ספר האזרחים הותיקים

מציג

צילומים מפרויקט עמי העולם כותבים את התנ"ך ותמונות מתערוכת הציורים: ילדי העולם מציירים תנ"ך

  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow

בראשית
פרק א
א בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. 
ב והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום; ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים. 
ג ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור. 
ד וירא אלוהים את-האור, כי-טוב; ויבדל אלוהים, בין האור ובין החושך. 
ה ויקרא אלוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד. 
ו ויאמר אלוהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל, בין מים למים. 
ז ויעש אלוהים, את-הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. 
ח ויקרא אלוהים לרקיע, שמיים; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שני. 
ט ויאמר אלוהים, ייקוו המים מתחת השמיים אל-מקום אחד, ותיראה, היבשה; ויהי-כן. 
י ויקרא אלוהים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים; וירא אלוהים, כי-טוב. 
יא ויאמר אלוהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן. 
יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע, למינהו, ועץ עושה-פרי אשר זרעו-בו, למינהו; וירא אלוהים, כי-טוב. 
יג ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום שלישי. 
יד ויאמר אלוהים, יהי מאורות ברקיע השמיים, להבדיל, בין היום ובין הלילה; והיו לאותות ולמועדים, ולימים ושנים. 
טו והיו למאורות ברקיע השמיים, להאיר על-הארץ; ויהי-כן. 
טז ויעש אלוהים, את-שני המאורות הגדולים:  את-המאור הגדול, לממשלת היום, ואת-המאור הקטון לממשלת הלילה, ואת הכוכבים. 
יז וייתן אותם אלוהים, ברקיע השמיים, להאיר, על-הארץ. 
יח ולמשול, ביום ובלילה, ולהבדיל, בין האור ובין החושך; וירא אלוהים, כי-טוב. 
יט ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום רביעי.
כ ויאמר אלוהים--ישרצו המים, שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על-הארץ, על-פני רקיע השמיים. 
כא ויברא אלוהים, את-התנינים הגדולים; ואת כל-נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם, ואת כל-עוף כנף למינהו, וירא אלוהים, כי-טוב. 
כב ויברך אותם אלוהים, לאמור:  פרו ורבו, ומלאו את-המים בימים, והעוף, יירב בארץ. 
כג ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום חמישי.
כד ויאמר אלוהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ, למינה; ויהי-כן. 
כה ויעש אלוהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה, למינהו; וירא אלוהים, כי-טוב. 
כו ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו; וירדו בדגת הים ובעוף השמיים, ובבהמה ובכל-הארץ, ובכל-הרמש, הרומש על-הארץ. 
כז ויברא אלוהים את-האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו:  זכר ונקבה, ברא אותם. 
כח ויברך אותם, אלוהים, ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשוה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמיים, ובכל-חיה, הרומשת על-הארץ. 
כט ויאמר אלוהים, הנה נתתי לכם את-כל-עשב זורע זרע אשר על-פני כל-הארץ, ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ, זורע זרע:  לכם יהיה, לאוכלה. 
ל ולכל-חית הארץ ולכל-עוף השמיים ולכול רומש על-הארץ, אשר-בו נפש חיה, את-כל-ירק עשב, לאוכלה; ויהי-כן. 
לא וירא אלוהים את-כל-אשר עשה, והנה-טוב מאוד; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום השישי.
פרק ב
א ויכולו השמיים והארץ, וכל-צבאם. 
ב ויכל אלוהים ביום השביעי, מלאכתו אשר עשה; וישבות ביום השביעי, מכל-מלאכתו אשר עשה. 
ג ויברך אלוהים את-יום השביעי, ויקדש אותו:  כי בו שבת מכל-מלאכתו, אשר-ברא אלוהים לעשות.
ד אלה תולדות השמיים והארץ, בהיבראם:  ביום, עשות יהוה אלוהים--ארץ ושמיים. 
ה וכול שיח השדה, טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה, טרם יצמח:  כי לא המטיר יהוה אלוהים, על-הארץ, ואדם אין, לעבוד את-האדמה. 
ו ואד, יעלה מן-הארץ, והשקה, את-כל-פני האדמה. 
ז וייצר יהוה אלוהים את-האדם, עפר מן-האדמה, וייפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה. 
ח וייטע יהוה אלוהים, גן-בעדן--מקדם; וישם שם, את-האדם אשר יצר. 
ט ויצמח יהוה אלוהים, מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה, וטוב למאכל--ועץ החיים, בתוך הגן, ועץ, הדעת טוב ורע. 
י ונהר יוצא מעדן, להשקות את-הגן; ומשם, ייפרד, והיה, לארבעה ראשים. 
יא שם האחד, פישון--הוא הסובב, את כל-ארץ החווילה, אשר-שם, הזהב. 
יב וזהב הארץ ההיא, טוב; שם הבדולח, ואבן השוהם. 
יג ושם-הנהר השני, גיחון--הוא הסובב, את כל-ארץ כוש. 
יד ושם הנהר השלישי חידקל, הוא ההולך קדמת אשור; והנהר הרביעי, הוא פרת. 
טו וייקח יהוה אלוהים, את-האדם; ויניחהו בגן-עדן, לעובדה ולשומרה. 
טז ויצו יהוה אלוהים, על-האדם לאמור:  מכול עץ-הגן, אכול תאכל. 
יז ומעץ, הדעת טוב ורע--לא תאכל, ממנו:  כי, ביום אכולך ממנו--מות תמות. 
יח ויאמר יהוה אלוהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו. 
יט וייצר יהוה אלוהים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף השמיים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יקרא-לו; וכול אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו. 
כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמיים, ולכול, חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו. 
כא ויפל יהוה אלוהים תרדמה על-האדם, ויישן; וייקח, אחת מצלעותיו, ויסגור בשר, תחתנה. 
כב וייבן יהוה אלוהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם, לאישה; ויביאהא, אל-האדם. 
כג ויאמר, האדם, זאת הפעם עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה-זאת. 
כד על-כן, יעזוב-איש, את-אביו, ואת-אימו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד. 
כה ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו; ולא, יתבוששו.
פרק ג
א והנחש, היה ערום, מכול חית השדה, אשר עשה יהוה אלוהים; ויאמר, אל-האישה, אף כי-אמר אלוהים, לא תאכלו מכול עץ הגן. 
ב ותאמר האישה, אל-הנחש:  מפרי עץ-הגן, נאכל. 
ג ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן--אמר אלוהים לא תאכלו ממנו, ולא תיגעו בו:  פן-תמותון. 
ד ויאמר הנחש, אל-האישה:  לא-מות, תמותון. 
ה כי, יודע אלוהים, כי ביום אכולכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם, כאלוהים, יודעי, טוב ורע. 
ו ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה-הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפרייו, ותאכל; ותיתן גם-לאישה עימה, ויאכל. 
ז ותיפקחנה, עיני שניהם, ויידעו, כי עירומים הם; ויתפרו עלי תאנה, ויעשו להם חגורות. 
ח וישמעו את-קול יהוה אלוהים, מתהלך בגן--לרוח היום; ויתחבא האדם ואשתו, מפני יהוה אלוהים, בתוך, עץ הגן. 
ט ויקרא יהוה אלוהים, אל-האדם; ויאמר לו, אייך. 
י ויאמר, את-קולך שמעתי בגן; ואירא כי-עירום אנוכי, ואיחבא. 
יא ויאמר--מי הגיד לך, כי עירום אתה; המן-העץ, אשר ציוויתיך לבלתי אכול-ממנו--אכלת. 
יב ויאמר, האדם:  האישה אשר נתת עימדי, היא נתנה-לי מן-העץ ואוכל. 
יג ויאמר יהוה אלוהים לאישה, מה-זאת עשית; ותאמר, האישה, הנחש השיאני, ואוכל. 
יד ויאמר יהוה אלוהים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכול חית השדה; על-גחונך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך. 
טו ואיבה אשית, בינך ובין האישה, ובין זרעך, ובין זרעה:  הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב. 
טז אל-האישה אמר, הרבה ארבה עיצבונך והרונך--בעצב, תלדי בנים; ואל-אישך, תשוקתך, והוא, ימשול-בך. 
יז ולאדם אמר, כי-שמעת לקול אשתך, ותאכל מן-העץ, אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו--ארורה האדמה, בעבורך, בעיצבון תאכלנה, כול ימי חייך. 
יח וקוץ ודרדר, תצמיח לך; ואכלת, את-עשב השדה. 
יט בזיעת אפיך, תאכל לחם, עד שובך אל-האדמה, כי ממנה לוקחת:  כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב. 
כ ויקרא האדם שם אשתו, חווה:  כי היא הייתה, אם כל-חי. 
כא ויעש יהוה אלוהים לאדם ולאשתו, כותנות עור--וילבישם. 
כב ויאמר יהוה אלוהים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם. 
כג וישלחהו יהוה אלוהים, מגן-עדן--לעבוד, את-האדמה, אשר לוקח, משם. 
כד ויגרש, את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרובים, ואת להט החרב המתהפכת, לשמור, את-דרך עץ החיים. 
פרק ד
א והאדם, ידע את-חווה אשתו; ותהר, ותלד את-קין, ותאמר, קניתי איש את-יהוה. 
ב ותוסף ללדת, את-אחיו את-הבל; ויהי-הבל, רועה צאן, וקין, היה עובד אדמה. 
ג ויהי, מקץ ימים; ויבא קין מפרי האדמה, מנחה--ליהוה. 
ד והבל הביא גם-הוא מבכורות צאנו, ומחלביהן; ויישע יהוה, אל-הבל ואל-מנחתו. 
ה ואל-קין ואל-מנחתו, לא שעה; וייחר לקין מאוד, וייפלו פניו. 
ו ויאמר יהוה, אל-קין:  למה חרה לך, ולמה נפלו פניך. 
ז הלוא אם-תיטיב, שאת, ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ; ואליך, תשוקתו, ואתה, תמשול-בו. 
ח ויאמר קין, אל-הבל אחיו; ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל-הבל אחיו ויהרגהו. 
ט ויאמר יהוה אל-קין, אי הבל אחיך; ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנוכי. 
י ויאמר, מה עשית; קול דמי אחיך, צועקים אליי מן-האדמה. 
יא ועתה, ארור אתה, מן-האדמה אשר פצתה את-פיה, לקחת את-דמי אחיך מידך. 
יב כי תעבוד את-האדמה, לא-תוסף תת-כוחה לך; נע ונד, תהיה בארץ. 
יג ויאמר קין, אל-יהוה:  גדול עווני, מנשוא. 
יד הן גירשת אותי היום, מעל פני האדמה, ומפניך, איסתר; והייתי נע ונד, בארץ, והיה כל-מוצאי, יהרגני. 
טו ויאמר לו יהוה, לכן כל-הורג קין, שבעתיים, יוקם; וישם יהוה לקין אות, לבלתי הכות-אותו כל-מוצאו. 
טז וייצא קין, מלפני יהוה; ויישב בארץ-נוד, קדמת-עדן. 
יז ויידע קין את-אשתו, ותהר ותלד את-חנוך; ויהי, בונה עיר, ויקרא שם העיר, כשם בנו חנוך. 
יח וייוולד לחנוך, את-עירד, ועירד, ילד את-מחויאל; ומחייאל, ילד את-מתושאל, ומתושאל, ילד את-למך. 
יט וייקח-לו למך, שתי נשים:  שם האחת עדה, ושם השנית צילה. 
כ ותלד עדה, את-יבל:  הוא היה--אבי, יושב אוהל ומקנה. 
כא ושם אחיו, יובל:  הוא היה--אבי, כל-תופש כינור ועוגב. 
כב וצילה גם-היא, ילדה את-תובל קין--לוטש, כל-חורש נחושת וברזל; ואחות תובל-קין, נעמה. 
כג ויאמר למך לנשיו, עדה וצילה שמען קולי--נשי למך, האזנה אמרתי:  כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי. 
כד כי שבעתיים, יוקם-קין; ולמך, שבעים ושבעה. 
כה ויידע אדם עוד, את-אשתו, ותלד בן, ותקרא את-שמו שת:  כי שת-לי אלוהים, זרע אחר--תחת הבל, כי הרגו קין. 
כו ולשת גם-הוא יולד-בן, ויקרא את-שמו אנוש; אז הוחל, לקרוא בשם יהוה. 
פרק ה
א זה ספר, תולדות אדם:  ביום, ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים, עשה אותו. 
ב זכר ונקבה, בראם; ויברך אותם, ויקרא את-שמם אדם, ביום, היבראם. 
ג ויחי אדם, שלושים ומאת שנה, ויולד בדמותו, כצלמו; ויקרא את-שמו, שת. 
ד ויהיו ימי-אדם, אחרי הולידו את-שת, שמונה מאות, שנה; ויולד בנים, ובנות. 
ה ויהיו כל-ימי אדם, אשר-חי, תשע מאות שנה, ושלושים שנה; וימות. 
ו ויחי-שת, חמש שנים ומאת שנה; ויולד, את-אנוש. 
ז ויחי-שת, אחרי הולידו את-אנוש, שבע שנים, ושמונה מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
ח ויהיו, כל-ימי-שת, שתים עשרה שנה, ותשע מאות שנה; וימות. 
ט ויחי אנוש, תשעים שנה; ויולד, את-קינן. 
י ויחי אנוש, אחרי הולידו את-קינן, חמש עשרה שנה, ושמונה מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
יא ויהיו, כל-ימי אנוש, חמש שנים, ותשע מאות שנה; וימות. 
יב ויחי קינן, שבעים שנה; ויולד, את-מהללאל. 
יג ויחי קינן, אחרי הולידו את-מהללאל, ארבעים שנה, ושמונה מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
יד ויהיו, כל-ימי קינן, עשר שנים, ותשע מאות שנה; וימות. 
טו ויחי מהללאל, חמש שנים ושישים שנה; ויולד, את-ירד. 
טז ויחי מהללאל, אחרי הולידו את-ירד, שלושים שנה, ושמונה מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
יז ויהיו, כל-ימי מהללאל, חמש ותשעים שנה, ושמונה מאות שנה; וימות. 
יח ויחי-ירד, שתיים ושישים שנה ומאת שנה; ויולד, את-חנוך. 
יט ויחי-ירד, אחרי הולידו את-חנוך, שמונה מאות, שנה; ויולד בנים, ובנות. 
כ ויהיו, כל-ימי-ירד, שתיים ושישים שנה, ותשע מאות שנה; וימות. 
כא ויחי חנוך, חמש ושישים שנה; ויולד, את-מתושלח. 
כב ויתהלך חנוך את-האלוהים, אחרי הולידו את-מתושלח, שלוש מאות, שנה; ויולד בנים, ובנות. 
כג ויהי, כל-ימי חנוך, חמש ושישים שנה, ושלוש מאות שנה. 
כד ויתהלך חנוך, את-האלוהים; ואיננו, כי-לקח אותו אלוהים. 
כה ויחי מתושלח, שבע ושמונים שנה ומאת שנה; ויולד, את-למך. 
כו ויחי מתושלח, אחרי הולידו את-למך, שתיים ושמונים שנה, ושבע מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
כז ויהיו, כל-ימי מתושלח, תשע ושישים שנה, ותשע מאות שנה; וימות. 
כח ויחי-למך, שתיים ושמונים שנה ומאת שנה; ויולד, בן. 
כט ויקרא את-שמו נוח, לאמור:  זה ינחמנו ממעשנו, ומעיצבון ידינו, מן-האדמה, אשר איררה יהוה. 
ל ויחי-למך, אחרי הולידו את-נוח, חמש ותשעים שנה, וחמש מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
לא ויהי, כל-ימי-למך, שבע ושבעים שנה, ושבע מאות שנה; וימות. 
לב ויהי-נוח, בן-חמש מאות שנה; ויולד נוח, את-שם את-חם ואת-יפת.
פרק ו
א ויהי כי-החל האדם, לרוב על-פני האדמה; ובנות, יולדו להם. 
ב ויראו בני-האלוהים את-בנות האדם, כי טובות הנה; ויקחו להם נשים, מכול אשר בחרו. 
ג ויאמר יהוה, לא-ידון רוחי באדם לעולם, בשגם, הוא בשר; והיו ימיו, מאה ועשרים שנה. 
ד הנפילים היו בארץ, בימים ההם, וגם אחרי-כן אשר יבואו בני האלוהים אל-בנות האדם, וילדו להם:  המה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם. 
ה וירא יהוה, כי רבה רעת האדם בארץ, וכל-יצר מחשבות ליבו, רק רע כל-היום. 
ו ויינחם יהוה, כי-עשה את-האדם בארץ; ויתעצב, אל-ליבו. 
ז ויאמר יהוה, אמחה את-האדם אשר-בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד-בהמה, עד-רמש ועד-עוף השמיים:  כי ניחמתי, כי עשיתים. 
ח ונוח, מצא חן בעיני יהוה. 
ט אלה, תולדות נוח--נוח איש צדיק תמים היה, בדורותיו:  את-האלוהים, התהלך-נוח. 
י ויולד נוח, שלושה בנים--את-שם, את-חם ואת-יפת. 
יא ותישחת הארץ, לפני האלוהים; ותימלא הארץ, חמס. 
יב וירא אלוהים את-הארץ, והנה נשחתה:  כי-השחית כל-בשר את-דרכו, על-הארץ. 
יג ויאמר אלוהים לנוח, קץ כל-בשר בא לפניי--כי-מלאה הארץ חמס, מפניהם; והנני משחיתם, את-הארץ. 
יד עשה לך תיבת עצי-גופר, קינים תעשה את-התיבה; וכפרת אותה מבית ומחוץ, בכופר. 
טו וזה, אשר תעשה אותה:  שלוש מאות אמה, אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, ושלושים אמה קומתה. 
טז צוהר תעשה לתיבה, ואל-אמה תכלנה מלמעלה, ופתח התיבה, בצידה תשים; תחתיים שניים ושלישים, תעשהא. 
יז ואני, הנני מביא את-המבול מים על-הארץ, לשחת כל-בשר אשר-בו רוח חיים, מתחת השמיים:  כול אשר-בארץ, יגווע. 
יח והקימותי את-בריתי, איתך; ובאת, אל-התיבה--אתה, ובניך ואשתך ונשי-בניך איתך. 
יט ומכל-החי מכל-בשר שניים מכול, תביא אל-התיבה--להחיות איתך:  זכר ונקבה, יהיו. 
כ מהעוף למינהו, ומן-הבהמה למינה, מכול רמש האדמה, למינהו--שניים מכול יבואו אליך, להחיות. 
כא ואתה קח-לך, מכל-מאכל אשר ייאכל, ואספת, אליך; והיה לך ולהם, לאוכלה. 
כב ויעש, נוח:  ככול אשר ציווה אותו, אלוהים--כן עשה.
פרק ז
א ויאמר יהוה לנוח, בוא-אתה וכל-ביתך אל-התיבה:  כי-אותך ראיתי צדיק לפניי, בדור הזה. 
ב מכול הבהמה הטהורה, תיקח-לך שבעה שבעה--איש ואשתו; ומן-הבהמה אשר לא טהורה היא, שניים--איש ואשתו. 
ג גם מעוף השמיים שבעה שבעה, זכר ונקבה, לחייות זרע, על-פני כל-הארץ. 
ד כי לימים עוד שבעה, אנוכי ממטיר על-הארץ, ארבעים יום, וארבעים לילה; ומחיתי, את-כל-היקום אשר עשיתי, מעל, פני האדמה. 
ה ויעש, נוח, ככול אשר-ציווהו, יהוה. 
ו ונוח, בן-שש מאות שנה; והמבול היה, מים על-הארץ. 
ז ויבוא נוח, ובניו ואשתו ונשי-בניו איתו--אל-התיבה:  מפני, מי המבול. 
ח מן-הבהמה, הטהורה, ומן-הבהמה, אשר איננה טהורה; ומן-העוף--וכול אשר-רומש, על-האדמה. 
ט שניים שניים באו אל-נוח, אל-התיבה--זכר ונקבה:  כאשר ציווה אלוהים, את-נוח. 
י ויהי, לשבעת הימים; ומי המבול, היו על-הארץ. 
יא בשנת שש-מאות שנה, לחיי-נוח, בחודש השני, בשבעה-עשר יום לחודש--ביום הזה, נבקעו כל-מעיינות תהום רבה, וארובות השמיים, נפתחו. 
יב ויהי הגשם, על-הארץ, ארבעים יום, וארבעים לילה. 
יג בעצם היום הזה בא נוח, ושם-וחם ויפת בני-נוח; ואשת נוח, ושלושת נשי-בניו איתם--אל-התיבה. 
יד המה וכל-החיה למינה, וכל-הבהמה למינה, וכל-הרמש הרומש על-הארץ, למינהו; וכל-העוף למינהו, כול ציפור כל-כנף. 
טו ויבואו אל-נוח, אל-התיבה, שניים שניים מכל-הבשר, אשר-בו רוח חיים. 
טז והבאים, זכר ונקבה מכל-בשר באו, כאשר ציווה אותו, אלוהים; ויסגור יהוה, בעדו. 
יז ויהי המבול ארבעים יום, על-הארץ; וירבו המים, וישאו את-התיבה, ותרם, מעל הארץ. 
יח ויגברו המים וירבו מאוד, על-הארץ; ותלך התיבה, על-פני המים. 
יט והמים, גברו מאוד מאוד--על-הארץ; ויכוסו, כל-ההרים הגבוהים, אשר-תחת, כל-השמיים. 
כ חמש עשרה אמה מלמעלה, גברו המים; ויכוסו, ההרים. 
כא ויגווע כל-בשר הרומש על-הארץ, בעוף ובבהמה ובחיה, ובכל-השרץ, השורץ על-הארץ--וכול, האדם. 
כב כול אשר נשמת-רוח חיים באפיו, מכול אשר בחרבה--מתו. 
כג ויימח את-כל-היקום אשר על-פני האדמה, מאדם עד-בהמה עד-רמש ועד-עוף השמיים, ויימחו, מן-הארץ; ויישאר אך-נוח ואשר איתו, בתיבה. 
כד ויגברו המים, על-הארץ, חמישים ומאת, יום.
פרק ח
א ויזכור אלוהים, את-נוח, ואת כל-החיה ואת-כל-הבהמה, אשר איתו בתיבה; ויעבר אלוהים רוח על-הארץ, וישוכו המים. 
ב וייסכרו מעיינות תהום, וארובות השמיים; וייכלא הגשם, מן-השמיים. 
ג וישובו המים מעל הארץ, הלוך ושוב; ויחסרו המים--מקצה, חמישים ומאת יום. 
ד ותנח התיבה בחודש השביעי, בשבעה-עשר יום לחודש, על, הרי אררט. 
ה והמים, היו הלוך וחסור, עד, החודש העשירי; בעשירי באחד לחודש, נראו ראשי ההרים. 
ו ויהי, מקץ ארבעים יום; ויפתח נוח, את-חלון התיבה אשר עשה. 
ז וישלח, את-העורב; וייצא יצוא ושוב, עד-יבושת המים מעל הארץ. 
ח וישלח את-היונה, מאיתו--לראות הקלו המים, מעל פני האדמה. 
ט ולא-מצאה היונה מנוח לכף-רגלה, ותשב אליו אל-התיבה--כי-מים, על-פני כל-הארץ; וישלח ידו וייקחהא, ויבא אותה אליו אל-התיבה. 
י ויחל עוד, שבעת ימים אחרים; ויוסף שלח את-היונה, מן-התיבה. 
יא ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה-זית טרף בפיה; ויידע נוח, כי-קלו המים מעל הארץ. 
יב וייחל עוד, שבעת ימים אחרים; וישלח, את-היונה, ולא-יספה שוב-אליו, עוד. 
יג ויהי באחת ושש-מאות שנה, בראשון באחד לחודש, חרבו המים, מעל הארץ; ויסר נוח, את-מכסה התיבה, וירא, והנה חרבו פני האדמה. 
יד ובחודש, השני, בשבעה ועשרים יום, לחודש--יבשה, הארץ. 
טו וידבר אלוהים, אל-נוח לאמור. 
טז צא, מן-התיבה--אתה, ואשתך ובניך ונשי-בניך איתך. 
יז כל-החיה אשר-איתך מכל-בשר, בעוף ובבהמה ובכל-הרמש הרומש על-הארץ--היצא איתך; ושרצו בארץ, ופרו ורבו על-הארץ. 
יח וייצא-נוח; ובניו ואשתו ונשי-בניו, איתו. 
יט כל-החיה, כל-הרמש וכל-העוף, כול, רומש על-הארץ--למשפחותיהם, יצאו מן-התיבה. 
כ וייבן נוח מזבח, ליהוה; וייקח מכול הבהמה הטהורה, ומכול העוף הטהור, ויעל עולות, במזבח. 
כא וירח יהוה, את-ריח הניחוח, ויאמר יהוה אל-ליבו לא-אוסיף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו; ולא-אוסיף עוד להכות את-כל-חי, כאשר עשיתי. 
כב עוד, כל-ימי הארץ:  זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ויום ולילה--לא ישבותו.
פרק ט
א ויברך אלוהים, את-נוח ואת-בניו; ויאמר להם פרו ורבו, ומלאו את-הארץ. 
ב ומוראכם וחיתכם, יהיה, על כל-חית הארץ, ועל כל-עוף השמיים; בכול אשר תרמוש האדמה ובכל-דגי הים, בידכם ניתנו. 
ג כל-רמש אשר הוא-חי, לכם יהיה לאוכלה:  כירק עשב, נתתי לכם את-כול. 
ד אך-בשר, בנפשו דמו לא תאכלו. 
ה ואך את-דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל-חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו--אדרוש, את-נפש האדם. 
ו שופך דם האדם, באדם דמו יישפך:  כי בצלם אלוהים, עשה את-האדם. 
ז ואתם, פרו ורבו; שרצו בארץ, ורבו-בה. 
ח ויאמר אלוהים אל-נוח, ואל-בניו איתו לאמור. 
ט ואני, הנני מקים את-בריתי איתכם, ואת-זרעכם, אחריכם. 
י ואת כל-נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל-חית הארץ איתכם; מכול יוצאי התיבה, לכול חית הארץ. 
יא והקימותי את-בריתי איתכם, ולא-ייכרת כל-בשר עוד ממי המבול; ולא-יהיה עוד מבול, לשחת הארץ. 
יב ויאמר אלוהים, זאת אות-הברית אשר-אני נותן ביני וביניכם, ובין כל-נפש חיה, אשר איתכם--לדורות, עולם. 
יג את-קשתי, נתתי בענן; והייתה לאות ברית, ביני ובין הארץ. 
יד והיה, בענני ענן על-הארץ, ונראתה הקשת, בענן. 
טו וזכרתי את-בריתי, אשר ביני וביניכם, ובין כל-נפש חיה, בכל-בשר; ולא-יהיה עוד המים למבול, לשחת כל-בשר. 
טז והייתה הקשת, בענן; וראיתיה, לזכור ברית עולם, בין אלוהים, ובין כל-נפש חיה בכל-בשר אשר על-הארץ. 
יז ויאמר אלוהים, אל-נוח:  זאת אות-הברית, אשר הקימותי, ביני, ובין כל-בשר אשר על-הארץ. 
יח ויהיו בני-נוח, היוצאים מן-התיבה--שם, וחם ויפת; וחם, הוא אבי כנען. 
יט שלושה אלה, בני-נוח; ומאלה, נפצה כל-הארץ. 
כ ויחל נוח, איש האדמה; וייטע, כרם. 
כא ויישת מן-היין, וישכר; ויתגל, בתוך אוהלו. 
כב וירא, חם אבי כנען, את, ערוות אביו; ויגד לשני-אחיו, בחוץ. 
כג וייקח שם ויפת את-השמלה, וישימו על-שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערוות אביהם; ופניהם, אחורנית, וערוות אביהם, לא ראו. 
כד וייקץ נוח, מיינו; ויידע, את אשר-עשה לו בנו הקטן. 
כה ויאמר, ארור כנען:  עבד עבדים, יהיה לאחיו. 
כו ויאמר, ברוך יהוה אלוהי שם; ויהי כנען, עבד למו. 
כז יפת אלוהים ליפת, וישכון באוהלי-שם; ויהי כנען, עבד למו. 
כח ויחי-נוח, אחר המבול, שלוש מאות שנה, וחמישים שנה. 
כט ויהיו, כל-ימי-נוח, תשע מאות שנה, וחמישים שנה; וימות. 
פרק י
א ואלה תולדות בני-נוח, שם חם ויפת; וייוולדו להם בנים, אחר המבול. 
ב בני יפת--גומר ומגוג, ומדיי ויוון ותובל; ומשך, ותירס. 
ג ובני, גומר--אשכנז וריפת, ותוגרמה. 
ד ובני יוון, אלישה ותרשיש, כיתים, ודודנים. 
ה מאלה נפרדו איי הגויים, בארצותם, איש, ללשונו--למשפחותם, בגוייהם. 
ו ובני, חם--כוש ומצריים, ופוט וכנען. 
ז ובני כוש--סבא וחווילה, וסבתה ורעמה וסבתכא; ובני רעמה, שבא ודדן. 
ח וכוש, ילד את-נמרוד; הוא החל, להיות גיבור בארץ. 
ט הוא-היה גיבור-ציד, לפני יהוה; על-כן, ייאמר, כנמרוד גיבור ציד, לפני יהוה. 
י ותהי ראשית ממלכתו בבל, וארך ואכד וכלנה, בארץ, שנער. 
יא מן-הארץ ההיא, יצא אשור; וייבן, את-נינווה, ואת-רחובות עיר, ואת-כלח. 
יב ואת-רסן, בין נינווה ובין כלח--היא, העיר הגדולה. 
יג ומצריים ילד את-לודים ואת-ענמים, ואת-להבים--ואת-נפתוחים. 
יד ואת-פתרוסים ואת-כסלוחים, אשר יצאו משם פלשתים--ואת-כפתורים. 
טו וכנען, ילד את-צידון בכורו--ואת-חת. 
טז ואת-היבוסי, ואת-האמורי, ואת, הגרגשי. 
יז ואת-החיווי ואת-הערקי, ואת-הסיני. 
יח ואת-הארוודי ואת-הצמרי, ואת-החמתי; ואחר נפוצו, משפחות הכנעני. 
יט ויהי גבול הכנעני, מצידון--בואכה גררה, עד-עזה:  בואכה סדומה ועמורה, ואדמה וצבויים--עד-לשע. 
כ אלה בני-חם, למשפחותם ללשונותם, בארצותם, בגוייהם. 
כא ולשם יולד, גם-הוא:  אבי, כל-בני-עבר--אחי, יפת הגדול. 
כב בני שם, עילם ואשור, וארפכשד, ולוד וארם. 
כג ובני, ארם--עוץ וחול, וגתר ומש. 
כד וארפכשד, ילד את-שלח; ושלח, ילד את-עבר. 
כה ולעבר יולד, שני בנים:  שם האחד פלג, כי בימיו נפלגה הארץ, ושם אחיו, יוקטן. 
כו ויוקטן ילד, את-אלמודד ואת-שלף, ואת-חצרמוות, ואת-ירח. 
כז ואת-הדורם ואת-אוזל, ואת-דקלה. 
כח ואת-עובל ואת-אבימאל, ואת-שבא. 
כט ואת-אופיר ואת-חווילה, ואת-יובב; כל-אלה, בני יוקטן. 
ל ויהי מושבם, ממשא, בואכה ספרה, הר הקדם. 
לא אלה בני-שם, למשפחותם ללשונותם, בארצותם, לגוייהם. 
לב אלה משפחות בני-נוח לתולדותם, בגוייהם; ומאלה נפרדו הגויים, בארץ--אחר המבול. 
פרק יא
א ויהי כל-הארץ, שפה אחת, ודברים, אחדים. 
ב ויהי, בנוסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער, ויישבו שם. 
ג ויאמרו איש אל-ריעהו, הבה נלבנה לבינים, ונשרפה, לשריפה; ותהי להם הלבינה, לאבן, והחמר, היה להם לחומר. 
ד ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר, ומגדל וראשו בשמיים, ונעשה-לנו, שם:  פן-נפוץ, על-פני כל-הארץ. 
ה ויירד יהוה, לראות את-העיר ואת-המגדל, אשר בנו, בני האדם. 
ו ויאמר יהוה, הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה, החילם לעשות; ועתה לא-ייבצר מהם, כול אשר יזמו לעשות. 
ז הבה, נרדה, ונבלה שם, שפתם--אשר לא ישמעו, איש שפת ריעהו. 
ח ויפץ יהוה אותם משם, על-פני כל-הארץ; ויחדלו, לבנות העיר. 
ט על-כן קרא שמה, בבל, כי-שם בלל יהוה, שפת כל-הארץ; ומשם הפיצם יהוה, על-פני כל-הארץ. 
י אלה, תולדות שם--שם בן-מאת שנה, ויולד את-ארפכשד:  שנתיים, אחר המבול. 
יא ויחי-שם, אחרי הולידו את-ארפכשד, חמש מאות, שנה; ויולד בנים, ובנות. 
יב וארפכשד חי, חמש ושלושים שנה; ויולד, את-שלח. 
יג ויחי ארפכשד, אחרי הולידו את-שלח, שלוש שנים, וארבע מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
יד ושלח חי, שלושים שנה; ויולד, את-עבר. 
טו ויחי-שלח, אחרי הולידו את-עבר, שלוש שנים, וארבע מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
טז ויחי-עבר, ארבע ושלושים שנה; ויולד, את-פלג. 
יז ויחי-עבר, אחרי הולידו את-פלג, שלושים שנה, וארבע מאות שנה; ויולד בנים, ובנות. 
יח ויחי-פלג, שלושים שנה; ויולד, את-רעו. 
יט ויחי-פלג, אחרי הולידו את-רעו, תשע שנים, ומאתיים שנה; ויולד בנים, ובנות. 
כ ויחי רעו, שתיים ושלושים שנה; ויולד, את-שרוג. 
כא ויחי רעו, אחרי הולידו את-שרוג, שבע שנים, ומאתיים שנה; ויולד בנים, ובנות. 
כב ויחי שרוג, שלושים שנה; ויולד, את-נחור. 
כג ויחי שרוג, אחרי הולידו את-נחור--מאתיים שנה; ויולד בנים, ובנות. 
כד ויחי נחור, תשע ועשרים שנה; ויולד, את-תרח. 
כה ויחי נחור, אחרי הולידו את-תרח, תשע-עשרה שנה, ומאת שנה; ויולד בנים, ובנות. 
כו ויחי-תרח, שבעים שנה; ויולד, את-אברם, את-נחור, ואת-הרן. 
כז ואלה, תולדות תרח--תרח הוליד את-אברם, את-נחור ואת-הרן; והרן, הוליד את-לוט. 
כח וימת הרן, על-פני תרח אביו, בארץ מולדתו, באור כשדים. 
כט וייקח אברם ונחור להם, נשים:  שם אשת-אברם, שריי, ושם אשת-נחור מלכה, בת-הרן אבי-מלכה ואבי יסכה. 
ל ותהי שריי, עקרה:  אין לה, ולד. 
לא וייקח תרח את-אברם בנו, ואת-לוט בן-הרן בן-בנו, ואת שריי כלתו, אשת אברם בנו; וייצאו איתם מאור כשדים, ללכת ארצה כנען, ויבואו עד-חרן, ויישבו שם. 
לב ויהיו ימי-תרח, חמש שנים ומאתיים שנה; וימת תרח, בחרן. 
פרק יב
א ויאמר יהוה אל-אברם, לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל-הארץ, אשר אראך. 
ב ואעשך, לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך; והיה, ברכה. 
ג ואברכה, מברכיך, ומקללך, אאור; ונברכו בך, כול משפחות האדמה. 
ד וילך אברם, כאשר דיבר אליו יהוה, וילך איתו, לוט; ואברם, בן-חמש שנים ושבעים שנה, בצאתו, מחרן. 
ה וייקח אברם את-שריי אשתו ואת-לוט בן-אחיו, ואת-כל-רכושם אשר רכשו, ואת-הנפש, אשר-עשו בחרן; וייצאו, ללכת ארצה כנען, ויבואו, ארצה כנען. 
ו ויעבור אברם, בארץ, עד מקום שכם, עד אילון מורה; והכנעני, אז בארץ. 
ז ויירא יהוה, אל-אברם, ויאמר, לזרעך אתן את-הארץ הזאת; וייבן שם מזבח, ליהוה הנראה אליו. 
ח ויעתק משם ההרה, מקדם לבית-אל--ויט אוהלו; בית-אל מים, והעיי מקדם, וייבן-שם מזבח ליהוה, ויקרא בשם יהוה. 
ט וייסע אברם, הלוך ונסוע הנגבה. 
י ויהי רעב, בארץ; ויירד אברם מצריימה לגור שם, כי-כבד הרעב בארץ. 
יא ויהי, כאשר הקריב לבוא מצריימה; ויאמר, אל-שריי אשתו, הנה-נא ידעתי, כי אישה יפת-מראה את. 
יב והיה, כי-יראו אותך המצרים, ואמרו, אשתו זאת; והרגו אותי, ואותך יחייו. 
יג אמרי-נא, אחותי את--למען ייטב-לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך. 
יד ויהי, כבוא אברם מצריימה; ויראו המצרים את-האישה, כי-יפה היא מאוד. 
טו ויראו אותה שרי פרעה, ויהללו אותה אל-פרעה; ותוקח האישה, בית פרעה. 
טז ולאברם היטיב, בעבורה; ויהי-לו צאן-ובקר, וחמורים, ועבדים ושפחות, ואתונות וגמלים. 
יז וינגע יהוה את-פרעה נגעים גדולים, ואת-ביתו, על-דבר שריי, אשת אברם. 
יח ויקרא פרעה, לאברם, ויאמר, מה-זאת עשית לי; למה לא-הגדת לי, כי אשתך היא. 
יט למה אמרת אחותי היא, ואקח אותה לי לאישה; ועתה, הנה אשתך קח ולך. 
כ ויצו עליו פרעה, אנשים; וישלחו אותו ואת-אשתו, ואת-כל-אשר-לו.
פרק יג
א ויעל אברם ממצריים הוא ואשתו וכל-אשר-לו, ולוט עימו--הנגבה. 
ב ואברם, כבד מאוד, במקנה, בכסף ובזהב. 
ג וילך, למסעיו, מנגב, ועד-בית-אל--עד-המקום, אשר-היה שם אוהלו בתחילה, בין בית-אל, ובין העיי. 
ד אל-מקום, המזבח, אשר-עשה שם, בראשונה; ויקרא שם אברם, בשם יהוה. 
ה וגם-ללוט--ההולך, את-אברם:  היה צאן-ובקר, ואוהלים. 
ו ולא-נשא אותם הארץ, לשבת יחדיו:  כי-היה רכושם רב, ולא יכלו לשבת יחדיו. 
ז ויהי-ריב, בין רועי מקנה-אברם, ובין, רועי מקנה-לוט; והכנעני, והפריזי, אז, יושב בארץ. 
ח ויאמר אברם אל-לוט, אל-נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רועיי, ובין רועיך:  כי-אנשים אחים, אנחנו. 
ט הלוא כל-הארץ לפניך, היפרד נא מעליי:  אם-השמאל ואימינה, ואם-הימין ואשמאילה. 
י ויישא-לוט את-עיניו, וירא את-כל-כיכר הירדן, כי כולה, משקה--לפני שחת יהוה, את-סדום ואת-עמורה, כגן-יהוה כארץ מצריים, בואכה צוער. 
יא ויבחר-לו לוט, את כל-כיכר הירדן, וייסע לוט, מקדם; וייפרדו, איש מעל אחיו. 
יב אברם, ישב בארץ-כנען; ולוט, ישב בערי הכיכר, ויאהל, עד-סדום. 
יג ואנשי סדום, רעים וחטאים, ליהוה, מאוד. 
יד ויהוה אמר אל-אברם, אחרי היפרד-לוט מעימו, שא נא עיניך וראה, מן-המקום אשר-אתה שם--צפונה ונגבה, וקדמה וימה. 
טו כי את-כל-הארץ אשר-אתה רואה, לך אתננה, ולזרעך, עד-עולם. 
טז ושמתי את-זרעך, כעפר הארץ:  אשר אם-יוכל איש, למנות את-עפר הארץ--גם-זרעך, יימנה. 
יז קום התהלך בארץ, לאורכה ולרוחבה:  כי לך, אתננה. 
יח ויאהל אברם, ויבוא ויישב באילוני ממרא--אשר בחברון; וייבן-שם מזבח, ליהוה. 
פרק יד
א ויהי, בימי אמרפל מלך-שנער, אריוך, מלך אלסר; כדורלעומר מלך עילם, ותדעל מלך גויים. 
ב עשו מלחמה, את-ברע מלך סדום, ואת-ברשע, מלך עמורה; שנאב מלך אדמה, ושמאבר מלך צבויים, ומלך בלע, היא-צוער. 
ג כל-אלה, חברו, אל-עמק, השידים:  הוא, ים המלח. 
ד שתים עשרה שנה, עבדו את-כדורלעומר; ושלוש-עשרה שנה, מרדו. 
ה ובארבע עשרה שנה בא כדורלעומר, והמלכים אשר איתו, ויכו את-רפאים בעשתרות קרניים, ואת-הזוזים בהם; ואת, האימים, בשווה, קריתיים. 
ו ואת-החורי, בהררם שעיר, עד איל פארן, אשר על-המדבר. 
ז וישובו ויבואו אל-עין משפט, היא קדש, ויכו, את-כל-שדה העמלקי--וגם, את-האמורי, היושב, בחצצון תמר. 
ח וייצא מלך-סדום ומלך עמורה, ומלך אדמה ומלך צבויים, ומלך בלע, היא-צוער; ויערכו איתם מלחמה, בעמק השידים. 
ט את כדורלעומר מלך עילם, ותדעל מלך גויים, ואמרפל מלך שנער, ואריוך מלך אלסר--ארבעה מלכים, את-החמישה. 
י ועמק השידים, בארות בארות חמר, וינוסו מלך-סדום ועמורה, וייפלו-שמה; והנשארים, הרה נסו. 
יא ויקחו את-כל-רכוש סדום ועמורה, ואת-כל-אוכלם--וילכו. 
יב ויקחו את-לוט ואת-רכושו בן-אחי אברם, וילכו; והוא יושב, בסדום. 
יג ויבוא, הפליט, ויגד, לאברם העברי; והוא שוכן באילוני ממרא האמורי, אחי אשכול ואחי ענר, והם, בעלי ברית-אברם. 
יד וישמע אברם, כי נשבה אחיו; וירק את-חניכיו ילידי ביתו, שמונה עשר ושלוש מאות, וירדוף, עד-דן. 
טו וייחלק עליהם לילה הוא ועבדיו, ויכם; וירדפם, עד-חובה, אשר משמאל, לדמשק. 
טז וישב, את כל-הרכוש; וגם את-לוט אחיו ורכושו השיב, וגם את-הנשים ואת-העם. 
יז וייצא מלך-סדום, לקראתו, אחרי שובו מהכות את-כדורלעומר, ואת-המלכים אשר איתו--אל-עמק שווה, הוא עמק המלך. 
יח ומלכי-צדק מלך שלם, הוציא לחם ויין; והוא כוהן, לאל עליון. 
יט ויברכהו, ויאמר:  ברוך אברם לאל עליון, קונה שמיים וארץ. 
כ וברוך אל עליון, אשר-מיגן צריך בידך; וייתן-לו מעשר, מכול. 
כא ויאמר מלך-סדום, אל-אברם:  תן-לי הנפש, והרכוש קח-לך. 
כב ויאמר אברם, אל-מלך סדום:  הרימותי ידי אל-יהוה אל עליון, קונה שמיים וארץ. 
כג אם-מחוט ועד שרוך-נעל, ואם-אקח מכל-אשר-לך; ולא תאמר, אני העשרתי את-אברם. 
כד בלעדיי, רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים, אשר הלכו איתי:  ענר אשכול וממרא, הם יקחו חלקם. 
פרק טו
א אחר הדברים האלה, היה דבר-יהוה אל-אברם, במחזה, לאמור:  אל-תירא אברם, אנוכי מגן לך--שכרך, הרבה מאוד. 
ב ויאמר אברם, אדוניי יהוה מה-תיתן-לי, ואנוכי, הולך ערירי; ובן-משק ביתי, הוא דמשק אליעזר. 
ג ויאמר אברם--הן לי, לא נתת זרע; והנה בן-ביתי, יורש אותי. 
ד והנה דבר-יהוה אליו לאמור, לא יירשך זה:  כי-אם אשר ייצא ממעיך, הוא יירשך. 
ה ויוצא אותו החוצה, ויאמר הבט-נא השמיימה וספור הכוכבים--אם-תוכל, לספור אותם; ויאמר לו, כה יהיה זרעך. 
ו והאמין, ביהוה; ויחשבהא לו, צדקה. 
ז ויאמר, אליו:  אני יהוה, אשר הוצאתיך מאור כשדים--לתת לך את-הארץ הזאת, לרשתה. 
ח ויאמר:  אדוניי יהוה, במה אדע כי אירשנה. 
ט ויאמר אליו, קחה לי עגלה משולשת, ועז משולשת, ואיל משולש; ותור, וגוזל. 
י וייקח-לו את-כל-אלה, ויבתר אותם בתווך, וייתן איש-בתרו, לקראת ריעהו; ואת-הציפור, לא בתר. 
יא ויירד העיט, על-הפגרים; וישב אותם, אברם. 
יב ויהי השמש לבוא, ותרדמה נפלה על-אברם; והנה אימה חשיכה גדולה, נופלת עליו. 
יג ויאמר לאברם, ידוע תדע כי-גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם--ארבע מאות, שנה. 
יד וגם את-הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי; ואחרי-כן ייצאו, ברכוש גדול. 
טו ואתה תבוא אל-אבותיך, בשלום:  תיקבר, בשיבה טובה. 
טז ודור רביעי, ישובו הנה:  כי לא-שלם עוון האמורי, עד-הנה. 
יז ויהי השמש באה, ועלטה היה; והנה תנור עשן, ולפיד אש, אשר עבר, בין הגזרים האלה. 
יח ביום ההוא, כרת יהוה את-אברם--ברית לאמור:  לזרעך, נתתי את-הארץ הזאת, מנהר מצריים, עד-הנהר הגדול נהר-פרת. 
יט את-הקיני, ואת-הקניזי, ואת, הקדמוני. 
כ ואת-החיתי ואת-הפריזי, ואת-הרפאים. 
כא ואת-האמורי, ואת-הכנעני, ואת-הגרגשי, ואת-היבוסי. 
פרק טז
א ושריי אשת אברם, לא ילדה לו; ולה שפחה מצרית, ושמה הגר. 
ב ותאמר שריי אל-אברם, הנה-נא עצרני יהוה מלדת--בוא-נא אל-שפחתי, אוליי איבנה ממנה; וישמע אברם, לקול שריי. 
ג ותיקח שריי אשת-אברם, את-הגר המצרית שפחתה, מקץ עשר שנים, לשבת אברם בארץ כנען; ותיתן אותה לאברם אישה, לו לאישה. 
ד ויבוא אל-הגר, ותהר; ותרא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה. 
ה ותאמר שריי אל-אברם, חמסי עליך--אנוכי נתתי שפחתי בחיקך, ותרא כי הרתה ואקל בעיניה; ישפוט יהוה, ביני וביניך. 
ו ויאמר אברם אל-שריי, הנה שפחתך בידך--עשי-לה, הטוב בעינייך; ותענהא שריי, ותברח מפניה. 
ז וימצאה מלאך יהוה, על-עין המים--במדבר:  על-העין, בדרך שור. 
ח ויאמר, הגר שפחת שריי אי-מזה באת--ואנה תלכי; ותאמר--מפני שריי גברתי, אנוכי בורחת. 
ט ויאמר לה מלאך יהוה, שובי אל-גברתך, והתעני, תחת ידיה. 
י ויאמר לה מלאך יהוה, הרבה ארבה את-זרעך, ולא ייספר, מרוב. 
יא ויאמר לה מלאך יהוה, הנך הרה ויולדת בן, וקראת שמו ישמעאל, כי-שמע יהוה אל-עונייך. 
יב והוא יהיה, פרא אדם--ידו בכול, ויד כול בו; ועל-פני כל-אחיו, ישכון. 
יג ותקרא שם-יהוה הדובר אליה, אתה אל רואי:  כי אמרה, הגם הלום ראיתי--אחרי רואי. 
יד על-כן קרא לבאר, באר לחי רואי--הנה בין-קדש, ובין ברד. 
טו ותלד הגר לאברם, בן; ויקרא אברם שם-בנו אשר-ילדה הגר, ישמעאל. 
טז ואברם, בן-שמונים שנה ושש שנים, בלדת-הגר את-ישמעאל, לאברם. 
פרק יז
א ויהי אברם, בן-תשעים שנה ותשע שנים; ויירא יהוה אל-אברם, ויאמר אליו אני-אל שדיי--התהלך לפניי, והיה תמים. 
ב ואתנה בריתי, ביני ובינך; וארבה אותך, במאוד מאוד. 
ג וייפול אברם, על-פניו; וידבר איתו אלוהים, לאמור. 
ד אני, הנה בריתי איתך; והיית, לאב המון גויים. 
ה ולא-ייקרא עוד את-שמך, אברם; והיה שמך אברהם, כי אב-המון גויים נתתיך. 
ו והפריתי אותך במאוד מאוד, ונתתיך לגויים; ומלכים, ממך ייצאו. 
ז והקימותי את-בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדורותם--לברית עולם:  להיות לך לאלוהים, ולזרעך אחריך. 
ח ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל-ארץ כנען, לאחוזת, עולם; והייתי להם, לאלוהים. 
ט ויאמר אלוהים אל-אברהם, ואתה את-בריתי תשמור--אתה וזרעך אחריך, לדורותם. 
י זאת בריתי אשר תשמרו, ביני וביניכם, ובין זרעך, אחריך:  הימול לכם, כל-זכר. 
יא ונמלתם, את בשר עורלתכם; והיה לאות ברית, ביני וביניכם. 
יב ובן-שמונת ימים, יימול לכם כל-זכר--לדורותיכם:  יליד בית--ומקנת-כסף מכול בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא. 
יג הימול יימול יליד ביתך, ומקנת כספך; והייתה בריתי בבשרכם, לברית עולם. 
יד וערל זכר, אשר לא-יימול את-בשר עורלתו--ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה:  את-בריתי, הפר. 
טו ויאמר אלוהים, אל-אברהם, שריי אשתך, לא-תקרא את-שמה שריי:  כי שרה, שמה. 
טז ובירכתי אותה, וגם נתתי ממנה לך בן; ובירכתיה והייתה לגויים, מלכי עמים ממנה יהיו. 
יז וייפול אברהם על-פניו, ויצחק; ויאמר בליבו, הלבן מאה-שנה ייוולד, ואם-שרה, הבת-תשעים שנה תלד. 
יח ויאמר אברהם, אל-האלוהים:  לו ישמעאל, יחיה לפניך. 
יט ויאמר אלוהים, אבל שרה אשתך יולדת לך בן, וקראת את-שמו, יצחק; והקימותי את-בריתי איתו לברית עולם, לזרעו אחריו. 
כ ולישמעאל, שמעתיך--הנה בירכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו, במאוד מאוד:  שנים-עשר נשיאים יוליד, ונתתיו לגוי גדול. 
כא ואת-בריתי, אקים את-יצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה, בשנה האחרת. 
כב ויכל, לדבר איתו; ויעל אלוהים, מעל אברהם. 
כג וייקח אברהם את-ישמעאל בנו, ואת כל-ילידי ביתו ואת כל-מקנת כספו--כל-זכר, באנשי בית אברהם; וימל את-בשר עורלתם, בעצם היום הזה, כאשר דיבר איתו, אלוהים. 
כד ואברהם--בן-תשעים ותשע, שנה:  בהימולו, בשר עורלתו. 
כה וישמעאל בנו, בן-שלוש עשרה שנה:  בהימולו--את, בשר עורלתו. 
כו בעצם היום הזה, נימול אברהם, וישמעאל, בנו. 
כז וכל-אנשי ביתו יליד בית, ומקנת-כסף מאת בן-נכר--נימולו, איתו. 
פרק יח
א ויירא אליו יהוה, באילוני ממרא; והוא יושב פתח-האוהל, כחום היום. 
ב ויישא עיניו, וירא, והנה שלושה אנשים, ניצבים עליו; וירא, וירץ לקראתם מפתח האוהל, וישתחו, ארצה. 
ג ויאמר:  אדוניי, אם-נא מצאתי חן בעיניך--אל-נא תעבור, מעל עבדך. 
ד יוקח-נא מעט-מים, ורחצו רגליכם; והישענו, תחת העץ. 
ה ואקחה פת-לחם וסעדו ליבכם, אחר תעבורו--כי-על-כן עברתם, על-עבדכם; ויאמרו, כן תעשה כאשר דיברת. 
ו וימהר אברהם האוהלה, אל-שרה; ויאמר, מהרי שלוש סאים קמח סולת--לושי, ועשי עוגות. 
ז ואל-הבקר, רץ אברהם; וייקח בן-בקר רך וטוב, וייתן אל-הנער, וימהר, לעשות אותו. 
ח וייקח חמאה וחלב, ובן-הבקר אשר עשה, וייתן, לפניהם; והוא-עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו. 
ט ויאמרו אליו, איה שרה אשתך; ויאמר, הנה באוהל. 
י ויאמר, שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה-בן, לשרה אשתך; ושרה שומעת פתח האוהל, והוא אחריו. 
יא ואברהם ושרה זקנים, באים בימים; חדל להיות לשרה, אורח כנשים. 
יב ותצחק שרה, בקרבה לאמור:  אחרי בלותי הייתה-לי עדנה, ואדוני זקן. 
יג ויאמר יהוה, אל-אברהם:  למה זה צחקה שרה לאמור, האף אומנם אלד--ואני זקנתי. 
יד הייפלא מיהוה, דבר; למועד אשוב אליך, כעת חיה--ולשרה בן. 
טו ותכחש שרה לאמור לא צחקתי, כי יראה; ויאמר לא, כי צחקת. 
טז ויקומו משם האנשים, וישקיפו על-פני סדום; ואברהם--הולך עימם, לשלחם. 
יז ויהוה, אמר:  המכסה אני מאברהם, אשר אני עושה. 
יח ואברהם--היה יהיה לגוי גדול, ועצום; ונברכו-בו--כול, גויי הארץ. 
יט כי ידעתיו, למען אשר יצווה את-בניו ואת-ביתו אחריו, ושמרו דרך יהוה, לעשות צדקה ומשפט--למען, הביא יהוה על-אברהם, את אשר-דיבר, עליו. 
כ ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי-רבה; וחטאתם--כי כבדה, מאוד. 
כא ארדה-נא ואראה, הכצעקתה הבאה אליי עשו כלה; ואם-לא, אדעה. 
כב ויפנו משם האנשים, וילכו סדומה; ואברהם--עודנו עומד, לפני יהוה. 
כג וייגש אברהם, ויאמר:  האף תספה, צדיק עם-רשע. 
כד אוליי יש חמישים צדיקים, בתוך העיר; האף תספה ולא-תישא למקום, למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה. 
כה חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם-רשע, והיה כצדיק, כרשע; חלילה לך--השופט כל-הארץ, לא יעשה משפט. 
כו ויאמר יהוה, אם-אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר--ונשאתי לכל-המקום, בעבורם. 
כז ויען אברהם, ויאמר:  הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוניי, ואנוכי עפר ואפר. 
כח אוליי יחסרון חמישים הצדיקים, חמישה--התשחית בחמישה, את-כל-העיר; ויאמר, לא אשחית, אם-אמצא שם, ארבעים וחמישה. 
כט ויוסף עוד לדבר אליו, ויאמר, אוליי יימצאון שם, ארבעים; ויאמר לא אעשה, בעבור הארבעים. 
ל ויאמר אל-נא ייחר לאדוניי, ואדברה--אוליי יימצאון שם, שלושים; ויאמר לא אעשה, אם-אמצא שם שלושים. 
לא ויאמר, הנה-נא הואלתי לדבר אל-אדוניי--אוליי יימצאון שם, עשרים; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרים. 
לב ויאמר אל-נא ייחר לאדוניי, ואדברה אך-הפעם--אוליי יימצאון שם, עשרה; ויאמר לא אשחית, בעבור העשרה. 
לג וילך יהוה--כאשר כילה, לדבר אל-אברהם; ואברהם, שב למקומו.
פרק יט
א ויבואו שני המלאכים סדומה, בערב, ולוט, יושב בשער-סדום; וירא-לוט ויקם לקראתם, וישתחו אפיים ארצה. 
ב ויאמר הנה נא-אדוניי, סורו נא אל-בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם, והשכמתם, והלכתם לדרככם; ויאמרו לא, כי ברחוב נלין. 
ג ויפצר-בם מאוד--ויסורו אליו, ויבואו אל-ביתו; ויעש להם משתה, ומצות אפה ויאכלו. 
ד טרם, ישכבו, ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על-הבית, מנער ועד-זקן:  כל-העם, מקצה. 
ה ויקראו אל-לוט ויאמרו לו, איה האנשים אשר-באו אליך הלילה; הוציאם אלינו, ונדעה אותם. 
ו וייצא אליהם לוט, הפתחה; והדלת, סגר אחריו. 
ז ויאמר:  אל-נא אחיי, תרעו. 
ח הנה-נא לי שתי בנות, אשר לא-ידעו איש--אוציאה-נא אתהן אליכם, ועשו להן כטוב בעיניכם; רק לאנשים האל, אל-תעשו דבר, כי-על-כן באו, בצל קורתי. 
ט ויאמרו גש-הלאה, ויאמרו האחד בא-לגור וישפוט שפוט--עתה, נרע לך מהם; ויפצרו באיש בלוט מאוד, וייגשו לשבור הדלת. 
י וישלחו האנשים את-ידם, ויביאו את-לוט אליהם הביתה; ואת-הדלת, סגרו. 
יא ואת-האנשים אשר-פתח הבית, הכו בסנוורים, מקטון, ועד-גדול; וילאו, למצוא הפתח. 
יב ויאמרו האנשים אל-לוט, עוד מי-לך פה--חתן ובניך ובנותיך, וכול אשר-לך בעיר:  הוצא, מן-המקום. 
יג כי-משחיתים אנחנו, את-המקום הזה:  כי-גדלה צעקתם את-פני יהוה, וישלחנו יהוה לשחתה. 
יד וייצא לוט וידבר אל-חתניו לוקחי בנותיו, ויאמר קומו צאו מן-המקום הזה, כי-משחית יהוה, את-העיר; ויהי כמצחק, בעיני חתניו. 
טו וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לאמור:  קום קח את-אשתך ואת-שתי בנותיך, הנמצאות--פן-תיספה, בעוון העיר. 
טז ויתמהמה--ויחזיקו האנשים בידו וביד-אשתו וביד שתי בנותיו, בחמלת יהוה עליו; ויוציאוהו ויניחוהו, מחוץ לעיר. 
יז ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר הימלט על-נפשך--אל-תביט אחריך, ואל-תעמוד בכל-הכיכר:  ההרה הימלט, פן-תיספה. 
יח ויאמר לוט, אליהם:  אל-נא, אדוניי. 
יט הנה-נא מצא עבדך חן, בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עימדי, להחיות את-נפשי; ואנוכי, לא אוכל להימלט ההרה--פן-תדבקני הרעה, ומתי. 
כ הנה-נא העיר הזאת קרובה, לנוס שמה--והיא מצער; אימלטה נא שמה, הלוא מצער היא--ותחי נפשי. 
כא ויאמר אליו--הנה נשאתי פניך, גם לדבר הזה:  לבלתי הופכי את-העיר, אשר דיברת. 
כב מהר, הימלט שמה, כי לא אוכל לעשות דבר, עד-בואך שמה; על-כן קרא שם-העיר, צוער. 
כג השמש, יצא על-הארץ; ולוט, בא צוערה. 
כד ויהוה, המטיר על-סדום ועל-עמורה--גופרית ואש:  מאת יהוה, מן-השמיים. 
כה ויהפוך את-הערים האל, ואת כל-הכיכר, ואת כל-יושבי הערים, וצמח האדמה. 
כו ותבט אשתו, מאחריו; ותהי, נציב מלח. 
כז וישכם אברהם, בבוקר:  אל-המקום--אשר-עמד שם, את-פני יהוה. 
כח וישקף, על-פני סדום ועמורה, ועל-כל-פני, ארץ הכיכר; וירא, והנה עלה קיטור הארץ, כקיטור, הכבשן. 
כט ויהי, בשחת אלוהים את-ערי הכיכר, ויזכור אלוהים, את-אברהם; וישלח את-לוט, מתוך ההפיכה, בהפוך את-הערים, אשר-ישב בהן לוט. 
ל ויעל לוט מצוער ויישב בהר, ושתי בנותיו עימו, כי ירא, לשבת בצוער; ויישב, במערה--הוא, ושתי בנותיו. 
לא ותאמר הבכירה אל-הצעירה, אבינו זקן; ואיש אין בארץ לבוא עלינו, כדרך כל-הארץ. 
לב לכה נשקה את-אבינו יין, ונשכבה עימו; ונחייה מאבינו, זרע. 
לג ותשקינה את-אביהן יין, בלילה הוא; ותבוא הבכירה ותשכב את-אביה, ולא-ידע בשכבה ובקומה. 
לד ויהי, ממוחרת, ותאמר הבכירה אל-הצעירה, הן-שכבתי אמש את-אבי; נשקנו יין גם-הלילה, ובואי שכבי עימו, ונחייה מאבינו, זרע. 
לה ותשקינה גם בלילה ההוא, את-אביהן--יין; ותקם הצעירה ותשכב עימו, ולא-ידע בשכבה ובקומה. 
לו ותהרינה שתי בנות-לוט, מאביהן. 
לז ותלד הבכירה בן, ותקרא שמו מואב:  הוא אבי-מואב, עד-היום. 
לח והצעירה גם-היא ילדה בן, ותקרא שמו בן-עמי:  הוא אבי בני-עמון, עד-היום. 
פרק כ
א וייסע משם אברהם ארצה הנגב, ויישב בין-קדש ובין שור; ויגר, בגרר. 
ב ויאמר אברהם אל-שרה אשתו, אחותי היא; וישלח, אבימלך מלך גרר, וייקח, את-שרה. 
ג ויבוא אלוהים אל-אבימלך, בחלום הלילה; ויאמר לו, הנך מת על-האישה אשר-לקחת, והיא, בעולת בעל. 
ד ואבימלך, לא קרב אליה; ויאמר--אדוניי, הגוי גם-צדיק תהרוג. 
ה הלוא הוא אמר-לי אחותי היא, והיא-גם-היא אמרה אחי הוא; בתום-לבבי ובנקיון כפיי, עשיתי זאת. 
ו ויאמר אליו האלוהים בחלום, גם אנוכי ידעתי כי בתום-לבבך עשית זאת, ואחשוך גם-אנוכי אותך, מחטוא-לי; על-כן לא-נתתיך, לנגוע אליה. 
ז ועתה, השב אשת-האיש כי-נביא הוא, ויתפלל בעדך, וחיה; ואם-אינך משיב--דע כי-מות תמות, אתה וכל-אשר-לך. 
ח וישכם אבימלך בבוקר, ויקרא לכל-עבדיו, וידבר את-כל-הדברים האלה, באוזניהם; וייראו האנשים, מאוד. 
ט ויקרא אבימלך לאברהם, ויאמר לו מה-עשית לנו ומה-חטאתי לך, כי-הבאת עליי ועל-ממלכתי, חטאה גדולה:  מעשים אשר לא-ייעשו, עשית עימדי. 
י ויאמר אבימלך, אל-אברהם:  מה ראית, כי עשית את-הדבר הזה. 
יא ויאמר, אברהם, כי אמרתי רק אין-יראת אלוהים, במקום הזה; והרגוני, על-דבר אשתי. 
יב וגם-אומנה, אחותי בת-אבי היא--אך, לא בת-אימי; ותהי-לי, לאישה. 
יג ויהי כאשר התעו אותי, אלוהים מבית אבי, ואומר לה, זה חסדך אשר תעשי עימדי:  אל כל-המקום אשר נבוא שמה, אמרי-לי אחי הוא. 
יד וייקח אבימלך צאן ובקר, ועבדים ושפחות, וייתן, לאברהם; וישב לו, את שרה אשתו. 
טו ויאמר אבימלך, הנה ארצי לפניך:  בטוב בעיניך, שב. 
טז ולשרה אמר, הנה נתתי אלף כסף לאחיך--הנה הוא-לך כסות עיניים, לכול אשר איתך; ואת כול, ונוכחת. 
יז ויתפלל אברהם, אל-האלוהים; וירפא אלוהים את-אבימלך ואת-אשתו, ואמהותיו--ויילדו. 
יח כי-עצור עצר יהוה, בעד כל-רחם לבית אבימלך, על-דבר שרה, אשת אברהם. 
פרק כא
א ויהוה פקד את-שרה, כאשר אמר; ויעש יהוה לשרה, כאשר דיבר. 
ב ותהר ותלד שרה לאברהם בן, לזקוניו, למועד, אשר-דיבר אותו אלוהים. 
ג ויקרא אברהם את-שם-בנו הנולד-לו, אשר-ילדה-לו שרה--יצחק. 
ד וימל אברהם את-יצחק בנו, בן-שמונת ימים, כאשר ציווה אותו, אלוהים. 
ה ואברהם, בן-מאת שנה, בהיוולד לו, את יצחק בנו. 
ו ותאמר שרה--צחוק, עשה לי אלוהים:  כל-השומע, יצחק-לי. 
ז ותאמר, מי מילל לאברהם, היניקה בנים, שרה:  כי-ילדתי בן, לזקוניו. 
ח ויגדל הילד, וייגמל; ויעש אברהם משתה גדול, ביום היגמל את-יצחק. 
ט ותרא שרה את-בן-הגר המצרית, אשר-ילדה לאברהם--מצחק. 
י ותאמר, לאברהם, גרש האמה הזאת, ואת-בנה:  כי לא יירש בן-האמה הזאת, עם-בני עם-יצחק. 
יא ויירע הדבר מאוד, בעיני אברהם, על, אודות בנו. 
יב ויאמר אלוהים אל-אברהם, אל-יירע בעיניך על-הנער ועל-אמתך--כול אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה:  כי ביצחק, ייקרא לך זרע. 
יג וגם את-בן-האמה, לגוי אשימנו:  כי זרעך, הוא. 
יד וישכם אברהם בבוקר וייקח-לחם וחמת מים וייתן אל-הגר שם על-שכמה, ואת-הילד--וישלחהא; ותלך ותתע, במדבר באר שבע. 
טו ויכלו המים, מן-החמת; ותשלך את-הילד, תחת אחד השיחים. 
טז ותלך ותשב לה מנגד, הרחק כמטחווי קשת, כי אמרה, אל-אראה במות הילד; ותשב מנגד, ותישא את-קולה ותבך. 
יז וישמע אלוהים, את-קול הנער, ויקרא מלאך אלוהים אל-הגר מן-השמיים, ויאמר לה מה-לך הגר; אל-תיראי, כי-שמע אלוהים אל-קול הנער באשר הוא-שם. 
יח קומי שאי את-הנער, והחזיקי את-ידך בו:  כי-לגוי גדול, אשימנו. 
יט ויפקח אלוהים את-עיניה, ותרא באר מים; ותלך ותמלא את-החמת, מים, ותשק, את-הנער. 
כ ויהי אלוהים את-הנער, ויגדל; ויישב, במדבר, ויהי, רובה קשת. 
כא ויישב, במדבר פארן; ותיקח-לו אימו אישה, מארץ מצריים. 
כב ויהי, בעת ההיא, ויאמר אבימלך ופיכול שר-צבאו, אל-אברהם לאמור:  אלוהים עימך, בכול אשר-אתה עושה. 
כג ועתה, הישבעה לי באלוהים הנה, אם-תשקור לי, ולניני ולנכדי; כחסד אשר-עשיתי עימך, תעשה עימדי, ועם-הארץ, אשר-גרת בה. 
כד ויאמר, אברהם, אנוכי, אישבע. 
כה והוכיח אברהם, את-אבימלך, על-אודות באר המים, אשר גזלו עבדי אבימלך. 
כו ויאמר אבימלך--לא ידעתי, מי עשה את-הדבר הזה; וגם-אתה לא-הגדת לי, וגם אנוכי לא שמעתי--בלתי היום. 
כז וייקח אברהם צאן ובקר, וייתן לאבימלך; ויכרתו שניהם, ברית. 
כח ויצב אברהם, את-שבע כבשות הצאן--לבדהן. 
כט ויאמר אבימלך, אל-אברהם:  מה הנה, שבע כבשות האלה, אשר הצבת, לבדנה. 
ל ויאמר--כי את-שבע כבשות, תיקח מידי:  בעבור תהיה-לי לעדה, כי חפרתי את-הבאר הזאת. 
לא על-כן, קרא למקום ההוא--באר שבע:  כי שם נשבעו, שניהם. 
לב ויכרתו ברית, בבאר שבע; ויקם אבימלך, ופיכול שר-צבאו, וישובו, אל-ארץ פלשתים. 
לג וייטע אשל, בבאר שבע; ויקרא-שם--בשם יהוה, אל עולם. 
לד ויגר אברהם בארץ פלשתים, ימים רבים. 
פרק כב
א ויהי, אחר הדברים האלה, והאלוהים, ניסה את-אברהם; ויאמר אליו, אברהם ויאמר הנני. 
ב ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת, את-יצחק, ולך-לך, אל-ארץ המורייה; והעלהו שם, לעולה, על אחד ההרים, אשר אומר אליך. 
ג וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את-חמורו, וייקח את-שני נעריו איתו, ואת יצחק בנו; ויבקע, עצי עולה, ויקם וילך, אל-המקום אשר-אמר-לו האלוהים. 
ד ביום השלישי, ויישא אברהם את-עיניו וירא את-המקום--מרחוק. 
ה ויאמר אברהם אל-נעריו, שבו-לכם פה עם-החמור, ואני והנער, נלכה עד-כה; ונשתחווה, ונשובה אליכם. 
ו וייקח אברהם את-עצי העולה, וישם על-יצחק בנו, וייקח בידו, את-האש ואת-המאכלת; וילכו שניהם, יחדיו. 
ז ויאמר יצחק אל-אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר, הנני בני; ויאמר, הנה האש והעצים, ואיה השה, לעולה. 
ח ויאמר, אברהם, אלוהים יראה-לו השה לעולה, בני; וילכו שניהם, יחדיו. 
ט ויבואו, אל-המקום אשר אמר-לו האלוהים, וייבן שם אברהם את-המזבח, ויערוך את-העצים; ויעקוד, את-יצחק בנו, וישם אותו על-המזבח, ממעל לעצים. 
י וישלח אברהם את-ידו, וייקח את-המאכלת, לשחוט, את-בנו. 
יא ויקרא אליו מלאך יהוה, מן-השמיים, ויאמר, אברהם אברהם; ויאמר, הנני. 
יב ויאמר, אל-תשלח ידך אל-הנער, ואל-תעש לו, מאומה:  כי עתה ידעתי, כי-ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את-בנך את-יחידך, ממני. 
יג ויישא אברהם את-עיניו, וירא והנה-איל, אחר, נאחז בסבך בקרניו; וילך אברהם וייקח את-האיל, ויעלהו לעולה תחת בנו. 
יד ויקרא אברהם שם-המקום ההוא, יהוה יראה, אשר ייאמר היום, בהר יהוה ייראה. 
טו ויקרא מלאך יהוה, אל-אברהם, שנית, מן-השמיים. 
טז ויאמר, בי נשבעתי נאום-יהוה:  כי, יען אשר עשית את-הדבר הזה, ולא חשכת, את-בנך את-יחידך. 
יז כי-ברך אברכך, והרבה ארבה את-זרעך ככוכבי השמיים, וכחול, אשר על-שפת הים; ויירש זרעך, את שער אויביו. 
יח והתברכו בזרעך, כול גויי הארץ, עקב, אשר שמעת בקולי. 
יט וישב אברהם אל-נעריו, ויקומו וילכו יחדיו אל-באר שבע; ויישב אברהם, בבאר שבע. 
כ ויהי, אחרי הדברים האלה, ויוגד לאברהם, לאמור:  הנה ילדה מלכה גם-היא, בנים--לנחור אחיך. 
כא את-עוץ בכורו, ואת-בוז אחיו, ואת-קמואל, אבי ארם. 
כב ואת-כשד ואת-חזו, ואת-פלדש ואת-ידלף, ואת, בתואל. 
כג ובתואל, ילד את-רבקה; שמונה אלה ילדה מלכה, לנחור אחי אברהם. 
כד ופילגשו, ושמה ראומה; ותלד גם-היא את-טבח ואת-גחם, ואת-תחש ואת-מעכה. 
פרק כג
א ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים--שני, חיי שרה. 
ב ותמת שרה, בקרית ארבע היא חברון--בארץ כנען; ויבוא, אברהם, לספוד לשרה, ולבכותה. 
ג ויקם, אברהם, מעל, פני מתו; וידבר אל-בני-חת, לאמור. 
ד גר-ותושב אנוכי, עימכם; תנו לי אחוזת-קבר עימכם, ואקברה מתי מלפניי. 
ה ויענו בני-חת את-אברהם, לאמור לו. 
ו שמענו אדוני, נשיא אלוהים אתה בתוכנו--במבחר קברינו, קבור את-מתך; איש ממנו, את-קברו לא-יכלה ממך מקבור מתך. 
ז ויקם אברהם וישתחו לעם-הארץ, לבני-חת. 
ח וידבר איתם, לאמור:  אם-יש את-נפשכם, לקבור את-מתי מלפניי--שמעוני, ופגעו-לי בעפרון בן-צוחר. 
ט וייתן-לי, את-מערת המכפלה אשר-לו, אשר, בקצה שדהו:  בכסף מלא ייתננה לי, בתוככם--לאחוזת-קבר. 
י ועפרון יושב, בתוך בני-חת; ויען עפרון החיתי את-אברהם באוזני בני-חת, לכול באי שער-עירו לאמור. 
יא לא-אדוני שמעני--השדה נתתי לך, והמערה אשר-בו לך נתתיה; לעיני בני-עמי נתתיה לך, קבור מתך. 
יב וישתחו, אברהם, לפני, עם הארץ. 
יג וידבר אל-עפרון באוזני עם-הארץ, לאמור, אך אם-אתה לו, שמעני:  נתתי כסף השדה, קח ממני, ואקברה את-מתי, שמה. 
יד ויען עפרון את-אברהם, לאמור לו. 
טו אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל-כסף ביני ובינך מה-היא; ואת-מתך, קבור. 
טז וישמע אברהם, אל-עפרון, וישקול אברהם לעפרון, את-הכסף אשר דיבר באוזני בני-חת--ארבע מאות שקל כסף, עובר לסוחר. 
יז ויקם שדה עפרון, אשר במכפלה, אשר, לפני ממרא:  השדה, והמערה אשר-בו, וכל-העץ אשר בשדה, אשר בכל-גבולו סביב. 
יח לאברהם למקנה, לעיני בני-חת, בכול, באי שער-עירו. 
יט ואחרי-כן קבר אברהם את-שרה אשתו, אל-מערת שדה המכפלה על-פני ממרא--היא חברון:  בארץ, כנען. 
כ ויקם השדה והמערה אשר-בו, לאברהם--לאחוזת-קבר:  מאת, בני-חת. 
פרק כד
א ואברהם זקן, בא בימים; ויהוה בירך את-אברהם, בכול. 
ב ויאמר אברהם, אל-עבדו זקן ביתו, המושל, בכל-אשר-לו:  שים-נא ידך, תחת ירכי. 
ג ואשביעך--ביהוה אלוהי השמיים, ואלוהי הארץ:  אשר לא-תיקח אישה, לבני, מבנות הכנעני, אשר אנוכי יושב בקרבו. 
ד כי אל-ארצי ואל-מולדתי, תלך; ולקחת אישה, לבני ליצחק. 
ה ויאמר אליו, העבד, אוליי לא-תאבה האישה, ללכת אחריי אל-הארץ הזאת; ההשב אשיב את-בנך, אל-הארץ אשר-יצאת משם. 
ו ויאמר אליו, אברהם:  הישמר לך, פן-תשיב את-בני שמה. 
ז יהוה אלוהי השמיים, אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר דיבר-לי ואשר נשבע-לי לאמור, לזרעך אתן את-הארץ הזאת--הוא, ישלח מלאכו לפניך, ולקחת אישה לבני, משם. 
ח ואם-לא תאבה האישה, ללכת אחריך--וניקית, משבועתי זאת; רק את-בני, לא תשב שמה. 
ט וישם העבד את-ידו, תחת ירך אברהם אדוניו; ויישבע לו, על-הדבר הזה. 
י וייקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו, וילך, וכל-טוב אדוניו, בידו; ויקם, וילך אל-ארם נהריים--אל-עיר נחור. 
יא ויברך הגמלים מחוץ לעיר, אל-באר המים, לעת ערב, לעת צאת השואבות. 
יב ויאמר--יהוה אלוהי אדוני אברהם, הקרה-נא לפניי היום; ועשה-חסד, עם אדוני אברהם. 
יג הנה אנוכי ניצב, על-עין המים; ובנות אנשי העיר, יוצאות לשאוב מים. 
יד והיה הנערה, אשר אומר אליה הטי-נא כדך ואשתה, ואמרה שתה, וגם-גמליך אשקה--אותה הוכחת, לעבדך ליצחק, ובה אדע, כי-עשית חסד עם-אדוני. 
טו ויהי-הוא, טרם כילה לדבר, והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל בן-מלכה, אשת נחור אחי אברהם; וכדה, על-שכמה. 
טז והנערה, טובת מראה מאוד--בתולה, ואיש לא ידעה; ותרד העינה, ותמלא כדה ותעל. 
יז וירץ העבד, לקראתה; ויאמר, הגמיאיני נא מעט-מים מכדך. 
יח ותאמר, שתה אדוני; ותמהר, ותורד כדה על-ידה--ותשקהו. 
יט ותכל, להשקותו; ותאמר, גם לגמליך אשאב, עד אם-כילו, לשתות. 
כ ותמהר, ותער כדה אל-השוקת, ותרץ עוד אל-הבאר, לשאוב; ותשאב, לכל-גמליו. 
כא והאיש משתאה, לה; מחריש--לדעת ההצליח יהוה דרכו, אם-לא. 
כב ויהי, כאשר כילו הגמלים לשתות, וייקח האיש נזם זהב, בקע משקלו--ושני צמידים על-ידיה, עשרה זהב משקלם. 
כג ויאמר בת-מי את, הגידי נא לי; היש בית-אביך מקום לנו, ללין. 
כד ותאמר אליו, בת-בתואל אנוכי--בן-מלכה, אשר ילדה לנחור. 
כה ותאמר אליו, גם-תבן גם-מספוא רב עימנו--גם-מקום, ללון. 
כו וייקוד האיש, וישתחו ליהוה. 
כז ויאמר, ברוך יהוה אלוהי אדוני אברהם, אשר לא-עזב חסדו ואמיתו, מעם אדוני; אנוכי, בדרך נחני יהוה, בית, אחי אדוני. 
כח ותרץ, הנערה, ותגד, לבית אימה--כדברים, האלה. 
כט ולרבקה אח, ושמו לבן; וירץ לבן אל-האיש החוצה, אל-העין. 
ל ויהי כראות את-הנזם, ואת-הצמידים על-ידי אחותו, וכשומעו את-דברי רבקה אחותו לאמור, כה-דיבר אליי האיש; ויבוא, אל-האיש, והנה עומד על-הגמלים, על-העין. 
לא ויאמר, בוא ברוך יהוה; למה תעמוד, בחוץ, ואנוכי פיניתי הבית, ומקום לגמלים. 
לב ויבוא האיש הביתה, ויפתח הגמלים; וייתן תבן ומספוא, לגמלים, ומים לרחוץ רגליו, ורגלי האנשים אשר איתו. 
לג ויושם לפניו, לאכול, ויאמר לא אוכל, עד אם-דיברתי דבריי; ויאמר, דבר. 
לד ויאמר:  עבד אברהם, אנוכי. 
לה ויהוה בירך את-אדוני, מאוד--ויגדל; וייתן-לו צאן ובקר, וכסף וזהב, ועבדים ושפחות, וגמלים וחמורים. 
לו ותלד שרה אשת אדוני בן, לאדוני, אחרי, זקנתה; וייתן-לו, את-כל-אשר-לו. 
לז וישביעני אדוני, לאמור:  לא-תיקח אישה, לבני, מבנות הכנעני, אשר אנוכי יושב בארצו. 
לח אם-לא אל-בית-אבי תלך, ואל-משפחתי; ולקחת אישה, לבני. 
לט ואומר, אל-אדוני:  אוליי לא-תלך האישה, אחריי. 
מ ויאמר, אליי:  יהוה אשר-התהלכתי לפניו, ישלח מלאכו איתך והצליח דרכך, ולקחת אישה לבני, ממשפחתי ומבית אבי. 
מא אז תינקה מאלתי, כי תבוא אל-משפחתי; ואם-לא ייתנו לך, והיית נקי מאלתי. 
מב ואבוא היום, אל-העין; ואומר, יהוה אלוהי אדוני אברהם, אם-ישך-נא מצליח דרכי, אשר אנוכי הולך עליה. 
מג הנה אנוכי ניצב, על-עין המים; והיה העלמה, היוצאת לשאוב, ואמרתי אליה, השקיני-נא מעט-מים מכדך. 
מד ואמרה אליי גם-אתה שתה, וגם לגמליך אשאב--היא האישה, אשר-הוכיח יהוה לבן-אדוני. 
מה אני טרם אכלה לדבר אל-ליבי, והנה רבקה יוצאת וכדה על-שכמה, ותרד העינה, ותשאב; ואומר אליה, השקיני נא. 
מו ותמהר, ותורד כדה מעליה, ותאמר שתה, וגם-גמליך אשקה; ואשת, וגם הגמלים השקתה. 
מז ואשאל אותה, ואומר בת-מי את, ותאמר בת-בתואל בן-נחור, אשר ילדה-לו מלכה; ואשים הנזם על-אפה, והצמידים על-ידיה. 
מח ואקוד ואשתחווה, ליהוה; ואברך, את-יהוה אלוהי אדוני אברהם, אשר הנחני בדרך אמת, לקחת את-בת-אחי אדוני לבנו. 
מט ועתה אם-ישכם עושים חסד ואמת, את-אדוני--הגידו לי; ואם-לא--הגידו לי, ואפנה על-ימין או על-שמאל. 
נ ויען לבן ובתואל ויאמרו, מיהוה יצא הדבר; לא נוכל דבר אליך, רע או-טוב. 
נא הנה-רבקה לפניך, קח ולך; ותהי אישה לבן-אדוניך, כאשר דיבר יהוה. 
נב ויהי, כאשר שמע עבד אברהם את-דבריהם; וישתחו ארצה, ליהוה. 
נג ויוצא העבד כלי-כסף וכלי זהב, ובגדים, וייתן, לרבקה; ומגדנות--נתן לאחיה, ולאימה. 
נד ויאכלו וישתו, הוא והאנשים אשר-עימו--וילינו; ויקומו בבוקר, ויאמר שלחוני לאדוני. 
נה ויאמר אחיה ואימה, תשב הנערה איתנו ימים או עשור; אחר, תלך. 
נו ויאמר אליהם אל-תאחרו אותי, ויהוה הצליח דרכי; שלחוני, ואלכה לאדוני. 
נז ויאמרו, נקרא לנערה, ונשאלה, את-פיה. 
נח ויקראו לרבקה ויאמרו אליה, התלכי עם-האיש הזה; ותאמר, אלך. 
נט וישלחו את-רבקה אחותם, ואת-מינקתה, ואת-עבד אברהם, ואת-אנשיו. 
ס ויברכו את-רבקה, ויאמרו לה--אחותנו, את היי לאלפי רבבה; ויירש זרעך, את שער שונאיו. 
סא ותקם רבקה ונערותיה, ותרכבנה על-הגמלים, ותלכנה, אחרי האיש; וייקח העבד את-רבקה, וילך. 
סב ויצחק בא מבוא, באר לחי רואי; והוא יושב, בארץ הנגב. 
סג וייצא יצחק לשוח בשדה, לפנות ערב; ויישא עיניו וירא, והנה גמלים באים. 
סד ותישא רבקה את-עיניה, ותרא את-יצחק; ותיפול, מעל הגמל. 
סה ותאמר אל-העבד, מי-האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו, ויאמר העבד, הוא אדוני; ותיקח הצעיף, ותתכס. 
סו ויספר העבד, ליצחק, את כל-הדברים, אשר עשה. 
סז ויביאהא יצחק, האוהלה שרה אימו, וייקח את-רבקה ותהי-לו לאישה, ויאהבהא; ויינחם יצחק, אחרי אימו. 
פרק כה
א ויוסף אברהם וייקח אישה, ושמה קטורה. 
ב ותלד לו, את-זמרן ואת-יוקשן, ואת-מדן, ואת-מדיין--ואת-ישבק, ואת-שוח. 
ג ויוקשן ילד, את-שבא ואת-דדן; ובני דדן, היו אשורים ולטושים ולאומים. 
ד ובני מדיין, עיפה ועפר וחנוך, ואבידע, ואלדעה; כל-אלה, בני קטורה. 
ה וייתן אברהם את-כל-אשר-לו, ליצחק. 
ו ולבני הפילגשים אשר לאברהם, נתן אברהם מתנות; וישלחם מעל יצחק בנו, בעודנו חי, קדמה, אל-ארץ קדם. 
ז ואלה, ימי שני-חיי אברהם--אשר-חי:  מאת שנה ושבעים שנה, וחמש שנים. 
ח ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה, זקן ושבע; וייאסף, אל-עמיו. 
ט ויקברו אותו יצחק וישמעאל, בניו, אל-מערת, המכפלה:  אל-שדה עפרון בן-צוחר, החיתי, אשר, על-פני ממרא. 
י השדה אשר-קנה אברהם, מאת בני-חת--שמה קובר אברהם, ושרה אשתו. 
יא ויהי, אחרי מות אברהם, ויברך אלוהים, את-יצחק בנו; ויישב יצחק, עם-באר לחי רואי. 
יב ואלה תולדות ישמעאל, בן-אברהם:  אשר ילדה הגר המצרית, שפחת שרה--לאברהם. 
יג ואלה, שמות בני ישמעאל, בשמותם, לתולדותם:  בכור ישמעאל נביות, וקדר ואדבאל ומבשם. 
יד ומשמע ודומה, ומשא. 
טו חדד ותימא, יטור נפיש וקדמה. 
טז אלה הם בני ישמעאל, ואלה שמותם, בחצריהם, ובטירותם--שנים-עשר נשיאים, לאומותם. 
יז ואלה, שני חיי ישמעאל--מאת שנה ושלושים שנה, ושבע שנים; ויגווע וימת, וייאסף אל-עמיו. 
יח וישכנו מחווילה עד-שור, אשר על-פני מצריים, בואכה, אשורה; על-פני כל-אחיו, נפל. 
יט ואלה תולדות יצחק, בן-אברהם:  אברהם, הוליד את-יצחק. 
כ ויהי יצחק, בן-ארבעים שנה, בקחתו את-רבקה בת-בתואל הארמי, מפדן ארם--אחות לבן הארמי, לו לאישה. 
כא ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו, כי עקרה היא; וייעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו. 
כב ויתרוצצו הבנים, בקרבה, ותאמר אם-כן, למה זה אנוכי; ותלך, לדרוש את-יהוה. 
כג ויאמר יהוה לה, שני גויים בבטנך, ושני לאומים, ממעייך ייפרדו; ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר. 
כד וימלאו ימיה, ללדת; והנה תומים, בבטנה. 
כה וייצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שיער; ויקראו שמו, עשיו. 
כו ואחרי-כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשיו, ויקרא שמו, יעקוב; ויצחק בן-שישים שנה, בלדת אותם. 
כז ויגדלו, הנערים, ויהי עשיו איש יודע ציד, איש שדה; ויעקוב איש תם, יושב אוהלים. 
כח ויאהב יצחק את-עשיו, כי-ציד בפיו; ורבקה, אוהבת את-יעקוב. 
כט ויזד יעקוב, נזיד; ויבוא עשיו מן-השדה, והוא עייף. 
ל ויאמר עשיו אל-יעקוב, הלעיטני נא מן-האדום האדום הזה--כי עייף, אנוכי; על-כן קרא-שמו, אדום. 
לא ויאמר, יעקוב:  מכרה כיום את-בכורתך, לי. 
לב ויאמר עשיו, הנה אנוכי הולך למות; ולמה-זה לי, בכורה. 
לג ויאמר יעקוב, הישבעה לי כיום, ויישבע, לו; וימכור את-בכורתו, ליעקוב. 
לד ויעקוב נתן לעשיו, לחם ונזיד עדשים, ויאכל וישת, ויקם וילך; וייבז עשיו, את-הבכורה. 
פרק כו
א ויהי רעב, בארץ, מלבד הרעב הראשון, אשר היה בימי אברהם; וילך יצחק אל-אבימלך מלך-פלשתים, גררה. 
ב ויירא אליו יהוה, ויאמר אל-תרד מצריימה:  שכון בארץ, אשר אומר אליך. 
ג גור בארץ הזאת, ואהיה עימך ואברכך:  כי-לך ולזרעך, אתן את-כל-הארצות האל, והקימותי את-השבועה, אשר נשבעתי לאברהם אביך. 
ד והרביתי את-זרעך, ככוכבי השמיים, ונתתי לזרעך, את כל-הארצות האל; והתברכו בזרעך, כול גויי הארץ. 
ה עקב, אשר-שמע אברהם בקולי; וישמור, משמרתי, מצוותיי, חוקותיי ותורותיי. 
ו ויישב יצחק, בגרר. 
ז וישאלו אנשי המקום, לאשתו, ויאמר, אחותי היא:  כי ירא, לאמור אשתי, פן-יהרגוני אנשי המקום על-רבקה, כי-טובת מראה היא. 
ח ויהי, כי ארכו-לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלשתים, בעד החלון; וירא, והנה יצחק מצחק, את, רבקה אשתו. 
ט ויקרא אבימלך ליצחק, ויאמר אך הנה אשתך היא, ואיך אמרת, אחותי היא; ויאמר אליו, יצחק, כי אמרתי, פן-אמות עליה. 
י ויאמר אבימלך, מה-זאת עשית לנו; כמעט שכב אחד העם, את-אשתך, והבאת עלינו, אשם. 
יא ויצו אבימלך, את-כל-העם לאמור:  הנוגע באיש הזה, ובאשתו--מות יומת. 
יב ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים; ויברכהו, יהוה. 
יג ויגדל, האיש; וילך הלוך וגדל, עד כי-גדל מאוד. 
יד ויהי-לו מקנה-צאן ומקנה בקר, ועבודה רבה; ויקנאו אותו, פלשתים. 
טו וכל-הבארות, אשר חפרו עבדי אביו, בימי, אברהם אביו--סיתמום פלשתים, וימלאום עפר. 
טז ויאמר אבימלך, אל-יצחק:  לך, מעימנו, כי-עצמת ממנו, מאוד. 
יז וילך משם, יצחק; וייחן בנחל-גרר, ויישב שם. 
יח וישב יצחק ויחפור את-בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים, אחרי מות אברהם; ויקרא להן, שמות, כשמות, אשר-קרא להן אביו. 
יט ויחפרו עבדי-יצחק, בנחל; וימצאו-שם--באר, מים חיים. 
כ ויריבו רועי גרר, עם-רועי יצחק לאמור--לנו המים; ויקרא שם-הבאר עשק, כי התעשקו עימו. 
כא ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם-עליה; ויקרא שמה, שטנה. 
כב ויעתק משם, ויחפור באר אחרת, ולא רבו, עליה; ויקרא שמה, רחובות, ויאמר כי-עתה הרחיב יהוה לנו, ופרינו בארץ. 
כג ויעל משם, באר שבע. 
כד ויירא אליו יהוה, בלילה ההוא, ויאמר, אנוכי אלוהי אברהם אביך; אל-תירא, כי-איתך אנוכי, ובירכתיך והרביתי את-זרעך, בעבור אברהם עבדי. 
כה וייבן שם מזבח, ויקרא בשם יהוה, ויט-שם, אוהלו; ויכרו-שם עבדי-יצחק, באר. 
כו ואבימלך, הלך אליו מגרר; ואחוזת, מריעיהו, ופיכול, שר-צבאו. 
כז ויאמר אליהם יצחק, מדוע באתם אליי; ואתם שנאתם אותי, ותשלחוני מאיתכם. 
כח ויאמרו, ראה ראינו כי-היה יהוה עימך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך; ונכרתה ברית, עימך. 
כט אם-תעשה עימנו רעה, כאשר לא נגענוך, וכאשר עשינו עימך רק-טוב, ונשלחך בשלום; אתה עתה, ברוך יהוה. 
ל ויעש להם משתה, ויאכלו וישתו. 
לא וישכימו בבוקר, ויישבעו איש לאחיו; וישלחם יצחק, וילכו מאיתו בשלום. 
לב ויהי ביום ההוא, ויבואו עבדי יצחק, ויגידו לו, על-אודות הבאר אשר חפרו; ויאמרו לו, מצאנו מים. 
לג ויקרא אותה, שבעה; על-כן שם-העיר באר שבע, עד היום הזה. 
לד ויהי עשיו, בן-ארבעים שנה, וייקח אישה את-יהודית, בת-בארי החיתי--ואת-בשמת, בת-אילון החיתי. 
לה ותהיינה, מורת רוח, ליצחק, ולרבקה. 
פרק כז
א ויהי כי-זקן יצחק, ותכהינה עיניו מראות; ויקרא את-עשיו בנו הגדול, ויאמר אליו בני, ויאמר אליו, הנני. 
ב ויאמר, הנה-נא זקנתי; לא ידעתי, יום מותי. 
ג ועתה שא-נא כליך, תלייך וקשתך; וצא, השדה, וצודה לי, ציד. 
ד ועשה-לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי--ואוכלה:  בעבור תברכך נפשי, בטרם אמות. 
ה ורבקה שומעת--בדבר יצחק, אל-עשיו בנו; וילך עשיו השדה, לצוד ציד להביא. 
ו ורבקה, אמרה, אל-יעקוב בנה, לאמור:  הנה שמעתי את-אביך, מדבר אל-עשיו אחיך לאמור. 
ז הביאה לי ציד ועשה-לי מטעמים, ואוכלה; ואברכך לפני יהוה, לפני מותי. 
ח ועתה בני, שמע בקולי--לאשר אני, מצווה אותך. 
ט לך-נא, אל-הצאן, וקח-לי משם שני גדיי עיזים, טובים; ואעשה אותם מטעמים לאביך, כאשר אהב. 
י והבאת לאביך, ואכל, בעבור אשר יברכך, לפני מותו. 
יא ויאמר יעקוב, אל-רבקה אימו:  הן עשיו אחי איש שעיר, ואנוכי איש חלק. 
יב אוליי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע; והבאתי עליי קללה, ולא ברכה. 
יג ותאמר לו אימו, עליי קללתך בני; אך שמע בקולי, ולך קח-לי. 
יד וילך, וייקח, ויבא, לאימו; ותעש אימו מטעמים, כאשר אהב אביו. 
טו ותיקח רבקה את-בגדי עשיו בנה הגדול, החמודות, אשר איתה, בבית; ותלבש את-יעקוב, בנה הקטן. 
טז ואת, עורות גדיי העיזים, הלבישה, על-ידיו--ועל, חלקת צוואריו. 
יז ותיתן את-המטעמים ואת-הלחם, אשר עשתה, ביד, יעקוב בנה. 
יח ויבוא אל-אביו, ויאמר אבי; ויאמר הנני, מי אתה בני. 
יט ויאמר יעקוב אל-אביו, אנוכי עשיו בכורך--עשיתי, כאשר דיברת אליי; קום-נא שבה, ואוכלה מצידי--בעבור, תברכני נפשך. 
כ ויאמר יצחק אל-בנו, מה-זה מיהרת למצוא בני; ויאמר, כי הקרה יהוה אלוהיך לפניי. 
כא ויאמר יצחק אל-יעקוב, גשה-נא ואמושך בני:  האתה זה בני עשיו, אם-לא. 
כב וייגש יעקוב אל-יצחק אביו, וימושהו; ויאמר, הקול קול יעקוב, והידיים, ידי עשיו. 
כג ולא הכירו--כי-היו ידיו כידי עשיו אחיו, שעירות; ויברכהו. 
כד ויאמר, אתה זה בני עשיו; ויאמר, אני. 
כה ויאמר, הגישה לי ואוכלה מציד בני--למען תברכך, נפשי; ויגש-לו, ויאכל, ויבא לו יין, וישת. 
כו ויאמר אליו, יצחק אביו:  גשה-נא ושקה-לי, בני. 
כז וייגש, ויישק-לו, וירח את-ריח בגדיו, ויברכהו; ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר בירכו יהוה. 
כח וייתן-לך, האלוהים, מטל השמיים, ומשמני הארץ--ורוב דגן, ותירוש. 
כט יעבדוך עמים, וישתחוו לך לאומים--הוה גביר לאחיך, וישתחוו לך בני אימך; אורריך ארור, ומברכיך ברוך. 
ל ויהי, כאשר כילה יצחק לברך את-יעקוב, ויהי אך יצוא יצא יעקוב, מאת פני יצחק אביו; ועשיו אחיו, בא מצידו. 
לא ויעש גם-הוא מטעמים, ויבא לאביו; ויאמר לאביו, יקום אבי ויאכל מציד בנו--בעבור, תברכני נפשך. 
לב ויאמר לו יצחק אביו, מי-אתה; ויאמר, אני בנך בכורך עשיו. 
לג ויחרד יצחק חרדה, גדולה עד-מאוד, ויאמר מי-איפוא הוא הצד-ציד ויבא לי ואוכל מכול בטרם תבוא, ואברכהו; גם-ברוך, יהיה. 
לד כשמוע עשיו, את-דברי אביו, ויצעק צעקה, גדולה ומרה עד-מאוד; ויאמר לאביו, ברכני גם-אני אבי. 
לה ויאמר, בא אחיך במרמה; וייקח, ברכתך. 
לו ויאמר הכי קרא שמו יעקוב, ויעקבני זה פעמיים--את-בכורתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי; ויאמר, הלוא-אצלת לי ברכה. 
לז ויען יצחק ויאמר לעשיו, הן גביר שמתיו לך ואת-כל-אחיו נתתי לו לעבדים, ודגן ותירוש, סמכתיו; ולך איפוא, מה אעשה בני. 
לח ויאמר עשיו אל-אביו, הברכה אחת היא-לך אבי--ברכני גם-אני, אבי; ויישא עשיו קולו, ויבך. 
לט ויען יצחק אביו, ויאמר אליו:  הנה משמני הארץ, יהיה מושבך, ומטל השמיים, מעל. 
מ ועל-חרבך תחיה, ואת-אחיך תעבוד; והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צווארך. 
מא וישטום עשיו, את-יעקוב, על-הברכה, אשר בירכו אביו; ויאמר עשיו בליבו, יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה, את-יעקוב אחי. 
מב ויוגד לרבקה, את-דברי עשיו בנה הגדול; ותשלח ותקרא ליעקוב, בנה הקטן, ותאמר אליו, הנה עשיו אחיך מתנחם לך להורגך. 
מג ועתה בני, שמע בקולי; וקום ברח-לך אל-לבן אחי, חרנה. 
מד וישבת עימו, ימים אחדים--עד אשר-תשוב, חמת אחיך. 
מה עד-שוב אף-אחיך ממך, ושכח את אשר-עשית לו, ושלחתי, ולקחתיך משם; למה אשכל גם-שניכם, יום אחד. 
מו ותאמר רבקה, אל-יצחק, קצתי בחיי, מפני בנות חת; אם-לוקח יעקוב אישה מבנות-חת כאלה, מבנות הארץ--למה לי, חיים.
פרק כח
א ויקרא יצחק אל-יעקוב, ויברך אותו; ויצווהו ויאמר לו, לא-תיקח אישה מבנות כנען. 
ב קום לך פדנה ארם, ביתה בתואל אבי אימך; וקח-לך משם אישה, מבנות לבן אחי אימך. 
ג ואל שדיי יברך אותך, ויפרך וירבך; והיית, לקהל עמים. 
ד וייתן-לך את-ברכת אברהם, לך ולזרעך איתך--לרשתך את-ארץ מגוריך, אשר-נתן אלוהים לאברהם. 
ה וישלח יצחק את-יעקוב, וילך פדנה ארם--אל-לבן בן-בתואל, הארמי, אחי רבקה, אם יעקוב ועשיו. 
ו וירא עשיו, כי-בירך יצחק את-יעקוב, ושילח אותו פדנה ארם, לקחת-לו משם אישה:  בברכו אותו--ויצו עליו לאמור, לא-תיקח אישה מבנות כנען. 
ז וישמע יעקוב, אל-אביו ואל-אימו; וילך, פדנה ארם. 
ח וירא עשיו, כי רעות בנות כנען, בעיני, יצחק אביו. 
ט וילך עשיו, אל-ישמעאל; וייקח את-מחלת בת-ישמעאל בן-אברהם אחות נביות, על-נשיו--לו לאישה. 
י וייצא יעקוב, מבאר שבע; וילך, חרנה. 
יא ויפגע במקום וילן שם, כי-בא השמש, וייקח מאבני המקום, וישם מראשותיו; וישכב, במקום ההוא. 
יב ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו, מגיע השמיימה; והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו. 
יג והנה יהוה ניצב עליו, ויאמר, אני יהוה אלוהי אברהם אביך, ואלוהי יצחק; הארץ, אשר אתה שוכב עליה--לך אתננה, ולזרעך. 
יד והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה; ונברכו בך כל-משפחות האדמה, ובזרעך. 
טו והנה אנוכי עימך, ושמרתיך בכול אשר-תלך, והשיבותיך, אל-האדמה הזאת:  כי, לא אעזובך, עד אשר אם-עשיתי, את אשר-דיברתי לך. 
טז וייקץ יעקוב, משנתו, ויאמר, אכן יש יהוה במקום הזה; ואנוכי, לא ידעתי. 
יז ויירא, ויאמר, מה-נורא, המקום הזה:  אין זה, כי אם-בית אלוהים, וזה, שער השמיים. 
יח וישכם יעקוב בבוקר, וייקח את-האבן אשר-שם מראשותיו, וישם אותה, מצבה; וייצוק שמן, על-ראשה. 
יט ויקרא את-שם-המקום ההוא, בית-אל; ואולם לוז שם-העיר, לראשונה. 
כ ויידר יעקוב, נדר לאמור:  אם-יהיה אלוהים עימדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן-לי לחם לאכול, ובגד ללבוש. 
כא ושבתי בשלום, אל-בית אבי; והיה יהוה לי, לאלוהים. 
כב והאבן הזאת, אשר-שמתי מצבה--יהיה, בית אלוהים; וכול אשר תיתן-לי, עשר אעשרנו לך.
פרק כט
א ויישא יעקוב, רגליו; וילך, ארצה בני-קדם. 
ב וירא והנה באר בשדה, והנה-שם שלושה עדרי-צאן רובצים עליה--כי מן-הבאר ההיא, ישקו העדרים; והאבן גדולה, על-פי הבאר. 
ג ונאספו-שמה כל-העדרים, וגללו את-האבן מעל פי הבאר, והשקו, את-הצאן; והשיבו את-האבן על-פי הבאר, למקומה. 
ד ויאמר להם יעקוב, אחיי מאיין אתם; ויאמרו, מחרן אנחנו. 
ה ויאמר להם, הידעתם את-לבן בן-נחור; ויאמרו, ידענו. 
ו ויאמר להם, השלום לו; ויאמרו שלום--והנה רחל בתו, באה עם-הצאן. 
ז ויאמר, הן עוד היום גדול--לא-עת, היאסף המקנה; השקו הצאן, ולכו רעו. 
ח ויאמרו, לא נוכל, עד אשר ייאספו כל-העדרים, וגללו את-האבן מעל פי הבאר; והשקינו, הצאן. 
ט עודנו, מדבר עימם; ורחל באה, עם-הצאן אשר לאביה--כי רועה, היא. 
י ויהי כאשר ראה יעקוב את-רחל, בת-לבן אחי אימו, ואת-צאן לבן, אחי אימו; וייגש יעקוב, ויגל את-האבן מעל פי הבאר, וישק, את-צאן לבן אחי אימו. 
יא ויישק יעקוב, לרחל; ויישא את-קולו, ויבך. 
יב ויגד יעקוב לרחל, כי אחי אביה הוא, וכי בן-רבקה, הוא; ותרץ, ותגד לאביה. 
יג ויהי כשמוע לבן את-שמע יעקוב בן-אחותו, וירץ לקראתו ויחבק-לו וינשק-לו, ויביאהו, אל-ביתו; ויספר ללבן, את כל-הדברים האלה. 
יד ויאמר לו לבן, אך עצמי ובשרי אתה; ויישב עימו, חודש ימים. 
טו ויאמר לבן, ליעקוב, הכי-אחי אתה, ועבדתני חינם; הגידה לי, מה-משכורתך. 
טז וללבן, שתי בנות:  שם הגדולה לאה, ושם הקטנה רחל. 
יז ועיני לאה, רכות; ורחל, הייתה, יפת-תואר, ויפת מראה. 
יח ויאהב יעקוב, את-רחל; ויאמר, אעבודך שבע שנים, ברחל בתך, הקטנה. 
יט ויאמר לבן, טוב תיתי אותה לך, מתיתי אותה, לאיש אחר; שבה, עימדי. 
כ ויעבוד יעקוב ברחל, שבע שנים; ויהיו בעיניו כימים אחדים, באהבתו אותה. 
כא ויאמר יעקוב אל-לבן הבה את-אשתי, כי מלאו ימיי; ואבואה, אליה. 
כב ויאסוף לבן את-כל-אנשי המקום, ויעש משתה. 
כג ויהי בערב--וייקח את-לאה בתו, ויבא אותה אליו; ויבוא, אליה. 
כד וייתן לבן לה, את-זלפה שפחתו--ללאה בתו, שפחה. 
כה ויהי בבוקר, והנה-היא לאה; ויאמר אל-לבן, מה-זאת עשית לי--הלוא ברחל עבדתי עימך, ולמה רימיתני. 
כו ויאמר לבן, לא-ייעשה כן במקומנו--לתת הצעירה, לפני הבכירה. 
כז מלא, שבוע זאת; וניתנה לך גם-את-זאת, בעבודה אשר תעבוד עימדי, עוד, שבע-שנים אחרות. 
כח ויעש יעקוב כן, וימלא שבוע זאת; וייתן-לו את-רחל בתו, לו לאישה. 
כט וייתן לבן לרחל בתו, את-בלהה שפחתו--לה, לשפחה. 
ל ויבוא גם אל-רחל, ויאהב גם-את-רחל מלאה; ויעבוד עימו, עוד שבע-שנים אחרות. 
לא וירא יהוה כי-שנואה לאה, ויפתח את-רחמה; ורחל, עקרה. 
לב ותהר לאה ותלד בן, ותקרא שמו ראובן:  כי אמרה, כי-ראה יהוה בעוניי--כי עתה, יאהבני אישי. 
לג ותהר עוד, ותלד בן, ותאמר כי-שמע יהוה כי-שנואה אנוכי, וייתן-לי גם-את-זה; ותקרא שמו, שמעון. 
לד ותהר עוד, ותלד בן, ותאמר עתה הפעם יילווה אישי אליי, כי-ילדתי לו שלושה בנים; על-כן קרא-שמו, לוי. 
לה ותהר עוד ותלד בן, ותאמר הפעם אודה את-יהוה--על-כן קראה שמו, יהודה; ותעמוד, מלדת.
פרק ל
א ותרא רחל, כי לא ילדה ליעקוב, ותקנא רחל, באחותה; ותאמר אל-יעקוב הבה-לי בנים, ואם-אין מתה אנוכי. 
ב וייחר-אף יעקוב, ברחל; ויאמר, התחת אלוהים אנוכי, אשר-מנע ממך, פרי-בטן. 
ג ותאמר, הנה אמתי בלהה בוא אליה; ותלד, על-ברכיי, ואיבנה גם-אנוכי, ממנה. 
ד ותיתן-לו את-בלהה שפחתה, לאישה; ויבוא אליה, יעקוב. 
ה ותהר בלהה, ותלד ליעקוב בן. 
ו ותאמר רחל, דנני אלוהים, וגם שמע בקולי, וייתן-לי בן; על-כן קראה שמו, דן. 
ז ותהר עוד--ותלד, בלהה שפחת רחל:  בן שני, ליעקוב. 
ח ותאמר רחל, נפתולי אלוהים נפתלתי עם-אחותי--גם-יכולתי; ותקרא שמו, נפתלי. 
ט ותרא לאה, כי עמדה מלדת; ותיקח את-זלפה שפחתה, ותיתן אותה ליעקוב לאישה. 
י ותלד, זלפה שפחת לאה--ליעקוב בן. 
יא ותאמר לאה, בא גד; ותקרא את-שמו, גד. 
יב ותלד, זלפה שפחת לאה, בן שני, ליעקוב. 
יג ותאמר לאה--באושרי, כי אישרוני בנות; ותקרא את-שמו, אשר. 
יד וילך ראובן בימי קציר-חיטים, וימצא דודאים בשדה, ויבא אותם, אל-לאה אימו; ותאמר רחל, אל-לאה, תני-נא לי, מדודאי בנך. 
טו ותאמר לה, המעט קחתך את-אישי, ולקחת, גם את-דודאי בני; ותאמר רחל, לכן ישכב עימך הלילה, תחת, דודאי בנך. 
טז ויבוא יעקוב מן-השדה, בערב, ותצא לאה לקראתו ותאמר אליי תבוא, כי שכור שכרתיך בדודאי בני; וישכב עימה, בלילה הוא. 
יז וישמע אלוהים, אל-לאה; ותהר ותלד ליעקוב, בן חמישי. 
יח ותאמר לאה, נתן אלוהים שכרי, אשר-נתתי שפחתי, לאישי; ותקרא שמו, יששכר. 
יט ותהר עוד לאה, ותלד בן-שישי ליעקוב. 
כ ותאמר לאה, זבדני אלוהים אותי זבד טוב--הפעם יזבלני אישי, כי-ילדתי לו שישה בנים; ותקרא את-שמו, זבולון. 
כא ואחר, ילדה בת; ותקרא את-שמה, דינה. 
כב ויזכור אלוהים, את-רחל; וישמע אליה אלוהים, ויפתח את-רחמה. 
כג ותהר, ותלד בן; ותאמר, אסף אלוהים את-חרפתי. 
כד ותקרא את-שמו יוסף, לאמור:  יוסף יהוה לי, בן אחר. 
כה ויהי, כאשר ילדה רחל את-יוסף; ויאמר יעקוב, אל-לבן, שלחני ואלכה, אל-מקומי ולארצי. 
כו תנה את-נשיי ואת-ילדיי, אשר עבדתי אותך בהן--ואלכה:  כי אתה ידעת, את-עבודתי אשר עבדתיך. 
כז ויאמר אליו לבן, אם-נא מצאתי חן בעיניך; ניחשתי, ויברכני יהוה בגללך. 
כח ויאמר:  נוקבה שכרך עליי, ואתנה. 
כט ויאמר אליו--אתה ידעת, את אשר עבדתיך; ואת אשר-היה מקנך, איתי. 
ל כי מעט אשר-היה לך לפניי, ויפרוץ לרוב, ויברך יהוה אותך, לרגלי; ועתה, מתיי אעשה גם-אנוכי--לביתי. 
לא ויאמר, מה אתן-לך; ויאמר יעקוב, לא-תיתן-לי מאומה--אם-תעשה-לי הדבר הזה, אשובה ארעה צאנך אשמור. 
לב אעבור בכל-צאנך היום, הסר משם כל-שה נקוד וטלוא וכל-שה-חום בכשבים, וטלוא ונקוד, בעיזים; והיה, שכרי. 
לג וענתה-בי צדקתי ביום מחר, כי-תבוא על-שכרי לפניך:  כול אשר-איננו נקוד וטלוא בעיזים, וחום בכשבים--גנוב הוא, איתי. 
לד ויאמר לבן, הן:  לו, יהי כדברך. 
לה ויסר ביום ההוא את-התיישים העקודים והטלואים, ואת כל-העיזים הנקודות והטלואות, כול אשר-לבן בו, וכל-חום בכשבים; וייתן, ביד-בניו. 
לו וישם, דרך שלושת ימים, בינו, ובין יעקוב; ויעקוב, רועה את-צאן לבן--הנותרות. 
לז וייקח-לו יעקוב, מקל לבנה לח--ולוז וערמון; ויפצל בהן, פצלות לבנות--מחשוף הלבן, אשר על-המקלות. 
לח ויצג, את-המקלות אשר פיצל, ברהטים, בשקתות המים--אשר תבואנה הצאן לשתות לנוכח הצאן, וייחמנה בבואן לשתות. 
לט ויחמו הצאן, אל-המקלות; ותלדנה הצאן, עקודים נקודים וטלואים. 
מ והכשבים, הפריד יעקוב, וייתן פני הצאן אל-עקוד וכל-חום, בצאן לבן; וישת-לו עדרים לבדו, ולא שתם על-צאן לבן. 
מא והיה, בכל-יחם הצאן המקושרות, ושם יעקוב את-המקלות לעיני הצאן, ברהטים--ליחמנה, במקלות. 
מב ובהעטיף הצאן, לא ישים; והיה העטופים ללבן, והקשורים ליעקוב. 
מג ויפרוץ האיש, מאוד מאוד; ויהי-לו, צאן רבות, ושפחות ועבדים, וגמלים וחמורים.
פרק לא
א וישמע, את-דברי בני-לבן לאמור, לקח יעקוב, את כל-אשר לאבינו; ומאשר לאבינו--עשה, את כל-הכבוד הזה. 
ב וירא יעקוב, את-פני לבן; והנה איננו עימו, כתמול שלשום. 
ג ויאמר יהוה אל-יעקוב, שוב אל-ארץ אבותיך ולמולדתך; ואהיה, עימך. 
ד וישלח יעקוב, ויקרא לרחל וללאה, השדה, אל-צאנו. 
ה ויאמר להן, רואה אנוכי את-פני אביכן, כי-איננו אליי, כתמול שלשום; ואלוהי אבי, היה עימדי. 
ו ואתנה, ידעתן:  כי, בכל-כוחי, עבדתי, את-אביכן. 
ז ואביכן התל בי, והחליף את-משכורתי עשרת מונים; ולא-נתנו אלוהים, להרע עימדי. 
ח אם-כה יאמר, נקודים יהיה שכרך--וילדו כל-הצאן, נקודים; ואם-כה יאמר, עקודים יהיה שכרך--וילדו כל-הצאן, עקודים. 
ט ויצל אלוהים את-מקנה אביכם, וייתן-לי. 
י ויהי, בעת יחם הצאן, ואשא עיניי וארא, בחלום; והנה העתודים העולים על-הצאן, עקודים נקודים וברודים. 
יא ויאמר אליי מלאך האלוהים, בחלום--יעקוב; ואומר, הנני. 
יב ויאמר, שא-נא עיניך וראה כל-העתודים העולים על-הצאן, עקודים נקודים, וברודים:  כי ראיתי, את כל-אשר לבן עושה לך. 
יג אנוכי האל, בית-אל, אשר משחת שם מצבה, אשר נדרת לי שם נדר; עתה, קום צא מן-הארץ הזאת, ושוב, אל-ארץ מולדתך. 
יד ותען רחל ולאה, ותאמרנה לו:  העוד לנו חלק ונחלה, בבית אבינו. 
טו הלוא נוכרייות נחשבנו לו, כי מכרנו; ויאכל גם-אכול, את-כספנו. 
טז כי כל-העושר, אשר הציל אלוהים מאבינו--לנו הוא, ולבנינו; ועתה, כול אשר אמר אלוהים אליך--עשה. 
יז ויקם, יעקוב; ויישא את-בניו ואת-נשיו, על-הגמלים. 
יח וינהג את-כל-מקנהו, ואת-כל-רכושו אשר רכש--מקנה קניינו, אשר רכש בפדן ארם:  לבוא אל-יצחק אביו, ארצה כנען. 
יט ולבן הלך, לגזוז את-צאנו; ותגנוב רחל, את-התרפים אשר לאביה. 
כ ויגנוב יעקוב, את-לב לבן הארמי--על-בלי הגיד לו, כי בורח הוא. 
כא ויברח הוא וכל-אשר-לו, ויקם ויעבור את-הנהר; וישם את-פניו, הר הגלעד. 
כב ויוגד ללבן, ביום השלישי:  כי ברח, יעקוב. 
כג וייקח את-אחיו, עימו, וירדוף אחריו, דרך שבעת ימים; וידבק אותו, בהר הגלעד. 
כד ויבוא אלוהים אל-לבן הארמי, בחלום הלילה; ויאמר לו, הישמר לך פן-תדבר עם-יעקוב--מטוב עד-רע. 
כה וישג לבן, את-יעקוב; ויעקוב, תקע את-אוהלו בהר, ולבן תקע את-אחיו, בהר הגלעד. 
כו ויאמר לבן, ליעקוב, מה עשית, ותגנוב את-לבבי; ותנהג, את-בנותיי, כשבויות, חרב. 
כז למה נחבאת לברוח, ותגנוב אותי; ולא-הגדת לי, ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור. 
כח ולא נטשתני, לנשק לבניי ולבנותיי; עתה, הסכלת עשה. 
כט יש-לאל ידי, לעשות עימכם רע; ואלוהי אביכם אמש אמר אליי לאמור, הישמר לך מדבר עם-יעקוב--מטוב עד-רע. 
ל ועתה הלוך הלכת, כי-נכסוף נכספת לבית אביך; למה גנבת, את-אלוהיי. 
לא ויען יעקוב, ויאמר ללבן:  כי יראתי--כי אמרתי, פן-תגזול את-בנותיך מעימי. 
לב עם אשר תמצא את-אלוהיך, לא יחיה--נגד אחינו הכר-לך מה עימדי, וקח-לך; ולא-ידע יעקוב, כי רחל גנבתם. 
לג ויבוא לבן באוהל יעקוב ובאוהל לאה, ובאוהל שתי האמהות--ולא מצא; וייצא מאוהל לאה, ויבוא באוהל רחל. 
לד ורחל לקחה את-התרפים, ותשימם בכר הגמל--ותשב עליהם; וימשש לבן את-כל-האוהל, ולא מצא. 
לה ותאמר אל-אביה, אל-ייחר בעיני אדוני, כי לא אוכל לקום מפניך, כי-דרך נשים לי; ויחפש, ולא מצא את-התרפים. 
לו וייחר ליעקוב, וירב בלבן; ויען יעקוב, ויאמר ללבן, מה-פשעי מה חטאתי, כי דלקת אחריי. 
לז כי-מיששת את-כל-כליי, מה-מצאת מכול כלי-ביתך--שים כה, נגד אחיי ואחיך; ויוכיחו, בין שנינו. 
לח זה עשרים שנה אנוכי עימך, רחליך ועיזיך לא שיכלו; ואילי צאנך, לא אכלתי. 
לט טריפה, לא-הבאתי אליך--אנוכי אחטנה, מידי תבקשנה; גנובתי יום, וגנובתי לילה. 
מ הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה; ותידד שנתי, מעיניי. 
מא זה-לי עשרים שנה, בביתך, עבדתיך ארבע-עשרה שנה בשתי בנותיך, ושש שנים בצאנך; ותחלף את-משכורתי, עשרת מונים. 
מב לולי אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק, היה לי--כי עתה, ריקם שילחתני; את-עוניי ואת-יגיע כפיי, ראה אלוהים--ויוכח אמש. 
מג ויען לבן ויאמר אל-יעקוב, הבנות בנותיי והבנים בניי והצאן צאני, וכול אשר-אתה רואה, לי-הוא; ולבנותיי מה-אעשה לאלה, היום, או לבניהן, אשר ילדו. 
מד ועתה, לכה נכרתה ברית--אני ואתה; והיה לעד, ביני ובינך. 
מה וייקח יעקוב, אבן; וירימהא, מצבה. 
מו ויאמר יעקוב לאחיו לקטו אבנים, ויקחו אבנים ויעשו-גל; ויאכלו שם, על-הגל. 
מז ויקרא-לו לבן, יגר שהדותא; ויעקוב, קרא לו גלעד. 
מח ויאמר לבן, הגל הזה עד ביני ובינך היום; על-כן קרא-שמו, גלעד. 
מט והמצפה אשר אמר, ייצף יהוה ביני ובינך:  כי ניסתר, איש מריעהו. 
נ אם-תענה את-בנותיי, ואם-תיקח נשים על-בנותיי--אין איש, עימנו; ראה, אלוהים עד ביני ובינך. 
נא ויאמר לבן, ליעקוב:  הנה הגל הזה, והנה המצבה, אשר יריתי, ביני ובינך. 
נב עד הגל הזה, ועדה המצבה:  אם-אני, לא-אעבור אליך את-הגל הזה, ואם-אתה לא-תעבור אליי את-הגל הזה ואת-המצבה הזאת, לרעה. 
נג אלוהי אברהם ואלוהי נחור, ישפטו בינינו--אלוהי, אביהם; ויישבע יעקוב, בפחד אביו יצחק. 
נד ויזבח יעקוב זבח בהר, ויקרא לאחיו לאכול-לחם; ויאכלו לחם, וילינו בהר.
פרק לב
א וישכם לבן בבוקר, וינשק לבניו ולבנותיו--ויברך אתהם; וילך וישב לבן, למקומו. 
ב ויעקוב, הלך לדרכו; ויפגעו-בו, מלאכי אלוהים. 
ג ויאמר יעקוב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה; ויקרא שם-המקום ההוא, מחניים. 
ד וישלח יעקוב מלאכים לפניו, אל-עשיו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום. 
ה ויצו אותם, לאמור, כה תאמרון, לאדוני לעשיו:  כה אמר, עבדך יעקוב, עם-לבן גרתי, ואיחר עד-עתה. 
ו ויהי-לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה; ואשלחה להגיד לאדוני, למצוא-חן בעיניך. 
ז וישובו, המלאכים, אל-יעקוב, לאמור:  באנו אל-אחיך, אל-עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע-מאות איש עימו. 
ח ויירא יעקוב מאוד, וייצר לו; ויחץ את-העם אשר-איתו, ואת-הצאן ואת-הבקר והגמלים--לשני מחנות. 
ט ויאמר, אם-יבוא עשיו אל-המחנה האחת והכהו--והיה המחנה הנשאר, לפליטה. 
י ויאמר, יעקוב, אלוהי אבי אברהם, ואלוהי אבי יצחק:  יהוה האומר אליי, שוב לארצך ולמולדתך--ואיטיבה עימך. 
יא קטונתי מכול החסדים, ומכל-האמת, אשר עשית, את-עבדך:  כי במקלי, עברתי את-הירדן הזה, ועתה הייתי, לשני מחנות. 
יב הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו:  כי-ירא אנוכי, אותו--פן-יבוא והכני, אם על-בנים. 
יג ואתה אמרת, היטב איטיב עימך; ושמתי את-זרעך כחול הים, אשר לא-ייספר מרוב. 
יד וילן שם, בלילה ההוא; וייקח מן-הבא בידו, מנחה--לעשיו אחיו. 
טו עיזים מאתיים, ותיישים עשרים, רחלים מאתיים, ואילים עשרים. 
טז גמלים מיניקות ובניהם, שלושים; פרות ארבעים, ופרים עשרה, אתונות עשרים, ועיירים עשרה. 
יז וייתן, ביד-עבדיו, עדר עדר, לבדו; ויאמר אל-עבדיו, עברו לפניי, וריוח תשימו, בין עדר ובין עדר. 
יח ויצו את-הראשון, לאמור:  כי יפגושך עשיו אחי, ושאלך לאמור, למי-אתה ואנה תלך, ולמי אלה לפניך. 
יט ואמרת, לעבדך ליעקוב--מנחה היא שלוחה, לאדוני לעשיו; והנה גם-הוא, אחרינו. 
כ ויצו גם את-השני, גם את-השלישי, גם את-כל-ההולכים, אחרי העדרים לאמור:  כדבר הזה תדברון אל-עשיו, במוצאכם אותו. 
כא ואמרתם--גם הנה עבדך יעקוב, אחרינו:  כי-אמר אכפרה פניו, במנחה ההולכת לפניי, ואחרי-כן אראה פניו, אוליי יישא פניי. 
כב ותעבור המנחה, על-פניו; והוא לן בלילה-ההוא, במחנה. 
כג ויקם בלילה הוא, וייקח את-שתי נשיו ואת-שתי שפחותיו, ואת-אחד עשר, ילדיו; ויעבור, את מעבר יבוק. 
כד וייקחם--ויעבירם, את-הנחל; ויעבר, את-אשר-לו. 
כה וייוותר יעקוב, לבדו; וייאבק איש עימו, עד עלות השחר. 
כו וירא, כי לא יכול לו, וייגע, בכף-ירכו; ותיקע כף-ירך יעקוב, בהיאבקו עימו. 
כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-בירכתני. 
כח ויאמר אליו, מה-שמך; ויאמר, יעקוב. 
כט ויאמר, לא יעקוב ייאמר עוד שמך--כי, אם-ישראל:  כי-שרית עם-אלוהים ועם-אנשים, ותוכל. 
ל וישאל יעקוב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אותו, שם. 
לא ויקרא יעקוב שם המקום, פניאל:  כי-ראיתי אלוהים פנים אל-פנים, ותינצל נפשי. 
לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צולע, על-ירכו. 
לג על-כן לא-יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה, אשר על-כף הירך, עד, היום הזה:  כי נגע בכף-ירך יעקוב, בגיד הנשה.
פרק לג
א ויישא יעקוב עיניו, וירא והנה עשיו בא, ועימו, ארבע מאות איש; ויחץ את-הילדים, על-לאה ועל-רחל, ועל, שתי השפחות. 
ב וישם את-השפחות ואת-ילדיהן, ראשונה; ואת-לאה וילדיה אחרונים, ואת-רחל ואת-יוסף אחרונים. 
ג והוא, עבר לפניהם; וישתחו ארצה שבע פעמים, עד-גשתו עד-אחיו. 
ד וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו, וייפול על-צוואריו ויישקהו; ויבכו. 
ה ויישא את-עיניו, וירא את-הנשים ואת-הילדים, ויאמר, מי-אלה לך; ויאמר--הילדים, אשר-חנן אלוהים את-עבדך. 
ו ותיגשנה השפחות הנה וילדיהן, ותשתחווינה. 
ז ותיגש גם-לאה וילדיה, וישתחוו; ואחר, ניגש יוסף ורחל--וישתחוו. 
ח ויאמר, מי לך כל-המחנה הזה אשר פגשתי; ויאמר, למצוא-חן בעיני אדוני. 
ט ויאמר עשיו, יש-לי רב; אחי, יהי לך אשר-לך. 
י ויאמר יעקוב, אל-נא אם-נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי, מידי:  כי על-כן ראיתי פניך, כראות פני אלוהים--ותרצני. 
יא קח-נא את-ברכתי אשר הובאת לך, כי-חנני אלוהים וכי יש-לי-כול; ויפצר-בו, וייקח. 
יב ויאמר, נסעה ונלכה; ואלכה, לנגדך. 
יג ויאמר אליו, אדוני יודע כי-הילדים רכים, והצאן והבקר, עלות עליי; ודפקום יום אחד, ומתו כל-הצאן. 
יד יעבור-נא אדוני, לפני עבדו; ואני אתנהלה לאיטי, לרגל המלאכה אשר-לפניי ולרגל הילדים, עד אשר-אבוא אל-אדוני, שעירה. 
טו ויאמר עשיו--אציגה-נא עימך, מן-העם אשר איתי; ויאמר למה זה, אמצא-חן בעיני אדוני. 
טז וישב ביום ההוא עשיו לדרכו, שעירה. 
יז ויעקוב נסע סוכותה, וייבן לו בית; ולמקנהו עשה סוכות, על-כן קרא שם-המקום סוכות. 
יח ויבוא יעקוב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבואו, מפדן ארם; וייחן, את-פני העיר. 
יט וייקן את-חלקת השדה, אשר נטה-שם אוהלו, מיד בני-חמור, אבי שכם--במאה, קשיטה. 
כ ויצב-שם, מזבח; ויקרא-לו--אל, אלוהי ישראל. 
פרק לד
א ותצא דינה בת-לאה, אשר ילדה ליעקוב, לראות, בבנות הארץ. 
ב וירא אותה שכם בן-חמור, החיווי--נשיא הארץ; וייקח אותה וישכב אותה, ויענהא. 
ג ותדבק נפשו, בדינה בת-יעקוב; ויאהב, את-הנערה, וידבר, על-לב הנערה. 
ד ויאמר שכם, אל-חמור אביו לאמור:  קח-לי את-הילדה הזאת, לאישה. 
ה ויעקוב שמע, כי טימא את-דינה בתו, ובניו היו את-מקנהו, בשדה; והחריש יעקוב, עד-בואם. 
ו וייצא חמור אבי-שכם, אל-יעקוב, לדבר, איתו. 
ז ובני יעקוב באו מן-השדה, כשומעם, ויתעצבו האנשים, וייחר להם מאוד:  כי-נבלה עשה בישראל, לשכב את-בת-יעקוב, וכן, לא ייעשה. 
ח וידבר חמור, איתם לאמור:  שכם בני, חשקה נפשו בבתכם--תנו נא אותה לו, לאישה. 
ט והתחתנו, אותנו:  בנותיכם, תיתנו-לנו, ואת-בנותינו, תקחו לכם. 
י ואיתנו, תשבו; והארץ, תהיה לפניכם--שבו וסחרוה, והיאחזו בה. 
יא ויאמר שכם אל-אביה ואל-אחיה, אמצא-חן בעיניכם; ואשר תאמרו אליי, אתן. 
יב הרבו עליי מאוד, מוהר ומתן, ואתנה, כאשר תאמרו אליי; ותנו-לי את-הנערה, לאישה. 
יג ויענו בני-יעקוב את-שכם ואת-חמור אביו, במרמה--וידברו:  אשר טימא, את דינה אחותם. 
יד ויאמרו אליהם, לא נוכל לעשות הדבר הזה--לתת את-אחותנו, לאיש אשר-לו עורלה:  כי-חרפה היא, לנו. 
טו אך-בזאת, ניאות לכם:  אם תהיו כמונו, להימול לכם כל-זכר. 
טז ונתנו את-בנותינו לכם, ואת-בנותיכם ניקח-לנו; וישבנו איתכם, והיינו לעם אחד. 
יז ואם-לא תשמעו אלינו, להימול--ולקחנו את-בתנו, והלכנו. 
יח וייטבו דבריהם, בעיני חמור, ובעיני, שכם בן-חמור. 
יט ולא-איחר הנער לעשות הדבר, כי חפץ בבת-יעקוב; והוא נכבד, מכול בית אביו. 
כ ויבוא חמור ושכם בנו, אל-שער עירם; וידברו אל-אנשי עירם, לאמור. 
כא האנשים האלה שלמים הם איתנו, ויישבו בארץ ויסחרו אותה, והארץ הנה רחבת-ידיים, לפניהם; את-בנותם ניקח-לנו לנשים, ואת-בנותינו ניתן להם. 
כב אך-בזאת ייאותו לנו האנשים, לשבת איתנו--להיות, לעם אחד:  בהימול לנו כל-זכר, כאשר הם נימולים. 
כג מקנהם וקניינם וכל-בהמתם, הלוא לנו הם; אך ניאותה להם, ויישבו איתנו. 
כד וישמעו אל-חמור ואל-שכם בנו, כל-יוצאי שער עירו; ויימולו, כל-זכר--כל-יוצאי, שער עירו. 
כה ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו שני-בני-יעקוב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ויבואו על-העיר, בטח; ויהרגו, כל-זכר. 
כו ואת-חמור ואת-שכם בנו, הרגו לפי-חרב; ויקחו את-דינה מבית שכם, וייצאו. 
כז בני יעקוב, באו על-החללים, ויבוזו, העיר--אשר טימאו, אחותם. 
כח את-צאנם ואת-בקרם, ואת-חמוריהם, ואת אשר-בעיר ואת-אשר בשדה, לקחו. 
כט ואת-כל-חילם ואת-כל-טפם ואת-נשיהם, שבו ויבוזו; ואת, כל-אשר בבית. 
ל ויאמר יעקוב אל-שמעון ואל-לוי, עכרתם אותי, להבאישני ביושב הארץ, בכנעני ובפריזי; ואני, מתי מספר, ונאספו עליי והכוני, ונשמדתי אני וביתי. 
לא ויאמרו:  הכזונה, יעשה את-אחותנו. 
פרק לה
א ויאמר אלוהים אל-יעקוב, קום עלה בית-אל ושב-שם; ועשה-שם מזבח--לאל הנראה אליך, בבורחך מפני עשיו אחיך. 
ב ויאמר יעקוב אל-ביתו, ואל כל-אשר עימו:  הסירו את-אלוהי הנכר, אשר בתוככם, והיטהרו, והחליפו שמלותיכם. 
ג ונקומה ונעלה, בית-אל; ואעשה-שם מזבח, לאל העונה אותי ביום צרתי, ויהי עימדי, בדרך אשר הלכתי. 
ד וייתנו אל-יעקוב, את כל-אלוהי הנכר אשר בידם, ואת-הנזמים, אשר באוזניהם; ויטמון אותם יעקוב, תחת האלה אשר עם-שכם. 
ה וייסעו; ויהי חיתת אלוהים, על-הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו, אחרי בני יעקוב. 
ו ויבוא יעקוב לוזה, אשר בארץ כנען--היא, בית-אל:  הוא, וכל-העם אשר-עימו. 
ז וייבן שם, מזבח, ויקרא למקום, אל בית-אל:  כי שם, נגלו אליו האלוהים, בבורחו, מפני אחיו. 
ח ותמת דבורה מינקת רבקה, ותיקבר מתחת לבית-אל תחת האלון; ויקרא שמו, אלון בכות. 
ט ויירא אלוהים אל-יעקוב עוד, בבואו מפדן ארם; ויברך, אותו. 
י ויאמר-לו אלוהים, שמך יעקוב:  לא-ייקרא שמך עוד יעקוב, כי אם-ישראל יהיה שמך, ויקרא את-שמו, ישראל. 
יא ויאמר לו אלוהים אני אל שדיי, פרה ורבה--גוי וקהל גויים, יהיה ממך; ומלכים, מחלציך ייצאו. 
יב ואת-הארץ, אשר נתתי לאברהם וליצחק--לך אתננה; ולזרעך אחריך, אתן את-הארץ. 
יג ויעל מעליו, אלוהים, במקום, אשר-דיבר איתו. 
יד ויצב יעקוב מצבה, במקום אשר-דיבר איתו--מצבת אבן; ויסך עליה נסך, וייצוק עליה שמן. 
טו ויקרא יעקוב את-שם המקום, אשר דיבר איתו שם אלוהים--בית-אל. 
טז ויסעו מבית אל, ויהי-עוד כברת-הארץ לבוא אפרתה; ותלד רחל, ותקש בלדתה. 
יז ויהי בהקשותה, בלדתה; ותאמר לה המיילדת אל-תיראי, כי-גם-זה לך בן. 
יח ויהי בצאת נפשה, כי מתה, ותקרא שמו, בן-אוני; ואביו, קרא-לו בנימין. 
יט ותמת, רחל; ותיקבר בדרך אפרתה, היא בית לחם. 
כ ויצב יעקוב מצבה, על-קבורתה--היא מצבת קבורת-רחל, עד-היום. 
כא וייסע, ישראל; ויט אוהלו, מהלאה למגדל-עדר. 
כב ויהי, בשכון ישראל בארץ ההיא, וילך ראובן וישכב את-בלהה פילגש אביו, וישמע ישראל;  ויהיו בני-יעקוב, שנים עשר. 
כג בני לאה, בכור יעקוב ראובן; ושמעון ולוי ויהודה, ויששכר וזבולון. 
כד בני רחל, יוסף ובנימין. 
כה ובני בלהה שפחת רחל, דן ונפתלי. 
כו ובני זלפה שפחת לאה, גד ואשר; אלה בני יעקוב, אשר יולד-לו בפדן ארם. 
כז ויבוא יעקוב אל-יצחק אביו, ממרא קרית הארבע--היא חברון, אשר-גר-שם אברהם ויצחק. 
כח ויהיו, ימי יצחק--מאת שנה, ושמונים שנה. 
כט ויגווע יצחק וימת וייאסף אל-עמיו, זקן ושבע ימים; ויקברו אותו, עשיו ויעקוב בניו. 
פרק לו
א ואלה תולדות עשיו, הוא אדום. 
ב עשיו לקח את-נשיו, מבנות כנען:  את-עדה, בת-אילון החיתי, ואת-אוהליבמה בת-ענה, בת-צבעון החיווי. 
ג ואת-בשמת בת-ישמעאל, אחות נביות. 
ד ותלד עדה לעשיו, את-אליפז; ובשמת, ילדה את-רעואל. 
ה ואוהליבמה, ילדה, את-יעוש ואת-יעלם, ואת-קורח; אלה בני עשיו, אשר יולדו-לו בארץ כנען. 
ו וייקח עשיו את-נשיו ואת-בניו ואת-בנותיו, ואת-כל-נפשות ביתו, ואת-מקנהו ואת-כל-בהמתו ואת כל-קניינו, אשר רכש בארץ כנען; וילך אל-ארץ, מפני יעקוב אחיו. 
ז כי-היה רכושם רב, משבת יחדיו; ולא יכלה ארץ מגוריהם, לשאת אותם--מפני, מקניהם. 
ח ויישב עשיו בהר שעיר, עשיו הוא אדום. 
ט ואלה תולדות עשיו, אבי אדום, בהר, שעיר. 
י אלה, שמות בני-עשיו:  אליפז, בן-עדה אשת עשיו, רעואל, בן-בשמת אשת עשיו. 
יא ויהיו, בני אליפז--תימן אומר, צפו וגעתם וקנז. 
יב ותמנע הייתה פילגש, לאליפז בן-עשיו, ותלד לאליפז, את-עמלק; אלה, בני עדה אשת עשיו. 
יג ואלה בני רעואל, נחת וזרח שמה ומיזה; אלה היו, בני בשמת אשת עשיו. 
יד ואלה היו, בני אוהליבמה בת-ענה בת-צבעון--אשת עשיו; ותלד לעשיו, את-יעוש ואת-יעלם ואת-קורח. 
טו אלה, אלופי בני-עשיו:  בני אליפז, בכור עשיו--אלוף תימן אלוף אומר, אלוף צפו אלוף קנז. 
טז אלוף-קורח אלוף געתם, אלוף עמלק; אלה אלופי אליפז בארץ אדום, אלה בני עדה. 
יז ואלה, בני רעואל בן-עשיו--אלוף נחת אלוף זרח, אלוף שמה אלוף מיזה; אלה אלופי רעואל, בארץ אדום--אלה, בני בשמת אשת עשיו. 
יח ואלה, בני אוהליבמה אשת עשיו--אלוף יעוש אלוף יעלם, אלוף קורח; אלה אלופי אוהליבמה, בת-ענה--אשת עשיו. 
יט אלה בני-עשיו ואלה אלופיהם, הוא אדום. 
כ אלה בני-שעיר החורי, יושבי הארץ:  לוטן ושובל, וצבעון וענה. 
כא ודישון ואצר, ודישן; אלה אלופי החורי בני שעיר, בארץ אדום. 
כב ויהיו בני-לוטן, חורי והימם; ואחות לוטן, תמנע. 
כג ואלה בני שובל, עלוון ומנחת ועיבל, שפו, ואונם. 
כד ואלה בני-צבעון, ואיה וענה; הוא ענה, אשר מצא את-הימים במדבר, ברעותו את-החמורים, לצבעון אביו. 
כה ואלה בני-ענה, דישון; ואוהליבמה, בת-ענה. 
כו ואלה, בני דישן--חמדן ואשבן, ויתרן וכרן. 
כז אלה, בני-אצר--בלהן וזעוון, ועקן. 
כח אלה בני-דישן, עוץ וארן. 
כט אלה, אלופי החורי:  אלוף לוטן אלוף שובל, אלוף צבעון אלוף ענה. 
ל אלוף דישון אלוף אצר, אלוף דישן; אלה אלופי החורי לאלופיהם, בארץ שעיר. 
לא ואלה, המלכים, אשר מלכו, בארץ אדום--לפני מלוך-מלך, לבני ישראל. 
לב וימלוך באדום, בלע בן-בעור; ושם עירו, דנהבה. 
לג וימת, בלע; וימלוך תחתיו, יובב בן-זרח מבוצרה. 
לד וימת, יובב; וימלוך תחתיו, חושם מארץ התימני. 
לה וימת, חושם; וימלוך תחתיו הדד בן-בדד, המכה את-מדיין בשדה מואב, ושם עירו, עווית. 
לו וימת, הדד; וימלוך תחתיו, שמלה ממשרקה. 
לז וימת, שמלה; וימלוך תחתיו, שאול מרחובות הנהר. 
לח וימת, שאול; וימלוך תחתיו, בעל חנן בן-עכבור. 
לט וימת, בעל חנן בן-עכבור, וימלוך תחתיו הדר, ושם עירו פעו; ושם אשתו מהיטבאל בת-מטרד, בת מי זהב. 
מ ואלה שמות אלופי עשיו, למשפחותם, למקומותם, בשמותם:  אלוף תמנע אלוף עלווה, אלוף יתת. 
מא אלוף אוהליבמה אלוף אלה, אלוף פינון. 
מב אלוף קנז אלוף תימן, אלוף מבצר. 
מג אלוף מגדיאל, אלוף עירם; אלה אלופי אדום, למושבותם בארץ אחוזתם--הוא עשיו, אבי אדום. 
פרק לז
א ויישב יעקוב, בארץ מגורי אביו--בארץ, כנען. 
ב אלה תולדות יעקוב, יוסף בן-שבע-עשרה שנה היה רועה את-אחיו בצאן, והוא נער את-בני בלהה ואת-בני זלפה, נשי אביו; ויבא יוסף את-דיבתם רעה, אל-אביהם. 
ג וישראל, אהב את-יוסף מכל-בניו--כי-בן-זקונים הוא, לו; ועשה לו, כתונת פסים. 
ד ויראו אחיו, כי-אותו אהב אביהם מכל-אחיו--וישנאו, אותו; ולא יכלו, דברו לשלום. 
ה ויחלום יוסף חלום, ויגד לאחיו; ויוסיפו עוד, שנוא אותו. 
ו ויאמר, אליהם:  שמעו-נא, החלום הזה אשר חלמתי. 
ז והנה אנחנו מאלמים אלומים, בתוך השדה, והנה קמה אלומתי, וגם-ניצבה; והנה תסובינה אלומותיכם, ותשתחווינה לאלומתי. 
ח ויאמרו לו, אחיו, המלוך תמלוך עלינו, אם-משול תמשול בנו; ויוסיפו עוד שנוא אותו, על-חלומותיו ועל-דבריו. 
ט ויחלום עוד חלום אחר, ויספר אותו לאחיו; ויאמר, הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים, משתחווים לי. 
י ויספר אל-אביו, ואל-אחיו, ויגער-בו אביו, ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת:  הבוא נבוא, אני ואימך ואחיך, להשתחוות לך, ארצה. 
יא ויקנאו-בו, אחיו; ואביו, שמר את-הדבר. 
יב וילכו, אחיו, לרעות את-צאן אביהם, בשכם. 
יג ויאמר ישראל אל-יוסף, הלוא אחיך רועים בשכם--לכה, ואשלחך אליהם; ויאמר לו, הנני. 
יד ויאמר לו, לך-נא ראה את-שלום אחיך ואת-שלום הצאן, והשיבני, דבר; וישלחהו מעמק חברון, ויבוא שכמה. 
טו וימצאהו איש, והנה תועה בשדה; וישאלהו האיש לאמור, מה-תבקש. 
טז ויאמר, את-אחיי אנוכי מבקש; הגידה-נא לי, איפה הם רועים. 
יז ויאמר האיש, נסעו מזה--כי שמעתי אומרים, נלכה דותיינה; וילך יוסף אחר אחיו, וימצאם בדותן. 
יח ויראו אותו, מרחוק; ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו. 
יט ויאמרו, איש אל-אחיו:  הנה, בעל החלומות הלזה--בא. 
כ ועתה לכו ונהרגהו, ונשליכהו באחד הבורות, ואמרנו, חיה רעה אכלתהו; ונראה, מה-יהיו חלומותיו. 
כא וישמע ראובן, ויצילהו מידם; ויאמר, לא נכנו נפש. 
כב ויאמר אליהם ראובן, אל-תשפכו-דם--השליכו אותו אל-הבור הזה אשר במדבר, ויד אל-תשלחו-בו:  למען, הציל אותו מידם, להשיבו, אל-אביו. 
כג ויהי, כאשר-בא יוסף אל-אחיו; ויפשיטו את-יוסף את-כותונתו, את-כתונת הפסים אשר עליו. 
כד וייקחוהו--וישליכו אותו, הבורה; והבור ריק, אין בו מים. 
כה ויישבו, לאכול-לחם, וישאו עיניהם ויראו, והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד; וגמליהם נושאים, נכאת וצרי ולוט--הולכים, להוריד מצריימה. 
כו ויאמר יהודה, אל-אחיו:  מה-בצע, כי נהרוג את-אחינו, וכיסינו, את-דמו. 
כז לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל-תהי-בו, כי-אחינו בשרנו, הוא; וישמעו, אחיו. 
כח ויעברו אנשים מדיינים סוחרים, וימשכו ויעלו את-יוסף מן-הבור, וימכרו את-יוסף לישמעאלים, בעשרים כסף; ויביאו את-יוסף, מצריימה. 
כט וישב ראובן אל-הבור, והנה אין-יוסף בבור; ויקרע, את-בגדיו. 
ל וישב אל-אחיו, ויאמר:  הילד איננו, ואני אנה אני-בא. 
לא ויקחו, את-כתונת יוסף; וישחטו שעיר עיזים, ויטבלו את-הכותונת בדם. 
לב וישלחו את-כתונת הפסים, ויביאו אל-אביהם, ויאמרו, זאת מצאנו:  הכר-נא, הכתונת בנך היא--אם-לא. 
לג ויכירה ויאמר כתונת בני, חיה רעה אכלתהו; טרוף טורף, יוסף. 
לד ויקרע יעקוב שמלותיו, וישם שק במותניו; ויתאבל על-בנו, ימים רבים. 
לה ויקומו כל-בניו וכל-בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם, ויאמר, כי-ארד אל-בני אביל שאולה; ויבך אותו, אביו. 
לו והמדנים--מכרו אותו, אל-מצריים:  לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים. 
פרק לח
א ויהי בעת ההיא, ויירד יהודה מאת אחיו; ויט עד-איש עדולמי, ושמו חירה. 
ב וירא-שם יהודה בת-איש כנעני, ושמו שוע; וייקחהא, ויבוא אליה. 
ג ותהר, ותלד בן; ויקרא את-שמו, ער. 
ד ותהר עוד, ותלד בן; ותקרא את-שמו, אונן. 
ה ותוסף עוד ותלד בן, ותקרא את-שמו שלה; והיה בכזיב, בלדתה אותו. 
ו וייקח יהודה אישה, לער בכורו; ושמה, תמר. 
ז ויהי, ער בכור יהודה--רע, בעיני יהוה; וימיתהו, יהוה. 
ח ויאמר יהודה לאונן, בוא אל-אשת אחיך ויבם אותה; והקם זרע, לאחיך. 
ט ויידע אונן, כי לא לו יהיה הזרע; והיה אם-בא אל-אשת אחיו, ושיחת ארצה, לבלתי נתון-זרע, לאחיו. 
י ויירע בעיני יהוה, אשר עשה; וימת, גם-אותו. 
יא ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית-אביך, עד-יגדל שלה בני--כי אמר, פן-ימות גם-הוא כאחיו; ותלך תמר, ותשב בית אביה. 
יב וירבו, הימים, ותמת, בת-שוע אשת-יהודה; ויינחם יהודה, ויעל על-גוזזי צאנו הוא וחירה ריעהו העדולמי--תמנתה. 
יג ויוגד לתמר, לאמור:  הנה חמיך עולה תמנתה, לגוז צאנו. 
יד ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עיניים, אשר על-דרך תמנתה:  כי ראתה, כי-גדל שלה, והיא, לא-ניתנה לו לאישה. 
טו ויראהא יהודה, ויחשבהא לזונה:  כי כיסתה, פניה. 
טז ויט אליה אל-הדרך, ויאמר הבה-נא אבוא אלייך, כי לא ידע, כי כלתו היא; ותאמר, מה-תיתן-לי, כי תבוא, אליי. 
יז ויאמר, אנוכי אשלח גדי-עיזים מן-הצאן; ותאמר, אם-תיתן עירבון עד שולחך. 
יח ויאמר, מה העירבון אשר אתן-לך, ותאמר חותמך ופתיליך, ומטך אשר בידך; וייתן-לה ויבוא אליה, ותהר לו. 
יט ותקם ותלך, ותסר צעיפה מעליה; ותלבש, בגדי אלמנותה. 
כ וישלח יהודה את-גדי העיזים, ביד ריעהו העדולמי, לקחת העירבון, מיד האישה; ולא, מצאה. 
כא וישאל את-אנשי מקומה, לאמור, איה הקדשה היא בעיניים, על-הדרך; ויאמרו, לא-הייתה בזה קדשה. 
כב וישב, אל-יהודה, ויאמר, לא מצאתיה; וגם אנשי המקום אמרו, לא-הייתה בזה קדשה. 
כג ויאמר יהודה תיקח-לה, פן נהיה לבוז; הנה שלחתי הגדי הזה, ואתה לא מצאתה. 
כד ויהי כמשלוש חודשים, ויוגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך, וגם הנה הרה, לזנונים; ויאמר יהודה, הוציאוה ותישרף. 
כה היא מוצאת, והיא שלחה אל-חמיה לאמור, לאיש אשר-אלה לו, אנוכי הרה; ותאמר, הכר-נא--למי החותמת והפתילים והמטה, האלה. 
כו ויכר יהודה, ויאמר צדקה ממני, כי-על-כן לא-נתתיה, לשלה בני; ולא-יסף עוד, לדעתה. 
כז ויהי, בעת לדתה; והנה תאומים, בבטנה. 
כח ויהי בלדתה, וייתן-יד; ותיקח המיילדת, ותקשור על-ידו שני לאמור, זה, יצא ראשונה. 
כט ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו, ותאמר, מה-פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו, פרץ. 
ל ואחר יצא אחיו, אשר על-ידו השני; ויקרא שמו, זרח. 
פרק לט
א ויוסף, הורד מצריימה; ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, איש מצרי, מיד הישמעאלים, אשר הורידוהו שמה. 
ב ויהי יהוה את-יוסף, ויהי איש מצליח; ויהי, בבית אדוניו המצרי. 
ג וירא אדוניו, כי יהוה איתו; וכול אשר-הוא עושה, יהוה מצליח בידו. 
ד וימצא יוסף חן בעיניו, וישרת אותו; ויפקידהו, על-ביתו, וכל-יש-לו, נתן בידו. 
ה ויהי מאז הפקיד אותו בביתו, ועל כל-אשר יש-לו, ויברך יהוה את-בית המצרי, בגלל יוסף; ויהי ברכת יהוה, בכל-אשר יש-לו--בבית, ובשדה. 
ו ויעזוב כל-אשר-לו, ביד-יוסף, ולא-ידע איתו מאומה, כי אם-הלחם אשר-הוא אוכל; ויהי יוסף, יפה-תואר ויפה מראה. 
ז ויהי, אחר הדברים האלה, ותישא אשת-אדוניו את-עיניה, אל-יוסף; ותאמר, שכבה עימי. 
ח וימאן--ויאמר אל-אשת אדוניו, הן אדוני לא-ידע איתי מה-בבית; וכול אשר-יש-לו, נתן בידי. 
ט איננו גדול בבית הזה, ממני, ולא-חשך ממני מאומה, כי אם-אותך באשר את-אשתו; ואיך אעשה הרעה הגדולה, הזאת, וחטאתי, לאלוהים. 
י ויהי, כדברה אל-יוסף יום יום; ולא-שמע אליה לשכב אצלה, להיות עימה. 
יא ויהי כהיום הזה, ויבוא הביתה לעשות מלאכתו; ואין איש מאנשי הבית, שם--בבית. 
יב ותתפשהו בבגדו לאמור, שכבה עימי; ויעזוב בגדו בידה, וינס וייצא החוצה. 
יג ויהי, כראותה, כי-עזב בגדו, בידה; וינס, החוצה. 
יד ותקרא לאנשי ביתה, ותאמר להם לאמור, ראו הביא לנו איש עברי, לצחק בנו:  בא אליי לשכב עימי, ואקרא בקול גדול. 
טו ויהי כשומעו, כי-הרימותי קולי ואקרא; ויעזוב בגדו אצלי, וינס וייצא החוצה. 
טז ותנח בגדו, אצלה, עד-בוא אדוניו, אל-ביתו. 
יז ותדבר אליו, כדברים האלה לאמור:  בא-אליי העבד העברי, אשר-הבאת לנו--לצחק בי. 
יח ויהי, כהרימי קולי ואקרא; ויעזוב בגדו אצלי, וינס החוצה. 
יט ויהי כשמוע אדוניו את-דברי אשתו, אשר דיברה אליו לאמור, כדברים האלה, עשה לי עבדך; וייחר, אפו. 
כ וייקח אדוני יוסף אותו, וייתנהו אל-בית הסוהר--מקום, אשר-אסירי המלך אסורים; ויהי-שם, בבית הסוהר. 
כא ויהי יהוה את-יוסף, ויט אליו חסד; וייתן חינו, בעיני שר בית-הסוהר. 
כב וייתן שר בית-הסוהר, ביד-יוסף, את כל-האסירים, אשר בבית הסוהר; ואת כל-אשר עושים שם, הוא היה עושה. 
כג אין שר בית-הסוהר, רואה את-כל-מאומה בידו, באשר יהוה, איתו; ואשר-הוא עושה, יהוה מצליח. 
פרק מ
א ויהי, אחר הדברים האלה, חטאו משקה מלך-מצריים, והאופה--לאדוניהם, למלך מצריים. 
ב ויקצוף פרעה, על שני סריסיו--על שר המשקים, ועל שר האופים. 
ג וייתן אותם במשמר, בית שר הטבחים--אל-בית הסוהר:  מקום, אשר יוסף אסור שם. 
ד ויפקוד שר הטבחים את-יוסף, איתם--וישרת אותם; ויהיו ימים, במשמר. 
ה ויחלמו חלום שניהם איש חלומו, בלילה אחד--איש, כפתרון חלומו:  המשקה והאופה, אשר למלך מצריים, אשר אסורים, בבית הסוהר. 
ו ויבוא אליהם יוסף, בבוקר; וירא אותם, והנם זועפים. 
ז וישאל את-סריסי פרעה, אשר איתו במשמר בית אדוניו--לאמור:  מדוע פניכם רעים, היום. 
ח ויאמרו אליו--חלום חלמנו, ופותר אין אותו; ויאמר אליהם יוסף, הלוא לאלוהים פתרונים--ספרו-נא, לי. 
ט ויספר שר-המשקים את-חלומו, ליוסף; ויאמר לו--בחלומי, והנה-גפן לפניי. 
י ובגפן, שלושה שריגים; והיא כפורחת עלתה ניצה, הבשילו אשכלותיה ענבים. 
יא וכוס פרעה, בידי; ואקח את-הענבים, ואשחט אותם אל-כוס פרעה, ואתן את-הכוס, על-כף פרעה. 
יב ויאמר לו יוסף, זה פתרונו:  שלושת, השריגים--שלושת ימים, הם. 
יג בעוד שלושת ימים, יישא פרעה את-ראשך, והשיבך, על-כנך; ונתת כוס-פרעה, בידו, כמשפט הראשון, אשר היית משקהו. 
יד כי אם-זכרתני איתך, כאשר ייטב לך, ועשית-נא עימדי, חסד; והזכרתני, אל-פרעה, והוצאתני, מן-הבית הזה. 
טו כי-גונוב גונבתי, מארץ העברים; וגם-פה לא-עשיתי מאומה, כי-שמו אותי בבור. 
טז וירא שר-האופים, כי טוב פתר; ויאמר, אל-יוסף, אף-אני בחלומי, והנה שלושה סלי חורי על-ראשי. 
יז ובסל העליון, מכול מאכל פרעה--מעשה אופה; והעוף, אוכל אותם מן-הסל--מעל ראשי. 
יח ויען יוסף ויאמר, זה פתרונו:  שלושת, הסלים--שלושת ימים, הם. 
יט בעוד שלושת ימים, יישא פרעה את-ראשך מעליך, ותלה אותך, על-עץ; ואכל העוף את-בשרך, מעליך. 
כ ויהי ביום השלישי, יום הולדת את-פרעה, ויעש משתה, לכל-עבדיו; ויישא את-ראש שר המשקים, ואת-ראש שר האופים--בתוך עבדיו. 
כא וישב את-שר המשקים, על-משקהו; וייתן הכוס, על-כף פרעה. 
כב ואת שר האופים, תלה:  כאשר פתר להם, יוסף. 
כג ולא-זכר שר-המשקים את-יוסף, וישכחהו. 
פרק מא
א ויהי, מקץ שנתיים ימים; ופרעה חולם, והנה עומד על-היאור. 
ב והנה מן-היאור, עולות שבע פרות, יפות מראה, ובריאות בשר; ותרעינה, באחו. 
ג והנה שבע פרות אחרות, עולות אחריהן מן-היאור, רעות מראה, ודקות בשר; ותעמודנה אצל הפרות, על-שפת היאור. 
ד ותאכלנה הפרות, רעות המראה ודקות הבשר, את שבע הפרות, יפות המראה והבריאות; וייקץ, פרעה. 
ה ויישן, ויחלום שנית; והנה שבע שיבולים, עולות בקנה אחד--בריאות וטובות. 
ו והנה שבע שיבולים, דקות ושדופות קדים--צומחות, אחריהן. 
ז ותבלענה, השיבולים הדקות, את שבע השיבולים, הבריאות והמלאות; וייקץ פרעה, והנה חלום. 
ח ויהי בבוקר, ותיפעם רוחו, וישלח ויקרא את-כל-חרטומי מצריים, ואת-כל-חכמיה; ויספר פרעה להם את-חלומו, ואין-פותר אותם לפרעה. 
ט וידבר שר המשקים, את-פרעה לאמור:  את-חטאיי, אני מזכיר היום. 
י פרעה, קצף על-עבדיו; וייתן אותי במשמר, בית שר הטבחים--אותי, ואת שר האופים. 
יא ונחלמה חלום בלילה אחד, אני והוא:  איש כפתרון חלומו, חלמנו. 
יב ושם איתנו נער עברי, עבד לשר הטבחים, ונספר-לו, ויפתור-לנו את-חלומותינו:  איש כחלומו, פתר. 
יג ויהי כאשר פתר-לנו, כן היה:  אותי השיב על-כני, ואותו תלה. 
יד וישלח פרעה ויקרא את-יוסף, ויריצוהו מן-הבור; ויגלח ויחלף שמלותיו, ויבוא אל-פרעה. 
טו ויאמר פרעה, אל-יוסף, חלום חלמתי, ופותר אין אותו; ואני, שמעתי עליך לאמור, תשמע חלום, לפתור אותו. 
טז ויען יוסף את-פרעה לאמור, בלעדיי:  אלוהים, יענה את-שלום פרעה. 
יז וידבר פרעה, אל-יוסף:  בחלומי, הנני עומד על-שפת היאור. 
יח והנה מן-היאור, עולות שבע פרות, בריאות בשר, ויפות תואר; ותרעינה, באחו. 
יט והנה שבע-פרות אחרות, עולות אחריהן, דלות ורעות תואר מאוד, ורקות בשר:  לא-ראיתי כהנה בכל-ארץ מצריים, לרוע. 
כ ותאכלנה, הפרות, הרקות, והרעות--את שבע הפרות הראשונות, הבריאות. 
כא ותבואנה אל-קרבנה, ולא נודע כי-באו אל-קרבנה, ומראיהן רע, כאשר בתחילה; ואיקץ. 
כב וארא, בחלומי; והנה שבע שיבולים, עולות בקנה אחד--מלאות וטובות. 
כג והנה שבע שיבולים, צנומות דקות שדופות קדים--צומחות, אחריהם. 
כד ותבלענה השיבולים הדקות, את שבע השיבולים הטובות; ואומר, אל-החרטומים, ואין מגיד, לי. 
כה ויאמר יוסף אל-פרעה, חלום פרעה אחד הוא:  את אשר האלוהים עושה, הגיד לפרעה. 
כו שבע פרות הטובות, שבע שנים הנה, ושבע השיבולים הטובות, שבע שנים הנה:  חלום, אחד הוא. 
כז ושבע הפרות הרקות והרעות העולות אחריהן, שבע שנים הנה, ושבע השיבולים הריקות, שדופות הקדים--יהיו, שבע שני רעב. 
כח הוא הדבר, אשר דיברתי אל-פרעה:  אשר האלוהים עושה, הראה את-פרעה. 
כט הנה שבע שנים, באות--שבע גדול, בכל-ארץ מצריים. 
ל וקמו שבע שני רעב, אחריהן, ונשכח כל-השבע, בארץ מצריים; וכילה הרעב, את-הארץ. 
לא ולא-ייוודע השבע בארץ, מפני הרעב ההוא אחרי-כן:  כי-כבד הוא, מאוד. 
לב ועל הישנות החלום אל-פרעה, פעמיים--כי-נכון הדבר מעם האלוהים, וממהר האלוהים לעשותו. 
לג ועתה ירא פרעה, איש נבון וחכם; וישיתהו, על-ארץ מצריים. 
לד יעשה פרעה, ויפקד פקידים על-הארץ; וחימש את-ארץ מצריים, בשבע שני השבע. 
לה ויקבצו, את-כל-אוכל השנים הטובות, הבאות, האלה; ויצברו-בר תחת יד-פרעה, אוכל בערים--ושמרו. 
לו והיה האוכל לפיקדון, לארץ, לשבע שני הרעב, אשר תהיינה בארץ מצריים; ולא-תיכרת הארץ, ברעב. 
לז וייטב הדבר, בעיני פרעה, ובעיני, כל-עבדיו. 
לח ויאמר פרעה, אל-עבדיו:  הנמצא כזה--איש, אשר רוח אלוהים בו. 
לט ויאמר פרעה אל-יוסף, אחרי הודיע אלוהים אותך את-כל-זאת, אין-נבון וחכם, כמוך. 
מ אתה תהיה על-ביתי, ועל-פיך יישק כל-עמי; רק הכיסא, אגדל ממך. 
מא ויאמר פרעה, אל-יוסף:  ראה נתתי אותך, על כל-ארץ מצריים. 
מב ויסר פרעה את-טבעתו מעל ידו, וייתן אותה על-יד יוסף; וילבש אותו בגדי-שש, וישם רביד הזהב על-צווארו. 
מג וירכב אותו, במרכבת המשנה אשר-לו, ויקראו לפניו, אברך; ונתון אותו, על כל-ארץ מצריים. 
מד ויאמר פרעה אל-יוסף, אני פרעה; ובלעדיך, לא-ירים איש את-ידו ואת-רגלו--בכל-ארץ מצריים. 
מה ויקרא פרעה שם-יוסף, צפנת פענח, וייתן-לו את-אסנת בת-פוטי פרע כוהן און, לאישה; וייצא יוסף, על-ארץ מצריים. 
מו ויוסף, בן-שלושים שנה, בעומדו, לפני פרעה מלך-מצריים; וייצא יוסף מלפני פרעה, ויעבור בכל-ארץ מצריים. 
מז ותעש הארץ, בשבע שני השבע--לקמצים. 
מח ויקבוץ את-כל-אוכל שבע שנים, אשר היו בארץ מצריים, וייתן-אוכל, בערים:  אוכל שדה-העיר אשר סביבותיה, נתן בתוכה. 
מט ויצבור יוסף בר כחול הים, הרבה מאוד--עד כי-חדל לספור, כי-אין מספר. 
נ וליוסף יולד שני בנים, בטרם תבוא שנת הרעב, אשר ילדה-לו אסנת, בת-פוטי פרע כוהן און. 
נא ויקרא יוסף את-שם הבכור, מנשה:  כי-נשני אלוהים את-כל-עמלי, ואת כל-בית אבי. 
נב ואת שם השני, קרא אפריים:  כי-הפרני אלוהים, בארץ עוניי. 
נג ותכלינה, שבע שני השבע, אשר היה, בארץ מצריים. 
נד ותחילינה שבע שני הרעב, לבוא, כאשר, אמר יוסף; ויהי רעב בכל-הארצות, ובכל-ארץ מצריים היה לחם. 
נה ותרעב כל-ארץ מצריים, ויצעק העם אל-פרעה ללחם; ויאמר פרעה לכל-מצריים לכו אל-יוסף, אשר-יאמר לכם תעשו. 
נו והרעב היה, על כל-פני הארץ; ויפתח יוסף את-כל-אשר בהם, וישבור למצריים, ויחזק הרעב, בארץ מצריים. 
נז וכל-הארץ באו מצריימה, לשבור אל-יוסף:  כי-חזק הרעב, בכל-הארץ.
פרק מב
א וירא יעקוב, כי יש-שבר במצריים; ויאמר יעקוב לבניו, למה תתראו. 
ב ויאמר--הנה שמעתי, כי יש-שבר במצריים; רדו-שמה ושברו-לנו משם, ונחיה ולא נמות. 
ג ויירדו אחי-יוסף, עשרה, לשבור בר, ממצריים. 
ד ואת-בנימין אחי יוסף, לא-שלח יעקוב את-אחיו:  כי אמר, פן-יקראנו אסון. 
ה ויבואו בני ישראל, לשבור בתוך הבאים:  כי-היה הרעב, בארץ כנען. 
ו ויוסף, הוא השליט על-הארץ--הוא המשביר, לכל-עם הארץ; ויבואו אחי יוסף, וישתחוו-לו אפיים ארצה. 
ז וירא יוסף את-אחיו, ויכירם; ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות, ויאמר אליהם מאיין באתם, ויאמרו, מארץ כנען לשבור-אוכל. 
ח ויכר יוסף, את-אחיו; והם, לא הכירוהו. 
ט ויזכור יוסף--את החלומות, אשר חלם להם; ויאמר אליהם מרגלים אתם, לראות את-ערוות הארץ באתם. 
י ויאמרו אליו, לא אדוני; ועבדיך באו, לשבור-אוכל. 
יא כולנו, בני איש-אחד נחנו; כנים אנחנו, לא-היו עבדיך מרגלים. 
יב ויאמר, אליהם:  לא, כי-ערוות הארץ באתם לראות. 
יג ויאמרו, שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש-אחד--בארץ כנען; והנה הקטון את-אבינו היום, והאחד איננו. 
יד ויאמר אליהם, יוסף:  הוא, אשר דיברתי אליכם לאמור--מרגלים אתם. 
טו בזאת, תיבחנו:  חי פרעה אם-תצאו מזה, כי אם-בבוא אחיכם הקטון הנה. 
טז שלחו מכם אחד, וייקח את-אחיכם, ואתם היאסרו, וייבחנו דבריכם האמת איתכם; ואם-לא--חי פרעה, כי מרגלים אתם. 
יז ויאסוף אותם אל-משמר, שלושת ימים. 
יח ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי, זאת עשו וחיו; את-האלוהים, אני ירא. 
יט אם-כנים אתם--אחיכם אחד, ייאסר בבית משמרכם; ואתם לכו הביאו, שבר רעבון בתיכם. 
כ ואת-אחיכם הקטון תביאו אליי, וייאמנו דבריכם ולא תמותו; ויעשו-כן. 
כא ויאמרו איש אל-אחיו, אבל אשמים אנחנו על-אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו; על-כן באה אלינו, הצרה הזאת. 
כב ויען ראובן אותם לאמור, הלוא אמרתי אליכם לאמור אל-תחטאו בילד--ולא שמעתם; וגם-דמו, הנה נדרש. 
כג והם לא ידעו, כי שומע יוסף:  כי המליץ, בינותם. 
כד וייסוב מעליהם, ויבך; וישב אליהם, וידבר אליהם, וייקח מאיתם את-שמעון, ויאסור אותו לעיניהם. 
כה ויצו יוסף, וימלאו את-כליהם בר, ולהשיב כספיהם איש אל-שקו, ולתת להם צידה לדרך; ויעש להם, כן. 
כו וישאו את-שברם, על-חמוריהם; וילכו, משם. 
כז ויפתח האחד את-שקו, לתת מספוא לחמורו--במלון; וירא, את-כספו, והנה-הוא, בפי אמתחתו. 
כח ויאמר אל-אחיו הושב כספי, וגם הנה באמתחתי; וייצא ליבם, ויחרדו איש אל-אחיו לאמור, מה-זאת עשה אלוהים, לנו. 
כט ויבואו אל-יעקוב אביהם, ארצה כנען; ויגידו לו, את כל-הקורות אותם לאמור. 
ל דיבר האיש אדוני הארץ, איתנו--קשות; וייתן אותנו, כמרגלים את-הארץ. 
לא ונאמר אליו, כנים אנחנו:  לא היינו, מרגלים. 
לב שנים-עשר אנחנו אחים, בני אבינו; האחד איננו, והקטון היום את-אבינו בארץ כנען. 
לג ויאמר אלינו, האיש אדוני הארץ, בזאת אדע, כי כנים אתם:  אחיכם האחד הניחו איתי, ואת-רעבון בתיכם קחו ולכו. 
לד והביאו את-אחיכם הקטון, אליי, ואדעה כי לא מרגלים אתם, כי כנים אתם; את-אחיכם אתן לכם, ואת-הארץ תסחרו. 
לה ויהי, הם מריקים שקיהם, והנה-איש צרור-כספו, בשקו; ויראו את-צרורות כספיהם, המה ואביהם--וייראו. 
לו ויאמר אליהם יעקוב אביהם, אותי שיכלתם:  יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת-בנימין תיקחו, עליי היו כולנה. 
לז ויאמר ראובן, אל-אביו לאמור, את-שני בניי תמית, אם-לא אביאנו אליך; תנה אותו על-ידי, ואני אשיבנו אליך. 
לח ויאמר, לא-יירד בני עימכם:  כי-אחיו מת והוא לבדו נשאר, וקראהו אסון בדרך אשר תלכו-בה, והורדתם את-שיבתי ביגון, שאולה.
פרק מג
א והרעב, כבד בארץ. 
ב ויהי, כאשר כילו לאכול את-השבר, אשר הביאו, ממצריים; ויאמר אליהם אביהם, שובו שברו-לנו מעט-אוכל. 
ג ויאמר אליו יהודה, לאמור:  העד העיד בנו האיש לאמור לא-תראו פניי, בלתי אחיכם איתכם. 
ד אם-ישך משלח את-אחינו, איתנו--נרדה, ונשברה לך אוכל. 
ה ואם-אינך משלח, לא נרד:  כי-האיש אמר אלינו, לא-תראו פניי, בלתי, אחיכם איתכם. 
ו ויאמר, ישראל, למה הרעותם, לי--להגיד לאיש, העוד לכם אח. 
ז ויאמרו שאול שאל-האיש לנו ולמולדתנו לאמור, העוד אביכם חי היש לכם אח, ונגד-לו, על-פי הדברים האלה; הידוע נדע--כי יאמר, הורידו את-אחיכם. 
ח ויאמר יהודה אל-ישראל אביו, שלחה הנער איתי--ונקומה ונלכה; ונחיה ולא נמות, גם-אנחנו גם-אתה גם-טפנו. 
ט אנוכי, אערבנו--מידי, תבקשנו:  אם-לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל-הימים. 
י כי, לולא התמהמהנו--כי-עתה שבנו, זה פעמיים. 
יא ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם-כן איפוא זאת עשו--קחו מזמרת הארץ בכליכם, והורידו לאיש מנחה:  מעט צורי, ומעט דבש, נכאת ולוט, בוטנים ושקדים. 
יב וכסף משנה, קחו בידכם; ואת-הכסף המושב בפי אמתחותיכם, תשיבו בידכם--אוליי משגה, הוא. 
יג ואת-אחיכם, קחו; וקומו, שובו אל-האיש. 
יד ואל שדיי, ייתן לכם רחמים לפני האיש, ושילח לכם את-אחיכם אחר, ואת-בנימין; ואני, כאשר שכולתי שכלתי. 
טו ויקחו האנשים את-המנחה הזאת, ומשנה-כסף לקחו בידם ואת-בנימין; ויקומו ויירדו מצריים, ויעמדו לפני יוסף. 
טז וירא יוסף איתם, את-בנימין, ויאמר לאשר על-ביתו, הבא את-האנשים הביתה; וטבוח טבח והכן, כי איתי יאכלו האנשים בצוהריים. 
יז ויעש האיש, כאשר אמר יוסף; ויבא האיש את-האנשים, ביתה יוסף. 
יח וייראו האנשים, כי הובאו בית יוסף, ויאמרו על-דבר הכסף השב באמתחותינו בתחילה, אנחנו מובאים--להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו, ולקחת אותנו לעבדים ואת-חמורינו. 
יט וייגשו, אל-האיש, אשר, על-בית יוסף; וידברו אליו, פתח הבית. 
כ ויאמרו, בי אדוני; ירוד ירדנו בתחילה, לשבור-אוכל. 
כא ויהי כי-באנו אל-המלון, ונפתחה את-אמתחותינו, והנה כסף-איש בפי אמתחתו, כספנו במשקלו; ונשב אותו, בידנו. 
כב וכסף אחר הורדנו בידנו, לשבור-אוכל; לא ידענו, מי-שם כספנו באמתחותינו. 
כג ויאמר שלום לכם אל-תיראו, אלוהיכם ואלוהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם--כספכם, בא אליי; ויוצא אליהם, את-שמעון. 
כד ויבא האיש את-האנשים, ביתה יוסף; וייתן-מים וירחצו רגליהם, וייתן מספוא לחמוריהם. 
כה ויכינו, את-המנחה, עד-בוא יוסף, בצוהריים:  כי שמעו, כי-שם יאכלו לחם. 
כו ויבוא יוסף הביתה, ויביאו לו את-המנחה אשר-בידם הביתה; וישתחוו-לו, ארצה. 
כז וישאל להם, לשלום, ויאמר השלום אביכם הזקן, אשר אמרתם--העודנו, חי. 
כח ויאמרו, שלום לעבדך לאבינו--עודנו חי; וייקדו, וישתחוו. 
כט ויישא עיניו, וירא את-בנימין אחיו בן-אימו, ויאמר הזה אחיכם הקטון, אשר אמרתם אליי; ויאמר, אלוהים יוחנך בני. 
ל וימהר יוסף, כי-נכמרו רחמיו אל-אחיו, ויבקש, לבכות; ויבוא החדרה, ויבך שמה. 
לא וירחץ פניו, וייצא; ויתאפק--ויאמר, שימו לחם. 
לב וישימו לו לבדו, ולהם לבדם; ולמצרים האוכלים איתו, לבדם--כי לא יוכלון המצרים לאכול את-העברים לחם, כי-תועבה היא למצריים. 
לג ויישבו לפניו--הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירתו; ויתמהו האנשים, איש אל-ריעהו. 
לד ויישא משאות מאת פניו, אליהם, ותרב משאת בנימין ממשאות כולם, חמש ידות; וישתו וישכרו, עימו.
פרק מד
א ויצו את-אשר על-ביתו, לאמור, מלא את-אמתחות האנשים אוכל, כאשר יוכלון שאת; ושים כסף-איש, בפי אמתחתו. 
ב ואת-גביעי גביע הכסף, תשים בפי אמתחת הקטון, ואת, כסף שברו; ויעש, כדבר יוסף אשר דיבר. 
ג הבוקר, אור; והאנשים שולחו, המה וחמוריהם. 
ד הם יצאו את-העיר, לא הרחיקו, ויוסף אמר לאשר על-ביתו, קום רדוף אחרי האנשים; והשגתם ואמרת אליהם, למה שילמתם רעה תחת טובה. 
ה הלוא זה, אשר ישתה אדוני בו, והוא, נחש ינחש בו; הרעותם, אשר עשיתם. 
ו וישיגם; וידבר אליהם, את-הדברים האלה. 
ז ויאמרו אליו--למה ידבר אדוני, כדברים האלה; חלילה, לעבדיך, מעשות, כדבר הזה. 
ח הן כסף, אשר מצאנו בפי אמתחותינו--השיבונו אליך, מארץ כנען; ואיך, נגנוב מבית אדוניך, כסף, או זהב. 
ט אשר יימצא איתו מעבדיך, ומת; וגם-אנחנו, נהיה לאדוני לעבדים. 
י ויאמר, גם-עתה כדבריכם כן-הוא:  אשר יימצא איתו יהיה-לי עבד, ואתם תהיו נקיים. 
יא וימהרו, ויורידו איש את-אמתחתו--ארצה; ויפתחו, איש אמתחתו. 
יב ויחפש--בגדול החל, ובקטון כילה; ויימצא, הגביע, באמתחת, בנימין. 
יג ויקרעו, שמלותם; ויעמוס איש על-חמורו, וישובו העירה. 
יד ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף, והוא עודנו שם; וייפלו לפניו, ארצה. 
טו ויאמר להם יוסף, מה-המעשה הזה אשר עשיתם; הלוא ידעתם, כי-נחש ינחש איש אשר כמוני. 
טז ויאמר יהודה, מה-נאמר לאדוני, מה-נדבר, ומה-נצטדק; האלוהים, מצא את-עוון עבדיך--הננו עבדים לאדוני, גם-אנחנו גם אשר-נמצא הגביע בידו. 
יז ויאמר--חלילה לי, מעשות זאת; האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה-לי עבד, ואתם, עלו לשלום אל-אביכם. 
יח וייגש אליו יהודה, ויאמר בי אדוני, ידבר-נא עבדך דבר באוזני אדוני, ואל-ייחר אפך בעבדך:  כי כמוך, כפרעה. 
יט אדוני שאל, את-עבדיו לאמור:  היש-לכם אב, או-אח. 
כ ונאמר, אל-אדוני, יש-לנו אב זקן, וילד זקונים קטן; ואחיו מת, וייוותר הוא לבדו לאימו ואביו אהבו. 
כא ותאמר, אל-עבדיך, הורידוהו, אליי; ואשימה עיני, עליו. 
כב ונאמר, אל-אדוני, לא-יוכל הנער, לעזוב את-אביו:  ועזב את-אביו, ומת. 
כג ותאמר, אל-עבדיך, אם-לא יירד אחיכם הקטון, איתכם--לא תוסיפון, לראות פניי. 
כד ויהי כי עלינו, אל-עבדך אבי; ונגד-לו--את, דברי אדוני. 
כה ויאמר, אבינו:  שובו, שברו-לנו מעט-אוכל. 
כו ונאמר, לא נוכל לרדת:  אם-יש אחינו הקטון איתנו, וירדנו--כי-לא נוכל לראות פני האיש, ואחינו הקטון איננו איתנו. 
כז ויאמר עבדך אבי, אלינו:  אתם ידעתם, כי שניים ילדה-לי אשתי. 
כח וייצא האחד, מאיתי, ואומר, אך טרוף טורף; ולא ראיתיו, עד-הנה. 
כט ולקחתם גם-את-זה מעם פניי, וקרהו אסון--והורדתם את-שיבתי ברעה, שאולה. 
ל ועתה, כבואי אל-עבדך אבי, והנער, איננו איתנו; ונפשו, קשורה בנפשו. 
לא והיה, כראותו כי-אין הנער--ומת; והורידו עבדיך את-שיבת עבדך אבינו, ביגון--שאולה. 
לב כי עבדך ערב את-הנער, מעם אבי לאמור:  אם-לא אביאנו אליך, וחטאתי לאבי כל-הימים. 
לג ועתה, יישב-נא עבדך תחת הנער--עבד, לאדוני; והנער, יעל עם-אחיו. 
לד כי-איך אעלה אל-אבי, והנער איננו איתי:  פן אראה ברע, אשר ימצא את-אבי.
פרק מה
א ולא-יכול יוסף להתאפק, לכול הניצבים עליו, ויקרא, הוציאו כל-איש מעליי; ולא-עמד איש איתו, בהתוודע יוסף אל-אחיו. 
ב וייתן את-קולו, בבכי; וישמעו מצריים, וישמע בית פרעה. 
ג ויאמר יוסף אל-אחיו אני יוסף, העוד אבי חי; ולא-יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו. 
ד ויאמר יוסף אל-אחיו גשו-נא אליי, וייגשו; ויאמר, אני יוסף אחיכם, אשר-מכרתם אותי, מצריימה. 
ה ועתה אל-תיעצבו, ואל-ייחר בעיניכם, כי-מכרתם אותי, הנה:  כי למחיה, שלחני אלוהים לפניכם. 
ו כי-זה שנתיים הרעב, בקרב הארץ; ועוד חמש שנים, אשר אין-חריש וקציר. 
ז וישלחני אלוהים לפניכם, לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם, לפליטה גדולה. 
ח ועתה, לא-אתם שלחתם אותי הנה, כי, האלוהים; וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל-ביתו, ומושל, בכל-ארץ מצריים. 
ט מהרו, ועלו אל-אבי, ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף, שמני אלוהים לאדון לכל-מצריים; רדה אליי, אל-תעמוד. 
י וישבת בארץ-גושן, והיית קרוב אליי--אתה, ובניך ובני בניך; וצאנך ובקרך, וכל-אשר-לך. 
יא וכילכלתי אותך שם, כי-עוד חמש שנים רעב:  פן-תיוורש אתה וביתך, וכל-אשר-לך. 
יב והנה עיניכם רואות, ועיני אחי בנימין:  כי-פי, המדבר אליכם. 
יג והגדתם לאבי, את-כל-כבודי במצריים, ואת, כל-אשר ראיתם; ומיהרתם והורדתם את-אבי, הנה. 
יד וייפול על-צווארי בנימין-אחיו, ויבך; ובנימין--בכה, על-צוואריו. 
טו וינשק לכל-אחיו, ויבך עליהם; ואחרי כן, דיברו אחיו איתו. 
טז והקול נשמע, בית פרעה לאמור, באו, אחי יוסף; וייטב בעיני פרעה, ובעיני עבדיו. 
יז ויאמר פרעה אל-יוסף, אמור אל-אחיך זאת עשו:  טענו, את-בעירכם, ולכו-בואו, ארצה כנען. 
יח וקחו את-אביכם ואת-בתיכם, ובואו אליי; ואתנה לכם, את-טוב ארץ מצריים, ואכלו, את-חלב הארץ. 
יט ואתה צווית, זאת עשו:  קחו-לכם מארץ מצריים עגלות, לטפכם ולנשיכם, ונשאתם את-אביכם, ובאתם. 
כ ועינכם, אל-תחוס על-כליכם:  כי-טוב כל-ארץ מצריים, לכם הוא. 
כא ויעשו-כן בני ישראל, וייתן להם יוסף עגלות על-פי פרעה; וייתן להם צידה, לדרך. 
כב לכולם נתן לאיש, חליפות שמלות; ולבנימין נתן שלוש מאות כסף, וחמש חליפות שמלות. 
כג ולאביו שלח כזאת, עשרה חמורים, נושאים, מטוב מצריים; ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון, לאביו--לדרך. 
כד וישלח את-אחיו, וילכו; ויאמר אליהם, אל-תרגזו בדרך. 
כה ויעלו, ממצריים; ויבואו ארץ כנען, אל-יעקוב אביהם. 
כו ויגידו לו לאמור, עוד יוסף חי, וכי-הוא מושל, בכל-ארץ מצריים; ויפג ליבו, כי לא-האמין להם. 
כז וידברו אליו, את כל-דברי יוסף אשר דיבר אליהם, וירא את-העגלות, אשר-שלח יוסף לשאת אותו; ותחי, רוח יעקוב אביהם. 
כח ויאמר, ישראל, רב עוד-יוסף בני, חי; אלכה ואראנו, בטרם אמות.
פרק מו
א וייסע ישראל וכל-אשר-לו, ויבוא בארה שבע; ויזבח זבחים, לאלוהי אביו יצחק. 
ב ויאמר אלוהים לישראל במראות הלילה, ויאמר יעקוב יעקוב; ויאמר, הנני. 
ג ויאמר, אנוכי האל אלוהי אביך; אל-תירא מרדה מצריימה, כי-לגוי גדול אשימך שם. 
ד אנוכי, ארד עימך מצריימה, ואנוכי, אעלך גם-עלה; ויוסף, ישית ידו על-עיניך. 
ה ויקם יעקוב, מבאר שבע; וישאו בני-ישראל את-יעקוב אביהם, ואת-טפם ואת-נשיהם, בעגלות, אשר-שלח פרעה לשאת אותו. 
ו ויקחו את-מקניהם, ואת-רכושם אשר רכשו בארץ כנען, ויבואו, מצריימה:  יעקוב, וכל-זרעו איתו. 
ז בניו ובני בניו, איתו, בנותיו ובנות בניו, וכל-זרעו--הביא איתו, מצריימה. 
ח ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצריימה, יעקוב ובניו:  בכור יעקוב, ראובן. 
ט ובני, ראובן--חנוך ופלוא, וחצרון וכרמי. 
י ובני שמעון, ימואל וימין ואוהד--ויכין וצוחר; ושאול, בן-הכנענית. 
יא ובני, לוי--גרשון, קהת ומררי. 
יב ובני יהודה, ער ואונן ושלה--ופרץ וזרח; וימת ער ואונן בארץ כנען, ויהיו בני-פרץ חצרון וחמול. 
יג ובני, יששכר--תולע ופווה, ויוב ושמרון. 
יד ובני, זבולון--סרד ואילון, ויחלאל. 
טו אלה בני לאה, אשר ילדה ליעקוב בפדן ארם, ואת, דינה בתו:  כל-נפש בניו ובנותיו, שלושים ושלוש. 
טז ובני גד, צפיון וחגי שוני ואצבון, ערי וארודי, ואראלי. 
יז ובני אשר, ימנה וישווה וישווי ובריעה--ושרח אחותם; ובני בריעה, חבר ומלכיאל. 
יח אלה בני זלפה, אשר-נתן לבן ללאה בתו; ותלד את-אלה ליעקוב, שש עשרה נפש. 
יט בני רחל אשת יעקוב, יוסף ובנימין. 
כ וייוולד ליוסף, בארץ מצריים, אשר ילדה-לו אסנת, בת-פוטי פרע כוהן און--את-מנשה, ואת-אפריים. 
כא ובני בנימין, בלע ובכר ואשבל, גרא ונעמן, אחי וראש; מופים וחופים, וארד. 
כב אלה בני רחל, אשר יולד ליעקוב--כל-נפש, ארבעה עשר. 
כג ובני-דן, חושים. 
כד ובני, נפתלי--יחצאל וגוני, ויצר ושילם. 
כה אלה בני בלהה, אשר-נתן לבן לרחל בתו; ותלד את-אלה ליעקוב, כל-נפש שבעה. 
כו כל-הנפש הבאה ליעקוב מצריימה, יוצאי ירכו, מלבד, נשי בני-יעקוב--כל-נפש, שישים ושש. 
כז ובני יוסף אשר-יולד-לו במצריים, נפש שניים:  כל-הנפש לבית-יעקוב הבאה מצריימה, שבעים. 
כח ואת-יהודה שלח לפניו, אל-יוסף, להורות לפניו, גושנה; ויבואו, ארצה גושן. 
כט ויאסור יוסף מרכבתו, ויעל לקראת-ישראל אביו גושנה; ויירא אליו, וייפול על-צוואריו, ויבך על-צוואריו, עוד. 
ל ויאמר ישראל אל-יוסף, אמותה הפעם, אחרי ראותי את-פניך, כי עודך חי. 
לא ויאמר יוסף אל-אחיו ואל-בית אביו, אעלה ואגידה לפרעה; ואומרה אליו, אחיי ובית-אבי אשר בארץ-כנען באו אליי. 
לב והאנשים רועי צאן, כי-אנשי מקנה היו; וצאנם ובקרם וכל-אשר להם, הביאו. 
לג והיה, כי-יקרא לכם פרעה; ואמר, מה-מעשיכם. 
לד ואמרתם, אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד-עתה--גם-אנחנו, גם-אבותינו:  בעבור, תשבו בארץ גושן, כי-תועבת מצריים, כל-רועה צאן.
פרק מז
א ויבוא יוסף, ויגד לפרעה, ויאמר אבי ואחיי וצאנם ובקרם וכל-אשר להם, באו מארץ כנען; והנם, בארץ גושן. 
ב ומקצה אחיו, לקח חמישה אנשים; ויציגם, לפני פרעה. 
ג ויאמר פרעה אל-אחיו, מה-מעשיכם; ויאמרו אל-פרעה, רועי צאן עבדיך--גם-אנחנו, גם-אבותינו. 
ד ויאמרו אל-פרעה, לגור בארץ באנו, כי-אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי-כבד הרעב בארץ כנען; ועתה יישבו-נא עבדיך, בארץ גושן. 
ה ויאמר פרעה, אל-יוסף לאמור:  אביך ואחיך, באו אליך. 
ו ארץ מצריים, לפניך היא--במיטב הארץ, הושב את-אביך ואת-אחיך:  יישבו, בארץ גושן--ואם-ידעת ויש-בם אנשי-חיל, ושמתם שרי מקנה על-אשר-לי. 
ז ויבא יוסף את-יעקוב אביו, ויעמידהו לפני פרעה; ויברך יעקוב, את-פרעה. 
ח ויאמר פרעה, אל-יעקוב:  כמה, ימי שני חייך. 
ט ויאמר יעקוב, אל-פרעה, ימי שני מגוריי, שלושים ומאת שנה:  מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבותיי, בימי מגוריהם. 
י ויברך יעקוב, את-פרעה; וייצא, מלפני פרעה. 
יא ויושב יוסף, את-אביו ואת-אחיו, וייתן להם אחוזה בארץ מצריים, במיטב הארץ בארץ רעמסס--כאשר, ציווה פרעה. 
יב ויכלכל יוסף את-אביו ואת-אחיו, ואת כל-בית אביו--לחם, לפי הטף. 
יג ולחם אין בכל-הארץ, כי-כבד הרעב מאוד; ותלה ארץ מצריים, וארץ כנען, מפני, הרעב. 
יד וילקט יוסף, את-כל-הכסף הנמצא בארץ-מצריים ובארץ כנען, בשבר, אשר-הם שוברים; ויבא יוסף את-הכסף, ביתה פרעה. 
טו וייתום הכסף, מארץ מצריים ומארץ כנען, ויבואו כל-מצריים אל-יוסף לאמור הבה-לנו לחם, ולמה נמות נגדך:  כי אפס, כסף. 
טז ויאמר יוסף הבו מקניכם, ואתנה לכם במקניכם--אם-אפס, כסף. 
יז ויביאו את-מקניהם, אל-יוסף, וייתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר, ובחמורים; וינהלם בלחם בכל-מקניהם, בשנה ההיא. 
יח ותיתום, השנה ההיא, ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא-נכחד מאדוני, כי אם-תם הכסף ומקנה הבהמה אל-אדוני:  לא נשאר לפני אדוני, בלתי אם-גווייתנו ואדמתנו. 
יט למה נמות לעיניך, גם-אנחנו גם אדמתנו--קנה-אותנו ואת-אדמתנו, בלחם; ונהיה אנחנו ואדמתנו, עבדים לפרעה, ותן-זרע ונחיה ולא נמות, והאדמה לא תישם. 
כ וייקן יוסף את-כל-אדמת מצריים, לפרעה, כי-מכרו מצריים איש שדהו, כי-חזק עליהם הרעב; ותהי הארץ, לפרעה. 
כא ואת-העם--העביר אותו, לערים:  מקצה גבול-מצריים, ועד-קצהו. 
כב רק אדמת הכוהנים, לא קנה:  כי חוק לכוהנים מאת פרעה, ואכלו את-חוקם אשר נתן להם פרעה--על-כן, לא מכרו את-אדמתם. 
כג ויאמר יוסף אל-העם, הן קניתי אתכם היום ואת-אדמתכם לפרעה; הא-לכם זרע, וזרעתם את-האדמה. 
כד והיה, בתבואות, ונתתם חמישית, לפרעה; וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאוכלכם, ולאשר בבתיכם--ולאכול לטפכם. 
כה ויאמרו, החייתנו; נמצא-חן בעיני אדוני, והיינו עבדים לפרעה. 
כו וישם אותה יוסף לחוק עד-היום הזה על-אדמת מצריים, לפרעה--לחומש:  רק אדמת הכוהנים, לבדם--לא הייתה, לפרעה. 
כז ויישב ישראל בארץ מצריים, בארץ גושן; וייאחזו בה, ויפרו וירבו מאוד. 
כח ויחי יעקוב בארץ מצריים, שבע עשרה שנה; ויהי ימי-יעקוב, שני חייו--שבע שנים, וארבעים ומאת שנה. 
כט ויקרבו ימי-ישראל, למות, ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם-נא מצאתי חן בעיניך, שים-נא ידך תחת ירכי; ועשית עימדי חסד ואמת, אל-נא תקברני במצריים. 
ל ושכבתי, עם-אבותיי, ונשאתני ממצריים, וקברתני בקבורתם; ויאמר, אנוכי אעשה כדברך. 
לא ויאמר, הישבעה לי--ויישבע, לו; וישתחו ישראל, על-ראש המיטה. 
פרק מח
א ויהי, אחרי הדברים האלה, ויאמר ליוסף, הנה אביך חולה; וייקח את-שני בניו, עימו--את-מנשה, ואת-אפריים. 
ב ויגד ליעקוב--ויאמר, הנה בנך יוסף בא אליך; ויתחזק, ישראל, ויישב, על-המיטה. 
ג ויאמר יעקוב אל-יוסף, אל שדיי נראה-אליי בלוז בארץ כנען; ויברך, אותי. 
ד ויאמר אליי, הנני מפרך והרביתיך, ונתתיך, לקהל עמים; ונתתי את-הארץ הזאת, לזרעך אחריך--אחוזת עולם. 
ה ועתה שני-בניך הנולדים לך בארץ מצריים, עד-בואי אליך מצריימה--לי-הם:  אפריים, ומנשה--כראובן ושמעון, יהיו-לי. 
ו ומולדתך אשר-הולדת אחריהם, לך יהיו; על שם אחיהם ייקראו, בנחלתם. 
ז ואני בבואי מפדן, מתה עליי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת-ארץ, לבוא אפרתה; ואקברהא שם בדרך אפרת, היא בית לחם. 
ח וירא ישראל, את-בני יוסף; ויאמר, מי-אלה. 
ט ויאמר יוסף, אל-אביו, בניי הם, אשר-נתן-לי אלוהים בזה; ויאמר, קחם-נא אליי ואברכם. 
י ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות; ויגש אותם אליו, ויישק להם ויחבק להם. 
יא ויאמר ישראל אל-יוסף, ראה פניך לא פיללתי; והנה הראה אותי אלוהים, גם את-זרעך. 
יב ויוצא יוסף אותם, מעם ברכיו; וישתחו לאפיו, ארצה. 
יג וייקח יוסף, את-שניהם--את-אפריים בימינו משמאל ישראל, ואת-מנשה בשמאלו מימין ישראל; ויגש, אליו. 
יד וישלח ישראל את-ימינו וישת על-ראש אפריים, והוא הצעיר, ואת-שמאלו, על-ראש מנשה:  שיכל, את-ידיו, כי מנשה, הבכור. 
טו ויברך את-יוסף, ויאמר:  האלוהים אשר התהלכו אבותיי לפניו, אברהם ויצחק--האלוהים הרועה אותי, מעודי עד-היום הזה. 
טז המלאך הגואל אותי מכל-רע, יברך את-הנערים, וייקרא בהם שמי, ושם אבותיי אברהם ויצחק; וידגו לרוב, בקרב הארץ. 
יז וירא יוסף, כי-ישית אביו יד-ימינו על-ראש אפריים--ויירע בעיניו; ויתמוך יד-אביו, להסיר אותה מעל ראש-אפריים--על-ראש מנשה. 
יח ויאמר יוסף אל-אביו, לא-כן אבי:  כי-זה הבכור, שים ימינך על-ראשו. 
יט וימאן אביו, ויאמר ידעתי בני ידעתי--גם-הוא יהיה-לעם, וגם-הוא יגדל; ואולם, אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו, יהיה מלוא-הגויים. 
כ ויברכם ביום ההוא, לאמור, בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוהים כאפריים וכמנשה; וישם את-אפריים, לפני מנשה. 
כא ויאמר ישראל אל-יוסף, הנה אנוכי מת; והיה אלוהים, עימכם, והשיב אתכם, אל-ארץ אבותיכם. 
כב ואני נתתי לך, שכם אחד--על-אחיך:  אשר לקחתי מיד האמורי, בחרבי ובקשתי. 
פרק מט
א ויקרא יעקוב, אל-בניו; ויאמר, היאספו ואגידה לכם, את אשר-יקרא אתכם, באחרית הימים. 
ב היקבצו ושמעו, בני יעקוב; ושמעו, אל-ישראל אביכם. 
ג ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני--יתר שאת, ויתר עז. 
ד פחז כמים אל-תותר, כי עלית משכבי אביך; אז חיללת, יצועי עלה. 
ה שמעון ולוי, אחים--כלי חמס, מכרותיהם. 
ו בסודם אל-תבוא נפשי, בקהלם אל-תיחד כבודי:  כי באפם הרגו איש, וברצונם עיקרו-שור. 
ז ארור אפם כי עז, ועברתם כי קשתה; אחלקם ביעקוב, ואפיצם בישראל. 
ח יהודה, אתה יודוך אחיך--ידך, בעורף אויביך; ישתחוו לך, בני אביך. 
ט גור אריה יהודה, מטרף בני עלית; כרע רבץ כאריה וכלביא, מי יקימנו. 
י לא-יסור שבט מיהודה, ומחוקק מבין רגליו, עד כי-יבוא שילה, ולו ייקהת עמים. 
יא אוסרי לגפן עירו, ולשורקה בני אתונו; כיבס ביין לבושו, ובדם-ענבים סותו. 
יב חכלילי עיניים, מיין; ולבן-שיניים, מחלב. 
יג זבולון, לחוף ימים ישכון; והוא לחוף אונייות, וירכתו על-צידון. 
יד יששכר, חמור גרם--רובץ, בין המשפתיים. 
טו וירא מנוחה כי טוב, ואת-הארץ כי נעמה; ויט שכמו לסבול, ויהי למס-עובד. 
טז דן, ידין עמו--כאחד, שבטי ישראל. 
יז יהי-דן נחש עלי-דרך, שפיפון עלי-אורח--הנושך, עיקבי-סוס, וייפול רוכבו, אחור. 
יח לישועתך, קיוויתי יהוה. 
יט גד, גדוד יגודנו; והוא, יגוד עקב. 
כ מאשר, שמנה לחמו; והוא ייתן, מעדני-מלך. 
כא נפתלי, איילה שלוחה--הנותן, אמרי-שפר. 
כב בן פורת יוסף, בן פורת עלי-עין; בנות, צעדה עלי-שור. 
כג וימררוהו, ורובו; וישטמוהו, בעלי חיצים. 
כד ותשב באיתן קשתו, ויפוזו זרועי ידיו; מידי אביר יעקוב, משם רועה אבן ישראל. 
כה מאל אביך ויעזרך, ואת שדיי ויברכך, ברכות שמיים מעל, ברכות תהום רובצת תחת; ברכות שדיים, ורחם. 
כו ברכות אביך, גברו על-ברכות הוריי, עד-תאוות, גבעות עולם; תהיינה לראש יוסף, ולקודקוד נזיר אחיו. 
כז בנימין זאב יטרף, בבוקר יאכל עד; ולערב, יחלק שלל. 
כח כל-אלה שבטי ישראל, שנים עשר; וזאת אשר-דיבר להם אביהם, ויברך אותם--איש אשר כברכתו, בירך אותם. 
כט ויצו אותם, ויאמר אליהם אני נאסף אל-עמי--קברו אותי, אל-אבותיי:  אל-המערה--אשר בשדה, עפרון החיתי. 
ל במערה אשר בשדה המכפלה, אשר על-פני-ממרא--בארץ כנען:  אשר קנה אברהם את-השדה, מאת עפרון החיתי--לאחוזת-קבר. 
לא שמה קברו את-אברהם, ואת שרה אשתו, שמה קברו את-יצחק, ואת רבקה אשתו; ושמה קברתי, את-לאה. 
לב מקנה השדה והמערה אשר-בו, מאת בני-חת. 
לג ויכל יעקוב לצוות את-בניו, ויאסוף רגליו אל-המיטה; ויגווע, וייאסף אל-עמיו.
פרק נ
א וייפול יוסף, על-פני אביו; ויבך עליו, ויישק-לו. 
ב ויצו יוסף את-עבדיו את-הרופאים, לחנוט את-אביו; ויחנטו הרופאים, את-ישראל. 
ג וימלאו-לו ארבעים יום, כי כן ימלאו ימי החנוטים; ויבכו אותו מצריים, שבעים יום. 
ד ויעברו, ימי בכיתו, וידבר יוסף, אל-בית פרעה לאמור:  אם-נא מצאתי חן, בעיניכם--דברו-נא, באוזני פרעה לאמור. 
ה אבי השביעני לאמור, הנה אנוכי מת--בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען, שמה תקברני; ועתה, אעלה-נא ואקברה את-אבי--ואשובה. 
ו ויאמר, פרעה:  עלה וקבור את-אביך, כאשר השביעך. 
ז ויעל יוסף, לקבור את-אביו; ויעלו איתו כל-עבדי פרעה, זקני ביתו, וכול, זקני ארץ-מצריים. 
ח וכול בית יוסף, ואחיו ובית אביו:  רק, טפם וצאנם ובקרם--עזבו, בארץ גושן. 
ט ויעל עימו, גם-רכב גם-פרשים; ויהי המחנה, כבד מאוד. 
י ויבואו עד-גורן האטד, אשר בעבר הירדן, ויספדו-שם, מספד גדול וכבד מאוד; ויעש לאביו אבל, שבעת ימים. 
יא וירא יושב הארץ הכנעני את-האבל, בגורן האטד, ויאמרו, אבל-כבד זה למצריים; על-כן קרא שמה, אביל מצריים, אשר, בעבר הירדן. 
יב ויעשו בניו, לו--כן, כאשר ציוום. 
יג וישאו אותו בניו, ארצה כנען, ויקברו אותו, במערת שדה המכפלה:  אשר קנה אברהם את-השדה לאחוזת-קבר, מאת עפרון החיתי--על-פני ממרא. 
יד וישב יוסף מצריימה הוא ואחיו, וכל-העולים איתו לקבור את-אביו, אחרי, קוברו את-אביו. 
טו ויראו אחי-יוסף, כי-מת אביהם, ויאמרו, לו ישטמנו יוסף; והשב ישיב, לנו, את כל-הרעה, אשר גמלנו אותו. 
טז ויצוו, אל-יוסף לאמור:  אביך ציווה, לפני מותו לאמור. 
יז כה-תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי-רעה גמלוך, ועתה שא נא, לפשע עבדי אלוהי אביך; ויבך יוסף, בדברם אליו. 
יח וילכו, גם-אחיו, וייפלו, לפניו; ויאמרו, הננו לך לעבדים. 
יט ויאמר אליהם יוסף, אל-תיראו:  כי התחת אלוהים, אני. 
כ ואתם, חשבתם עליי רעה; אלוהים, חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה, להחיות עם-רב. 
כא ועתה, אל-תיראו--אנוכי אכלכל אתכם, ואת-טפכם; וינחם אותם, וידבר על-ליבם. 
כב ויישב יוסף במצריים, הוא ובית אביו; ויחי יוסף, מאה ועשר שנים. 
כג וירא יוסף לאפריים, בני שילשים; גם, בני מכיר בן-מנשה--יולדו, על-ברכי יוסף. 
כד ויאמר יוסף אל-אחיו, אנוכי מת; ואלוהים פקוד יפקוד אתכם, והעלה אתכם מן-הארץ הזאת, אל-הארץ, אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקוב. 
כה וישבע יוסף, את-בני ישראל לאמור:  פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את-עצמותיי מזה. 
כו וימת יוסף, בן-מאה ועשר שנים; ויחנטו אותו, ויישם בארון במצריים.