל את-כושן רשעתיים, שמונה שנים. 
ט ויזעקו בני-ישראל אל-יהוה, ויקם יהוה מושיע לבני ישראל ויושיעם--את עותניאל בן-קנז, אחי כלב הקטון ממנו. 
י ותהי עליו רוח-יהוה, וישפוט את-ישראל, וייצא למלחמה, וייתן יהוה בידו את-כושן רשעתיים מלך ארם; ותעז ידו, על כושן רשעתיים. 
יא ותשקוט הארץ, ארבעים שנה; וימת, עותניאל בן-קנז. 
יב ויוסיפו בני ישראל, לעשות הרע בעיני יהוה; ויחזק יהוה את-עגלון מלך-מואב, על-ישראל, על כי-עשו את-הרע, בעיני יהוה. 
יג ויאסוף אליו, את-בני עמון ועמלק; וילך, ויך את-ישראל, ויירשו, את-עיר התמרים. 
יד ויעבדו בני-ישראל את-עגלון מלך-מואב, שמונה עשרה שנה. 
טו ויזעקו בני-ישראל, אל-יהוה, ויקם יהוה להם מושיע את-אהוד בן-גרא בן-הימיני, איש איטר יד-ימינו; וישלחו בני-ישראל בידו מנחה, לעגלון מלך מואב. 
טז ויעש לו אהוד חרב, ולה שני פיות--גומד אורכה; ויחגור אותה מתחת למדיו, על ירך ימינו. 
יז ויקרב, את-המנחה, לעגלון, מלך מואב; ועגלון, איש בריא מאוד. 
יח ויהי כאשר כילה, להקריב את-המנחה; וישלח, את-העם, נושאי, המנחה. 
יט והוא שב, מן-הפסילים אשר את-הגלגל, ויאמר, דבר-סתר לי אליך המלך; ויאמר הס--וייצאו מעליו, כל-העומדים עליו. 
כ ואהוד בא אליו, והוא-יושב בעליית המקרה אשר-לו לבדו, ויאמר אהוד, דבר-אלוהים לי אליך; ויקם, מעל הכיסא. 
כא וישלח אהוד, את-יד שמאלו, וייקח את-החרב, מעל ירך ימינו; ויתקעהא, בבטנו. 
כב ויבוא גם-הניצב אחר הלהב, ויסגור החלב בעד הלהב--כי לא שלף החרב, מבטנו; וייצא, הפרשדונה. 
כג וייצא אהוד, המסדרונה; ויסגור דלתות העלייה, בעדו--ונעל. 
כד והוא יצא, ועבדיו באו, ויראו, והנה דלתות העלייה נעולות; ויאמרו, אך מסיך הוא את-רגליו בחדר המקרה. 
כה ויחילו עד-בוש, והנה איננו פותח דלתות העלייה; ויקחו את-המפתח, ויפתחו, והנה אדוניהם, נופל ארצה מת. 
כו ואהוד נמלט, עד התמהמהם; והוא עבר את-הפסילים, ויימלט השעירתה. 
כז ויהי בבואו, ויתקע בשופר בהר אפריים; ויירדו עימו בני-ישראל מן-ההר, והוא לפניהם. 
כח ויאמר אליהם רדפו אחריי, כי-נתן יהוה את-אויביכם את-מואב בידכם; ויירדו אחריו, וילכדו את-מעברות הירדן למואב, ולא-נתנו איש, לעבור. 
כט ויכו את-מואב בעת ההיא, כעשרת אלפים איש--כל-שמן, וכל-איש חיל; ולא נמלט, איש. 
ל ותיכנע מואב ביום ההוא, תחת יד ישראל; ותשקוט הארץ, שמונים שנה. 
לא ואחריו היה, שמגר בן-ענת, ויך את-פלשתים שש-מאות איש, במלמד הבקר; ויושע גם-הוא, את-ישראל. 
פרק ד
א ויוסיפו בני ישראל, לעשות הרע בעיני יהוה; ואהוד, מת. 
ב וימכרם יהוה, ביד יבין מלך-כנען, אשר מלך, בחצור; ושר-צבאו, סיסרא, והוא יושב, בחרושת הגויים. 
ג ויצעקו בני-ישראל, אל-יהוה:  כי תשע מאות רכב-ברזל, לו, והוא לחץ את-בני ישראל בחוזקה, עשרים שנה. 
ד ודבורה אישה נביאה, אשת לפידות--היא שופטה את-ישראל, בעת ההיא. 
ה והיא יושבת תחת-תומר דבורה, בין הרמה ובין בית-אל--בהר אפריים; ויעלו אליה בני ישראל, למשפט. 
ו ותשלח, ותקרא לברק בן-אבינועם, מקדש, נפתלי; ותאמר אליו הלוא ציווה יהוה אלוהי-ישראל, לך ומשכת בהר תבור, ולקחת עימך עשרת אלפים איש, מבני נפתלי ומבני זבולון. 
ז ומשכתי אליך אל-נחל קישון, את-סיסרא שר-צבא יבין, ואת-רכבו, ואת-המונו; ונתתיהו, בידך. 
ח ויאמר אליה ברק, אם-תלכי עימי והלכתי; ואם-לא תלכי עימי, לא אלך. 
ט ותאמר הלוך אלך עימך, אפס כי לא תהיה תפארתך על-הדרך אשר אתה הולך--כי ביד-אישה, ימכור יהוה את-סיסרא; ותקם דבורה ותלך עם-ברק, קדשה. 
י ויזעק ברק את-זבולון ואת-נפתלי, קדשה, ויעל ברגליו, עשרת אלפי איש; ותעל עימו, דבורה. 
יא וחבר הקיני נפרד מקין, מבני חובב חותן משה; ויט אוהלו, עד-אילון בצעננים אשר את-קדש. 
יב ויגידו, לסיסרא:  כי עלה ברק בן-אבינועם, הר-תבור. 
יג ויזעק סיסרא את-כל-רכבו, תשע מאות רכב ברזל, ואת-כל-העם, אשר איתו--מחרושת הגויים, אל-נחל קישון. 
יד ותאמר דבורה אל-ברק קום, כי זה היום אשר נתן יהוה את-סיסרא בידך--הלוא יהוה, יצא לפניך; ויירד ברק מהר תבור, ועשרת אלפים איש אחריו. 
טו ויהם יהוה את-סיסרא ואת-כל-הרכב ואת-כל-המחנה, לפי-חרב--לפני ברק; ויירד סיסרא מעל המרכבה, וינס ברגליו. 
טז וברק, רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה, עד, חרושת הגויים; וייפול כל-מחנה סיסרא, לפי-חרב--לא נשאר, עד-אחד. 
יז וסיסרא, נס ברגליו, אל-אוהל יעל, אשת חבר הקיני:  כי שלום, בין יבין מלך-חצור, ובין, בית חבר הקיני. 
יח ותצא יעל, לקראת סיסרא, ותאמר אליו סורה אדוני סורה אליי, אל-תירא; ויסר אליה האוהלה, ותכסהו בשמיכה. 
יט ויאמר אליה השקיני-נא מעט-מים, כי צמאתי; ותפתח את-נאד החלב, ותשקהו--ותכסהו. 
כ ויאמר אליה, עמוד פתח האוהל; והיה אם-איש יבוא ושאלך, ואמר היש-פה איש--ואמרת אין. 
כא ותיקח יעל אשת-חבר את-יתד האוהל ותשם את-המקבת בידה, ותבוא אליו בלאט, ותתקע את-היתד ברקתו, ותצנח בארץ; והוא-נרדם ויעף, וימות. 
כב והנה ברק, רודף את-סיסרא, ותצא יעל לקראתו, ותאמר לו לך ואראך את-האיש אשר-אתה מבקש; ויבוא אליה--והנה סיסרא נופל מת, והיתד ברקתו. 
כג ויכנע אלוהים ביום ההוא, את יבין מלך-כנען, לפני, בני ישראל. 
כד ותלך יד בני-ישראל, הלוך וקשה, על, יבין מלך-כנען--עד אשר הכריתו, את יבין מלך-כנען. 
פרק ה
א ותשר דבורה, וברק בן-אבינועם,    ביום ההוא,  מור.   
ב בפרוע פרעות בישראל,    בהתנדב  , ברכו, יהוה.   
ג שמעו מלכים, האזינו  זנים:    אנוכי, ליהוה אנוכי אשירה,    אזמר,  הוה אלוהי ישראל.   
ד יהוה, בצאתך  עיר    בצעדך משדה אדום,    ארץ  שה, גם-שמיים נטפו;    גם-עבים, נטפו  ם.   
ה הרים נזלו, מפני יהוה:    זה  ניי--מפני, יהוה אלוהי ישראל.   
ו בימי שמגר בן-  ת,    בימי יעל, חדלו, אורחות;    והולכי  יבות--ילכו, אורחות עקלקלות.   
ז חדלו פרזון בישראל,  לו--    עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל.   
ח יבחר  והים חדשים, אז לחם שערים;    מגן אם-ייראה  ומח,    בארבעים אלף בישראל.   
ט ליבי  וקקי ישראל,    המתנדבים בעם; ברכו,  וה.   
י רוכבי אתונות צחורות    יושבי  -מידין, והולכי על-דרך--שיחו.   
יא מקול מחצצים, בין  אבים,    שם יתנו צדקות יהוה,    צדקות  זונו בישראל;    אז ירדו לשערים, עם-  וה.   
יב עורי עורי דבורה,    עורי  רי דברי-שיר;    קום ברק ושבה שבייך, בן-  ינועם.   
יג אז ירד שריד, לאדירים עם;    יהוה,  ד-לי בגיבורים.   
יד מני אפריים, שורשם  מלק,    אחריך בנימין, בעממיך;    מני  יר, ירדו מחוקקים,    ומזבולון, מושכים בשבט  פר.   
טו ושריי ביששכר, עם-דבורה,    ויששכר  ק, בעמק שולח ברגליו;    בפלגות ראובן, גדולים חקקי-  .   
טז למה ישבת, בין המשפתיים,    לשמוע,  יקות עדרים;    לפלגות ראובן, גדולים חקרי-  .   
יז גלעד, בעבר הירדן שכן,    ודן,  ה יגור אונייות;    אשר, ישב לחוף  ים,    ועל מפרציו, ישכון.   
יח זבולון,  רף נפשו למות--    ונפתלי:  על, מרומי  ה.   
יט באו מלכים, נלחמו,    אז  חמו מלכי כנען,    בתענך על-מי  ידו;    בצע כסף, לא לקחו.   
כ מן-  יים, נלחמו;    הכוכבים, ממסילותם, נלחמו, עם-  סרא.   
כא נחל קישון גרפם,    נחל  ומים נחל קישון;    תדרכי נפשי,  ז.   
כב אז הלמו, עיקבי-סוס,    מדהרות,  רות אביריו.   
כג אורו מרוז, אמר מלאך יהוה--אורו ארור,  שביה:    כי לא-באו לעזרת יהוה,    לעזרת  וה בגיבורים.   
כד תבורך, מנשים--יעל, אשת חבר  יני:    מנשים באוהל, תבורך.   
כה מים  ל, חלב נתנה;    בספל אדירים, הקריבה  אה.   
כו ידה ליתד תשלחנה,    וימינה  למות עמלים;    והלמה סיסרא מחקה  שו,    ומחצה וחלפה רקתו.   
כז בין  ליה, כרע נפל שכב:    בין רגליה, כרע  ל,    באשר כרע, שם נפל שדוד.   
כח בעד  לון נשקפה ותייבב אם סיסרא, בעד האשנב:    מדוע, בושש רכבו  וא--    מדוע איחרו, פעמי מרכבותיו.   
כט חכמות  ותיה, תענינה;    אף-היא, תשיב אמריה  .   
ל הלוא ימצאו יחלקו שלל,    רחם  מתיים לראש גבר--    שלל צבעים  יסרא,    שלל צבעים רקמה:    צבע  מתיים, לצווארי שלל.   
לא כן יאבדו כל-אויביך, יהוה,  והביו, כצאת השמש בגבורתו;    ותשקוט הארץ, ארבעים שנה. 
פרק ו
א ויעשו בני-ישראל הרע, בעיני יהוה; וייתנם יהוה ביד-מדיין, שבע שנים. 
ב ותעז יד-מדיין, על-ישראל; מפני מדיין עשו להם בני ישראל, את-המנהרות אשר בהרים, ואת-המערות, ואת-המצדות. 
ג והיה, אם-זרע ישראל--ועלה מדיין ועמלק ובני-קדם, ועלו עליו. 
ד ויחנו עליהם, וישחיתו את-יבול הארץ, עד-בואך, עזה; ולא-ישאירו מחיה בישראל, ושה ושור וחמור. 
ה כי הם ומקניהם יעלו ואוהליהם, ובאו כדי-ארבה לרוב, ולהם ולגמליהם, אין מספר; ויבואו בארץ, לשחתה. 
ו ויידל ישראל מאוד, מפני מדיין; ויזעקו בני-ישראל, אל-יהוה. 
ז ויהי, כי-זעקו בני-ישראל אל-יהוה, על, אודות מדיין. 
ח וישלח יהוה איש נביא, אל-בני ישראל; ויאמר להם כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי העליתי אתכם ממצריים, ואוציא אתכם, מבית עבדים. 
ט ואציל אתכם מיד מצריים, ומיד כל-לוחציכם; ואגרש אותם מפניכם, ואתנה לכם את-ארצם. 
י ואומרה לכם, אני יהוה אלוהיכם--לא תיראו את-אלוהי האמורי, אשר אתם יושבים בארצם; ולא שמעתם, בקולי. 
יא ויבוא מלאך יהוה, ויישב תחת האלה אשר בעופרה, אשר ליואש, אבי העזרי; וגדעון בנו, חובט חיטים בגת, להניס, מפני מדיין. 
יב ויירא אליו, מלאך יהוה; ויאמר אליו, יהוה עימך גיבור החיל. 
יג ויאמר אליו גדעון, בי אדוני, ויש יהוה עימנו, ולמה מצאתנו כל-זאת; ואיה כל-נפלאותיו אשר סיפרו-לנו אבותינו לאמור, הלוא ממצריים העלנו יהוה, ועתה נטשנו יהוה, וייתננו בכף-מדיין. 
יד וייפן אליו, יהוה, ויאמר לך בכוחך זה, והושעת את-ישראל מכף מדיין:  הלוא, שלחתיך. 
טו ויאמר אליו בי אדוניי, במה אושיע את-ישראל; הנה אלפי הדל במנשה, ואנוכי הצעיר בבית אבי. 
טז ויאמר אליו יהוה, כי אהיה עימך; והכית את-מדיין, כאיש אחד. 
יז ויאמר אליו, אם-נא מצאתי חן בעיניך; ועשית לי אות, שאתה מדבר עימי. 
יח אל-נא תמוש מזה, עד-בואי אליך, והוצאתי את-מנחתי, והנחתי לפניך; ויאמר, אנוכי אשב עד שובך. 
יט וגדעון בא, ויעש גדי-עיזים ואיפת-קמח מצות, הבשר שם בסל, והמרק שם בפרור; ויוצא אליו אל-תחת האלה, ויגש. 
כ ויאמר אליו מלאך האלוהים, קח את-הבשר ואת-המצות והנח אל-הסלע הלז, ואת-המרק, שפוך; ויעש, כן. 
כא וישלח מלאך יהוה, את-קצה המשענת אשר בידו, וייגע בבשר, ובמצות; ותעל האש מן-הצור, ותאכל את-הבשר ואת-המצות, ומלאך יהוה, הלך מעיניו. 
כב וירא גדעון, כי-מלאך יהוה הוא; ויאמר גדעון, אהה אדוניי יהוה--כי-על-כן ראיתי מלאך יהוה, פנים אל-פנים. 
כג ויאמר לו יהוה שלום לך, אל-תירא:  לא, תמות. 
כד וייבן שם גדעון מזבח ליהוה, ויקרא-לו יהוה שלום; עד, היום הזה--עודנו, בעופרת אבי העזרי. 
כה ויהי, בלילה ההוא, ויאמר לו יהוה קח את-פר-השור אשר לאביך, ופר השני שבע שנים; והרסת, את-מזבח הבעל אשר לאביך, ואת-האשרה אשר-עליו, תכרות. 
כו ובנית מזבח ליהוה אלוהיך, על ראש המעוז הזה--במערכה; ולקחת, את-הפר השני, והעלית עולה, בעצי האשרה אשר תכרות. 
כז וייקח גדעון עשרה אנשים, מעבדיו, ויעש, כאשר דיבר אליו יהוה; ויהי כאשר ירא את-בית אביו ואת-אנשי העיר, מעשות יומם--ויעש לילה. 
כח וישכימו אנשי העיר, בבוקר, והנה נותץ מזבח הבעל, והאשרה אשר-עליו כורתה; ואת, הפר השני, הועלה, על-המזבח הבנוי. 
כט ויאמרו איש אל-ריעהו, מי עשה הדבר הזה; וידרשו, ויבקשו--ויאמרו, גדעון בן-יואש עשה הדבר הזה. 
ל ויאמרו אנשי העיר, אל-יואש, הוצא את-בנך, וימות:  כי נתץ את-מזבח הבעל, וכי כרת האשרה אשר-עליו. 
לא ויאמר יואש לכול אשר-עמדו עליו האתם תריבון לבעל, אם-אתם תושיעון אותו, אשר יריב לו יומת, עד-הבוקר; אם-אלוהים הוא ירב לו, כי נתץ את-מזבחו. 
לב ויקרא-לו ביום-ההוא, ירובעל לאמור:  ירב בו הבעל, כי נתץ את-מזבחו. 
לג וכל-מדיין ועמלק ובני-קדם, נאספו יחדיו; ויעברו ויחנו, בעמק יזרעאל. 
לד ורוח יהוה, לבשה את-גדעון; ויתקע, בשופר, וייזעק אביעזר, אחריו. 
לה ומלאכים שלח בכל-מנשה, וייזעק גם-הוא אחריו; ומלאכים שלח, באשר ובזבולון ובנפתלי, ויעלו, לקראתם. 
לו ויאמר גדעון, אל-האלוהים:  אם-ישך מושיע בידי, את-ישראל--כאשר דיברת. 
לז הנה אנוכי, מציג את-גיזת הצמר--בגורן:  אם טל יהיה על-הגיזה לבדה, ועל-כל-הארץ חורב--וידעתי כי-תושיע בידי את-ישראל, כאשר דיברת. 
לח ויהי-כן--וישכם ממוחרת, ויזר את-הגיזה; ויימץ טל מן-הגיזה, מלוא הספל מים. 
לט ויאמר גדעון, אל-האלוהים, אל-ייחר אפך בי, ואדברה אך הפעם; אנסה נא-רק-הפעם, בגיזה--יהי-נא חורב אל-הגיזה לבדה, ועל-כל-הארץ יהיה-טל. 
מ ויעש אלוהים כן, בלילה ההוא; ויהי-חורב אל-הגיזה לבדה, ועל-כל-הארץ היה טל. 
פרק ז
א וישכם ירובעל הוא גדעון, וכל-העם אשר איתו, ויחנו, על-עין חרוד; ומחנה מדיין היה-לו מצפון, מגבעת המורה בעמק. 
ב ויאמר יהוה, אל-גדעון, רב העם אשר איתך, מתיתי את-מדיין בידם:  פן-יתפאר עליי ישראל לאמור, ידי הושיעה לי. 
ג ועתה, קרא נא באוזני העם לאמור, מי-ירא וחרד, ישוב ויצפור מהר הגלעד; וישב מן-העם, עשרים ושניים אלף, ועשרת אלפים, נשארו. 
ד ויאמר יהוה אל-גדעון, עוד העם רב, הורד אותם אל-המים, ואצרפנו לך שם; והיה אשר אומר אליך זה ילך איתך, הוא ילך איתך, וכול אשר-אומר אליך זה לא-ילך עימך, הוא לא ילך. 
ה ויורד את-העם, אל-המים; ויאמר יהוה אל-גדעון, כול אשר-ילוק בלשונו מן-המים כאשר ילוק הכלב תציג אותו לבד, וכול אשר-יכרע על-ברכיו, לשתות. 
ו ויהי, מספר המלקקים בידם אל-פיהם--שלוש מאות, איש; וכול יתר העם, כרעו על-ברכיהם לשתות מים. 
ז ויאמר יהוה אל-גדעון, בשלוש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם, ונתתי את-מדיין, בידך; וכל-העם--ילכו, איש למקומו. 
ח ויקחו את-צידה העם בידם ואת שופרותיהם, ואת כל-איש ישראל שילח איש לאוהליו, ובשלוש-מאות האיש, החזיק; ומחנה מדיין, היה לו מתחת בעמק. 
ט ויהי, בלילה ההוא, ויאמר אליו יהוה, קום רד במחנה:  כי נתתיו, בידך. 
י ואם-ירא אתה, לרדת--רד אתה ופורה נערך, אל-המחנה. 
יא ושמעת, מה-ידברו, ואחר תחזקנה ידיך, וירדת במחנה; ויירד הוא ופורה נערו, אל-קצה החמושים אשר במחנה. 
יב ומדיין ועמלק וכל-בני-קדם נופלים בעמק, כארבה לרוב; ולגמליהם אין מספר, כחול שעל-שפת הים לרוב. 
יג ויבוא גדעון--והנה-איש, מספר לריעהו חלום; ויאמר הנה חלום חלמתי, והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדיין, ויבוא עד-האוהל ויכהו וייפול ויהפכהו למעלה, ונפל האוהל. 
יד ויען ריעהו ויאמר, אין זאת, בלתי אם-חרב גדעון בן-יואש, איש ישראל:  נתן האלוהים בידו, את-מדיין ואת-כל-המחנה. 
טו ויהי כשמוע גדעון את-מספר החלום, ואת-שברו--וישתחו; וישב, אל-מחנה ישראל, ויאמר קומו, כי-נתן יהוה בידכם את-מחנה מדיין. 
טז ויחץ את-שלוש-מאות האיש, שלושה ראשים; וייתן שופרות ביד-כולם וכדים ריקים, ולפידים בתוך הכדים. 
יז ויאמר אליהם, ממני תראו וכן תעשו; והנה אנוכי בא בקצה המחנה, והיה כאשר-אעשה כן תעשון. 
יח ותקעתי, בשופר--אנוכי, וכל-אשר איתי; ותקעתם בשופרות גם-אתם, סביבות כל-המחנה, ואמרתם, ליהוה ולגדעון. 
יט ויבוא גדעון ומאה-איש אשר-איתו בקצה המחנה, ראש האשמורת התיכונה--אך הקם הקימו, את-השומרים; ויתקעו, בשופרות, ונפוץ הכדים, אשר בידם. 
כ ויתקעו שלושת הראשים בשופרות, וישברו הכדים, ויחזיקו ביד-שמאלם בלפידים, וביד-ימינם השופרות לתקוע; ויקראו, חרב ליהוה ולגדעון. 
כא ויעמדו איש תחתיו, סביב למחנה; וירץ כל-המחנה ויריעו, וינוסו. 
כב ויתקעו, שלוש-מאות השופרות, וישם יהוה את חרב איש בריעהו, ובכל-המחנה; וינס המחנה עד-בית השיטה, צררתה--עד שפת-אביל מחולה, על-טבת. 
כג וייצעק איש-ישראל מנפתלי ומן-אשר, ומן-כל-מנשה; וירדפו, אחרי מדיין. 
כד ומלאכים שלח גדעון בכל-הר אפריים לאמור, רדו לקראת מדיין ולכדו להם את-המים, עד בית ברה, ואת-הירדן; וייצעק כל-איש אפריים, וילכדו את-המים, עד בית ברה, ואת-הירדן. 
כה וילכדו שני-שרי מדיין את-עורב ואת-זאב, ויהרגו את-עורב בצור-עורב ואת-זאב הרגו ביקב-זאב, וירדפו, אל-מדיין; וראש-עורב וזאב--הביאו אל-גדעון, מעבר לירדן.
פרק ח
א ויאמרו אליו איש אפריים, מה-הדבר הזה עשית לנו, לבלתי קראות לנו, כי הלכת להילחם במדיין; ויריבון איתו, בחוזקה. 
ב ויאמר אליהם, מה-עשיתי עתה ככם:  הלוא, טוב עוללות אפריים--מבציר אביעזר. 
ג בידכם נתן אלוהים את-שרי מדיין, את-עורב ואת-זאב, ומה-יכולתי, עשות ככם; אז, רפתה רוחם מעליו, בדברו, הדבר הזה. 
ד ויבוא גדעון, הירדנה; עובר הוא, ושלוש-מאות האיש אשר איתו, עייפים, ורודפים. 
ה ויאמר, לאנשי סוכות, תנו-נא כיכרות לחם, לעם אשר ברגליי:  כי-עייפים הם--ואנוכי רודף אחרי זבח וצלמונע, מלכי מדיין. 
ו ויאמר, שרי סוכות, הכף זבח וצלמונע עתה, בידך:  כי-ניתן לצבאך, לחם. 
ז ויאמר גדעון--לכן בתת יהוה את-זבח ואת-צלמונע, בידי:  ודשתי, את-בשרכם, את-קוצי המדבר, ואת-הברקנים. 
ח ויעל משם פנואל, וידבר אליהם כזאת; ויענו אותו אנשי פנואל, כאשר ענו אנשי סוכות. 
ט ויאמר גם-לאנשי פנואל, לאמור:  בשובי בשלום, אתוץ את-המגדל הזה. 
י וזבח וצלמונע בקרקור, ומחניהם עימם כחמשת עשר אלף--כול הנותרים, מכול מחנה בני-קדם; והנופלים, מאה ועשרים אלף איש שולף חרב. 
יא ויעל גדעון, דרך השכוני באוהלים, מקדם לנובח, ויוגבהה; ויך, את-המחנה, והמחנה, היה בטח. 
יב וינוסו, זבח וצלמונע, וירדוף, אחריהם; וילכוד את-שני מלכי מדיין, את-זבח ואת-צלמונע, וכל-המחנה, החריד. 
יג וישב גדעון בן-יואש, מן-המלחמה, מלמעלה, החרס. 
יד וילכוד-נער מאנשי סוכות, וישאלהו; ויכתוב אליו את-שרי סוכות, ואת-זקניה--שבעים ושבעה, איש. 
טו ויבוא, אל-אנשי סוכות, ויאמר, הנה זבח וצלמונע:  אשר חירפתם אותי לאמור, הכף זבח וצלמונע עתה בידך, כי ניתן לאנשיך היעפים, לחם. 
טז וייקח את-זקני העיר, ואת-קוצי המדבר ואת-הברקנים; ויודע בהם, את אנשי סוכות. 
יז ואת-מגדל פנואל, נתץ; ויהרוג, את-אנשי העיר. 
יח ויאמר, אל-זבח ואל-צלמונע, איפה האנשים, אשר הרגתם בתבור; ויאמרו, כמוך כמוהם, אחד, כתואר בני המלך. 
יט ויאמר, אחיי בני-אימי הם; חי-יהוה, לו החייתם אותם--לא הרגתי, אתכם. 
כ ויאמר ליתר בכורו, קום הרוג אותם; ולא-שלף הנער חרבו כי ירא, כי עודנו נער. 
כא ויאמר זבח וצלמונע, קום אתה ופגע-בנו--כי כאיש, גבורתו; ויקם גדעון, ויהרוג את-זבח ואת-צלמונע, וייקח את-השהרונים, אשר בצווארי גמליהם. 
כב ויאמרו איש-ישראל, אל-גדעון, משול-בנו גם-אתה, גם-בנך גם בן-בנך:  כי הושעתנו, מיד מדיין. 
כג ויאמר אליהם, גדעון, לא-אמשול אני בכם, ולא-ימשול בני בכם:  יהוה, ימשול בכם. 
כד ויאמר אליהם גדעון, אשאלה מכם שאלה, ותנו-לי, איש נזם שללו:  כי-נזמי זהב להם, כי ישמעאלים הם. 
כה ויאמרו, נתון ניתן; ויפרשו, את-השמלה, וישליכו שמה, איש נזם שללו. 
כו ויהי, משקל נזמי הזהב אשר שאל, אלף ושבע-מאות, זהב--לבד מן-השהרונים והנטיפות ובגדי הארגמן, שעל מלכי מדיין, ולבד מן-הענקות, אשר בצווארי גמליהם. 
כז ויעש אותו גדעון לאיפוד, ויצג אותו בעירו בעופרה, ויזנו כל-ישראל אחריו, שם; ויהי לגדעון ולביתו, למוקש. 
כח וייכנע מדיין, לפני בני ישראל, ולא יספו, לשאת ראשם; ותשקוט הארץ ארבעים שנה, בימי גדעון. 
כט וילך ירובעל בן-יואש, ויישב בביתו. 
ל ולגדעון, היו שבעים בנים, יוצאי, ירכו:  כי-נשים רבות, היו לו. 
לא ופילגשו אשר בשכם, ילדה-לו גם-היא בן; וישם את-שמו, אבימלך. 
לב וימת גדעון בן-יואש, בשיבה טובה; וייקבר, בקבר יואש אביו, בעופרה, אבי העזרי. 
לג ויהי, כאשר מת גדעון, וישובו בני ישראל, ויזנו אחרי הבעלים; וישימו להם בעל ברית, לאלוהים. 
לד ולא זכרו בני ישראל, את-יהוה אלוהיהם, המציל אותם מיד כל-אויביהם, מסביב. 
לה ולא-עשו חסד, עם-בית ירובעל גדעון:  ככל-הטובה--אשר עשה, עם-ישראל. 
פרק ט
א וילך אבימלך בן-ירובעל שכמה, אל-אחי אימו; וידבר אליהם, ואל-כל-משפחת בית-אבי אימו לאמור. 
ב דברו-נא באוזני כל-בעלי שכם, מה-טוב לכם--המשול בכם שבעים איש כול בני ירובעל, אם-משול בכם איש אחד; וזכרתם, כי-עצמכם ובשרכם אני. 
ג וידברו אחי-אימו עליו, באוזני כל-בעלי שכם, את כל-הדברים, האלה; ויט ליבם אחרי אבימלך, כי אמרו אחינו הוא. 
ד וייתנו-לו שבעים כסף, מבית בעל ברית; וישכור בהם אבימלך, אנשים ריקים ופוחזים, וילכו, אחריו. 
ה ויבוא בית-אביו, עופרתה, ויהרוג את-אחיו בני-ירובעל שבעים איש, על-אבן אחת; וייוותר יותם בן-ירובעל, הקטון--כי נחבא. 
ו וייאספו כל-בעלי שכם, וכל-בית מילוא, וילכו, וימליכו את-אבימלך למלך--עם-אילון מוצב, אשר בשכם. 
ז ויגידו ליותם, וילך ויעמוד בראש הר-גריזים, ויישא קולו, ויקרא; ויאמר להם, שמעו אליי בעלי שכם, וישמע אליכם, אלוהים. 
ח הלוך הלכו העצים, למשוח עליהם מלך; ויאמרו לזית, מולכה עלינו. 
ט ויאמר להם, הזית, החודלתי את-דשני, אשר-בי יכבדו אלוהים ואנשים; והלכתי, לנוע על-העצים. 
י ויאמרו העצים, לתאנה:  לכי-את, מולכי עלינו. 
יא ותאמר להם, התאנה, החודלתי את-מותקי, ואת-תנובתי הטובה; והלכתי, לנוע על-העצים. 
יב ויאמרו העצים, לגפן:  לכי-את, מולכי עלינו. 
יג ותאמר להם, הגפן, החודלתי את-תירושי, המשמח אלוהים ואנשים; והלכתי, לנוע על-העצים. 
יד ויאמרו כל-העצים, אל-האטד:  לך אתה, מלוך-עלינו. 
טו ויאמר האטד, אל-העצים, אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצילי; ואם-אין--תצא אש מן-האטד, ותאכל את-ארזי הלבנון. 
טז ועתה, אם-באמת ובתמים עשיתם, ותמליכו, את-אבימלך; ואם-טובה עשיתם עם-ירובעל ועם-ביתו, ואם-כגמול ידיו עשיתם לו. 
יז אשר-נלחם אבי, עליכם; וישלך את-נפשו מנגד, ויצל אתכם מיד מדיין. 
יח ואתם קמתם על-בית אבי, היום, ותהרגו את-בניו שבעים איש, על-אבן אחת; ותמליכו את-אבימלך בן-אמתו, על-בעלי שכם, כי אחיכם, הוא. 
יט ואם-באמת ובתמים עשיתם עם-ירובעל ועם-ביתו, היום הזה--שמחו, באבימלך, וישמח גם-הוא, בכם. 
כ ואם-אין--תצא אש מאבימלך, ותאכל את-בעלי שכם ואת-בית מילוא; ותצא אש מבעלי שכם, ומבית מילוא, ותאכל, את-אבימלך. 
כא וינס יותם, ויברח וילך בארה; ויישב שם, מפני אבימלך אחיו. 
כב וישר אבימלך על-ישראל, שלוש שנים. 
כג וישלח אלוהים, רוח רעה, בין אבימלך, ובין בעלי שכם; ויבגדו בעלי-שכם, באבימלך. 
כד לבוא, חמס שבעים בני-ירובעל; ודמם, לשום על-אבימלך אחיהם אשר הרג אותם, ועל בעלי שכם, אשר-חיזקו את-ידיו להרוג את-אחיו. 
כה וישימו לו בעלי שכם מארבים, על ראשי ההרים, ויגזלו, את כל-אשר-יעבור עליהם בדרך; ויוגד, לאבימלך. 
כו ויבוא געל בן-עבד, ואחיו, ויעברו, בשכם; ויבטחו-בו, בעלי שכם. 
כז וייצאו השדה ויבצרו את-כרמיהם, וידרכו, ויעשו, הילולים; ויבואו, בית אלוהיהם, ויאכלו וישתו, ויקללו את-אבימלך. 
כח ויאמר געל בן-עבד, מי-אבימלך ומי-שכם כי נעבדנו--הלוא בן-ירובעל, וזבול פקידו; עבדו, את-אנשי חמור אבי שכם, ומדוע, נעבדנו אנחנו. 
כט ומי ייתן את-העם הזה, בידי, ואסירה, את-אבימלך; ויאמר, לאבימלך, רבה צבאך, וצאה. 
ל וישמע, זבול שר-העיר, את-דברי, געל בן-עבד; וייחר, אפו. 
לא וישלח מלאכים אל-אבימלך, בתורמה לאמור:  הנה געל בן-עבד ואחיו באים שכמה, והנם צרים את-העיר עליך. 
לב ועתה קום לילה, אתה והעם אשר-איתך; וארוב, בשדה. 
לג והיה בבוקר כזרוח השמש, תשכים ופשטת על-העיר; והנה-הוא והעם אשר-איתו, יוצאים אליך, ועשית לו, כאשר תמצא ידך. 
לד ויקם אבימלך וכל-העם אשר-עימו, לילה; ויארבו על-שכם, ארבעה ראשים. 
לה וייצא, געל בן-עבד, ויעמוד, פתח שער העיר; ויקם אבימלך והעם אשר-איתו, מן-המארב. 
לו וירא-געל, את-העם, ויאמר אל-זבול, הנה-עם יורד מראשי ההרים; ויאמר אליו זבול, את צל ההרים אתה רואה כאנשים. 
לז ויוסף עוד געל, לדבר, ויאמר, הנה-עם יורדים מעם טבור הארץ; וראש-אחד בא, מדרך אילון מעוננים. 
לח ויאמר אליו זבול, איה איפוא פיך אשר תאמר, מי אבימלך, כי נעבדנו:  הלוא זה העם אשר מאסת בו, צא-נא עתה והילחם בו. 
לט וייצא געל, לפני בעלי שכם; ויילחם, באבימלך. 
מ וירדפהו אבימלך, וינס מפניו; וייפלו חללים רבים, עד-פתח השער. 
מא ויישב אבימלך, בארומה; ויגרש זבול את-געל ואת-אחיו, משבת בשכם. 
מב ויהי, ממוחרת, וייצא העם, השדה; ויגידו, לאבימלך. 
מג וייקח את-העם, ויחצם לשלושה ראשים, ויארוב, בשדה; וירא, והנה העם יוצא מן-העיר, ויקם עליהם, ויכם. 
מד ואבימלך, והראשים אשר עימו, פשטו, ויעמדו פתח שער העיר; ושני הראשים, פשטו על-כל-אשר בשדה--ויכום. 
מה ואבימלך נלחם בעיר, כול היום ההוא, וילכוד את-העיר, ואת-העם אשר-בה הרג; וייתוץ, את-העיר, ויזרעהא, מלח. 
מו וישמעו, כל-בעלי מגדל-שכם; ויבואו אל-צריח, בית אל ברית. 
מז ויוגד, לאבימלך:  כי התקבצו, כל-בעלי מגדל-שכם. 
מח ויעל אבימלך הר-צלמון, הוא וכל-העם אשר-איתו, וייקח אבימלך את-הקרדומות בידו ויכרות שוכת עצים, ויישאהא וישם על-שכמו; ויאמר אל-העם אשר-עימו, מה ראיתם עשיתי--מהרו, עשו כמוני. 
מט ויכרתו גם-כל-העם איש שוכו, וילכו אחרי אבימלך וישימו על-הצריח, ויציתו עליהם את-הצריח, באש; וימותו גם כל-אנשי מגדל-שכם, כאלף--איש ואישה. 
נ וילך אבימלך, אל-תבץ; וייחן בתבץ, וילכדה. 
נא ומגדל-עוז, היה בתוך-העיר, וינוסו שמה כל-האנשים והנשים וכול בעלי העיר, ויסגרו בעדם; ויעלו, על-גג המגדל. 
נב ויבוא אבימלך עד-המגדל, ויילחם בו; וייגש עד-פתח המגדל, לשורפו באש. 
נג ותשלך אישה אחת, פלח רכב--על-ראש אבימלך; ותריץ, את-גולגולתו. 
נד ויקרא מהרה אל-הנער נושא כליו, ויאמר לו שלוף חרבך ומותתני--פן-יאמרו לי, אישה הרגתהו; וידקרהו נערו, וימות. 
נה ויראו איש-ישראל, כי מת אבימלך; וילכו, איש למקומו. 
נו וישב אלוהים, את רעת אבימלך, אשר עשה לאביו, להרוג את-שבעים אחיו. 
נז ואת, כל-רעת אנשי שכם, השיב אלוהים, בראשם; ותבוא אליהם, קללת יותם בן-ירובעל. 
פרק י
א ויקם אחרי אבימלך להושיע את-ישראל, תולע בן-פואה בן-דודו--איש יששכר; והוא-יושב בשמיר, בהר אפריים. 
ב וישפוט, את-ישראל, עשרים ושלוש, שנה; וימת, וייקבר בשמיר. 
ג ויקם אחריו, יאיר הגלעדי; וישפוט, את-ישראל, עשרים ושתיים, שנה. 
ד ויהי-לו שלושים בנים, רוכבים על-שלושים עיירים, ושלושים עיירים, להם; להם יקראו חוות יאיר, עד היום הזה, אשר, בארץ הגלעד. 
ה וימת יאיר, וייקבר בקמון. 
ו ויוסיפו בני ישראל, לעשות הרע בעיני יהוה, ויעבדו את-הבעלים ואת-העשתרות ואת-אלוהי ארם ואת-אלוהי צידון ואת אלוהי מואב ואת אלוהי בני-עמון, ואת אלוהי פלשתים; ויעזבו את-יהוה, ולא עבדוהו. 
ז וייחר-אף יהוה, בישראל; וימכרם, ביד-פלשתים, וביד, בני עמון. 
ח וירעצו וירוצצו את-בני ישראל, בשנה ההיא:  שמונה עשרה שנה, את-כל-בני ישראל אשר בעבר הירדן--בארץ האמורי, אשר בגלעד. 
ט ויעברו בני-עמון את-הירדן, להילחם גם-ביהודה ובבנימין ובבית אפריים; ותצר לישראל, מאוד. 
י ויזעקו בני ישראל, אל-יהוה לאמור:  חטאנו לך--וכי עזבנו את-אלוהינו, ונעבוד את-הבעלים. 
יא ויאמר יהוה, אל-בני ישראל:  הלוא ממצריים ומן-האמורי, ומן-בני עמון ומן-פלשתים. 
יב וצידונים ועמלק ומעון, לחצו אתכם; ותצעקו אליי, ואושיעה אתכם מידם. 
יג ואתם עזבתם אותי, ותעבדו אלוהים אחרים; לכן לא-אוסיף, להושיע אתכם. 
יד לכו, וזעקו אל-האלוהים, אשר בחרתם, בם:  המה יושיעו לכם, בעת צרתכם. 
טו ויאמרו בני-ישראל אל-יהוה, חטאנו--עשה-אתה לנו, ככל-הטוב בעיניך:  אך הצילנו נא, היום הזה. 
טז ויסירו את-אלוהי הנכר, מקרבם, ויעבדו, את-יהוה; ותקצר נפשו, בעמל ישראל. 
יז וייצעקו בני עמון, ויחנו בגלעד; וייאספו בני ישראל, ויחנו במצפה. 
יח ויאמרו העם שרי גלעד, איש אל-ריעהו, מי האיש, אשר יחל להילחם בבני עמון--יהיה לראש, לכול יושבי גלעד. 
פרק יא
א ויפתח הגלעדי, היה גיבור חיל, והוא, בן-אישה זונה; ויולד גלעד, את-יפתח. 
ב ותלד אשת-גלעד לו, בנים; ויגדלו בני-האישה ויגרשו את-יפתח, ויאמרו לו לא-תנחל בבית-אבינו--כי בן-אישה אחרת, אתה. 
ג ויברח יפתח מפני אחיו, ויישב בארץ טוב; ויתלקטו אל-יפתח אנשים ריקים, וייצאו עימו. 
ד ויהי, מימים; ויילחמו בני-עמון, עם-ישראל. 
ה ויהי, כאשר-נלחמו בני-עמון עם-ישראל; וילכו זקני גלעד, לקחת את-יפתח מארץ טוב. 
ו ויאמרו ליפתח--לכה, והיית לנו לקצין; ונילחמה, בבני עמון. 
ז ויאמר יפתח, לזקני גלעד, הלוא אתם שנאתם אותי, ותגרשוני מבית אבי; ומדוע באתם אליי, עתה, כאשר, צר לכם. 
ח ויאמרו זקני גלעד אל-יפתח, לכן עתה שבנו אליך, והלכת עימנו, ונלחמת בבני עמון; והיית לנו לראש, לכול יושבי גלעד. 
ט ויאמר יפתח אל-זקני גלעד, אם-משיבים אתם אותי להילחם בבני עמון, ונתן יהוה אותם, לפניי--אנוכי, אהיה לכם לראש. 
י ויאמרו זקני-גלעד, אל-יפתח:  יהוה, יהיה שומע בינותינו--אם-לא כדברך, כן נעשה. 
יא וילך יפתח עם-זקני גלעד, וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין; וידבר יפתח את-כל-דבריו לפני יהוה, במצפה. 
יב וישלח יפתח מלאכים, אל-מלך בני-עמון לאמור:  מה-לי ולך, כי-באת אליי להילחם בארצי. 
יג ויאמר מלך בני-עמון אל-מלאכי יפתח, כי-לקח ישראל את-ארצי בעלותו ממצריים, מארנון ועד-היבוק, ועד-הירדן; ועתה, השיבה אתהן בשלום. 
יד ויוסף עוד, יפתח; וישלח, מלאכים, אל-מלך, בני עמון. 
טו ויאמר לו, כה אמר יפתח:  לא-לקח ישראל את-ארץ מואב, ואת-ארץ בני עמון. 
טז כי, בעלותם ממצריים; וילך ישראל במדבר עד-ים-סוף, ויבוא קדשה. 
יז וישלח ישראל מלאכים אל-מלך אדום לאמור אעברה-נא בארצך, ולא שמע מלך אדום, וגם אל-מלך מואב שלח, ולא אבה; ויישב ישראל, בקדש. 
יח וילך במדבר, ויסב את-ארץ אדום ואת-ארץ מואב, ויבוא ממזרח-שמש לארץ מואב, ויחנון בעבר ארנון; ולא-באו בגבול מואב, כי ארנון גבול מואב. 
יט וישלח ישראל מלאכים, אל-סיחון מלך-האמורי מלך חשבון; ויאמר לו ישראל, נעברה-נא בארצך עד-מקומי. 
כ ולא-האמין סיחון את-ישראל, עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את-כל-עמו, ויחנו ביהצה; ויילחם, עם-ישראל. 
כא וייתן יהוה אלוהי-ישראל את-סיחון ואת-כל-עמו, ביד ישראל--ויכום; ויירש, ישראל, את כל-ארץ האמורי, יושב הארץ ההיא. 
כב ויירשו, את כל-גבול האמורי--מארנון, ועד-היבוק, ומן-המדבר, ועד-הירדן. 
כג ועתה יהוה אלוהי ישראל, הוריש את-האמורי, מפני, עמו ישראל; ואתה, תירשנו. 
כד הלוא את אשר יורישך, כמוש אלוהיך--אותו תירש; ואת כל-אשר הוריש יהוה אלוהינו, מפנינו--אותו נירש. 
כה ועתה, הטוב טוב אתה, מבלק בן-ציפור, מלך מואב:  הרוב רב עם-ישראל, אם-נלחום נלחם בם. 
כו בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה, ובכל-הערים אשר על-ידי ארנון, שלוש מאות, שנה--ומדוע לא-הצלתם, בעת ההיא. 
כז ואנוכי, לא-חטאתי לך, ואתה עושה איתי רעה, להילחם בי:  ישפוט יהוה השופט, היום, בין בני ישראל, ובין בני עמון. 
כח ולא שמע, מלך בני עמון, אל-דברי יפתח, אשר שלח אליו. 
כט ותהי על-יפתח רוח יהוה, ויעבור את-הגלעד ואת-מנשה; ויעבור, את-מצפה גלעד, וממצפה גלעד, עבר בני עמון. 
ל ויידר יפתח נדר ליהוה, ויאמר:  אם-נתון תיתן את-בני עמון, בידי. 
לא והיה היוצא, אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי, בשובי בשלום, מבני עמון--והיה, ליהוה, והעליתיהו, עולה. 
לב ויעבור יפתח אל-בני עמון, להילחם בם; וייתנם יהוה, בידו. 
לג ויכם מערוער ועד-בואכה מינית עשרים עיר, ועד אביל כרמים, מכה, גדולה מאוד; וייכנעו בני עמון, מפני בני ישראל. 
לד ויבוא יפתח המצפה, אל-ביתו, והנה בתו יוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות:  ורק היא יחידה, אין-לו ממנו בן או-בת. 
לה ויהי כראותו אותה ויקרע את-בגדיו, ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני, ואת, היית בעוכריי; ואנוכי, פציתי פי אל-יהוה, ולא אוכל, לשוב. 
לו ותאמר אליו, אבי פצית את-פיך אל-יהוה--עשה לי, כאשר יצא מפיך:  אחרי אשר עשה לך יהוה נקמות, מאויביך--מבני עמון. 
לז ותאמר, אל-אביה, ייעשה לי, הדבר הזה:  הרפה ממני שניים חודשים, ואלכה וירדתי על-ההרים, ואבכה על-בתוליי, אנוכי וריעותיי. 
לח ויאמר לכי, וישלח אותה שני חודשים; ותלך היא וריעותיה, ותבך על-בתוליה על-ההרים. 
לט ויהי מקץ שניים חודשים, ותשב אל-אביה, ויעש לה, את-נדרו אשר נדר; והיא לא-ידעה איש, ותהי-חוק בישראל. 
מ מימים ימימה, תלכנה בנות ישראל, לתנות, לבת-יפתח הגלעדי--ארבעת ימים, בשנה. 
פרק יב
א וייצעק איש אפריים, ויעבור צפונה; ויאמרו ליפתח מדוע עברת להילחם בבני-עמון, ולנו לא קראת ללכת עימך--ביתך, נשרוף עליך באש. 
ב ויאמר יפתח, אליהם, איש ריב הייתי אני ועמי ובני-עמון, מאוד; ואזעק אתכם, ולא-הושעתם אותי מידם. 
ג ואראה כי-אינך מושיע, ואשימה נפשי בכפי ואעברה אל-בני עמון, וייתנם יהוה, בידי; ולמה עליתם אליי, היום הזה--להילחם בי. 
ד ויקבוץ יפתח את-כל-אנשי גלעד, ויילחם את-אפריים; ויכו אנשי גלעד את-אפריים, כי אמרו פליטי אפריים אתם--גלעד, בתוך אפריים בתוך מנשה. 
ה וילכוד גלעד את-מעברות הירדן, לאפריים; והיה כי יאמרו פליטי אפריים, אעבורה, ויאמרו לו אנשי-גלעד האפרתי אתה, ויאמר לא. 
ו ויאמרו לו אמור-נא שיבולת ויאמר סיבולת, ולא יכין לדבר כן, ויאחזו אותו, וישחטוהו אל-מעברות הירדן; וייפול בעת ההיא, מאפריים, ארבעים ושניים, אלף. 
ז וישפוט יפתח את-ישראל, שש שנים; וימת, יפתח הגלעדי, וייקבר, בערי גלעד. 
ח וישפוט אחריו את-ישראל, אבצן מבית לחם. 
ט ויהי-לו שלושים בנים, ושלושים בנות שילח החוצה, ושלושים בנות, הביא לבניו מן-החוץ; וישפוט את-ישראל, שבע שנים. 
י וימת אבצן, וייקבר בבית לחם. 
יא וישפוט אחריו את-ישראל, אילון הזבולוני; וישפוט את-ישראל, עשר שנים. 
יב וימת, אילון הזבולוני; וייקבר באיילון, בארץ זבולון. 
יג וישפוט אחריו, את-ישראל, עבדון בן-הילל, הפרעתוני. 
יד ויהי-לו ארבעים בנים, ושלושים בני בנים, רוכבים, על-שבעים עיירים; וישפוט את-ישראל, שמונה שנים. 
טו וימת עבדון בן-הילל, הפרעתוני; וייקבר בפרעתון בארץ אפריים, בהר העמלקי. 
פרק יג
א ויוסיפו בני ישראל, לעשות הרע בעיני יהוה; וייתנם יהוה ביד-פלשתים, ארבעים שנה. 
ב ויהי איש אחד מצורעה ממשפחת הדני, ושמו מנוח; ואשתו עקרה, ולא ילדה. 
ג ויירא מלאך-יהוה, אל-האישה; ויאמר אליה, הנה-נא את-עקרה ולא ילדת, והרית, וילדת בן. 
ד ועתה הישמרי נא, ואל-תשתי יין ושיכר; ואל-תאכלי, כל-טמא. 
ה כי הנך הרה ויולדת בן, ומורה לא-יעלה על-ראשו--כי-נזיר אלוהים יהיה הנער, מן-הבטן; והוא, יחל להושיע את-ישראל--מיד פלשתים. 
ו ותבוא האישה, ותאמר לאישה לאמור, איש האלוהים בא אליי, ומראהו כמראה מלאך האלוהים נורא מאוד; ולא שאלתיהו אי-מזה הוא, ואת-שמו לא-הגיד לי. 
ז ויאמר לי, הנך הרה ויולדת בן; ועתה אל-תשתי יין ושיכר, ואל-תאכלי כל-טומאה--כי-נזיר אלוהים יהיה הנער, מן-הבטן עד-יום מותו. 
ח ויעתר מנוח אל-יהוה, ויאמר:  בי אדוניי--איש האלוהים אשר שלחת יבוא-נא עוד אלינו, ויורנו מה-נעשה לנער היולד. 
ט וישמע האלוהים, בקול מנוח; ויבוא מלאך האלוהים עוד אל-האישה, והיא יושבת בשדה, ומנוח אישה, אין עימה. 
י ותמהר, האישה, ותרץ, ותגד לאישה; ותאמר אליו--הנה נראה אליי האיש, אשר-בא ביום אליי. 
יא ויקם וילך מנוח, אחרי אשתו; ויבוא, אל-האיש, ויאמר לו האתה האיש אשר-דיברת אל-האישה, ויאמר אני. 
יב ויאמר מנוח, עתה יבוא דבריך:  מה-יהיה משפט-הנער, ומעשהו. 
יג ויאמר מלאך יהוה, אל-מנוח:  מכול אשר-אמרתי אל-האישה, תישמר. 
יד מכול אשר-ייצא מגפן היין לא תאכל, ויין ושיכר אל-תשת, וכל-טומאה, אל-תאכל:  כול אשר-ציוויתיה, תשמור. 
טו ויאמר מנוח, אל-מלאך יהוה:  נעצרה-נא אותך, ונעשה לפניך גדי עיזים. 
טז ויאמר מלאך יהוה אל-מנוח, אם-תעצרני לא-אוכל בלחמך, ואם-תעשה עולה, ליהוה תעלנה:  כי לא-ידע מנוח, כי-מלאך יהוה הוא. 
יז ויאמר מנוח אל-מלאך יהוה, מי שמך:  כי-יבוא דברך, וכיבדנוך. 
יח ויאמר לו מלאך יהוה, למה זה תשאל לשמי--והוא-פלאי. 
יט וייקח מנוח את-גדי העיזים, ואת-המנחה, ויעל על-הצור, ליהוה; ומפליא לעשות, ומנוח ואשתו רואים. 
כ ויהי בעלות הלהב מעל המזבח, השמיימה, ויעל מלאך-יהוה, בלהב המזבח; ומנוח ואשתו רואים, וייפלו על-פניהם ארצה. 
כא ולא-יסף עוד מלאך יהוה, להיראה אל-מנוח ואל-אשתו; אז ידע מנוח, כי-מלאך יהוה הוא. 
כב ויאמר מנוח אל-אשתו, מות נמות:  כי אלוהים, ראינו. 
כג ותאמר לו אשתו, לו חפץ יהוה להמיתנו לא-לקח מידנו עולה ומנחה, ולא הראנו, את-כל-אלה; וכעת, לא השמיענו כזאת. 
כד ותלד האישה בן, ותקרא את-שמו שמשון; ויגדל הנער, ויברכהו יהוה. 
כה ותחל רוח יהוה, לפעמו במחנה-דן, בין צורעה, ובין אשתאול. 
פרק יד
א ויירד שמשון, תמנתה; וירא אישה בתמנתה, מבנות פלשתים. 
ב ויעל, ויגד לאביו ולאימו, ויאמר אישה ראיתי בתמנתה, מבנות פלשתים; ועתה, קחו-אותה לי לאישה. 
ג ויאמר לו אביו ואימו, האין בבנות אחיך ובכל-עמי אישה--כי-אתה הולך לקחת אישה, מפלשתים הערלים; ויאמר שמשון אל-אביו אותה קח-לי, כי-היא ישרה בעיניי. 
ד ואביו ואימו לא ידעו, כי מיהוה היא--כי-תואנה הוא-מבקש, מפלשתים; ובעת ההיא, פלשתים מושלים בישראל. 
ה ויירד שמשון ואביו ואימו, תמנתה; ויבואו, עד-כרמי תמנתה, והנה כפיר אריות, שואג לקראתו. 
ו ותצלח עליו רוח יהוה, וישסעהו כשסע הגדי, ומאומה, אין בידו; ולא הגיד לאביו ולאימו, את אשר עשה. 
ז ויירד, וידבר לאישה; ותישר, בעיני שמשון. 
ח וישב מימים, לקחתה, ויסר לראות, את מפלת האריה; והנה עדת דבורים בגוויית האריה, ודבש. 
ט וירדהו אל-כפיו, וילך הלוך ואכול, וילך אל-אביו ואל-אימו, וייתן להם ויאכלו; ולא-הגיד להם, כי מגוויית האריה רדה הדבש. 
י ויירד אביהו, אל-האישה; ויעש שם שמשון משתה, כי כן יעשו הבחורים. 
יא ויהי, כראותם אותו; ויקחו שלושים מריעים, ויהיו איתו. 
יב ויאמר להם שמשון, אחודה-נא לכם חידה:  אם-הגד תגידו אותה לי שבעת ימי המשתה, ומצאתם--ונתתי לכם שלושים סדינים, ושלושים חליפות בגדים. 
יג ואם-לא תוכלו, להגיד לי--ונתתם אתם לי שלושים סדינים, ושלושים חליפות בגדים; ויאמרו לו--חודה חידתך, ונשמענה. 
יד ויאמר להם, מהאוכל יצא מאכל, ומעז, יצא מתוק; ולא יכלו להגיד החידה, שלושת ימים. 
טו ויהי ביום השביעי, ויאמרו לאשת-שמשון פתי את-אישך ויגד-לנו את-החידה--פן-נשרוף אותך ואת-בית אביך, באש; הליירשנו, קראתם לנו הלוא. 
טז ותבך אשת שמשון עליו, ותאמר רק-שנאתני ולא אהבתני--החידה חדת לבני עמי, ולי לא הגדת; ויאמר לה, הנה לאבי ולאימי לא הגדתי--ולך אגיד. 
יז ותבך עליו שבעת הימים, אשר-היה להם המשתה; ויהי ביום השביעי, ויגד-לה כי הציקתהו, ותגד החידה, לבני עמה. 
יח ויאמרו לו אנשי העיר ביום השביעי, בטרם יבוא החרסה, מה-מתוק מדבש, ומה עז מארי; ויאמר להם--לולא חרשתם בעגלתי, לא מצאתם חידתי. 
יט ותצלח עליו רוח יהוה, ויירד אשקלון ויך מהם שלושים איש וייקח את-חליצותם, וייתן החליפות, למגידי החידה; וייחר אפו, ויעל בית אביהו. 
כ ותהי, אשת שמשון, למריעהו, אשר ריעה לו. 
פרק טו
א ויהי מימים בימי קציר-חיטים, ויפקוד שמשון את-אשתו בגדי עיזים, ויאמר, אבואה אל-אשתי החדרה; ולא-נתנו אביה, לבוא. 
ב ויאמר אביה, אמור אמרתי כי-שנוא שנאתה, ואתננה, למריעך; הלוא אחותה הקטנה טובה ממנה, תהי-נא לך תחתיה. 
ג ויאמר להם שמשון, ניקיתי הפעם מפלשתים:  כי-עושה אני עימם, רעה. 
ד וילך שמשון, וילכוד שלוש-מאות שועלים; וייקח לפידים, ויפן זנב אל-זנב, וישם לפיד אחד בין-שני הזנבות, בתווך. 
ה ויבער-אש בלפידים, וישלח בקמות פלשתים; ויבער מגדיש ועד-קמה, ועד-כרם זית. 
ו ויאמרו פלשתים, מי עשה זאת, ויאמרו שמשון חתן התמני, כי לקח את-אשתו וייתנה למריעהו; ויעלו פלשתים, וישרפו אותה ואת-אביה באש. 
ז ויאמר להם שמשון, אם-תעשון כזאת:  כי אם-ניקמתי בכם, ואחר אחדל. 
ח ויך אותם שוק על-ירך, מכה גדולה; ויירד ויישב, בסעיף סלע עיטם. 
ט ויעלו פלשתים, ויחנו ביהודה; ויינטשו, בלחי. 
י ויאמרו איש יהודה, למה עליתם עלינו; ויאמרו, לאסור את-שמשון עלינו, לעשות לו, כאשר עשה לנו. 
יא ויירדו שלושת אלפים איש מיהודה, אל-סעיף סלע עיטם, ויאמרו לשמשון הלוא ידעת כי-מושלים בנו פלשתים, ומה-זאת עשית לנו; ויאמר להם--כאשר עשו לי, כן עשיתי להם. 
יב ויאמרו לו לאסורך ירדנו, לתיתך ביד-פלשתים; ויאמר להם, שמשון, הישבעו לי, פן-תפגעון בי אתם. 
יג ויאמרו לו לאמור, לא כי-אסור נאסורך ונתנוך בידם, והמת, לא נמיתך; ויאסרוהו, בשניים עבותים חדשים, ויעלוהו, מן-הסלע. 
יד הוא-בא עד-לחי, ופלשתים הריעו לקראתו; ותצלח עליו רוח יהוה, ותהיינה העבותים אשר על-זרועותיו כפשתים אשר בערו באש, ויימסו אסוריו, מעל ידיו. 
טו וימצא לחי-חמור, טרייה; וישלח ידו וייקחהא, ויך-בה אלף איש. 
טז ויאמר שמשון--בלחי החמור, חמור חמורתיים; בלחי החמור, הכיתי אלף איש. 
יז ויהי ככלותו לדבר, וישלך הלחי מידו; ויקרא למקום ההוא, רמת לחי. 
יח ויצמא, מאוד, ויקרא אל-יהוה ויאמר, אתה נתת ביד-עבדך את-התשועה הגדולה הזאת; ועתה אמות בצמא, ונפלתי ביד הערלים. 
יט ויבקע אלוהים את-המכתש אשר-בלחי, וייצאו ממנו מים וישת, ותשב רוחו, ויחי; על-כן קרא שמה, עין הקורא אשר בלחי, עד, היום הזה. 
כ וישפוט את-ישראל בימי פלשתים, עשרים שנה. 
פרק טז
א וילך שמשון, עזתה; וירא-שם אישה זונה, ויבוא אליה. 
ב לעזתים לאמור, בא שמשון הנה, ויסובו ויארבו-לו כל-הלילה, בשער העיר; ויתחרשו כל-הלילה לאמור, עד-אור הבוקר והרגנוהו. 
ג וישכב שמשון, עד-חצי הלילה, ויקם בחצי הלילה ויאחוז בדלתות שער-העיר ובשתי המזוזות, וייסעם עם-הבריח וישם על-כתפיו; ויעלם אל-ראש ההר, אשר על-פני חברון. 
ד ויהי, אחרי-כן, ויאהב אישה, בנחל שורק; ושמה, דלילה. 
ה ויעלו אליה סרני פלשתים, ויאמרו לה פתי אותו וראי במה כוחו גדול, ובמה נוכל לו, ואסרנוהו לענותו; ואנחנו, ניתן-לך, איש, אלף ומאה כסף. 
ו ותאמר דלילה, אל-שמשון, הגידה-נא לי, במה כוחך גדול; ובמה תיאסר, לענותך. 
ז ויאמר אליה, שמשון, אם-יאסרוני בשבעה יתרים לחים, אשר לא-חורבו--וחליתי והייתי, כאחד האדם. 
ח ויעלו-לה סרני פלשתים, שבעה יתרים לחים--אשר לא-חורבו; ותאסרהו, בהם. 
ט והאורב, יושב לה בחדר, ותאמר אליו, פלשתים עליך שמשון; וינתק, את-היתרים, כאשר יינתק פתיל-הנעורת בהריחו אש, ולא נודע כוחו. 
י ותאמר דלילה, אל-שמשון, הנה התלת בי, ותדבר אליי כזבים; עתה הגידה-נא לי, במה תיאסר. 
יא ויאמר אליה--אם-אסור יאסרוני בעבותים חדשים, אשר לא-נעשה בהם מלאכה:  וחליתי והייתי, כאחד האדם. 
יב ותיקח דלילה עבותים חדשים ותאסרהו בהם, ותאמר אליו פלשתים עליך שמשון, והאורב, יושב בחדר; וינתקם מעל זרועותיו, כחוט. 
יג ותאמר דלילה אל-שמשון, עד-הנה התלת בי ותדבר אליי כזבים--הגידה לי, במה תיאסר; ויאמר אליה--אם-תארגי את-שבע מחלפות ראשי, עם-המסכת. 
יד ותתקע, ביתד, ותאמר אליו, פלשתים עליך שמשון; וייקץ, משנתו, וייסע את-היתד הארג, ואת-המסכת. 
טו ותאמר אליו, איך תאמר אהבתיך, וליבך, אין איתי:  זה שלוש פעמים, התלת בי, ולא-הגדת לי, במה כוחך גדול. 
טז ויהי כי-הציקה לו בדבריה, כל-הימים--ותאלצהו; ותקצר נפשו, למות. 
יז ויגד-לה את-כל-ליבו, ויאמר לה מורה לא-עלה על-ראשי--כי-נזיר אלוהים אני, מבטן אימי; אם-גולחתי וסר ממני כוחי, וחליתי והייתי ככל-האדם. 
יח ותרא דלילה, כי-הגיד לה את-כל-ליבו, ותשלח ותקרא לסרני פלשתים לאמור עלו הפעם, כי-הגיד לי את-כל-ליבו; ועלו אליה סרני פלשתים, ויעלו הכסף בידם. 
יט ותיישנהו, על-ברכיה, ותקרא לאיש, ותגלח את-שבע מחלפות ראשו; ותחל, לענותו, ויסר כוחו, מעליו. 
כ ותאמר, פלשתים עליך שמשון; וייקץ משנתו, ויאמר אצא כפעם בפעם ואינער, והוא לא ידע, כי יהוה סר מעליו. 
כא ויאחזוהו פלשתים, וינקרו את-עיניו; ויורידו אותו עזתה, ויאסרוהו בנחושתיים, ויהי טוחן, בבית האסורים. 
כב ויחל שיער-ראשו לצמח, כאשר גולח. 
כג וסרני פלשתים, נאספו לזבוח זבח-גדול לדגון אלוהיהם--ולשמחה; ויאמרו--נתן אלוהינו בידנו, את שמשון אויבנו. 
כד ויראו אותו העם, ויהללו את-אלוהיהם:  כי אמרו, נתן אלוהינו בידנו את-אויבנו, ואת מחריב ארצנו, ואשר הרבה את-חללינו. 
כה ויהי, כטוב ליבם, ויאמרו, קראו לשמשון וישחק-לנו; ויקראו לשמשון מבית האסורים, ויצחק לפניהם, ויעמידו אותו, בין העמודים. 
כו ויאמר שמשון אל-הנער המחזיק בידו, הניחה אותי, והמישני את-העמודים, אשר הבית נכון עליהם; ואישען, עליהם. 
כז והבית, מלא האנשים והנשים, ושמה, כול סרני פלשתים; ועל-הגג, כשלושת אלפים איש ואישה, הרואים, בשחוק שמשון. 
כח ויקרא שמשון אל-יהוה, ויאמר:  אדוניי יהוה זוכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, האלוהים, ואינקמה נקם-אחת משתי עיניי, מפלשתים. 
כט וילפות שמשון את-שני עמודי התווך, אשר הבית נכון עליהם, וייסמך, עליהם--אחד בימינו, ואחד בשמאלו. 
ל ויאמר שמשון, תמות נפשי עם-פלשתים, ויט בכוח, וייפול הבית על-הסרנים ועל-כל-העם אשר-בו; ויהיו המתים, אשר המית במותו, רבים, מאשר המית בחייו. 
לא ויירדו אחיו וכל-בית אביהו, וישאו אותו, ויעלו ויקברו אותו בין צורעה ובין אשתאול, בקבר מנוח אביו; והוא שפט את-ישראל, עשרים שנה. 
פרק יז
א ויהי-איש מהר-אפריים, ושמו מיכיהו. 
ב ויאמר לאימו אלף ומאה הכסף אשר לוקח-לך, ואת אלית וגם אמרת באוזניי, הנה-הכסף איתי, אני לקחתיו; ותאמר אימו, ברוך בני ליהוה. 
ג וישב את-אלף-ומאה הכסף, לאימו; ותאמר אימו הקדש הקדשתי את-הכסף ליהוה מידי לבני, לעשות פסל ומסכה, ועתה, אשיבנו לך. 
ד וישב את-הכסף, לאימו; ותיקח אימו מאתיים כסף ותיתנהו לצורף, ויעשהו פסל ומסכה, ויהי, בבית מיכיהו. 
ה והאיש מיכה, לו בית אלוהים; ויעש איפוד, ותרפים, וימלא את-יד אחד מבניו, ויהי-לו לכוהן. 
ו בימים ההם, אין מלך בישראל:  איש הישר בעיניו, יעשה. 
ז ויהי-נער, מבית לחם יהודה, ממשפחת, יהודה; והוא לוי, והוא גר-שם. 
ח וילך האיש מהעיר, מבית לחם יהודה, לגור, באשר ימצא; ויבוא הר-אפריים עד-בית מיכה, לעשות דרכו. 
ט ויאמר-לו מיכה, מאיין תבוא; ויאמר אליו לוי אנוכי, מבית לחם יהודה, ואנוכי הולך, לגור באשר אמצא. 
י ויאמר לו מיכה שבה עימדי, והיה-לי לאב ולכוהן, ואנוכי אתן-לך עשרת כסף לימים, וערך בגדים ומחיתך; וילך, הלוי. 
יא ויואל הלוי, לשבת את-האיש; ויהי הנער לו, כאחד מבניו. 
יב וימלא מיכה את-יד הלוי, ויהי-לו הנער לכוהן; ויהי, בבית מיכה. 
יג ויאמר מיכה--עתה ידעתי, כי-ייטיב יהוה לי:  כי היה-לי הלוי, לכוהן. 
פרק יח
א בימים ההם, אין מלך בישראל; ובימים ההם, שבט הדני מבקש-לו נחלה לשבת--כי לא-נפלה לו עד-היום ההוא בתוך-שבטי ישראל, בנחלה. 
ב וישלחו בני-דן ממשפחתם חמישה אנשים מקצותם אנשים בני-חיל מצורעה ומאשתאול, לרגל את-הארץ ולחוקרה, ויאמרו אליהם, לכו חקרו את-הארץ; ויבואו הר-אפריים עד-בית מיכה, וילינו שם. 
ג המה, עם-בית מיכה, והמה הכירו, את-קול הנער הלוי; ויסורו שם, ויאמרו לו מי-הביאך הלום, ומה-אתה עושה בזה, ומה-לך פה. 
ד ויאמר אליהם--כזו וכזה, עשה לי מיכה; וישכרני, ואהי-לו לכוהן. 
ה ויאמרו לו, שאל-נא באלוהים; ונדעה--התצליח דרכנו, אשר אנחנו הולכים עליה. 
ו ויאמר להם הכוהן, לכו לשלום; נוכח יהוה, דרככם אשר תלכו-בה. 
ז וילכו חמשת האנשים, ויבואו לישה; ויראו את-העם אשר-בקרבה יושבת-לבטח כמשפט צידונים שוקט ובוטח, ואין-מכלים דבר בארץ יורש עצר, ורחוקים המה מצידונים, ודבר אין-להם עם-אדם. 
ח ויבואו, אל-אחיהם, צורעה, ואשתאול; ויאמרו להם אחיהם, מה אתם. 
ט ויאמרו, קומה ונעלה עליהם, כי ראינו את-הארץ, והנה טובה מאוד; ואתם מחשים--אל-תיעצלו, ללכת לבוא לרשת את-הארץ. 
י כבואכם תבואו אל-עם בוטח, והארץ רחבת ידיים--כי-נתנה אלוהים, בידכם:  מקום אשר אין-שם מחסור, כל-דבר אשר בארץ. 
יא ויסעו משם ממשפחת הדני, מצורעה ומאשתאול, שש-מאות איש, חגור כלי מלחמה. 
יב ויעלו, ויחנו בקרית יערים--ביהודה; על-כן קראו למקום ההוא מחנה-דן, עד היום הזה--הנה, אחרי קרית יערים. 
יג ויעברו משם, הר-אפריים; ויבואו, עד-בית מיכה. 
יד ויענו חמשת האנשים, ההולכים לרגל את-הארץ ליש, ויאמרו אל-אחיהם, הידעתם כי יש בבתים האלה איפוד ותרפים ופסל ומסכה; ועתה, דעו מה-תעשו. 
טו ויסורו שמה, ויבואו אל-בית-הנער הלוי בית מיכה; וישאלו-לו, לשלום. 
טז ושש-מאות איש, חגורים כלי מלחמתם, ניצבים, פתח השער--אשר, מבני-דן. 
יז ויעלו חמשת האנשים, ההולכים לרגל את-הארץ--באו שמה, לקחו את-הפסל ואת-האיפוד ואת-התרפים ואת-המסכה; והכוהן, ניצב פתח השער, ושש-מאות האיש, החגור כלי המלחמה. 
יח ואלה, באו בית מיכה, ויקחו את-פסל האיפוד, ואת-התרפים ואת-המסכה; ויאמר אליהם הכוהן, מה אתם עושים. 
יט ויאמרו לו החרש שים-ידך על-פיך, ולך עימנו, והיה-לנו, לאב ולכוהן:  הטוב היותך כוהן, לבית איש אחד, או היותך כוהן, לשבט ולמשפחה בישראל. 
כ וייטב, לב הכוהן, וייקח את-האיפוד, ואת-התרפים ואת-הפסל; ויבוא, בקרב העם. 
כא ויפנו, וילכו; וישימו את-הטף ואת-המקנה, ואת-הכבודה--לפניהם. 
כב המה הרחיקו, מבית מיכה; והאנשים, אשר בבתים אשר עם-בית מיכה, נזעקו, וידביקו את-בני-דן. 
כג ויקראו, אל-בני-דן, ויסבו, פניהם; ויאמרו למיכה, מה-לך כי נזעקת. 
כד ויאמר את-אלוהיי אשר-עשיתי לקחתם ואת-הכוהן, ותלכו--ומה-לי עוד; ומה-זה תאמרו אליי, מה-לך. 
כה ויאמרו אליו בני-דן, אל-תשמע קולך עימנו--פן-יפגעו בכם, אנשים מרי נפש, ואספת נפשך, ונפש ביתך. 
כו וילכו בני-דן, לדרכם; וירא מיכה, כי-חזקים המה ממנו, וייפן, וישב אל-ביתו. 
כז והמה לקחו את אשר-עשה מיכה, ואת-הכוהן אשר היה-לו, ויבואו על-ליש על-עם שוקט ובוטח, ויכו אותם לפי-חרב; ואת-העיר, שרפו באש. 
כח ואין מציל כי רחוקה-היא מצידון, ודבר אין-להם עם-אדם, והיא, בעמק אשר לבית-רחוב; ויבנו את-העיר, ויישבו בה. 
כט ויקראו שם-העיר, דן, בשם דן אביהם, אשר יולד לישראל; ואולם ליש שם-העיר, לראשונה. 
ל ויקימו להם בני-דן, את-הפסל; ויהונתן בן-גרשום בן-מנשה הוא ובניו, היו כוהנים לשבט הדני, עד-יום, גלות הארץ. 
לא וישימו להם, את-פסל מיכה אשר עשה, כל-ימי היות בית-האלוהים, בשילה. 
פרק יט
א ויהי בימים ההם, ומלך אין בישראל; ויהי איש לוי, גר בירכתי הר-אפריים, וייקח-לו אישה פילגש, מבית לחם יהודה. 
ב ותזנה עליו, פילגשו, ותלך מאיתו אל-בית אביה, אל-בית לחם יהודה; ותהי-שם, ימים ארבעה חודשים. 
ג ויקם אישה וילך אחריה, לדבר על-ליבה להשיבה, ונערו עימו, וצמד חמורים; ותביאהו, בית אביה, ויראהו אבי הנערה, וישמח לקראתו. 
ד ויחזק-בו חותנו אבי הנערה, ויישב איתו שלושת ימים; ויאכלו, וישתו, וילינו, שם. 
ה ויהי ביום הרביעי, וישכימו בבוקר ויקם ללכת; ויאמר אבי הנערה אל-חתנו, סעד ליבך פת-לחם--ואחר תלכו. 
ו ויישבו, ויאכלו שניהם יחדיו--וישתו; ויאמר אבי הנערה, אל-האיש, הואל-נא ולין, וייטב ליבך. 
ז ויקם האיש, ללכת; ויפצר-בו, חותנו, וישב, וילן שם. 
ח וישכם בבוקר ביום החמישי, ללכת, ויאמר אבי הנערה סעוד-נא לבבך, והתמהמהו עד-נטות היום; ויאכלו, שניהם. 
ט ויקם האיש ללכת, הוא ופילגשו ונערו; ויאמר לו חותנו אבי הנערה הנה נא רפה היום לערוב, לינו-נא הנה חנות היום לין פה וייטב לבבך, והשכמתם מחר לדרככם, והלכת לאוהלך. 
י ולא-אבה האיש, ללון, ויקם וילך ויבוא עד-נוכח יבוס, היא ירושלים; ועימו, צמד חמורים חבושים, ופילגשו, עימו. 
יא הם עם-יבוס, והיום רד מאוד; ויאמר הנער אל-אדוניו, לכה-נא ונסורה אל-עיר-היבוסי הזאת--ונלין בה. 
יב ויאמר אליו, אדוניו, לא נסור אל-עיר נוכרי, אשר לא-מבני ישראל הנה; ועברנו, עד-גבעה. 
יג ויאמר לנערו, לך ונקרבה באחד המקומות; ולנו בגבעה, או ברמה. 
יד ויעברו, וילכו; ותבוא להם השמש, אצל הגבעה אשר לבנימין. 
טו ויסורו שם, לבוא ללון בגבעה; ויבוא, ויישב ברחוב העיר, ואין איש מאסף-אותם הביתה, ללון. 
טז והנה איש זקן, בא מן-מעשהו מן-השדה בערב, והאיש מהר אפריים, והוא-גר בגבעה; ואנשי המקום, בני ימיני. 
יז ויישא עיניו, וירא את-האיש האורח--ברחוב העיר; ויאמר האיש הזקן אנה תלך, ומאיין תבוא. 
יח ויאמר אליו, עוברים אנחנו מבית-לחם יהודה עד-ירכתי הר-אפריים--משם אנוכי, ואלך עד-בית לחם יהודה; ואת-בית יהוה, אני הולך, ואין איש, מאסף אותי הביתה. 
יט וגם-תבן גם-מספוא, יש לחמורינו, וגם לחם ויין יש-לי ולאמתך, ולנער עם-עבדיך:  אין מחסור, כל-דבר. 
כ ויאמר האיש הזקן שלום לך, רק כל-מחסורך עליי; רק ברחוב, אל-תלן. 
כא ויביאהו לביתו, ויבל לחמורים; וירחצו, רגליהם, ויאכלו, וישתו. 
כב המה, מיטיבים את-ליבם, והנה אנשי העיר אנשי בני-בלייעל נסבו את-הבית, מתדפקים על-הדלת; ויאמרו, אל-האיש בעל הבית הזקן לאמור, הוצא את-האיש אשר-בא אל-ביתך, ונדענו. 
כג וייצא אליהם, האיש בעל הבית, ויאמר אליהם, אל-אחיי אל-תרעו נא; אחרי אשר-בא האיש הזה, אל-ביתי--אל-תעשו, את-הנבלה הזאת. 
כד הנה בתי הבתולה ופילגשהו, אוציאה-נא אותם וענו אותם, ועשו להם, הטוב בעיניכם; ולאיש הזה לא תעשו, דבר הנבלה הזאת. 
כה ולא-אבו האנשים, לשמוע לו, ויחזק האיש בפילגשו, ויוצא אליהם החוץ; ויידעו אותה ויתעללו-בה כל-הלילה, עד-הבוקר, וישלחוה, כעלות השחר. 
כו ותבוא האישה, לפנות הבוקר; ותיפול פתח בית-האיש, אשר-אדוניה שם--עד-האור. 
כז ויקם אדוניה בבוקר, ויפתח דלתות הבית, וייצא, ללכת לדרכו; והנה האישה פילגשו, נופלת פתח הבית, וידיה, על-הסף. 
כח ויאמר אליה קומי ונלכה, ואין עונה; וייקחהא, על-החמור, ויקם האיש, וילך למקומו. 
כט ויבוא אל-ביתו, וייקח את-המאכלת ויחזק בפילגשו, וינתחהא לעצמיה, לשנים עשר נתחים; וישלחהא, בכול גבול ישראל. 
ל והיה כל-הרואה, ואמר לא-נהייתה ולא-נראתה כזאת, למיום עלות בני-ישראל מארץ מצריים, עד היום הזה; שימו-לכם עליה, עוצו ודברו. 
פרק כ
א וייצאו, כל-בני ישראל, ותיקהל העדה כאיש אחד למדן ועד-באר שבע, וארץ הגלעד--אל-יהוה, המצפה. 
ב ויתייצבו פינות כל-העם, כול שבטי ישראל--בקהל, עם האלוהים; ארבע מאות אלף איש רגלי, שולף חרב. 
ג וישמעו בני בנימין, כי-עלו בני-ישראל המצפה; ויאמרו, בני ישראל, דברו, איכה נהייתה הרעה הזאת. 
ד ויען האיש הלוי, איש האישה הנרצחה--ויאמר:  הגבעתה אשר לבנימין, באתי אני ופילגשי ללון. 
ה ויקומו עליי בעלי הגבעה, ויסובו עליי את-הבית לילה; אותי דימו להרוג, ואת-פילגשי עינו ותמות. 
ו ואוחז בפילגשי, ואנתחהא, ואשלחהא, בכל-שדה נחלת ישראל:  כי עשו זימה ונבלה, בישראל. 
ז הנה כולכם, בני ישראל--הבו לכם דבר ועצה, הלום. 
ח ויקם, כל-העם, כאיש אחד, לאמור:  לא נלך איש לאוהלו, ולא נסור איש לביתו. 
ט ועתה--זה הדבר, אשר נעשה לגבעה:  עליה, בגורל. 
י ולקחנו עשרה אנשים למאה לכול שבטי ישראל, ומאה לאלף ואלף לרבבה, לקחת צידה, לעם--לעשות, לבואם לגבע בנימין, ככל-הנבלה, אשר עשה בישראל. 
יא וייאסף כל-איש ישראל, אל-העיר, כאיש אחד, חברים. 
יב וישלחו שבטי ישראל, אנשים, בכל-שבטי בנימין, לאמור:  מה הרעה הזאת, אשר נהייתה בכם. 
יג ועתה תנו את-האנשים בני-בלייעל אשר בגבעה, ונמיתם, ונבערה רעה, מישראל; ולא אבו, בני בנימין, לשמוע, בקול אחיהם בני-ישראל. 
יד וייאספו בני-בנימין מן-הערים, הגבעתה, לצאת למלחמה, עם-בני ישראל. 
טו ויתפקדו בני בנימין ביום ההוא, מהערים, עשרים ושישה אלף איש, שולף חרב--לבד מיושבי הגבעה, התפקדו, שבע מאות, איש בחור. 
טז מכול העם הזה, שבע מאות איש בחור, איטר, יד-ימינו:  כל-זה, קולע באבן אל-השערה--ולא יחטיא. 
יז ואיש ישראל התפקדו, לבד מבנימין, ארבע מאות אלף איש, שולף חרב:  כל-זה, איש מלחמה. 
יח ויקומו ויעלו בית-אל, וישאלו באלוהים, ויאמרו בני ישראל, מי יעלה-לנו בתחילה למלחמה עם-בני בנימין; ויאמר יהוה, יהודה בתחילה. 
יט ויקומו בני-ישראל, בבוקר; ויחנו, על-הגבעה. 
כ וייצא איש ישראל, למלחמה עם-בנימין; ויערכו איתם איש-ישראל מלחמה, אל-הגבעה. 
כא וייצאו בני-בנימין, מן-הגבעה; וישחיתו בישראל ביום ההוא, שניים ועשרים אלף איש--ארצה. 
כב ויתחזק העם, איש ישראל; ויוסיפו, לערוך מלחמה, במקום, אשר-ערכו שם ביום הראשון. 
כג ויעלו בני-ישראל, ויבכו לפני-יהוה עד-הערב, וישאלו ביהוה לאמור, האוסיף לגשת למלחמה עם-בני בנימין אחי; ויאמר יהוה, עלו אליו. 
כד ויקרבו בני-ישראל אל-בני בנימין, ביום השני. 
כה וייצא בנימין לקראתם מן-הגבעה, ביום השני, וישחיתו בבני ישראל עוד שמונת עשר אלף איש, ארצה:  כל-אלה, שולפי חרב. 
כו ויעלו כל-בני ישראל וכל-העם ויבואו בית-אל, ויבכו ויישבו שם לפני יהוה, ויצומו ביום-ההוא, עד-הערב; ויעלו עולות ושלמים, לפני יהוה. 
כז וישאלו בני-ישראל, ביהוה; ושם, ארון ברית האלוהים, בימים, ההם. 
כח ופינחס בן-אלעזר בן-אהרון עומד לפניו, בימים ההם לאמור, האוסיף עוד לצאת למלחמה עם-בני-בנימין אחי, אם-אחדל; ויאמר יהוה עלו, כי מחר אתננו בידך. 
כט וישם ישראל אורבים, אל-הגבעה סביב. 
ל ויעלו בני-ישראל אל-בני בנימין, ביום השלישי; ויערכו אל-הגבעה, כפעם בפעם. 
לא וייצאו בני-בנימין לקראת העם, הונתקו מן-העיר; ויחלו להכות מהעם חללים כפעם בפעם, במסילות אשר אחת עולה בית-אל ואחת גבעתה בשדה, כשלושים איש, בישראל. 
לב ויאמרו בני בנימין, ניגפים הם לפנינו כבראשונה; ובני ישראל אמרו, ננוסה ונתקנוהו, מן-העיר, אל-המסילות. 
לג וכול איש ישראל, קמו ממקומו, ויערכו, בבעל תמר; ואורב ישראל מגיח ממקומו, ממערה-גבע. 
לד ויבואו מנגד לגבעה עשרת אלפים איש בחור, מכל-ישראל, והמלחמה, כבדה; והם לא ידעו, כי-נוגעת עליהם הרעה. 
לה וייגוף יהוה את-בנימין, לפני ישראל, וישחיתו בני ישראל בבנימין ביום ההוא, עשרים וחמישה אלף ומאה איש:  כל-אלה, שולף חרב. 
לו ויראו בני-בנימין, כי ניגפו; וייתנו איש-ישראל מקום, לבנימין, כי בטחו אל-האורב, אשר-שמו אל-הגבעה. 
לז והאורב החישו, ויפשטו אל-הגבעה; וימשוך, האורב, ויך את-כל-העיר, לפי-חרב. 
לח והמועד, היה לאיש ישראל--עם-האורב; הרב, להעלותם משאת העשן מן-העיר. 
לט ויהפוך איש-ישראל, במלחמה; ובנימין החל להכות חללים באיש-ישראל, כשלושים איש--כי אמרו, אך ניגוף ניגף הוא לפנינו כמלחמה הראשונה. 
מ והמשאת, החלה לעלות מן-העיר--עמוד עשן; וייפן בנימין אחריו, והנה עלה כליל-העיר השמיימה. 
מא ואיש ישראל הפך, וייבהל איש בנימין:  כי ראה, כי-נגעה עליו הרעה. 
מב ויפנו לפני איש ישראל, אל-דרך המדבר, והמלחמה, הדביקתהו; ואשר, מהערים, משחיתים אותו, בתוכו. 
מג כיתרו את-בנימין הרדיפוהו, מנוחה הדריכוהו, עד נוכח הגבעה, ממזרח-שמש. 
מד וייפלו, מבנימין, שמונה-עשר אלף, איש:  את-כל-אלה, אנשי-חיל. 
מה ויפנו וינוסו המדברה, אל-סלע הרימון, ויעוללוהו במסילות, חמשת אלפים איש; וידביקו אחריו עד-גדעום, ויכו ממנו אלפיים איש. 
מו ויהי כל-הנופלים מבנימין, עשרים וחמישה אלף איש שולף חרב--ביום ההוא:  את-כל-אלה, אנשי-חיל. 
מז ויפנו וינוסו המדברה, אל-סלע הרימון, שש מאות, איש; ויישבו בסלע רימון, ארבעה חודשים. 
מח ואיש ישראל שבו אל-בני בנימין, ויכום לפי-חרב, מעיר מתום עד-בהמה, עד כל-הנמצא; גם כל-הערים הנמצאות, שילחו באש. 
פרק כא
א ואיש ישראל, נשבע במצפה לאמור:  איש ממנו, לא-ייתן בתו לבנימין לאישה. 
ב ויבוא העם, בית-אל, ויישבו שם עד-הערב, לפני האלוהים; וישאו קולם, ויבכו בכי גדול. 
ג ויאמרו--למה יהוה אלוהי ישראל, הייתה זאת בישראל:  להיפקד היום מישראל, שבט אחד. 
ד ויהי, ממוחרת, וישכימו העם, ויבנו-שם מזבח; ויעלו עולות, ושלמים. 
ה ויאמרו, בני ישראל, מי אשר לא-עלה בקהל מכל-שבטי ישראל, אל-יהוה:  כי השבועה הגדולה הייתה, לאשר לא-עלה אל-יהוה המצפה לאמור--מות יומת. 
ו ויינחמו בני ישראל, אל-בנימין אחיו; ויאמרו, נגדע היום שבט אחד מישראל. 
ז מה-נעשה להם לנותרים, לנשים; ואנחנו נשבענו ביהוה, לבלתי תת-להם מבנותינו לנשים. 
ח ויאמרו--מי אחד משבטי ישראל, אשר לא-עלה אל-יהוה המצפה; והנה לא בא-איש אל-המחנה, מיבש גלעד--אל-הקהל. 
ט ויתפקד, העם; והנה אין-שם איש, מיושבי יבש גלעד. 
י וישלחו-שם העדה, שנים-עשר אלף איש--מבני החיל; ויצוו אותם לאמור, לכו והכיתם את-יושבי יבש גלעד לפי-חרב, והנשים, והטף. 
יא וזה הדבר, אשר תעשו:  כל-זכר, וכל-אישה יודעת משכב-זכר--תחרימו. 
יב וימצאו מיושבי יבש גלעד, ארבע מאות נערה בתולה, אשר לא-ידעה איש, למשכב זכר; ויביאו אותם אל-המחנה שילה, אשר בארץ כנען. 
יג וישלחו, כל-העדה, וידברו אל-בני בנימין, אשר בסלע רימון; ויקראו להם, שלום. 
יד וישב בנימין, בעת ההיא, וייתנו להם הנשים, אשר חייו מנשי יבש גלעד; ולא-מצאו להם, כן. 
טו והעם ניחם, לבנימין:  כי-עשה יהוה פרץ, בשבטי ישראל. 
טז ויאמרו זקני העדה, מה-נעשה לנותרים לנשים:  כי-נשמדה מבנימין, אישה. 
יז ויאמרו, ירושת פליטה לבנימין; ולא-יימחה שבט, מישראל. 
יח ואנחנו, לא נוכל לתת-להם נשים--מבנותינו:  כי-נשבעו בני-ישראל, לאמור, ארור, נותן אישה לבנימין. 
יט ויאמרו הנה חג-יהוה בשילה מימים ימימה, אשר מצפונה לבית-אל מזרחה השמש, למסילה, העולה מבית-אל שכמה--ומנגב, ללבונה. 
כ ויצוו, את-בני בנימין לאמור:  לכו, וארבתם בכרמים. 
כא וראיתם, והנה אם-ייצאו בנות-שילה לחול במחולות, ויצאתם מן-הכרמים, וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה; והלכתם, ארץ בנימין. 
כב והיה כי-יבואו אבותם או אחיהם לריב אלינו, ואמרנו אליהם חונונו אותם--כי לא לקחנו איש אשתו, במלחמה:  כי לא אתם נתתם להם, כעת תאשמו. 
כג ויעשו-כן, בני בנימין, וישאו נשים למספרם, מן-המחוללות אשר גזלו; וילכו, וישובו אל-נחלתם, ויבנו את-הערים, ויישבו בהם. 
כד ויתהלכו משם בני-ישראל בעת ההיא, איש לשבטו ולמשפחתו; וייצאו משם, איש לנחלתו. 
כה בימים ההם, אין מלך בישראל:  איש הישר בעיניו, יעשה.