ספר האזרחים הותיקים

מציג

צילומים מפרויקט עמי העולם כותבים את התנ"ך ותמונות מתערוכת הציורים: ילדי העולם מציירים תנ"ך

  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow

שמואל ב
פרק א
א ויהי, אחרי מות שאול, ודויד שב, מהכות את-העמלק; ויישב דויד בציקלג, ימים שניים. 
ב ויהי ביום השלישי, והנה איש בא מן-המחנה מעם שאול, ובגדיו קרועים, ואדמה על-ראשו; ויהי בבואו אל-דויד, וייפול ארצה וישתחו. 
ג ויאמר לו דויד, אי מזה תבוא; ויאמר אליו, ממחנה ישראל נמלטתי. 
ד ויאמר אליו דויד מה-היה הדבר, הגד-נא לי; ויאמר אשר-נס העם מן-המלחמה, וגם-הרבה נפל מן-העם וימותו, וגם שאול ויהונתן בנו, מתו. 
ה ויאמר דויד, אל-הנער המגיד לו:  איך ידעת, כי-מת שאול ויהונתן בנו. 
ו ויאמר הנער המגיד לו, נקרוא נקריתי בהר הגלבוע, והנה שאול, נשען על-חניתו; והנה הרכב ובעלי הפרשים, הדביקוהו. 
ז וייפן אחריו, ויראני; ויקרא אליי, ואומר הנני. 
ח ויאמר לי, מי-אתה; ואומר אליו, עמלקי אנוכי. 
ט ויאמר אליי, עמוד-נא עליי ומותתני--כי אחזני, השבץ:  כי-כל-עוד נפשי, בי. 
י ואעמוד עליו, ואמותתהו--כי ידעתי, כי לא יחיה אחרי נפלו; ואקח הנזר אשר על-ראשו, ואצעדה אשר על-זרועו, ואביאם אל-אדוני, הנה. 
יא ויחזק דויד בבגדיו, ויקרעם; וגם כל-האנשים, אשר איתו. 
יב ויספדו, ויבכו, ויצומו, עד-הערב:  על-שאול ועל-יהונתן בנו, ועל-עם יהוה ועל-בית ישראל--כי נפלו, בחרב. 
יג ויאמר דויד, אל-הנער המגיד לו, אי מזה, אתה; ויאמר, בן-איש גר עמלקי אנוכי. 
יד ויאמר אליו, דויד:  איך, לא יראת, לשלוח ידך, לשחת את-משיח יהוה. 
טו ויקרא דויד, לאחד מהנערים, ויאמר, גש פגע-בו; ויכהו, וימות. 
טז ויאמר אליו דויד, דמך על-ראשך:  כי פיך, ענה בך לאמור, אנוכי מותתי, את-משיח יהוה. 
יז ויקונן דויד, את-הקינה הזאת, על-שאול, ועל-יהונתן בנו. 
יח ויאמר, ללמד בני-יהודה קשת, הנה כתובה, על-ספר הישר. 
יט הצבי, ישראל, על-במותיך, חלל:  איך, נפלו גיבורים. 
כ אל-תגידו בגת, אל-תבשרו בחוצות אשקלון:  פן-תשמחנה בנות פלשתים, פן-תעלוזנה בנות הערלים. 
כא הרי בגלבוע, אל-טל ואל-מטר עליכם--ושדי תרומות:  כי שם נגעל, מגן גיבורים--מגן שאול, בלי משיח בשמן. 
כב מדם חללים, מחלב גיבורים--קשת יהונתן, לא נשוג אחור; וחרב שאול, לא תשוב ריקם. 
כג שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם, לא נפרדו; מנשרים קלו, מאריות גברו. 
כד בנות, ישראל--אל-שאול, בכינה; המלבישכם שני, עם-עדנים, המעלה עדי זהב, על לבושכן. 
כה איך נפלו גיבורים, בתוך המלחמה--יהונתן, על-במותיך חלל. 
כו צר-לי עליך, אחי יהונתן--נעמת לי, מאוד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים. 
כז איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה. 
פרק ב
א ויהי אחרי-כן, וישאל דויד ביהוה לאמור האעלה באחת ערי יהודה, ויאמר יהוה אליו, עלה; ויאמר דויד אנה אעלה, ויאמר חברונה. 
ב ויעל שם דויד, וגם שתי נשיו--אחינועם, היזרעאלית, ואביגיל, אשת נבל הכרמלי. 
ג ואנשיו אשר-עימו העלה דויד, איש וביתו; ויישבו, בערי חברון. 
ד ויבואו אנשי יהודה, וימשחו-שם את-דויד למלך על-בית יהודה; ויגידו לדויד, לאמור, אנשי יבש גלעד, אשר קברו את-שאול. 
ה וישלח דויד מלאכים, אל-אנשי יבש גלעד; ויאמר אליהם, ברוכים אתם ליהוה, אשר עשיתם החסד הזה עם-אדוניכם עם-שאול, ותקברו אותו. 
ו ועתה, יעש-יהוה עימכם חסד ואמת; וגם אנוכי, אעשה איתכם הטובה הזאת, אשר עשיתם, הדבר הזה. 
ז ועתה תחזקנה ידיכם, והיו לבני-חיל--כי-מת, אדוניכם שאול; וגם-אותי, משחו בית-יהודה למלך--עליהם. 
ח ואבנר בן-נר, שר-צבא אשר לשאול--לקח, את-איש בושת בן-שאול, ויעבירהו, מחניים. 
ט וימליכהו, אל-הגלעד, ואל-האשורי, ואל-יזרעאל; ועל-אפריים, ועל-בנימין, ועל-ישראל, כולו. 
י בן-ארבעים שנה איש-בושת בן-שאול, במולכו על-ישראל, ושתיים שנים, מלך; אך בית יהודה, היו אחרי דויד. 
יא ויהי מספר הימים, אשר היה דויד מלך בחברון על-בית יהודה--שבע שנים, ושישה חודשים. 
יב וייצא אבנר בן-נר, ועבדי איש-בושת בן-שאול, ממחניים, גבעונה. 
יג ויואב בן-צרויה ועבדי דויד, יצאו, ויפגשום על-בריכת גבעון, יחדיו; ויישבו אלה על-הבריכה, מזה, ואלה על-הבריכה, מזה. 
יד ויאמר אבנר, אל-יואב, יקומו נא הנערים, וישחקו לפנינו; ויאמר יואב, יקומו. 
טו ויקומו, ויעברו במספר--שנים עשר לבנימין, ולאיש בושת בן-שאול, ושנים עשר, מעבדי דויד. 
טז ויחזיקו איש בראש ריעהו, וחרבו בצד ריעהו, וייפלו, יחדיו; ויקרא למקום ההוא, חלקת הצורים אשר בגבעון. 
יז ותהי המלחמה קשה עד-מאוד, ביום ההוא; ויינגף אבנר ואנשי ישראל, לפני עבדי דויד. 
יח ויהיו-שם, שלושה בני צרויה--יואב ואבישי, ועשהאל; ועשהאל קל ברגליו, כאחד הצביים אשר בשדה. 
יט וירדוף עשהאל, אחרי אבנר; ולא-נטה ללכת, על-הימין ועל-השמאל, מאחרי, אבנר. 
כ וייפן אבנר, אחריו, ויאמר, האתה זה עשהאל; ויאמר, אנוכי. 
כא ויאמר לו אבנר, נטה לך על-ימינך או על-שמאלך, ואחוז לך אחד מהנערים, וקח-לך את-חליצתו; ולא-אבה עשהאל, לסור מאחריו. 
כב ויוסף עוד אבנר, לאמור אל-עשהאל, סור לך, מאחריי:  למה אכך, ארצה, ואיך אשא פניי, אל-יואב אחיך. 
כג וימאן לסור, ויכהו אבנר באחרי החנית אל-החומש ותצא החנית מאחריו, וייפול-שם, וימת תחתיו; ויהי כל-הבא אל-המקום אשר-נפל שם עשהאל, וימות--ויעמודו. 
כד וירדפו יואב ואבישי, אחרי אבנר; והשמש באה--והמה באו עד-גבעת אמה, אשר על-פני-גיח דרך מדבר גבעון. 
כה ויתקבצו בני-בנימין אחרי אבנר, ויהיו לאגודה אחת; ויעמדו, על ראש-גבעה אחת. 
כו ויקרא אבנר אל-יואב, ויאמר הלנצח תאכל חרב--הלוא ידעת, כי-מרה תהיה באחרונה; ועד-מתיי לא-תאמר לעם, לשוב מאחרי אחיהם. 
כז ויאמר יואב--חי האלוהים, כי לולא דיברת:  כי אז מהבוקר נעלה העם, איש מאחרי אחיו. 
כח ויתקע יואב, בשופר, ויעמדו כל-העם, ולא-ירדפו עוד אחרי ישראל; ולא-יספו עוד, להילחם. 
כט ואבנר ואנשיו, הלכו בערבה, כול, הלילה ההוא; ויעברו את-הירדן, וילכו כל-הבתרון, ויבואו, מחניים. 
ל ויואב, שב מאחרי אבנר, ויקבוץ, את-כל-העם; וייפקדו מעבדי דויד, תשעה-עשר איש--ועשהאל. 
לא ועבדי דויד, הכו מבנימין, ובאנשי, אבנר:  שלוש-מאות ושישים איש, מתו. 
לב וישאו, את-עשהאל, ויקברוהו בקבר אביו, אשר בית לחם; וילכו כל-הלילה, יואב ואנשיו, וייאור להם, בחברון.
פרק ג
א ותהי המלחמה, ארוכה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ודויד הולך וחזק, ובית שאול הולכים ודלים. 
ב וייוולדו לדויד בנים, בחברון; ויהי בכורו אמנון, לאחינועם היזרעאלית. 
ג ומשנהו כלאב, לאביגיל אשת נבל הכרמלי; והשלישי אבשלום בן-מעכה, בת-תלמיי מלך גשור. 
ד והרביעי, אדונייה בן-חגית; והחמישי, שפטיה בן-אביטל. 
ה והשישי יתרעם, לעגלה אשת דויד; אלה יולדו לדויד, בחברון. 
ו ויהי, בהיות המלחמה, בין בית שאול, ובין בית דויד; ואבנר היה מתחזק, בבית שאול. 
ז ולשאול פילגש, ושמה רצפה בת-איה; ויאמר, אל-אבנר, מדוע באת, אל-פילגש אבי. 
ח וייחר לאבנר מאוד על-דברי איש-בושת, ויאמר הראש כלב אנוכי אשר ליהודה, היום אעשה-חסד עם-בית שאול אביך אל-אחיו ואל-מריעיהו, ולא המציתיך ביד-דויד; ותפקוד עליי עוון האישה, היום. 
ט כה-יעשה אלוהים לאבנר, וכה יוסיף לו:  כי, כאשר נשבע יהוה לדויד--כי-כן, אעשה-לו. 
י להעביר הממלכה, מבית שאול; ולהקים את-כיסא דויד, על-ישראל ועל-יהודה--מדן, ועד-באר שבע. 
יא ולא-יכול עוד, להשיב את-אבנר דבר, מיראתו, אותו. 
יב וישלח אבנר מלאכים אל-דויד תחתיו לאמור, למי-ארץ:  לאמור, כורתה בריתך איתי, והנה ידי עימך, להסב אליך את-כל-ישראל. 
יג ויאמר טוב--אני, אכרות איתך ברית:  אך דבר אחד אנוכי שואל מאיתך לאמור, לא-תראה את-פניי--כי אם-לפני הביאך את מיכל בת-שאול, בבואך לראות את-פניי. 
יד וישלח דויד מלאכים, אל-איש-בושת בן-שאול לאמור:  תנה את-אשתי, את-מיכל, אשר אירשתי לי, במאה עורלות פלשתים. 
טו וישלח איש בושת, וייקחהא מעם איש--מעם, פלטיאל בן-ליש. 
טז וילך איתה אישה, הלוך ובכה אחריה--עד-בחורים; ויאמר אליו אבנר לך שוב, וישוב. 
יז ודבר-אבנר היה, עם-זקני ישראל לאמור:  גם-תמול, גם-שלשום, הייתם מבקשים את-דויד למלך, עליכם. 
יח ועתה, עשו:  כי יהוה, אמר אל-דויד לאמור, ביד דויד עבדי הושיע את-עמי ישראל מיד פלשתים, ומיד כל-אויביהם. 
יט וידבר גם-אבנר, באוזני בנימין; וילך גם-אבנר, לדבר באוזני דויד בחברון, את כל-אשר-טוב בעיני ישראל, ובעיני כל-בית בנימין. 
כ ויבוא אבנר אל-דויד חברון, ואיתו עשרים אנשים; ויעש דויד לאבנר ולאנשים אשר-איתו, משתה. 
כא ויאמר אבנר אל-דויד אקומה ואלכה ואקבצה אל-אדוני המלך את-כל-ישראל, ויכרתו איתך ברית, ומלכת, בכול אשר-תאווה נפשך; וישלח דויד את-אבנר, וילך בשלום. 
כב והנה עבדי דויד ויואב בא מהגדוד, ושלל רב עימם הביאו; ואבנר, איננו עם-דויד בחברון--כי שילחו, וילך בשלום. 
כג ויואב וכל-הצבא אשר-איתו, באו; ויגידו ליואב, לאמור, בא-אבנר בן-נר אל-המלך, וישלחהו וילך בשלום. 
כד ויבוא יואב אל-המלך, ויאמר מה עשית:  הנה-בא אבנר אליך, למה-זה שילחתו וילך הלוך. 
כה ידעת את-אבנר בן-נר, כי לפתותך בא; ולדעת את-מוצאך, ואת-מובאך, ולדעת, את כל-אשר אתה עושה. 
כו וייצא יואב, מעם דויד, וישלח מלאכים אחרי אבנר, וישיבו אותו מבור הסירה; ודויד, לא ידע. 
כז וישב אבנר, חברון, ויטהו יואב אל-תוך השער, לדבר איתו בשלי; ויכהו שם, החומש--וימת, בדם עשהאל אחיו. 
כח וישמע דויד, מאחרי כן, ויאמר נקי אנוכי וממלכתי מעם יהוה, עד-עולם--מדמי, אבנר בן-נר. 
כט יחולו על-ראש יואב, ואל כל-בית אביו; ואל-ייכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך, ונופל בחרב--וחסר-לחם. 
ל ויואב ואבישי אחיו, הרגו לאבנר:  על אשר המית את-עשהאל אחיהם, בגבעון--במלחמה. 
לא ויאמר דויד אל-יואב ואל-כל-העם אשר-איתו, קרעו בגדיכם וחגרו שקים, וספדו, לפני אבנר; והמלך דויד, הולך אחרי המיטה. 
לב ויקברו את-אבנר, בחברון; ויישא המלך את-קולו, ויבך אל-קבר אבנר, ויבכו, כל-העם. 
לג ויקונן המלך אל-אבנר, ויאמר:  הכמות נבל, ימות אבנר. 
לד ידיך לא-אסורות, ורגליך לא-לנחושתיים הוגשו, כנפול לפני בני-עוולה, נפלת; ויוסיפו כל-העם, לבכות עליו. 
לה ויבוא כל-העם, להברות את-דויד לחם--בעוד היום; ויישבע דויד לאמור, כה יעשה-לי אלוהים וכה יוסיף, כי אם-לפני בוא-השמש אטעם-לחם, או כל-מאומה. 
לו וכל-העם הכירו, וייטב בעיניהם, ככול אשר עשה המלך, בעיני כל-העם טוב. 
לז ויידעו כל-העם וכל-ישראל, ביום ההוא:  כי לא הייתה מהמלך, להמית את-אבנר בן-נר. 
לח ויאמר המלך, אל-עבדיו:  הלוא תדעו--כי-שר וגדול נפל היום הזה, בישראל. 
לט ואנוכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני:  ישלם יהוה לעושה הרעה, כרעתו. 
פרק ד
א וישמע בן-שאול, כי מת אבנר בחברון, וירפו, ידיו; וכל-ישראל, נבהלו. 
ב ושני אנשים שרי-גדודים היו בן-שאול שם האחד בענה ושם השני רכב, בני רימון הבארותי--מבני בנימין:  כי גם-בארות, תיחשב על-בנימין. 
ג ויברחו הבארותים, גיתיימה; ויהיו-שם גרים, עד היום הזה. 
ד וליהונתן, בן-שאול, בן, נכה רגליים; בן-חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן מיזרעאל, ותישאהו אומנתו ותנוס, ויהי בחופזה לנוס וייפול וייפסח, ושמו מפיבושת. 
ה וילכו בני-רימון הבארותי, רכב ובענה, ויבואו כחום היום, אל-בית איש בושת; והוא שוכב, את משכב הצוהריים. 
ו והנה באו עד-תוך הבית, לוקחי חיטים, ויכוהו, אל-החומש; ורכב ובענה אחיו, נמלטו. 
ז ויבואו הבית, והוא-שוכב על-מיטתו בחדר משכבו, ויכוהו וימיתוהו, ויסירו את-ראשו; ויקחו, את-ראשו, וילכו דרך הערבה, כל-הלילה. 
ח ויביאו את-ראש איש-בושת אל-דויד, חברון, ויאמרו אל-המלך, הנה-ראש איש-בושת בן-שאול אויבך אשר ביקש את-נפשך; וייתן יהוה לאדוני המלך נקמות, היום הזה, משאול, ומזרעו. 
ט ויען דויד את-רכב ואת-בענה אחיו, בני רימון הבארותי--ויאמר להם:  חי-יהוה, אשר-פדה את-נפשי מכל-צרה. 
י כי המגיד לי לאמור הנה-מת שאול, והוא-היה כמבשר בעיניו, ואוחזה בו, ואהרגהו בציקלג--אשר לתיתי-לו, בשורה. 
יא אף כי-אנשים רשעים, הרגו את-איש-צדיק בביתו--על-משכבו; ועתה, הלוא אבקש את-דמו מידכם, וביערתי אתכם, מן-הארץ. 
יב ויצו דויד את-הנערים ויהרגום, ויקצצו את-ידיהם ואת-רגליהם, ויתלו על-הבריכה, בחברון; ואת ראש איש-בושת לקחו, ויקברו בקבר-אבנר בחברון. 
פרק ה
א ויבואו כל-שבטי ישראל, אל-דויד--חברונה; ויאמרו לאמור, הננו עצמך ובשרך אנחנו. 
ב גם-אתמול גם-שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה היית המוציא והמביא, את-ישראל; ויאמר יהוה לך, אתה תרעה את-עמי את-ישראל, ואתה תהיה לנגיד, על-ישראל. 
ג ויבואו כל-זקני ישראל אל-המלך, חברונה, ויכרות להם המלך דויד ברית בחברון, לפני יהוה; וימשחו את-דויד למלך, על-ישראל. 
ד בן-שלושים שנה דויד, במולכו; ארבעים שנה, מלך. 
ה בחברון מלך על-יהודה, שבע שנים ושישה חודשים; ובירושלים מלך, שלושים ושלוש שנה, על כל-ישראל, ויהודה. 
ו וילך המלך ואנשיו ירושלים, אל-היבוסי יושב הארץ; ויאמר לדויד לאמור, לא-תבוא הנה, כי אם-הסירך העיוורים והפיסחים לאמור, לא-יבוא דויד הנה. 
ז וילכוד דויד, את מצודת ציון--היא, עיר דויד. 
ח ויאמר דויד ביום ההוא, כל-מכה יבוסי וייגע בצינור, ואת-הפיסחים ואת-העיוורים, שנואי נפש דויד; על-כן, יאמרו, עיוור ופיסח, לא יבוא אל-הבית. 
ט ויישב דויד במצודה, ויקרא-לה עיר דויד; וייבן דויד סביב, מן-המילוא וביתה. 
י וילך דויד, הלוך וגדול; ויהוה אלוהי צבאות, עימו. 
יא וישלח חירם מלך-צור מלאכים, אל-דויד, ועצי ארזים, וחרשי עץ וחרשי אבן קיר; ויבנו-בית, לדויד. 
יב ויידע דויד, כי-הכינו יהוה למלך על-ישראל; וכי נישא ממלכתו, בעבור עמו ישראל. 
יג וייקח דויד עוד פילגשים ונשים, מירושלים, אחרי, בואו מחברון; וייוולדו עוד לדויד, בנים ובנות. 
יד ואלה, שמות היילודים לו--בירושלים:  שמוע ושובב, ונתן ושלמה. 
טו ויבחר ואלישוע, ונפג ויפיע. 
טז ואלישמע ואלידע, ואליפלט. 
יז וישמעו פלשתים, כי-משחו את-דויד למלך על-ישראל, ויעלו כל-פלשתים, לבקש את-דויד; וישמע דויד, ויירד אל-המצודה. 
יח ופלשתים, באו; ויינטשו, בעמק רפאים. 
יט וישאל דויד ביהוה, לאמור, האעלה אל-פלשתים, התיתנם בידי;   ויאמר יהוה אל-דויד עלה, כי-נתון אתן את-הפלשתים בידך. 
כ ויבוא דויד בבעל-פרצים, ויכם שם דויד, ויאמר, פרץ יהוה את-אויביי לפניי כפרץ מים; על-כן, קרא שם-המקום ההוא--בעל פרצים. 
כא ויעזבו-שם, את-עצביהם; ויישאם דויד, ואנשיו. 
כב ויוסיפו עוד פלשתים, לעלות; ויינטשו, בעמק רפאים. 
כג וישאל דויד ביהוה, ויאמר לא תעלה; הסב, אל-אחריהם, ובאת להם, ממול בכאים. 
כד ויהי כשומעך את-קול צעדה, בראשי הבכאים--אז תחרץ:  כי אז, יצא יהוה לפניך, להכות, במחנה פלשתים. 
כה ויעש דויד כן, כאשר ציווהו יהוה; ויך, את-פלשתים, מגבע, עד-בואכה גזר. 
פרק ו
א ויוסף עוד דויד את-כל-בחור בישראל, שלושים אלף. 
ב ויקם וילך דויד, וכל-העם אשר איתו, מבעלי, יהודה--להעלות משם, את ארון האלוהים, אשר-נקרא שם שם יהוה צבאות יושב הכרובים, עליו. 
ג וירכיבו את-ארון האלוהים, אל-עגלה חדשה, ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה; ועוזא ואחיו, בני אבינדב, נוהגים, את-העגלה חדשה. 
ד ויישאוהו, מבית אבינדב אשר בגבעה, עם, ארון האלוהים; ואחיו, הולך לפני הארון. 
ה ודויד וכל-בית ישראל, משחקים לפני יהוה, בכול, עצי ברושים; ובכינורות ובנבלים ובתופים, ובמנענעים ובצלצלים. 
ו ויבואו, עד-גורן נכון; וישלח עוזא אל-ארון האלוהים, ויאחז בו--כי שמטו, הבקר. 
ז וייחר-אף יהוה בעוזא, ויכהו שם האלוהים על-השל; וימת שם, עם ארון האלוהים. 
ח וייחר לדויד, על אשר פרץ יהוה פרץ בעוזא; ויקרא למקום ההוא, פרץ עוזא, עד, היום הזה. 
ט ויירא דויד את-יהוה, ביום ההוא; ויאמר, איך יבוא אליי ארון יהוה. 
י ולא-אבה דויד, להסיר אליו את-ארון יהוה--על-עיר דויד; ויטהו דויד, בית עובד-אדום הגיתי. 
יא ויישב ארון יהוה בית עובד אדום, הגיתי--שלושה חודשים; ויברך יהוה את-עובד אדום, ואת-כל-ביתו. 
יב ויוגד, למלך דויד לאמור, בירך יהוה את-בית עובד אדום ואת-כל-אשר-לו, בעבור, ארון האלוהים; וילך דויד, ויעל את-ארון האלוהים מבית עובד אדום עיר דויד--בשמחה. 
יג ויהי, כי צעדו נושאי ארון-יהוה--שישה צעדים:  ויזבח שור, ומריא. 
יד ודויד מכרכר בכל-עוז, לפני יהוה; ודויד, חגור איפוד בד. 
טו ודויד וכל-בית ישראל, מעלים את-ארון יהוה, בתרועה, ובקול שופר. 
טז והיה ארון יהוה, בא עיר דויד; ומיכל בת-שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את-המלך דויד מפזז ומכרכר לפני יהוה, ותיבז לו, בליבה. 
יז ויביאו את-ארון יהוה, ויציגו אותו במקומו, בתוך האוהל, אשר נטה-לו דויד; ויעל דויד עולות לפני יהוה, ושלמים. 
יח ויכל דויד, מהעלות העולה והשלמים; ויברך את-העם, בשם יהוה צבאות. 
יט ויחלק לכל-העם לכל-המון ישראל, למאיש ועד-אישה, לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד ואשישה אחת; וילך כל-העם, איש לביתו. 
כ וישב דויד, לברך את-ביתו;    ותצא מיכל בת-שאול, לקראת דויד, ותאמר מה-נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהיגלות נגלות אחד הריקים. 
כא ויאמר דויד, אל-מיכל, לפני יהוה אשר בחר-בי מאביך ומכל-ביתו, לצוות אותי נגיד על-עם יהוה על-ישראל; ושיחקתי, לפני יהוה. 
כב ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיניי; ועם-האמהות אשר אמרת, עימם איכבדה. 
כג ולמיכל, בת-שאול, לא-היה לה, ילד--עד, יום מותה. 
פרק ז
א ויהי, כי-ישב המלך בביתו; ויהוה הניח-לו מסביב, מכל-אויביו. 
ב ויאמר המלך, אל-נתן הנביא, ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים; וארון, האלוהים, יושב, בתוך היריעה. 
ג ויאמר נתן אל-המלך, כול אשר בלבבך לך עשה:  כי יהוה, עימך. 
ד ויהי, בלילה ההוא;    ויהי, דבר-יהוה, אל-נתן, לאמור. 
ה לך ואמרת אל-עבדי אל-דויד,    כה אמר יהוה:  האתה תבנה-לי בית, לשבתי. 
ו כי לא ישבתי, בבית, למיום העלותי את-בני ישראל ממצריים, ועד היום הזה; ואהיה, מתהלך, באוהל, ובמשכן. 
ז בכול אשר-התהלכתי, בכל-בני ישראל, הדבר דיברתי את-אחד שבטי ישראל, אשר ציוויתי לרעות את-עמי את-ישראל לאמור:  למה לא-בניתם לי, בית ארזים. 
ח ועתה כה-תאמר לעבדי לדויד, כה אמר יהוה צבאות, אני לקחתיך מן-הנווה, מאחר הצאן--להיות נגיד, על-עמי על-ישראל. 
ט ואהיה עימך, בכל אשר הלכת, ואכריתה את-כל-אויביך, מפניך; ועשיתי לך שם גדול, כשם הגדולים אשר בארץ. 
י ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו, ושכן תחתיו, ולא ירגז, עוד; ולא-יוסיפו בני-עוולה לענותו, כאשר בראשונה. 
יא ולמן-היום, אשר ציוויתי שופטים על-עמי ישראל, והניחותי לך, מכל-אויביך; והגיד לך יהוה, כי-בית יעשה-לך יהוה. 
יב כי ימלאו ימיך, ושכבת את-אבותיך, והקימותי את-זרעך אחריך, אשר ייצא ממעיך; והכינותי, את-ממלכתו. 
יג הוא יבנה-בית, לשמי; וכוננתי את-כיסא ממלכתו, עד-עולם. 
יד אני אהיה-לו לאב, והוא יהיה-לי לבן--אשר, בהעוותו, והוכחתיו בשבט אנשים, ובנגעי בני אדם. 
טו וחסדי, לא-יסור ממנו, כאשר הסירותי מעם שאול, אשר הסירותי מלפניך. 
טז ונאמן ביתך וממלכתך עד-עולם, לפניך:  כיסאך, יהיה נכון עד-עולם. 
יז ככול הדברים האלה, וככול החיזיון הזה--כן דיבר נתן, אל-דויד. 
יח ויבוא המלך דויד, ויישב לפני יהוה; ויאמר, מי אנוכי אדוניי יהוה ומי ביתי--כי הביאותני, עד-הלום. 
יט ותקטן עוד זאת בעיניך אדוניי יהוה, ותדבר גם אל-בית-עבדך למרחוק; וזאת תורת האדם, אדוניי יהוה. 
כ ומה-יוסיף דויד עוד, לדבר אליך; ואתה ידעת את-עבדך, אדוניי יהוה. 
כא בעבור דברך, וכליבך, עשית, את כל-הגדולה הזאת--להודיע, את-עבדך. 
כב על-כן גדלת, יהוה אלוהים:  כי-אין כמוך, ואין אלוהים זולתך, בכול אשר-שמענו, באוזנינו. 
כג ומי כעמך כישראל, גוי אחד בארץ--אשר הלכו-אלוהים לפדות-לו לעם ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך, מפני עמך אשר פדית לך ממצריים, גויים ואלוהיו. 
כד ותכונן לך את-עמך ישראל לך, לעם--עד-עולם; ואתה יהוה, היית להם לאלוהים. 
כה ועתה, יהוה אלוהים, הדבר אשר דיברת על-עבדך ועל-ביתו, הקם עד-עולם; ועשה, כאשר דיברת. 
כו ויגדל שמך עד-עולם, לאמור, יהוה צבאות, אלוהים על-ישראל; ובית עבדך דויד, יהיה נכון לפניך. 
כז כי-אתה יהוה צבאות אלוהי ישראל, גלית את-אוזן עבדך לאמור, בית, אבנה-לך; על-כן, מצא עבדך את-ליבו, להתפלל אליך, את-התפילה הזאת. 
כח ועתה אדוניי יהוה, אתה-הוא האלוהים, ודבריך, יהיו אמת; ותדבר, אל-עבדך, את-הטובה, הזאת. 
כט ועתה, הואל וברך את-בית עבדך, להיות לעולם, לפניך:  כי-אתה אדוניי יהוה, דיברת, ומברכתך, יבורך בית-עבדך לעולם. 
פרק ח
א ויהי, אחרי-כן, ויך דויד את-פלשתים, ויכניעם; וייקח דויד את-מתג האמה, מיד פלשתים. 
ב ויך את-מואב, וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני-חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות; ותהי מואב לדויד, לעבדים נושאי מנחה. 
ג ויך דויד, את-הדדעזר בן-רחוב מלך צובה, בלכתו, להשיב ידו בנהר-פרת. 
ד וילכוד דויד ממנו, אלף ושבע-מאות פרשים, ועשרים אלף, איש רגלי; ויעקר דויד את-כל-הרכב, ויותר ממנו מאה רכב. 
ה ותבוא, ארם דמשק, לעזור, להדדעזר מלך צובה; ויך דויד בארם, עשרים-ושניים אלף איש. 
ו וישם דויד נציבים, בארם דמשק, ותהי ארם לדויד, לעבדים נושאי מנחה; ויושע יהוה את-דויד, בכול אשר הלך. 
ז וייקח דויד, את שלטי הזהב, אשר היו, אל עבדי הדדעזר; ויביאם, ירושלים. 
ח ומבטח ומברותיי, ערי הדדעזר:  לקח המלך דויד, נחושת--הרבה מאוד. 
ט וישמע, תועי מלך חמת:  כי הכה דויד, את כל-חיל הדדעזר. 
י וישלח תועי את-יורם-בנו אל-המלך-דויד לשאול-לו לשלום ולברכו, על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו--כי-איש מלחמות תועי, היה הדדעזר; ובידו, היו כלי-כסף וכלי-זהב--וכלי נחושת. 
יא גם-אותם, הקדיש המלך דויד ליהוה, עם-הכסף והזהב אשר הקדיש, מכל-הגויים אשר כיבש. 
יב מארם וממואב ומבני עמון, ומפלשתים ומעמלק, ומשלל הדדעזר בן-רחוב, מלך צובה. 
יג ויעש דויד, שם, בשובו, מהכותו את-ארם בגיא-מלח--שמונה עשר, אלף. 
יד וישם באדום נציבים, בכל-אדום שם נציבים, ויהי כל-אדום, עבדים לדויד; ויושע יהוה את-דויד, בכול אשר הלך. 
טו וימלוך דויד, על-כל-ישראל; ויהי דויד, עושה משפט וצדקה--לכל-עמו. 
טז ויואב בן-צרויה, על-הצבא; ויהושפט בן-אחילוד, מזכיר. 
יז וצדוק בן-אחיטוב ואחימלך בן-אביתר, כוהנים; ושריה, סופר. 
יח ובניהו, בן-יהוידע, והכרתי, והפלתי; ובני דויד, כוהנים היו. 
פרק ט
א ויאמר דויד--הכי יש-עוד, אשר נותר לבית שאול; ואעשה עימו חסד, בעבור יהונתן. 
ב ולבית שאול עבד ושמו ציבא, ויקראו-לו אל-דויד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא, ויאמר עבדך. 
ג ויאמר המלך, האפס עוד איש לבית שאול, ואעשה עימו, חסד אלוהים; ויאמר ציבא אל-המלך, עוד בן ליהונתן נכה רגליים. 
ד ויאמר-לו המלך, איפה הוא; ויאמר ציבא, אל-המלך, הנה-הוא בית מכיר בן-עמיאל, בלו דבר. 
ה וישלח, המלך דויד; וייקחהו, מבית מכיר בן-עמיאל--מלו דבר. 
ו ויבוא מפיבושת בן-יהונתן בן-שאול, אל-דויד, וייפול על-פניו, וישתחו; ויאמר דויד מפיבושת, ויאמר הנה עבדך. 
ז ויאמר לו דויד אל-תירא, כי עשה אעשה עימך חסד בעבור יהונתן אביך, והשיבותי לך, את-כל-שדה שאול אביך; ואתה, תאכל לחם על-שולחני--תמיד. 
ח וישתחו, ויאמר מה עבדך:  כי פנית, אל-הכלב המת אשר כמוני. 
ט ויקרא המלך, אל-ציבא נער שאול--ויאמר אליו:  כול אשר היה לשאול ולכל-ביתו, נתתי לבן-אדוניך. 
י ועבדת לו את-האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת, והיה לבן-אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת בן-אדוניך, יאכל תמיד לחם על-שולחני; ולציבא, חמישה עשר בנים--ועשרים עבדים. 
יא ויאמר ציבא, אל-המלך, ככול אשר יצווה אדוני המלך את-עבדו, כן יעשה עבדך; ומפיבושת, אוכל על-שולחני, כאחד, מבני המלך. 
יב ולמפיבושת בן-קטן, ושמו מיכא; וכול מושב בית-ציבא, עבדים למפיבושת. 
יג ומפיבושת, יושב בירושלים, כי על-שולחן המלך תמיד, הוא אוכל; והוא פיסח, שתי רגליו. 
פרק י
א ויהי, אחרי-כן, וימת, מלך בני עמון; וימלוך חנון בנו, תחתיו. 
ב ויאמר דויד אעשה-חסד עם-חנון בן-נחש, כאשר עשה אביו עימדי חסד, וישלח דויד לנחמו ביד-עבדיו, אל-אביו; ויבואו עבדי דויד, ארץ בני עמון. 
ג ויאמרו שרי בני-עמון אל-חנון אדוניהם, המכבד דויד את-אביך בעיניך--כי-שלח לך, מנחמים; הלוא בעבור חקור את-העיר, ולרגלה ולהופכה, שלח דויד את-עבדיו, אליך. 
ד וייקח חנון את-עבדי דויד, ויגלח את-חצי זקנם, ויכרות את-מדוויהם בחצי, עד שתותיהם; וישלחם. 
ה ויגידו לדויד וישלח לקראתם, כי-היו האנשים נכלמים מאוד; ויאמר המלך שבו בירחו, עד-יצמח זקנכם ושבתם. 
ו ויראו בני עמון, כי נבאשו בדויד; וישלחו בני-עמון וישכרו את-ארם בית-רחוב ואת-ארם צובה, עשרים אלף רגלי, ואת-מלך מעכה אלף איש, ואיש טוב שנים-עשר אלף איש. 
ז וישמע, דויד; וישלח, את-יואב, ואת כל-הצבא, הגיבורים. 
ח וייצאו בני עמון, ויערכו מלחמה פתח השער; וארם צובה ורחוב ואיש-טוב ומעכה, לבדם בשדה. 
ט וירא יואב, כי-הייתה אליו פני המלחמה, מפנים, ומאחור; ויבחר, מכול בחורי ישראל, ויערוך, לקראת ארם. 
י ואת, יתר העם, נתן, ביד אבשי אחיו; ויערוך, לקראת בני עמון. 
יא ויאמר, אם-תחזק ארם ממני--והיית לי, לישועה; ואם-בני עמון יחזקו ממך, והלכתי להושיע לך. 
יב חזק ונתחזק בעד-עמנו, ובעד ערי אלוהינו; ויהוה, יעשה הטוב בעיניו. 
יג וייגש יואב, והעם אשר עימו, למלחמה, בארם; וינוסו, מפניו. 
יד ובני עמון ראו, כי-נס ארם, וינוסו מפני אבישי, ויבואו העיר; וישב יואב, מעל בני עמון, ויבוא, ירושלים. 
טו וירא ארם, כי ניגף לפני ישראל; וייאספו, יחד. 
טז וישלח הדדעזר, ויוצא את-ארם אשר מעבר הנהר, ויבואו, חילם; ושובך שר-צבא הדדעזר, לפניהם. 
יז ויוגד לדויד, ויאסוף את-כל-ישראל ויעבור את-הירדן, ויבוא, חלאמה; ויערכו ארם לקראת דויד, ויילחמו עימו. 
יח וינס ארם, מפני ישראל, ויהרוג דויד מארם שבע מאות רכב, וארבעים אלף פרשים; ואת שובך שר-צבאו הכה, וימת שם. 
יט ויראו כל-המלכים עבדי הדדעזר, כי ניגפו לפני ישראל, וישלימו את-ישראל, ויעבדום; וייראו ארם, להושיע עוד את-בני עמון. 
פרק יא
א ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים, וישלח דויד את-יואב ואת-עבדיו עימו ואת-כל-ישראל וישחיתו את-בני עמון, ויצורו, על-רבה; ודויד, יושב בירושלים. 
ב ויהי לעת הערב, ויקם דויד מעל משכבו ויתהלך על-גג בית-המלך, וירא אישה רוחצת, מעל הגג; והאישה, טובת מראה מאוד. 
ג וישלח דויד, וידרוש לאישה; ויאמר, הלוא-זאת בת-שבע בת-אליעם--אשת, אורייה החיתי. 
ד וישלח דויד מלאכים וייקחהא, ותבוא אליו וישכב עימה, והיא מתקדשת, מטומאתה; ותשב, אל-ביתה. 
ה ותהר, האישה; ותשלח ותגד לדויד, ותאמר הרה אנוכי. 
ו וישלח דויד, אל-יואב, שלח אליי, את-אורייה החיתי; וישלח יואב את-אורייה, אל-דויד. 
ז ויבוא אורייה, אליו; וישאל דויד, לשלום יואב ולשלום העם, ולשלום, המלחמה. 
ח ויאמר דויד לאורייה, רד לביתך ורחץ רגליך; וייצא אורייה מבית המלך, ותצא אחריו משאת המלך. 
ט וישכב אורייה, פתח בית המלך, את, כל-עבדי אדוניו; ולא ירד, אל-ביתו. 
י ויגידו לדויד לאמור, לא-ירד אורייה אל-ביתו; ויאמר דויד אל-אורייה, הלוא מדרך אתה בא--מדוע, לא-ירדת אל-ביתך. 
יא ויאמר אורייה אל-דויד, הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על-פני השדה חונים, ואני אבוא אל-ביתי לאכול ולשתות, ולשכב עם-אשתי; חייך וחי נפשך, אם-אעשה את-הדבר הזה. 
יב ויאמר דויד אל-אורייה, שב בזה גם-היום--ומחר אשלחך; ויישב אורייה בירושלים ביום ההוא, וממוחרת. 
יג ויקרא-לו דויד, ויאכל לפניו וישת--וישכרהו; וייצא בערב, לשכב במשכבו עם-עבדי אדוניו, ואל-ביתו, לא ירד. 
יד ויהי בבוקר, ויכתוב דויד ספר אל-יואב; וישלח, ביד אורייה. 
טו ויכתוב בספר, לאמור:  הבו את-אורייה, אל-מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו, וניכה ומת. 
טז ויהי, בשמור יואב אל-העיר; וייתן, את-אורייה, אל-המקום אשר ידע, כי אנשי-חיל שם. 
יז וייצאו אנשי העיר, ויילחמו את-יואב, וייפול מן-העם, מעבדי דויד; וימת, גם אורייה החיתי. 
יח וישלח, יואב; ויגד לדויד, את-כל-דברי המלחמה. 
יט ויצו את-המלאך, לאמור:  ככלותך, את כל-דברי המלחמה--לדבר אל-המלך. 
כ והיה, אם-תעלה חמת המלך, ואמר לך, מדוע ניגשתם אל-העיר להילחם:  הלוא ידעתם, את אשר-יורו מעל החומה. 
כא מי-הכה את-אבימלך בן-ירובשת, הלוא-אישה השליכה עליו פלח רכב מעל החומה וימת בתבץ, למה ניגשתם, אל-החומה; ואמרת--גם עבדך אורייה החיתי, מת. 
כב וילך, המלאך; ויבוא ויגד לדויד, את כל-אשר שלחו יואב. 
כג ויאמר המלאך, אל-דויד, כי-גברו עלינו האנשים, וייצאו אלינו השדה; ונהיה עליהם, עד-פתח השער. 
כד ויורו המורים אל-עבדיך מעל החומה, וימותו מעבדי המלך; וגם, עבדך אורייה החיתי--מת. 
כה ויאמר דויד אל-המלאך, כה-תאמר אל-יואב אל-יירע בעיניך את-הדבר הזה--כי-כזו וכזה, תאכל החרב; החזק מלחמתך אל-העיר והורסה, וחזקהו. 
כו ותשמע אשת אורייה, כי-מת אורייה אישה; ותספוד, על-בעלה. 
כז ויעבור האבל, וישלח דויד ויאספה אל-ביתו ותהי-לו לאישה, ותלד לו, בן; ויירע הדבר אשר-עשה דויד, בעיני יהוה. 
פרק יב
א וישלח יהוה את-נתן, אל-דויד; ויבוא אליו, ויאמר לו שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר, ואחד רש. 
ב לעשיר, היה צאן ובקר--הרבה מאוד. 
ג ולרש אין-כול, כי אם-כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחייהא, ותגדל עימו ועם-בניו יחדיו; מפיתו תאכל ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי-לו, כבת. 
ד ויבוא הלך, לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לאורח הבא-לו; וייקח, את-כבשת האיש הרש, ויעשהא, לאיש הבא אליו. 
ה וייחר-אף דויד באיש, מאוד; ויאמר, אל-נתן, חי-יהוה, כי בן-מוות האיש העושה זאת. 
ו ואת-הכבשה, ישלם ארבעתיים:  עקב, אשר עשה את-הדבר הזה, ועל, אשר לא-חמל. 
ז ויאמר נתן אל-דויד, אתה האיש;    כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, אנוכי משחתיך למלך על-ישראל, ואנוכי הצלתיך, מיד שאול. 
ח ואתנה לך את-בית אדוניך, ואת-נשי אדוניך בחיקך, ואתנה לך, את-בית ישראל ויהודה; ואם-מעט--ואוסיפה לך, כהנה וכהנה. 
ט מדוע בזית את-דבר יהוה, לעשות הרע בעיניי, את אורייה החיתי הכית בחרב, ואת-אשתו לקחת לך לאישה; ואותו הרגת, בחרב בני עמון. 
י ועתה, לא-תסור חרב מביתך--עד-עולם:  עקב, כי בזיתני, ותיקח את-אשת אורייה החיתי, להיות לך לאישה. 
יא כה אמר יהוה, הנני מקים עליך רעה מביתך, ולקחתי את-נשיך לעיניך, ונתתי לריעך; ושכב עם-נשיך, לעיני השמש הזאת. 
יב כי אתה, עשית בסתר; ואני, אעשה את-הדבר הזה, נגד כל-ישראל, ונגד השמש. 
יג ויאמר דויד אל-נתן, חטאתי ליהוה;    ויאמר נתן אל-דויד, גם-יהוה העביר חטאתך--לא תמות. 
יד אפס, כי-ניאץ ניאצת את-אויבי יהוה, בדבר, הזה; גם, הבן היילוד לך--מות ימות. 
טו וילך נתן, אל-ביתו; וייגוף יהוה, את-הילד אשר ילדה אשת-אורייה לדויד--וייאנש. 
טז ויבקש דויד את-האלוהים, בעד הנער; ויצם דויד צום, ובא ולן ושכב ארצה. 
יז ויקומו זקני ביתו, עליו, להקימו, מן-הארץ; ולא אבה, ולא-ברא איתם לחם. 
יח ויהי ביום השביעי, וימת הילד; וייראו עבדי דויד להגיד לו כי-מת הילד, כי אמרו הנה בהיות הילד חי דיברנו אליו ולא-שמע בקולנו, ואיך נאמר אליו מת הילד, ועשה רעה. 
יט וירא דויד, כי עבדיו מתלחשים, ויבן דויד, כי מת הילד; ויאמר דויד אל-עבדיו המת הילד, ויאמרו מת. 
כ ויקם דויד מהארץ וירחץ ויסך, ויחלף שמלותיו, ויבוא בית-יהוה, וישתחו; ויבוא, אל-ביתו, וישאל, וישימו לו לחם ויאכל. 
כא ויאמרו עבדיו אליו, מה-הדבר הזה אשר עשית; בעבור הילד חי, צמת ותבך, וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם. 
כב ויאמר--בעוד הילד חי, צמתי ואבכה:  כי אמרתי מי יודע, וחנני יהוה וחי הילד. 
כג ועתה מת, למה זה אני צם--האוכל להשיבו, עוד:  אני הולך אליו, והוא לא-ישוב אליי. 
כד וינחם דויד, את בת-שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה; ותלד בן, ותקרא את-שמו שלמה, ויהוה, אהבו. 
כה וישלח, ביד נתן הנביא, ויקרא את-שמו, ידידיה--בעבור, יהוה. 
כו ויילחם יואב, ברבת בני עמון; וילכוד, את-עיר המלוכה. 
כז וישלח יואב מלאכים, אל-דויד; ויאמר נלחמתי ברבה, גם-לכדתי את-עיר המים. 
כח ועתה, אסוף את-יתר העם, וחנה על-העיר, ולוכדה:  פן-אלכוד אני את-העיר, ונקרא שמי עליה. 
כט ויאסוף דויד את-כל-העם, וילך רבתה; ויילחם בה, וילכדה. 
ל וייקח את-עטרת-מלכם מעל ראשו ומשקלה כיכר זהב, ואבן יקרה, ותהי, על-ראש דויד; ושלל העיר הוציא, הרבה מאוד. 
לא ואת-העם אשר-בה הוציא, וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן, וכן יעשה, לכול ערי בני-עמון; וישב דויד וכל-העם, ירושלים. 
פרק יג
א ויהי אחרי-כן, ולאבשלום בן-דויד אחות יפה--ושמה תמר; ויאהבהא, אמנון בן-דויד. 
ב וייצר לאמנון להתחלות, בעבור תמר אחותו--כי בתולה, היא; וייפלא בעיני אמנון, לעשות לה מאומה. 
ג ולאמנון ריע, ושמו יונדב, בן-שמעה, אחי דויד; ויונדב, איש חכם מאוד. 
ד ויאמר לו, מדוע אתה ככה דל בן-המלך בבוקר בבוקר--הלוא, תגיד לי; ויאמר לו, אמנון, את-תמר אחות אבשלום אחי, אני אוהב. 
ה ויאמר לו יהונדב, שכב על-משכבך והתחל; ובא אביך לראותך, ואמרת אליו תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיניי את-הבריה, למען אשר אראה, ואכלתי מידה. 
ו וישכב אמנון, ויתחל; ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל-המלך תבוא-נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות, ואברה, מידה. 
ז וישלח דויד אל-תמר, הביתה לאמור:  לכי נא, בית אמנון אחיך, ועשי-לו, הבריה. 
ח ותלך תמר, בית אמנון אחיה--והוא שוכב; ותיקח את-הבצק ותלש ותלבב לעיניו, ותבשל את-הלביבות. 
ט ותיקח את-המשרת ותיצוק לפניו, וימאן לאכול; ויאמר אמנון, הוציאו כל-איש מעליי, וייצאו כל-איש, מעליו. 
י ויאמר אמנון אל-תמר, הביאי הבריה החדר, ואברה, מידך; ותיקח תמר, את-הלביבות אשר עשתה, ותבא לאמנון אחיה, החדרה. 
יא ותגש אליו, לאכול; ויחזק-בה ויאמר לה, בואי שכבי עימי אחותי. 
יב ותאמר לו, אל-אחי אל-תענני--כי לא-ייעשה כן, בישראל:  אל-תעשה, את-הנבלה הזאת. 
יג ואני, אנה אוליך את-חרפתי, ואתה תהיה כאחד הנבלים, בישראל; ועתה דבר-נא אל-המלך, כי לא ימנעני ממך. 
יד ולא אבה, לשמוע בקולה; ויחזק ממנה ויענהא, וישכב אותה. 
טו וישנאהא אמנון, שנאה גדולה מאוד--כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה; ויאמר-לה אמנון, קומי לכי. 
טז ותאמר לו, אל-אודות הרעה הגדולה הזאת, מאחרת אשר-עשית עימי, לשלחני; ולא אבה, לשמוע לה. 
יז ויקרא, את-נערו משרתו, ויאמר, שלחו-נא את-זאת מעליי החוצה; ונעול הדלת, אחריה. 
יח ועליה כתונת פסים, כי כן תלבשנה בנות-המלך הבתולות מעילים; ויוצא אותה משרתו החוץ, ונעל הדלת אחריה. 
יט ותיקח תמר אפר על-ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה; ותשם ידה על-ראשה, ותלך הלוך וזעקה. 
כ ויאמר אליה אבשלום אחיה, האמינון אחיך היה עימך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא, אל-תשיתי את-ליבך לדבר הזה; ותשב תמר ושוממה, בית אבשלום אחיה. 
כא והמלך דויד--שמע, את כל-הדברים האלה; וייחר לו, מאוד. 
כב ולא-דיבר אבשלום עם-אמנון, למרע ועד-טוב:  כי-שנא אבשלום, את-אמנון, על-דבר אשר עינה, את תמר אחותו. 
כג ויהי, לשנתיים ימים, ויהיו גוזזים לאבשלום, בבעל חצור אשר עם-אפריים; ויקרא אבשלום, לכל-בני המלך. 
כד ויבוא אבשלום, אל-המלך, ויאמר, הנה-נא גוזזים לעבדך; ילך-נא המלך ועבדיו, עם-עבדך. 
כה ויאמר המלך אל-אבשלום, אל-בני אל-נא נלך כולנו, ולא נכבד, עליך; ויפרוץ-בו ולא-אבה ללכת, ויברכהו. 
כו ויאמר, אבשלום, ולא, ילך-נא איתנו אמנון אחי; ויאמר לו המלך, למה ילך עימך. 
כז ויפרוץ-בו, אבשלום; וישלח איתו את-אמנון, ואת כל-בני המלך. 
כח ויצו אבשלום את-נעריו לאמור, ראו נא כטוב לב-אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את-אמנון והמיתם אותו--אל-תיראו:  הלוא, כי אנוכי ציוויתי אתכם--חזקו, והיו לבני-חיל. 
כט ויעשו נערי אבשלום, לאמנון, כאשר ציווה, אבשלום; ויקומו כל-בני המלך, וירכבו איש על-פרדו--וינוסו. 
ל ויהי, המה בדרך, והשמועה באה, אל-דויד לאמור:  הכה אבשלום את-כל-בני המלך, ולא-נותר מהם אחד. 
לא ויקם המלך ויקרע את-בגדיו, וישכב ארצה; וכל-עבדיו ניצבים, קרועי בגדים. 
לב ויען יונדב בן-שמעה אחי-דויד ויאמר, אל-יאמר אדוני את כל-הנערים בני-המלך המיתו--כי-אמנון לבדו, מת:  כי-על-פי אבשלום, הייתה שומה, מיום ענותו, את תמר אחותו. 
לג ועתה אל-ישם אדוני המלך אל-ליבו, דבר לאמור, כל-בני המלך, מתו:  כי-אמנון לבדו, מת. 
לד ויברח, אבשלום; ויישא הנער הצופה, את-עיניו, וירא והנה עם-רב הולכים מדרך אחריו, מצד ההר. 
לה ויאמר יונדב אל-המלך, הנה בני-המלך באו:  כדבר עבדך, כן היה. 
לו ויהי ככלותו לדבר, והנה בני-המלך באו, וישאו קולם, ויבכו; וגם-המלך, וכל-עבדיו, בכו, בכי גדול מאוד. 
לז ואבשלום ברח, וילך אל-תלמיי בן-עמיהוד מלך גשור; ויתאבל על-בנו, כל-הימים. 
לח ואבשלום ברח, וילך גשור; ויהי-שם, שלוש שנים. 
לט ותכל דויד המלך, לצאת אל-אבשלום:  כי-ניחם על-אמנון, כי-מת. 
פרק יד
א ויידע, יואב בן-צרויה:  כי-לב המלך, על-אבשלום. 
ב וישלח יואב תקועה, וייקח משם אישה חכמה; ויאמר אליה התאבלי-נא ולבשי-נא בגדי-אבל, ואל-תסוכי שמן, והיית, כאישה זה ימים רבים מתאבלת על-מת. 
ג ובאת, אל-המלך, ודיברת אליו, כדבר הזה; וישם יואב את-הדברים, בפיה. 
ד ותאמר האישה התקועית, אל-המלך, ותיפול על-אפיה ארצה, ותשתחו; ותאמר, הושיעה המלך. 
ה ויאמר-לה המלך, מה-לך; ותאמר, אבל אישה-אלמנה אני--וימת אישי. 
ו ולשפחתך, שני בנים, ויינצו שניהם בשדה, ואין מציל ביניהם; ויכו האחד את-האחד, וימת אותו. 
ז והנה קמה כל-המשפחה על-שפחתך, ויאמרו תני את-מכה אחיו ונמיתהו בנפש אחיו אשר הרג, ונשמידה, גם את-היורש; וכיבו, את-גחלתי אשר נשארה, לבלתי שים-לאישי שם ושארית, על-פני האדמה. 
ח ויאמר המלך אל-האישה, לכי לביתך; ואני, אצווה עלייך. 
ט ותאמר האישה התקועית, אל-המלך, עליי אדוני המלך העוון, ועל-בית אבי; והמלך וכיסאו, נקי. 
י ויאמר, המלך:  המדבר אלייך והבאתו אליי, ולא-יוסיף עוד לגעת בך. 
יא ותאמר יזכור-נא המלך את-יהוה אלוהיך, מהרבת גואל הדם לשחת, ולא ישמידו, את-בני; ויאמר, חי-יהוה, אם-ייפול משערת בנך, ארצה. 
יב ותאמר, האישה, תדבר-נא שפחתך אל-אדוני המלך, דבר; ויאמר, דברי. 
יג ותאמר, האישה, ולמה חשבת כזאת, על-עם אלוהים; ומידבר המלך הדבר הזה, כאשם, לבלתי השיב המלך, את-נידחו. 
יד כי-מות נמות--וכמים הניגרים ארצה, אשר לא ייאספו; ולא-יישא אלוהים, נפש, וחשב מחשבות, לבלתי יידח ממנו נידח. 
טו ועתה אשר-באתי לדבר אל-המלך אדוני, את-הדבר הזה--כי ייראוני, העם; ותאמר שפחתך אדברה-נא אל-המלך, אוליי יעשה המלך את-דבר אמתו. 
טז כי ישמע המלך, להציל את-אמתו מכף האיש, להשמיד אותי ואת-בני יחד, מנחלת אלוהים. 
יז ותאמר, שפחתך, יהיה-נא דבר-אדוני המלך, למנוחה:  כי כמלאך האלוהים, כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע, ויהוה אלוהיך, יהי עימך. 
יח ויען המלך, ויאמר אל-האישה, אל-נא תכחדי ממני דבר, אשר אנוכי שואל אותך; ותאמר, האישה, ידבר-נא, אדוני המלך. 
יט ויאמר המלך, היד יואב איתך בכל-זאת; ותען האישה ותאמר חי-נפשך אדוני המלך אם-איש להימין ולהשמיל, מכול אשר-דיבר אדוני המלך--כי-עבדך יואב הוא ציווני, והוא שם בפי שפחתך את כל-הדברים האלה. 
כ לבעבור סבב את-פני הדבר, עשה עבדך יואב את-הדבר הזה; ואדוני חכם, כחכמת מלאך האלוהים, לדעת, את-כל-אשר בארץ. 
כא ויאמר המלך אל-יואב, הנה-נא עשיתי את-הדבר הזה; ולך השב את-הנער, את-אבשלום. 
כב וייפול יואב אל-פניו ארצה וישתחו, ויברך את-המלך; ויאמר יואב היום ידע עבדך כי-מצאתי חן בעיניך, אדוני המלך, אשר-עשה המלך, את-דבר עבדך. 
כג ויקם יואב, וילך גשורה; ויבא את-אבשלום, ירושלים. 
כד ויאמר המלך ייסוב אל-ביתו, ופניי לא יראה; וייסוב אבשלום אל-ביתו, ופני המלך לא ראה. 
כה וכאבשלום, לא-היה איש-יפה בכל-ישראל--להלל מאוד:  מכף רגלו ועד קודקודו, לא-היה בו מום. 
כו ובגלחו, את-ראשו, והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח, כי-כבד עליו וגילחו; ושקל את-שיער ראשו, מאתיים שקלים באבן המלך. 
כז וייוולדו לאבשלום שלושה בנים, ובת אחת ושמה תמר; היא הייתה, אישה יפת מראה. 
כח ויישב אבשלום בירושלים, שנתיים ימים; ופני המלך, לא ראה. 
כט וישלח אבשלום אל-יואב, לשלוח אותו אל-המלך, ולא אבה, לבוא אליו; וישלח עוד שנית, ולא אבה לבוא. 
ל ויאמר אל-עבדיו ראו חלקת יואב אל-ידי, ולו-שם שעורים--לכו, והציתוה באש; ויציתו עבדי אבשלום, את-החלקה--באש. 
לא ויקם יואב, ויבוא אל-אבשלום הביתה; ויאמר אליו, למה הציתו עבדיך את-החלקה אשר-לי באש. 
לב ויאמר אבשלום אל-יואב הנה שלחתי אליך לאמור בוא הנה ואשלחה אותך אל-המלך לאמור, למה באתי מגשור--טוב לי, עוד אני-שם; ועתה, אראה פני המלך, ואם-יש-בי עוון, והמיתני. 
לג ויבוא יואב אל-המלך, ויגד-לו, ויקרא אל-אבשלום ויבוא אל-המלך, וישתחו לו על-אפיו ארצה לפני המלך; ויישק המלך, לאבשלום. 
פרק טו
א ויהי, מאחרי כן, ויעש לו אבשלום, מרכבה וסוסים; וחמישים איש, רצים לפניו. 
ב והשכים, אבשלום, ועמד, על-יד דרך השער; ויהי כל-האיש אשר-יהיה-לו-ריב לבוא אל-המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר אי-מזה עיר אתה, ויאמר, מאחד שבטי-ישראל עבדך. 
ג ויאמר אליו אבשלום, ראה דבריך טובים ונכוחים; ושומע אין-לך, מאת המלך. 
ד ויאמר, אבשלום, מי-ישימני שופט, בארץ; ועליי, יבוא כל-איש אשר-יהיה-לו-ריב ומשפט--והצדקתיו. 
ה והיה, בקרוב-איש, להשתחוות, לו; ושלח את-ידו והחזיק לו, ונשק לו. 
ו ויעש אבשלום כדבר הזה, לכל-ישראל, אשר-יבואו למשפט, אל-המלך; ויגנב, אבשלום, את-לב, אנשי ישראל. 
ז ויהי, מקץ ארבעים שנה; ויאמר אבשלום, אל-המלך, אלכה נא ואשלם את-נדרי אשר-נדרתי ליהוה, בחברון. 
ח כי-נדר נדר עבדך, בשבתי בגשור בארם לאמור:  אם-ישוב ישיבני יהוה ירושלים, ועבדתי את-יהוה. 
ט ויאמר-לו המלך, לך בשלום; ויקם, וילך חברונה. 
י וישלח אבשלום מרגלים, בכל-שבטי ישראל לאמור:  כשומעכם, את-קול השופר, ואמרתם, מלך אבשלום בחברון. 
יא ואת-אבשלום, הלכו מאתיים איש מירושלים, קרואים, והולכים לתומם; ולא ידעו, כל-דבר. 
יב וישלח אבשלום את-אחיתופל הגילוני יועץ דויד, מעירו מגילה, בזובחו, את-הזבחים; ויהי הקשר אמיץ, והעם הולך ורב את-אבשלום. 
יג ויבוא, המגיד, אל-דויד, לאמור:  היה לב-איש ישראל, אחרי אבשלום. 
יד ויאמר דויד לכל-עבדיו אשר-איתו בירושלים, קומו ונברחה--כי לא-תהיה-לנו פליטה, מפני אבשלום; מהרו ללכת, פן-ימהר והשיגנו והדיח עלינו את-הרעה, והכה העיר, לפי-חרב. 
טו ויאמרו עבדי-המלך, אל-המלך:  ככול אשר-יבחר אדוני המלך, הנה עבדיך. 
טז וייצא המלך וכל-ביתו, ברגליו; ויעזוב המלך, את עשר נשים פילגשים--לשמור הבית. 
יז וייצא המלך וכל-העם, ברגליו; ויעמדו, בית המרחק. 
יח וכל-עבדיו עוברים על-ידו, וכל-הכרתי וכל-הפלתי; וכל-הגיתים שש-מאות איש, אשר-באו ברגלו מגת, עוברים, על-פני המלך. 
יט ויאמר המלך אל-איתיי הגיתי, למה תלך גם-אתה איתנו; שוב ושב עם-המלך כי-נוכרי אתה, וגם-גולה אתה למקומך. 
כ תמול בואך, והיום אניעך עימנו ללכת, ואני הולך, על אשר-אני הולך; שוב והשב את-אחיך עימך, חסד ואמת. 
כא ויען איתיי את-המלך, ויאמר:  חי-יהוה, וחי אדוני המלך, כי במקום אשר יהיה-שם אדוני המלך אם-למוות אם-לחיים, כי-שם יהיה עבדך. 
כב ויאמר דויד אל-איתיי, לך ועבור; ויעבור איתיי הגיתי, וכל-אנשיו, וכל-הטף, אשר איתו. 
כג וכל-הארץ, בוכים קול גדול, וכל-העם, עוברים; והמלך, עובר בנחל קדרון, וכל-העם עוברים, על-פני-דרך את-המדבר. 
כד והנה גם-צדוק וכל-הלויים איתו, נושאים את-ארון ברית האלוהים, ויציקו את-ארון האלוהים, ויעל אביתר--עד-תום כל-העם, לעבור מן-העיר. 
כה ויאמר המלך לצדוק, השב את-ארון האלוהים העיר:  אם-אמצא חן, בעיני יהוה--והשיבני, והראני אותו ואת-נווהו. 
כו ואם כה יאמר, לא חפצתי בך:  הנני--יעשה-לי, כאשר טוב בעיניו. 
כז ויאמר המלך, אל-צדוק הכוהן, הרואה אתה, שובה העיר בשלום; ואחימעץ בנך ויהונתן בן-אביתר, שני בניכם--איתכם. 
כח ראו אנוכי מתמהמה, בערבות המדבר--עד בוא דבר מעימכם, להגיד לי. 
כט וישב צדוק ואביתר את-ארון האלוהים, ירושלים; ויישבו, שם. 
ל ודויד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא, הולך יחף; וכל-העם אשר-איתו, חפו איש ראשו, ועלו עלה, ובכה. 
לא ודויד הגיד לאמור, אחיתופל בקושרים עם-אבשלום; ויאמר דויד, סכל-נא את-עצת אחיתופל יהוה. 
לב ויהי דויד בא עד-הראש, אשר-ישתחווה שם לאלוהים; והנה לקראתו, חושיי הארכי, קרוע כותונתו, ואדמה על-ראשו. 
לג ויאמר לו, דויד:  אם עברת איתי, והיית עליי למשא. 
לד ואם-העיר תשוב, ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה--עבד אביך ואני מאז, ועתה ואני עבדך; והפרת לי, את עצת אחיתופל. 
לה והלוא עימך שם, צדוק ואביתר הכוהנים; והיה, כל-הדבר אשר תשמע מבית המלך--תגיד, לצדוק ולאביתר הכוהנים. 
לו הנה-שם עימם, שני בניהם--אחימעץ לצדוק, ויהונתן לאביתר; ושלחתם בידם אליי, כל-דבר אשר תשמעו. 
לז ויבוא חושיי ריעה דויד, העיר; ואבשלום, יבוא ירושלים. 
פרק טז
א ודויד, עבר מעט מהראש, והנה ציבא נער מפיבושת, לקראתו; וצמד חמורים חבושים, ועליהם מאתיים לחם ומאה צימוקים ומאה קיץ--ונבל יין. 
ב ויאמר המלך אל-ציבא, מה-אלה לך; ויאמר ציבא החמורים לבית-המלך לרכוב, והלחם והקיץ לאכול הנערים, והיין, לשתות היעף במדבר. 
ג ויאמר המלך, ואיה בן-אדוניך; ויאמר ציבא אל-המלך, הנה יושב בירושלים--כי אמר, היום ישיבו לי בית ישראל את ממלכות אבי. 
ד ויאמר המלך, לציבא, הנה לך, כול אשר למפיבושת; ויאמר ציבא השתחוויתי, אמצא-חן בעיניך אדוני המלך. 
ה ובא המלך דויד, עד-בחורים; והנה משם איש יוצא ממשפחת בית-שאול, ושמו שמעי בן-גרא, יוצא יצוא, ומקלל. 
ו ויסקל באבנים את-דויד, ואת-כל-עבדי המלך דויד; וכל-העם, וכל-הגיבורים, מימינו, ומשמאלו. 
ז וכה-אמר שמעי, בקללו; צא צא איש הדמים, ואיש הבלייעל. 
ח השיב עליך יהוה כול דמי בית-שאול, אשר מלכת תחתיו, וייתן יהוה את-המלוכה, ביד אבשלום בנך; והנך, ברעתך, כי איש דמים, אתה. 
ט ויאמר אבישי בן-צרויה, אל-המלך, למה יקלל הכלב המת הזה, את-אדוני המלך; אעברה-נא, ואסירה את-ראשו. 
י ויאמר המלך, מה-לי ולכם בני צרויה; כה יקלל, כי יהוה אמר לו קלל את-דויד, ומי יאמר, מדוע עשית כן. 
יא ויאמר דויד אל-אבישי ואל-כל-עבדיו, הנה בני אשר-יצא ממעיי מבקש את-נפשי; ואף כי-עתה בן-הימיני, הניחו לו ויקלל--כי אמר-לו, יהוה. 
יב אוליי יראה יהוה, בעיני; והשיב יהוה לי טובה, תחת קללתו היום הזה. 
יג וילך דויד ואנשיו, בדרך;    ושמעי הולך בצלע ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו, ועיפר בעפר. 
יד ויבוא המלך וכל-העם אשר-איתו, עייפים; ויינפש, שם. 
טו ואבשלום, וכל-העם איש ישראל, באו, ירושלים; ואחיתופל, איתו. 
טז ויהי, כאשר-בא חושיי הארכי ריעה דויד--אל-אבשלום; ויאמר חושיי אל-אבשלום, יחי המלך יחי המלך. 
יז ויאמר אבשלום אל-חושיי, זה חסדך את-ריעך; למה לא-הלכת, את-ריעך. 
יח ויאמר חושיי, אל-אבשלום, לא, כי אשר בחר יהוה והעם הזה וכל-איש ישראל--לו אהיה, ואיתו אשב. 
יט והשנית, למי אני אעבוד--הלוא, לפני בנו:  כאשר עבדתי לפני אביך, כן אהיה לפניך. 
כ ויאמר אבשלום, אל-אחיתופל:  הבו לכם עצה, מה-נעשה. 
כא ויאמר אחיתופל, אל-אבשלום, בוא אל-פילגשי אביך, אשר הניח לשמור הבית; ושמע כל-ישראל, כי-נבאשת את-אביך, וחזקו, ידי כל-אשר איתך. 
כב ויטו לאבשלום האוהל, על-הגג; ויבוא אבשלום אל-פילגשי אביו, לעיני כל-ישראל. 
כג ועצת אחיתופל, אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל-איש, בדבר האלוהים; כן כל-עצת אחיתופל, גם-לדויד גם לאבשלום. 
פרק יז
א ויאמר אחיתופל, אל-אבשלום:  אבחרה נא, שנים-עשר אלף איש, ואקומה וארדפה אחרי-דויד, הלילה. 
ב ואבוא עליו, והוא יגע ורפה ידיים, והחרדתי אותו, ונס כל-העם אשר-איתו; והכיתי את-המלך, לבדו. 
ג ואשיבה כל-העם, אליך:  כשוב הכול--האיש אשר אתה מבקש, כל-העם יהיה שלום. 
ד ויישר הדבר, בעיני אבשלום, ובעיני, כל-זקני ישראל. 
ה ויאמר, אבשלום, קרא נא, גם לחושיי הארכי; ונשמעה מה-בפיו, גם-הוא. 
ו ויבוא חושיי, אל-אבשלום, ויאמר אבשלום אליו לאמור כדבר הזה דיבר אחיתופל, הנעשה את-דברו; אם-אין, אתה דבר. 
ז ויאמר חושיי, אל-אבשלום:  לא-טובה העצה אשר-יעץ אחיתופל, בפעם הזאת. 
ח ויאמר חושיי, אתה ידעת את-אביך ואת-אנשיו כי גיבורים המה ומרי נפש המה, כדוב שכול, בשדה; ואביך איש מלחמה, ולא ילין את-העם. 
ט הנה עתה הוא-נחבא באחת הפחתים, או באחד המקומות; והיה, כנפול בהם בתחילה, ושמע השומע ואמר, הייתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום. 
י והוא גם-בן-חיל, אשר ליבו כלב האריה--הימס יימס:  כי-יודע כל-ישראל כי-גיבור אביך, ובני-חיל אשר איתו. 
יא כי יעצתי, היאסוף ייאסף עליך כל-ישראל מדן ועד-באר שבע, כחול אשר-על-הים, לרוב; ופניך הולכים, בקרב. 
יב ובאנו אליו, באחד המקומות אשר נמצא שם, ונחנו עליו, כאשר ייפול הטל על-האדמה; ולא-נותר בו ובכל-האנשים אשר-איתו, גם-אחד. 
יג ואם-אל-עיר, ייאסף--והשיאו כל-ישראל אל-העיר ההיא, חבלים; וסחבנו אותו עד-הנחל, עד אשר-לא-נמצא שם גם-צרור. 
יד ויאמר אבשלום, וכל-איש ישראל, טובה עצת חושיי הארכי, מעצת אחיתופל;    ויהוה ציווה, להפר את-עצת אחיתופל הטובה, לבעבור הביא יהוה אל-אבשלום, את-הרעה. 
טו ויאמר חושיי, אל-צדוק ואל-אביתר הכוהנים, כזאת וכזאת יעץ אחיתופל את-אבשלום, ואת זקני ישראל; וכזאת וכזאת, יעצתי אני. 
טז ועתה שלחו מהרה והגידו לדויד לאמור, אל-תלן הלילה בערבות המדבר, וגם, עבור תעבור--פן יבולע למלך, ולכל-העם אשר איתו. 
יז ויהונתן ואחימעץ עומדים בעין-רוגל, והלכה השפחה והגידה להם, והם ילכו, והגידו למלך דויד:  כי לא יוכלו להיראות, לבוא העירה. 
יח וירא אותם נער, ויגד לאבשלום; וילכו שניהם מהרה ויבואו אל-בית-איש בבחורים, ולו באר בחצרו--ויירדו שם. 
יט ותיקח האישה, ותפרוש את-המסך על-פני הבאר, ותשטח עליו, הריפות; ולא נודע, דבר. 
כ ויבואו עבדי אבשלום אל-האישה הביתה, ויאמרו איה אחימעץ ויהונתן, ותאמר להם האישה, עברו מיכל המים; ויבקשו ולא מצאו, וישובו ירושלים. 
כא ויהי אחרי לכתם, ויעלו מהבאר, וילכו, ויגידו למלך דויד; ויאמרו אל-דויד, קומו ועברו מהרה את-המים--כי-ככה יעץ עליכם, אחיתופל. 
כב ויקם דויד, וכל-העם אשר איתו, ויעברו, את-הירדן:  עד-אור הבוקר, עד-אחד לא נעדר, אשר לא-עבר, את-הירדן. 
כג ואחיתופל ראה, כי לא נעשתה עצתו, ויחבוש את-החמור ויקם וילך אל-ביתו אל-עירו, ויצו אל-ביתו וייחנק; וימת, וייקבר בקבר אביו. 
כד ודויד, בא מחניימה; ואבשלום, עבר את-הירדן--הוא, וכל-איש ישראל עימו. 
כה ואת-עמשא, שם אבשלום תחת יואב--על-הצבא; ועמשא בן-איש, ושמו יתרא הישראלי, אשר-בא אל-אביגל בת-נחש, אחות צרויה אם יואב. 
כו וייחן ישראל ואבשלום, ארץ הגלעד. 
כז ויהי, כבוא דויד מחניימה; ושובי בן-נחש מרבת בני-עמון, ומכיר בן-עמיאל מלו דבר, וברזלי הגלעדי, מרוגלים. 
כח משכב וספות וכלי יוצר, וחיטים ושעורים וקמח וקלי, ופול ועדשים, וקלי. 
כט ודבש וחמאה, וצאן ושפות בקר, הגישו לדויד ולעם אשר-איתו, לאכול:  כי אמרו--העם רעב ועייף וצמא, במדבר. 
פרק יח
א ויפקוד דויד, את-העם אשר איתו; וישם עליהם, שרי אלפים ושרי מאות. 
ב וישלח דויד את-העם, השלישית ביד-יואב והשלישית ביד אבישי בן-צרויה אחי יואב, והשלישית, ביד איתיי הגיתי;    ויאמר המלך אל-העם, יצוא אצא גם-אני עימכם. 
ג ויאמר העם לא תצא, כי אם-נוס ננוס לא-ישימו אלינו לב ואם-ימותו חציינו לא-ישימו אלינו לב--כי-עתה כמונו, עשרה אלפים; ועתה טוב, כי-תהיה-לנו מעיר לעזור. 
ד ויאמר אליהם המלך, אשר-ייטב בעיניכם אעשה; ויעמוד המלך, אל-יד השער, וכל-העם יצאו, למאות ולאלפים. 
ה ויצו המלך את-יואב ואת-אבישי ואת-איתיי, לאמור, לאט-לי, לנער לאבשלום; וכל-העם שמעו, בצוות המלך את-כל-השרים--על-דבר אבשלום. 
ו וייצא העם השדה, לקראת ישראל; ותהי המלחמה, ביער אפריים. 
ז ויינגפו שם עם ישראל, לפני עבדי דויד; ותהי-שם המגפה גדולה, ביום ההוא--עשרים אלף. 
ח ותהי-שם המלחמה נפוצת, על-פני כל-הארץ; וירב היער לאכול בעם, מאשר אכלה החרב ביום ההוא. 
ט וייקרא, אבשלום, לפני, עבדי דויד; ואבשלום רוכב על-הפרד, ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמיים ובין הארץ, והפרד אשר-תחתיו, עבר. 
י וירא איש אחד, ויגד ליואב; ויאמר, הנה ראיתי את-אבשלום, תלוי, באלה. 
יא ויאמר יואב, לאיש המגיד לו, והנה ראית, ומדוע לא-הכיתו שם ארצה; ועליי, לתת לך עשרה כסף, וחגורה, אחת. 
יב ויאמר האיש, אל-יואב, ולו אנוכי שוקל על-כפיי אלף כסף, לא-אשלח ידי אל-בן-המלך:  כי באוזנינו ציווה המלך, אותך ואת-אבישי ואת-איתיי לאמור, שמרו-מי, בנער באבשלום. 
יג או-עשיתי בנפשי שקר, וכל-דבר לא-ייכחד מן-המלך; ואתה, תתייצב מנגד. 
יד ויאמר יואב, לא-כן אוחילה לפניך; וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום--עודנו חי, בלב האלה. 
טו ויסובו עשרה נערים, נושאי כלי יואב; ויכו את-אבשלום, וימיתוהו. 
טז ויתקע יואב, בשופר, וישב העם, מרדוף אחרי ישראל:  כי-חשך יואב, את-העם. 
יז ויקחו את-אבשלום, וישליכו אותו ביער אל-הפחת הגדול, ויציבו עליו גל-אבנים, גדול מאוד; וכל-ישראל--נסו, איש לאוהליו. 
יח ואבשלום לקח, ויצב-לו בחייו את-מצבת אשר בעמק-המלך--כי אמר אין-לי בן, בעבור הזכיר שמי; ויקרא למצבת, על-שמו, וייקרא לה יד אבשלום, עד היום הזה. 
יט ואחימעץ בן-צדוק, אמר, ארוצה נא, ואבשרה את-המלך:  כי-שפטו יהוה, מיד אויביו. 
כ ויאמר לו יואב, לא איש בשורה אתה היום הזה, ובישרת, ביום אחר; והיום הזה לא תבשר, כי-על-כן בן-המלך מת. 
כא ויאמר יואב לכושי, לך הגד למלך אשר ראית; וישתחו כושי ליואב, וירוץ. 
כב ויוסף עוד אחימעץ בן-צדוק, ויאמר אל-יואב, ויהי מה, ארוצה-נא גם-אני אחרי הכושי; ויאמר יואב, למה-זה אתה רץ בני, ולך, אין-בשורה מוצאת. 
כג ויהי-מה ארוץ, ויאמר לו רוץ; וירץ אחימעץ דרך הכיכר, ויעבור את-הכושי. 
כד ודויד יושב, בין-שני השערים; וילך הצופה אל-גג השער, אל-החומה, ויישא את-עיניו וירא, והנה-איש רץ לבדו. 
כה ויקרא הצופה, ויגד למלך, ויאמר המלך, אם-לבדו בשורה בפיו; וילך הלוך, וקרב. 
כו וירא הצופה, איש-אחר רץ, ויקרא הצופה אל-השוער, ויאמר הנה-איש רץ לבדו; ויאמר המלך, גם-זה מבשר. 
כז ויאמר, הצופה, אני רואה את-מרוצת הראשון, כמרוצת אחימעץ בן-צדוק; ויאמר המלך איש-טוב זה, ואל-בשורה טובה יבוא. 
כח ויקרא אחימעץ, ויאמר אל-המלך שלום, וישתחו למלך לאפיו, ארצה;    ויאמר, ברוך יהוה אלוהיך, אשר סיגר את-האנשים, אשר-נשאו את-ידם באדוני המלך. 
כט ויאמר המלך, שלום לנער לאבשלום; ויאמר אחימעץ ראיתי ההמון הגדול לשלוח את-עבד המלך יואב, ואת-עבדך, ולא ידעתי, מה. 
ל ויאמר המלך, סוב התייצב כה; וייסוב, ויעמוד. 
לא והנה הכושי, בא; ויאמר הכושי, יתבשר אדוני המלך--כי-שפטך יהוה היום, מיד כל-הקמים עליך. 
לב ויאמר המלך אל-הכושי, השלום לנער לאבשלום; ויאמר הכושי, יהיו כנער אויבי אדוני המלך, וכול אשר-קמו עליך, לרעה. 
פרק יט
א וירגז המלך, ויעל על-עליית השער--ויבך; וכה אמר בלכתו, בני אבשלום בני בני אבשלום, מי-ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני בני. 
ב ויוגד, ליואב:  הנה המלך בוכה ויתאבל, על-אבשלום. 
ג ותהי התשועה ביום ההוא, לאבל--לכל-העם:  כי-שמע העם, ביום ההוא לאמור, נעצב המלך, על-בנו. 
ד ויתגנב העם ביום ההוא, לבוא העיר:  כאשר יתגנב, העם הנכלמים--בנוסם, במלחמה. 
ה והמלך לאט את-פניו, ויזעק המלך קול גדול:  בני, אבשלום, אבשלום, בני בני. 
ו ויבוא יואב אל-המלך, הבית; ויאמר הובשת היום את-פני כל-עבדיך, הממלטים את-נפשך היום, ואת נפש בניך ובנותיך, ונפש נשיך ונפש פילגשיך. 
ז לאהבה, את-שונאיך, ולשנוא, את-אוהביך:  כי הגדת היום, כי אין לך שרים ועבדים--כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי-אז ישר בעיניך. 
ח ועתה קום צא, ודבר על-לב עבדיך:    כי ביהוה נשבעתי כי-אינך יוצא, אם-ילין איש איתך הלילה, ורעה לך זאת מכל-הרעה אשר-באה עליך, מנעוריך עד-עתה. 
ט ויקם המלך, ויישב בשער; ולכל-העם הגידו לאמור, הנה המלך יושב בשער, ויבוא כל-העם לפני המלך, וישראל נס איש לאוהליו. 
י ויהי כל-העם נדון, בכל-שבטי ישראל לאמור:  המלך הצילנו מכף אויבינו, והוא מילטנו מכף פלשתים, ועתה ברח מן-הארץ, מעל אבשלום. 
יא ואבשלום אשר משחנו עלינו, מת במלחמה; ועתה, למה אתם מחרישים--להשיב את-המלך. 
יב והמלך דויד, שלח אל-צדוק ואל-אביתר הכוהנים לאמור, דברו אל-זקני יהודה לאמור, למה תהיו אחרונים להשיב את-המלך אל-ביתו; ודבר, כל-ישראל, בא אל-המלך, אל-ביתו. 
יג אחיי אתם, עצמי ובשרי אתם; ולמה תהיו אחרונים, להשיב את-המלך. 
יד ולעמשא, תאמרו, הלוא עצמי ובשרי, אתה; כה יעשה-לי אלוהים, וכה יוסיף, אם-לא שר-צבא תהיה לפניי כל-הימים, תחת יואב. 
טו ויט את-לבב כל-איש-יהודה, כאיש אחד; וישלחו, אל-המלך, שוב אתה, וכל-עבדיך. 
טז וישב המלך, ויבוא עד-הירדן; ויהודה בא הגלגלה, ללכת לקראת המלך, להעביר את-המלך, את-הירדן. 
יז וימהר, שמעי בן-גרא בן-הימיני, אשר, מבחורים; ויירד עם-איש יהודה, לקראת המלך דויד. 
יח ואלף איש עימו, מבנימין, וציבא נער בית שאול, וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו איתו; וצלחו הירדן, לפני המלך. 
יט ועברה העברה, לעביר את-בית המלך, ולעשות הטוב, בעיניו; ושמעי בן-גרא, נפל לפני המלך, בעוברו, בירדן. 
כ ויאמר אל-המלך, אל-יחשוב-לי אדוני עוון, ואל-תזכור את אשר העווה עבדך, ביום אשר-יצא אדוני-המלך מירושלים--לשום המלך, אל-ליבו. 
כא כי ידע עבדך, כי אני חטאתי; והנה-באתי היום, ראשון לכל-בית יוסף, לרדת, לקראת אדוני המלך. 
כב ויען אבישי בן-צרויה, ויאמר, התחת זאת, לא יומת שמעי:  כי קילל, את-משיח יהוה. 
כג ויאמר דויד, מה-לי ולכם בני צרויה--כי-תהיו-לי היום, לשטן; היום, יומת איש בישראל--כי הלוא ידעתי, כי היום אני-מלך על-ישראל. 
כד ויאמר המלך אל-שמעי, לא תמות; ויישבע לו, המלך. 
כה ומפיבושת, בן-שאול, ירד, לקראת המלך; ולא-עשה רגליו ולא-עשה שפמו, ואת-בגדיו לא כיבס, למן-היום לכת המלך, עד-היום אשר-בא בשלום. 
כו ויהי כי-בא ירושלים, לקראת המלך; ויאמר לו המלך, למה לא-הלכת עימי מפיבושת. 
כז ויאמר, אדוני המלך עבדי רימני:  כי-אמר עבדך אחבשה-לי החמור וארכב עליה, ואלך את-המלך--כי פיסח, עבדך. 
כח וירגל בעבדך, אל-אדוני המלך; ואדוני המלך כמלאך האלוהים, ועשה הטוב בעיניך. 
כט כי לא היה כל-בית אבי, כי אם-אנשי-מוות לאדוני המלך, ותשת את-עבדך, באוכלי שולחנך; ומה-יש-לי עוד צדקה, ולזעוק עוד אל-המלך. 
ל ויאמר לו המלך, למה תדבר עוד דבריך; אמרתי--אתה וציבא, תחלקו את-השדה. 
לא ויאמר מפיבושת אל-המלך, גם את-הכול ייקח:  אחרי אשר-בא אדוני המלך, בשלום--אל-ביתו. 
לב וברזלי, הגלעדי, ירד, מרוגלים; ויעבור את-המלך הירדן, לשלחו את-הירדן. 
לג וברזלי זקן מאוד, בן-שמונים שנה; והוא-כילכל את-המלך בשיבתו במחניים, כי-איש גדול הוא מאוד. 
לד ויאמר המלך, אל-ברזלי:  אתה עבור איתי, וכילכלתי אותך עימדי בירושלים. 
לה ויאמר ברזלי, אל-המלך:  כמה, ימי שני חיי, כי-אעלה את-המלך, ירושלים. 
לו בן-שמונים שנה אנוכי היום האדע בין-טוב לרע, אם-יטעם עבדך את-אשר אוכל ואת-אשר אשתה, אם-אשמע עוד, בקול שרים ושרות; ולמה יהיה עבדך עוד למשא, אל-אדוני המלך. 
לז כמעט יעבור עבדך, את-הירדן--את-המלך; ולמה יגמלני המלך, הגמולה הזאת. 
לח ישב-נא עבדך ואמות בעירי, עם קבר אבי ואימי; והנה עבדך כמהם, יעבור עם-אדוני המלך, ועשה-לו, את אשר-טוב בעיניך. 
לט ויאמר המלך, איתי יעבור כמהם, ואני אעשה-לו, את-הטוב בעיניך; וכול אשר-תבחר עליי, אעשה-לך. 
מ ויעבור כל-העם את-הירדן, והמלך עבר; ויישק המלך לברזלי ויברכהו, וישב למקומו. 
מא ויעבור המלך הגלגלה, וכמהן עבר עימו; וכל-עם יהודה, העבירו את-המלך, וגם, חצי עם ישראל. 
מב והנה כל-איש ישראל, באים אל-המלך; ויאמרו אל-המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה, ויעבירו את-המלך ואת-ביתו את-הירדן, וכל-אנשי דויד, עימו. 
מג ויען כל-איש יהודה על-איש ישראל, כי-קרוב המלך אליי, ולמה זה חרה לך, על-הדבר הזה:  האכול אכלנו מן-המלך, אם-נישאת נישא לנו. 
מד ויען איש-ישראל את-איש יהודה ויאמר, עשר-ידות לי במלך וגם-בדויד אני ממך, ומדוע הקילותני, ולא-היה דברי ראשון לי להשיב את-מלכי; וייקש דבר-איש יהודה, מדבר איש ישראל. 
פרק כ
א ושם נקרא איש בלייעל, ושמו שבע בן-בכרי--איש ימיני; ויתקע בשופר, ויאמר אין-לנו חלק בדויד ולא נחלה-לנו בבן-ישי--איש לאוהליו, ישראל. 
ב ויעל כל-איש ישראל, מאחרי דויד, אחרי, שבע בן-בכרי; ואיש יהודה דבקו במלכם, מן-הירדן ועד-ירושלים. 
ג ויבוא דויד אל-ביתו, ירושלים, וייקח המלך את עשר-נשים פילגשים אשר הניח לשמור הבית וייתנם בית-משמרת ויכלכלם, ואליהם לא-בא; ותהיינה צרורות עד-יום מותן, אלמנות חיות. 
ד ויאמר המלך אל-עמשא, הזעק-לי את-איש-יהודה שלושת ימים; ואתה, פה עמוד. 
ה וילך עמשא, להזעיק את-יהודה; ויוחר, מן-המועד אשר יעדו. 
ו ויאמר דויד, אל-אבישי, עתה יירע לנו שבע בן-בכרי, מן-אבשלום; אתה קח את-עבדי אדוניך, ורדוף אחריו--פן-מצא לו ערים בצורות, והציל עינינו. 
ז וייצאו אחריו אנשי יואב, והכרתי והפלתי וכל-הגיבורים; וייצאו, מירושלים, לרדוף, אחרי שבע בן-בכרי. 
ח הם, עם-האבן הגדולה אשר בגבעון, ועמשא, בא לפניהם; ויואב חגור מידו לבושו, ועליו חגור חרב מצומדת על-מותניו בתערה, והוא יצא, ותיפול. 
ט ויאמר יואב לעמשא, השלום אתה אחי; ותאחז יד-ימין יואב, בזקן עמשא--לנשוק-לו. 
י ועמשא לא-נשמר בחרב אשר ביד-יואב, ויכהו בה אל-החומש וישפוך מעיו ארצה ולא-שנה לו--וימות; ויואב, ואבישי אחיו, רדף, אחרי שבע בן-בכרי. 
יא ואיש עמד עליו, מנערי יואב; ויאמר, מי אשר חפץ ביואב ומי אשר-לדויד--אחרי יואב. 
יב ועמשא מתגולל בדם, בתוך המסילה; וירא האיש כי-עמד כל-העם, ויסב את-עמשא מן-המסילה השדה וישלך עליו בגד, כאשר ראה, כל-הבא עליו ועמד. 
יג כאשר הוגה, מן-המסילה--עבר כל-איש, אחרי יואב, לרדוף, אחרי שבע בן-בכרי. 
יד ויעבור בכל-שבטי ישראל, אבילה ובית מעכה--וכל-הברים;    וייקהלו, ויבואו אף-אחריו. 
טו ויבואו ויצורו עליו, באבילה בית המעכה, וישפכו סוללה אל-העיר, ותעמוד בחיל; וכל-העם אשר את-יואב, משחיתים להפיל החומה. 
טז ותקרא אישה חכמה, מן-העיר; שמעו שמעו, אמרו-נא אל-יואב, קרב עד-הנה, ואדברה אליך. 
יז ויקרב אליה, ותאמר האישה האתה יואב ויאמר אני; ותאמר לו, שמע דברי אמתך, ויאמר, שומע אנוכי. 
יח ותאמר, לאמור:  דבר ידברו בראשונה לאמור, שאול ישאלו באביל וכן התמו. 
יט אנוכי, שלומי אמוני ישראל; אתה מבקש, להמית עיר ואם בישראל--למה תבלע, נחלת יהוה. 
כ ויען יואב, ויאמר:  חלילה חלילה לי, אם-אבלע ואם-אשחית. 
כא לא-כן הדבר, כי איש מהר אפריים שבע בן-בכרי שמו נשא ידו במלך בדויד--תנו-אותו לבדו, ואלכה מעל העיר; ותאמר האישה אל-יואב, הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה. 
כב ותבוא האישה אל-כל-העם בחכמתה, ויכרתו את-ראש שבע בן-בכרי וישליכו אל-יואב, ויתקע בשופר, ויפוצו מעל-העיר איש לאוהליו; ויואב שב ירושלים, אל-המלך. 
כג ויואב, אל כל-הצבא ישראל; ובניה, בן-יהוידע, על-הכרתי, ועל-הפלתי. 
כד ואדורם, על-המס; ויהושפט בן-אחילוד, המזכיר. 
כה ושוא, סופר; וצדוק ואביתר, כוהנים. 
כו וגם, עירא היאירי, היה כוהן, לדויד. 
פרק כא
א ויהי רעב בימי דויד שלוש שנים, שנה אחרי שנה, ויבקש דויד, את-פני יהוה;    ויאמר יהוה, אל-שאול ואל-בית הדמים, על-אשר-המית, את-הגבעונים. 
ב ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם:  והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אם-מיתר האמורי, ובני ישראל נשבעו להם, ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני-ישראל ויהודה. 
ג ויאמר דויד אל-הגבעונים, מה אעשה לכם; ובמה אכפר, וברכו את-נחלת יהוה. 
ד ויאמרו לו הגבעונים, אין-לנו כסף וזהב עם-שאול ועם-ביתו, ואין-לנו איש, להמית בישראל; ויאמר מה-אתם אומרים, אעשה לכם. 
ה ויאמרו, אל-המלך, האיש אשר כילנו, ואשר דימה-לנו; נשמדנו, מהתייצב בכל-גבול ישראל. 
ו יותן-לנו שבעה אנשים, מבניו, והוקענום ליהוה, בגבעת שאול בחיר יהוה;   ויאמר המלך, אני אתן. 
ז ויחמול המלך, על-מפיבושת בן-יהונתן בן-שאול; על-שבועת יהוה, אשר בינותם--בין דויד, ובין יהונתן בן-שאול. 
ח וייקח המלך את-שני בני רצפה בת-איה, אשר ילדה לשאול, את-ארמוני, ואת-מפיבושת; ואת-חמשת, בני מיכל בת-שאול, אשר ילדה לעדריאל בן-ברזלי, המחולתי. 
ט וייתנם ביד הגבעונים, ויוקיעום בהר לפני יהוה, וייפלו שבעתם, יחד; והמה הומתו בימי קציר, בראשונים, בתחילת, קציר שעורים. 
י ותיקח רצפה בת-איה את-השק ותטהו לה אל-הצור, מתחילת קציר, עד ניתך-מים עליהם, מן-השמיים; ולא-נתנה עוף השמיים לנוח עליהם, יומם, ואת-חית השדה, לילה. 
יא ויוגד, לדויד, את אשר-עשתה רצפה בת-איה, פילגש שאול. 
יב וילך דויד, וייקח את-עצמות שאול ואת-עצמות יהונתן בנו, מאת, בעלי יבש גלעד--אשר גנבו אותם מרחוב בית-שן, אשר תלאום שמה פלשתים, ביום הכות פלשתים את-שאול, בגלבוע. 
יג ויעל משם את-עצמות שאול, ואת-עצמות יהונתן בנו; ויאספו, את-עצמות המוקעים. 
יד ויקברו את-עצמות-שאול ויהונתן-בנו בארץ בנימין בצלע, בקבר קיש אביו, ויעשו, כול אשר-ציווה המלך; וייעתר אלוהים לארץ, אחרי-כן. 
טו ותהי-עוד מלחמה לפלשתים, את-ישראל; ויירד דויד ועבדיו עימו, ויילחמו את-פלשתים--ויעף דויד. 
טז וישבי בנוב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלוש מאות משקל נחושת, והוא, חגור חדשה; ויאמר, להכות את-דויד. 
יז ויעזור-לו אבישי בן-צרויה, ויך את-הפלשתי וימיתהו; אז נשבעו אנשי-דויד לו לאמור, לא-תצא עוד איתנו למלחמה, ולא תכבה, את-נר ישראל. 
יח ויהי, אחרי-כן, ותהי-עוד המלחמה בגוב, עם-פלשתים; אז הכה, סיבכיי החושתי, את-סף, אשר בילידי הרפה. 
יט ותהי-עוד המלחמה בגוב, עם-פלשתים; ויך אלחנן בן-יערי אורגים בית הלחמי, את גולית הגיתי, ועץ חניתו, כמנור אורגים. 
כ ותהי-עוד מלחמה, בגת; ויהי איש מדון, ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר, וגם-הוא, יולד להרפה. 
כא ויחרף, את-ישראל; ויכהו, יהונתן, בן-שמעה, אחי דויד. 
כב את-ארבעת אלה יולדו להרפה, בגת; וייפלו ביד-דויד, וביד עבדיו. 
פרק כב
א וידבר דויד ליהוה, את-דברי השירה הזאת,    ביום הציל יהוה אותו  ף כל-אויביו, ומכף שאול.   
ב ויאמר:  יהוה סלעי ומצודתי,  פלטי-לי. 
ג אלוהי צורי, אחסה-בו;    מגיני וקרן ישעי,  גבי ומנוסי,    מושיעי, מחמס תושיעני. 
ד מהולל, אקרא יהוה;    ומאויביי, איוושע. 
ה כי אפפוני, משברי-מוות;    נחלי בלייעל, יבעתוני. 
ו חבלי שאול, סבוני;    קידמוני, מוקשי-מוות. 
ז בצר-לי אקרא יהוה, ואל-אלוהיי אקרא;    וישמע מהיכלו קולי, ושוועתי באוזניו. 
ח ויתגעש ותרעש הארץ,    מוסדות השמיים ירגזו; ויתגעשו, כי-חרה לו. 
ט עלה עשן באפו, ואש מפיו תאכל;    גחלים, בערו ממנו. 
י ויט שמיים, ויירד;    וערפל, תחת רגליו. 
יא וירכב על-כרוב, ויעוף;    ויירא, על-כנפי-רוח. 
יב וישת חושך סביבותיו, סוכות;    חשרת-מים, עבי שחקים. 
יג מנוגה, נגדו; בערו, גחלי-אש.   
יד ירעם מן-שמיים, יהוה;  ליון, ייתן קולו.   
טו וישלח חיצים, ויפיצם; ברק, ויהום. 
טז וייראו אפיקי ים, ייגלו מוסדות תבל;    בגערת יהוה, מנשמת רוח אפו. 
יז ישלח ממרום, ייקחני;    ימשני, ממים רבים. 
יח יצילני, מאויבי עז;    משונאיי, כי אמצו ממני. 
יט יקדמוני, ביום אידי; ויהי יהוה משען, לי.   
כ ויוצא למרחב, אותי;  לצני, כי-חפץ בי.   
כא יגמלני יהוה, כצדקתי;  ור ידיי, ישיב לי.   
כב כי שמרתי, דרכי יהוה;  א רשעתי, מאלוהיי.   
כג כי כל-משפטיו, לנגדי; וחוקותיו, לא-אסור ממנה. 
כד ואהיה תמים, לו;    ואשתמרה, מעווני. 
כה וישב יהוה לי, כצדקתי;    כבורי, לנגד עיניו. 
כו עם-חסיד, תתחסד;    עם-גיבור תמים, תיתמם. 
כז עם-נבר, תיתבר;    ועם-עיקש, תיתפל. 
כח ואת-עם עני, תושיע;    ועיניך על-רמים, תשפיל. 
כט כי-אתה נרי, יהוה;    ויהוה, יגיה חושכי. 
ל כי בך, ארוץ גדוד;    באלוהיי, אדלג-שור. 
לא האל, תמים דרכו; אמרת יהוה, צרופה--    מגן הוא, לכול החוסים בו. 
לב כי מי-אל, מבלעדי יהוה;    ומי צור, מבלעדי אלוהינו. 
לג האל מעוזי, חיל;    ויתר תמים, דרכי. 
לד משווה רגליי, כאיילות;    ועל במותיי, יעמידני. 
לה מלמד ידיי, למלחמה;    וניחת קשת-נחושה, זרועותיי. 
לו ותיתן-לי, מגן ישעך; וענותך, תרבני.   
לז תרחיב צעדי, תחתני; ולא מעדו, קרסוליי. 
לח ארדפה אויביי, ואשמידם;    ולא אשוב, עד-כלותם. 
לט ואכלם ואמחצם, ולא יקומון;    וייפלו, תחת רגליי. 
מ ותזרני חיל, למלחמה;    תכריע קמיי, תחתני. 
מא ואויביי, תתה לי עורף; משנאיי, ואצמיתם.   
מב ישעו, ואין מושיע; אל-יהוה, ולא ענם. 
מג ואשחקם, כעפר-ארץ;    כטיט-חוצות אדיקם, ארקעם. 
מד ותפלטני, מריבי עמי; תשמרני לראש גויים,    עם לא-ידעתי יעבדוני. 
מה בני נכר, יתכחשו-לי; לשמוע אוזן, יישמעו לי.   
מו בני נכר, ייבולו; ויחגרו, ממסגרותם. 
מז חי-יהוה, וברוך צורי;    וירום, אלוהי צור ישעי. 
מח האל, הנותן נקמות לי;    ומוריד עמים, תחתני. 
מט ומוציאי, מאויביי; ומקמיי, תרוממני,    מאיש חמסים, תצילני. 
נ על-כן אודך יהוה, בגויים;    ולשמך, אזמר. 
נא מגדול, ישועות מלכו; ועושה-חסד למשיחו    לדויד ולזרעו, עד-עולם. 
פרק כג
א ואלה דברי דויד, האחרונים:  נאום דויד בן-ישי, ונאום הגבר הוקם על--משיח אלוהי יעקוב, ונעים זמירות ישראל. 
ב רוח יהוה, דיבר-בי; ומילתו, על-לשוני. 
ג אמר אלוהי ישראל, לי דיבר צור ישראל:  מושל, באדם--צדיק, מושל יראת אלוהים. 
ד וכאור בוקר, יזרח-שמש; בוקר לא עבות, מנוגה ממטר דשא מארץ. 
ה כי-לא-כן ביתי, עם-אל:  כי ברית עולם שם לי, ערוכה בכול ושמורה--כי-כל-ישעי וכל-חפץ, כי-לא יצמיח. 
ו ובלייעל, כקוץ מונד כולהם:  כי-לא ביד, ייקחו. 
ז ואיש ייגע בהם, יימלא ברזל ועץ חנית; ובאש, שרוף יישרפו בשבת. 
ח אלה שמות הגיבורים, אשר לדויד:  יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי, הוא עדינו העצני--על-שמונה מאות חלל, בפעם אחת. 
ט ואחריו אלעזר בן-דודו, בן-אחוחי; בשלושה הגיבורים עם-דויד, בחרפם בפלשתים נאספו-שם למלחמה, ויעלו, איש ישראל. 
י הוא קם ויך בפלשתים עד כי-יגעה ידו, ותדבק ידו אל-החרב, ויעש יהוה תשועה גדולה, ביום ההוא; והעם ישובו אחריו, אך-לפשט. 
יא ואחריו שמה בן-אגא, הררי; וייאספו פלשתים לחיה, ותהי-שם חלקת השדה מלאה עדשים, והעם נס, מפני פלשתים. 
יב ויתייצב בתוך-החלקה ויצילהא, ויך את-פלשתים; ויעש יהוה, תשועה גדולה. 
יג ויירדו שלושה מהשלושים ראש, ויבואו אל-קציר אל-דויד--אל-מערת, עדולם; וחית פלשתים, חונה בעמק רפאים. 
יד ודויד, אז במצודה; ומצב פלשתים, אז בית לחם. 
טו ויתאווה דויד, ויאמר:  מי ישקני מים, מבור בית-לחם אשר בשער. 
טז ויבקעו שלושת הגיבורים במחנה פלשתים, וישאבו-מים מבור בית-לחם אשר בשער, וישאו, ויביאו אל-דויד; ולא אבה לשתותם, ויסך אותם ליהוה. 
יז ויאמר חלילה לי יהוה מעשותי זאת, הדם האנשים ההולכים בנפשותם, ולא אבה, לשתותם; אלה עשו, שלושת הגיבורים. 
יח ואבישי אחי יואב בן-צרויה, הוא ראש השלושה, והוא עורר את-חניתו, על-שלוש מאות חלל; ולו-שם, בשלושה. 
יט מן-השלושה הכי נכבד, ויהי להם לשר; ועד-השלושה, לא-בא. 
כ ובניהו בן-יהוידע בן-איש-חיל רב-פעלים, מקבצאל; הוא הכה, את שני אריאל מואב, והוא ירד והכה את-הארי בתוך הבור, ביום השלג. 
כא והוא-הכה את-איש מצרי איש מראה, וביד המצרי חנית, ויירד אליו, בשבט; ויגזול את-החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו. 
כב אלה עשה, בניהו בן-יהוידע; ולו-שם, בשלושה הגיבורים. 
כג מן-השלושים נכבד, ואל-השלושה לא-בא; וישימהו דויד,  -משמעתו.   
כד עשהאל אחי-יואב, בשלושים; אלחנן בן-דודו,  ת לחם.   
כה שמה, החרודי,    אליקא,  רודי.   
כו חלץ, הפלטי,    עירא  -עיקש,    התקועי.   
כז אביעזר,  נתותי,    מבוניי, החושתי.   
כח צלמון,  חוחי,    מהריי, הנטופתי.   
כט חלב בן-בענה,  טופתי;    איתיי, בן-ריביי, מגבעת, בני בנימין.   
ל בניהו,  עתוני,    הידיי, מנחלי געש.   
לא אבי-עלבון,  רבתי,    עזמוות, הברחומי.   
לב אליחבא,  עלבוני,    בני ישן, יהונתן.   
לג שמה,  ררי,    אחיאם בן-שרר, האררי.   
לד אליפלט  -אחסביי, בן-המעכתי;    אליעם בן-אחיתופל,  ילוני.   
לה חצריי, הכרמלי,    פעריי,  רבי.   
לו יגאל בן-נתן מצובה,    בני  די.   
לז צלק, העמוני;    נחריי,  ארותי--נושא, כלי יואב בן-צרויה.   
לח עירא,  תרי,    גרב, היתרי.   
לט אורייה,  יתי--כול, שלושים ושבעה. 
פרק כד
א ויוסף, אף-יהוה, לחרות, בישראל; ויסת את-דויד בהם לאמור, לך מנה את-ישראל ואת-יהודה. 
ב ויאמר המלך אל-יואב שר-החיל אשר-איתו, שוט-נא בכל-שבטי ישראל מדן ועד-באר שבע, ופקדו, את-העם; וידעתי, את מספר העם. 
ג ויאמר יואב אל-המלך, ויוסף יהוה אלוהיך אל-העם כהם וכהם מאה פעמים, ועיני אדוני-המלך, רואות; ואדוני המלך, למה חפץ בדבר הזה. 
ד ויחזק דבר-המלך אל-יואב, ועל שרי החיל; וייצא יואב ושרי החיל, לפני המלך, לפקוד את-העם, את-ישראל. 
ה ויעברו, את-הירדן; ויחנו בערוער, ימין העיר אשר בתוך-הנחל הגד--ואל-יעזר. 
ו ויבואו, הגלעדה, ואל-ארץ תחתים, חודשי; ויבואו דנה יען, וסביב אל-צידון. 
ז ויבואו, מבצר-צור, וכל-ערי החיווי, והכנעני; וייצאו אל-נגב יהודה, באר שבע. 
ח וישוטו, בכל-הארץ; ויבואו מקצה תשעה חודשים, ועשרים יום--ירושלים. 
ט וייתן יואב את-מספר מפקד-העם, אל-המלך; ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש-חיל, שולף חרב, ואיש יהודה, חמש-מאות אלף איש. 
י ויך לב-דויד אותו, אחרי-כן ספר את-העם;   ויאמר דויד אל-יהוה, חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה יהוה העבר-נא את-עוון עבדך, כי נסכלתי מאוד. 
יא ויקם דויד, בבוקר;   ודבר-יהוה, היה אל-גד הנביא, חוזה דויד, לאמור. 
יב הלוך ודיברת אל-דויד, כה אמר יהוה--שלוש, אנוכי נוטל עליך:  בחר-לך אחת-מהם, ואעשה-לך. 
יג ויבוא-גד אל-דויד, ויגד-לו; ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך אם-שלושה חודשים נוסך לפני-צריך והוא רודפך, ואם-היות שלושת ימים דבר בארצך--עתה דע וראה, מה-אשיב שולחי דבר. 
יד ויאמר דויד אל-גד, צר-לי מאוד; ניפלה-נא ביד-יהוה כי-רבים רחמיו, וביד-אדם אל-אפולה. 
טו וייתן יהוה דבר בישראל, מהבוקר ועד-עת מועד; וימת מן-העם, מדן ועד-באר שבע, שבעים אלף, איש. 
טז וישלח ידו המלאך ירושלים, לשחתה, ויינחם יהוה אל-הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך; ומלאך יהוה היה, עם-גורן הארוונה היבוסי. 
יז ויאמר דויד אל-יהוה בראותו את-המלאך המכה בעם, ויאמר הנה אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן, מה עשו:  תהי נא ידך בי, ובבית אבי. 
יח ויבוא-גד אל-דויד, ביום ההוא; ויאמר לו, עלה הקם ליהוה מזבח, בגורן, ארוונה היבוסי. 
יט ויעל דויד כדבר-גד, כאשר ציווה יהוה. 
כ וישקף ארוונה, וירא את-המלך ואת-עבדיו, עוברים, עליו; וייצא ארוונה, וישתחו למלך אפיו ארצה. 
כא ויאמר ארוונה, מדוע בא אדוני-המלך אל-עבדו; ויאמר דויד לקנות מעימך את-הגורן, לבנות מזבח ליהוה, ותיעצר המגפה, מעל העם. 
כב ויאמר ארוונה אל-דויד, ייקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו; ראה הבקר לעולה, והמוריגים וכלי הבקר לעצים. 
כג הכול, נתן ארוונה המלך--למלך;    ויאמר ארוונה אל-המלך, יהוה אלוהיך ירצך. 
כד ויאמר המלך אל-ארוונה, לא כי-קנה אקנה מאותך במחיר, ולא אעלה ליהוה אלוהיי, עולות חינם; וייקן דויד את-הגורן ואת-הבקר, בכסף שקלים חמישים. 
כה וייבן שם דויד מזבח ליהוה, ויעל עולות ושלמים; וייעתר יהוה לארץ, ותיעצר המגפה מעל ישראל.