ספר האזרחים הותיקים

מציג

צילומים מפרויקט עמי העולם כותבים את התנ"ך ותמונות מתערוכת הציורים: ילדי העולם מציירים תנ"ך

  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow

הושע
פרק א
א דבר-יהוה אשר היה, אל-הושע בן-בארי, בימי עוזייה יותם אחז יחזקייה, מלכי יהודה--ובימי ירובעם בן-יואש, מלך ישראל.
ב תחילת דיבר-יהוה, בהושע:   ויאמר יהוה אל-הושע, לך קח-לך אשת זנונים וילדי זנונים--כי-זנה תזנה הארץ, מאחרי יהוה. 
ג וילך, וייקח, את-גומר, בת-דבליים; ותהר ותלד-לו, בן. 
ד ויאמר יהוה אליו, קרא שמו יזרעאל:  כי-עוד מעט, ופקדתי את-דמי יזרעאל על-בית יהוא, והשבתי, ממלכות בית ישראל. 
ה והיה, ביום ההוא; ושברתי את-קשת ישראל, בעמק יזרעאל. 
ו ותהר עוד, ותלד בת, ויאמר לו, קרא שמה לא רוחמה:  כי לא אוסיף עוד, ארחם את-בית ישראל--כי-נשוא אשא, להם. 
ז ואת-בית יהודה ארחם, והושעתים ביהוה אלוהיהם; ולא אושיעם, בקשת ובחרב ובמלחמה, בסוסים, ובפרשים. 
ח ותגמול, את-לא רוחמה; ותהר, ותלד בן. 
ט ויאמר, קרא שמו לא עמי:  כי אתם לא עמי, ואנוכי לא-אהיה לכם. 
פרק ב
א והיה מספר בני-ישראל, כחול הים, אשר לא-יימד, ולא ייספר; והיה במקום אשר-ייאמר להם, לא-עמי אתם, ייאמר להם, בני אל-חי. 
ב ונקבצו בני-יהודה ובני-ישראל, יחדיו, ושמו להם ראש אחד, ועלו מן-הארץ:  כי גדול, יום יזרעאל. 
ג אמרו לאחיכם, עמי; ולאחותיכם, רוחמה. 
ד ריבו באימכם, ריבו--כי-היא לא אשתי, ואנוכי לא אישה; ותסר זנוניה מפניה, ונאפופיה מבין שדיה. 
ה פן-אפשיטנה ערומה--והצגתיה, כיום היוולדה; ושמתיה כמדבר, ושתיה כארץ צייה, והמיתיה, בצמא. 
ו ואת-בניה, לא ארחם:  כי-בני זנונים, המה. 
ז כי זנתה אימם, הובישה הורתם:  כי אמרה, אלכה אחרי מאהביי נותני לחמי ומימיי, צמרי ופשתי, שמני ושיקויי. 
ח לכן הנני-שך את-דרכך, בסירים; וגדרתי את-גדרה, ונתיבותיה לא תמצא. 
ט ורידפה את-מאהביה ולא-תשיג אותם, וביקשתם ולא תמצא; ואמרה, אלכה ואשובה אל-אישי הראשון--כי טוב לי אז, מעתה. 
י והיא, לא ידעה, כי אנוכי נתתי לה, הדגן והתירוש והיצהר; וכסף הרביתי לה וזהב, עשו לבעל. 
יא לכן אשוב--ולקחתי דגני בעיתו, ותירושי במועדו; והצלתי צמרי ופשתי, לכסות את-ערוותה. 
יב ועתה אגלה את-נבלותה, לעיני מאהביה; ואיש, לא-יצילנה מידי. 
יג והשבתי, כל-משושה, חגה, חודשה ושבתה--וכול, מועדה. 
יד והשימותי, גפנה ותאנתה, אשר אמרה אתנה המה לי, אשר נתנו-לי מאהביי; ושמתים ליער, ואכלתם חית השדה. 
טו ופקדתי עליה, את-ימי הבעלים אשר תקטיר להם, ותעד נזמה וחלייתה, ותלך אחרי מאהביה; ואותי שכחה, נאום-יהוה. 
טז לכן, הנה אנוכי מפתיה, והולכתיה, המדבר; ודיברתי, על-ליבה. 
יז ונתתי לה את-כרמיה משם, ואת-עמק עכור לפתח תקווה; וענתה שמה כימי נעוריה, וכיום עלותה מארץ-מצריים. 
יח והיה ביום-ההוא נאום-יהוה, תקראי אישי; ולא-תקראי-לי עוד, בעלי. 
יט והסירותי את-שמות הבעלים, מפיה; ולא-ייזכרו עוד, בשמם. 
כ וכרתי להם ברית, ביום ההוא, עם-חית השדה ועם-עוף השמיים, ורמש האדמה; וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן-הארץ, והשכבתים לבטח. 
כא ואירשתיך לי, לעולם; ואירשתיך לי בצדק ובמשפט, ובחסד וברחמים. 
כב ואירשתיך לי, באמונה; וידעת, את-יהוה. 
כג והיה ביום ההוא, אענה נאום-יהוה--אענה, את-השמיים; והם, יענו את-הארץ. 
כד והארץ תענה, את-הדגן ואת-התירוש ואת-היצהר; והם, יענו את-יזרעאל. 
כה וזרעתיה לי בארץ, וריחמתי את-לא רוחמה; ואמרתי ללא-עמי עמי-אתה, והוא יאמר אלוהיי. 
פרק ג
א ויאמר יהוה אליי, עוד לך אהב-אישה, אהובת ריע, ומנאפת:  כאהבת יהוה, את-בני ישראל, והם פונים אל-אלוהים אחרים, ואוהבי אשישי ענבים. 
ב ואכרהא לי, בחמישה עשר כסף; וחומר שעורים, ולתך שעורים. 
ג ואומר אליה, ימים רבים תשבי לי--לא תזני, ולא תהיי לאיש; וגם-אני, אלייך. 
ד כי ימים רבים, יישבו בני ישראל--אין מלך ואין שר, ואין זבח ואין מצבה; ואין איפוד, ותרפים. 
ה אחר, ישובו בני ישראל, וביקשו את-יהוה אלוהיהם, ואת דויד מלכם; ופחדו אל-יהוה ואל-טובו, באחרית הימים. 
פרק ד
א שמעו דבר-יהוה, בני ישראל:  כי ריב ליהוה, עם-יושבי הארץ--כי אין-אמת ואין-חסד ואין-דעת אלוהים, בארץ. 
ב אלה וכחש, ורצוח וגנוב ונאוף; פרצו, ודמים בדמים נגעו. 
ג על-כן תאבל הארץ, ואומלל כל-יושב בה, בחית השדה, ובעוף השמיים; וגם-דגי הים, ייאספו. 
ד אך איש אל-ירב, ואל-יוכח איש; ועמך, כמריבי כוהן. 
ה וכשלת היום, וכשל גם-נביא עימך לילה; ודמיתי, אימך. 
ו נדמו עמי, מבלי הדעת:  כי-אתה הדעת מאסת, ואמאסך מכהן לי, ותשכח תורת אלוהיך, אשכח בניך גם-אני. 
ז כרובם, כן חטאו-לי; כבודם, בקלון אמיר. 
ח חטאת עמי, יאכלו; ואל-עוונם, ישאו נפשו. 
ט והיה כעם, ככוהן; ופקדתי עליו דרכיו, ומעלליו אשיב לו. 
י ואכלו ולא ישבעו, הזנו ולא יפרוצו:  כי-את-יהוה עזבו, לשמור. 
יא זנות ויין ותירוש, ייקח-לב. 
יב עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו:  כי רוח זנונים התעה, ויזנו מתחת אלוהיהם. 
יג על-ראשי ההרים יזבחו, ועל-הגבעות יקטרו, תחת אלון ולבנה ואלה, כי טוב צילה; על-כן, תזנינה בנותיכם, וכלותיכם, תנאפנה. 
יד לא-אפקוד על-בנותיכם כי תזנינה, ועל-כלותיכם כי תנאפנה--כי-הם עם-הזונות יפרדו, ועם-הקדשות יזבחו; ועם לא-יבין, יילבט. 
טו אם-זונה אתה ישראל, אל-יאשם יהודה; ואל-תבואו הגלגל, ואל-תעלו בית אוון, ואל-תישבעו, חי-יהוה. 
טז כי כפרה סוררה, סרר ישראל; עתה ירעם יהוה, ככבש במרחב. 
יז חבור עצבים אפריים, הנח-לו. 
יח סר, סובאם; הזנה הזנו, אהבו הבו קלון מגיניה. 
יט צרר רוח אותה, בכנפיה; ויבושו, מזבחותם. 
פרק ה
א שמעו-זאת הכוהנים והקשיבו בית ישראל, ובית המלך האזינו--כי לכם, המשפט:  כי-פח הייתם למצפה, ורשת פרושה על-תבור. 
ב ושחטה שטים, העמיקו; ואני, מוסר לכולם. 
ג אני ידעתי אפריים, וישראל לא-נכחד ממני:  כי עתה הזנית אפריים, נטמא ישראל. 
ד לא ייתנו מעלליהם, לשוב אל-אלוהיהם:  כי רוח זנונים בקרבם, ואת-יהוה לא ידעו. 
ה וענה גאון-ישראל, בפניו; וישראל ואפריים, ייכשלו בעוונם--כשל גם-יהודה, עימם. 
ו בצאנם ובבקרם, ילכו לבקש את-יהוה--ולא ימצאו:  חלץ, מהם. 
ז ביהוה בגדו, כי-בנים זרים ילדו; עתה יאכלם חודש, את-חלקיהם. 
ח תקעו שופר בגבעה, חצוצרה ברמה; הריעו בית אוון, אחריך בנימין. 
ט אפריים לשמה תהיה, ביום תוכחה; בשבטי, ישראל, הודעתי, נאמנה. 
י היו שרי יהודה, כמסיגי גבול; עליהם, אשפוך כמים עברתי. 
יא עשוק אפריים, רצוץ משפט:  כי הואיל, הלך אחרי-צו. 
יב ואני כעש, לאפריים; וכרקב, לבית יהודה. 
יג וירא אפריים את-חולייו, ויהודה את-מזורו, וילך אפריים אל-אשור, וישלח אל-מלך ירב; והוא, לא יוכל לרפוא לכם, ולא-יגהה מכם, מזור. 
יד כי אנוכי כשחל לאפריים, וככפיר לבית יהודה; אני אני אטרוף ואלך, אשא ואין מציל. 
טו אלך אשובה אל-מקומי, עד אשר-יאשמו וביקשו פניי:  בצר להם, ישחרונני.
פרק ו
א לכו ונשובה אל-יהוה, כי הוא טרף וירפאנו; יך, ויחבשנו. 
ב יחיינו, מיומיים; ביום, השלישי, יקימנו, ונחיה לפניו. 
ג ונדעה נרדפה, לדעת את-יהוה, כשחר, נכון מוצאו; ויבוא כגשם לנו, כמלקוש יורה ארץ. 
ד מה אעשה-לך אפריים, מה אעשה-לך יהודה; וחסדכם, כענן-בוקר, וכטל, משכים הולך. 
ה על-כן, חצבתי בנביאים--הרגתים, באמרי-פי; ומשפטיך, אור ייצא. 
ו כי חסד חפצתי, ולא-זבח; ודעת אלוהים, מעולות. 
ז והמה, כאדם עברו ברית; שם, בגדו בי. 
ח גלעד, קרית פועלי אוון--עקובה, מדם. 
ט וכחכי איש גדודים, חבר כוהנים, דרך, ירצחו-שכמה:  כי זימה, עשו. 
י בבית, ישראל, ראיתי, שערורייה; שם זנות לאפריים, נטמא ישראל. 
יא גם-יהודה, שת קציר לך, בשובי, שבות עמי. 
פרק ז
א כרופאי לישראל, ונגלה עוון אפריים ורעות שומרון--כי פעלו, שקר; וגנב יבוא, פשט גדוד בחוץ. 
ב ובל-יאמרו, ללבבם, כל-רעתם, זכרתי; עתה סבבום מעלליהם, נגד פניי היו. 
ג ברעתם, ישמחו-מלך; ובכחשיהם, שרים. 
ד כולם, מנאפים--כמו תנור, בוערה מאופה; ישבות מעיר, מלוש בצק עד-חומצתו. 
ה יום מלכנו, החלו שרים חמת מיין; משך ידו, את-לוצצים. 
ו כי-קירבו כתנור ליבם, באורבם:  כל-הלילה, ישן אופהם--בוקר, הוא בוער כאש להבה. 
ז כולם ייחמו כתנור, ואכלו את-שופטיהם; כל-מלכיהם נפלו, אין-קורא בהם אליי. 
ח אפריים, בעמים הוא יתבולל; אפריים היה עוגה, בלי הפוכה. 
ט אכלו זרים כוחו, והוא לא ידע; גם-שיבה זרקה בו, והוא לא ידע. 
י וענה גאון-ישראל, בפניו; ולא-שבו אל-יהוה אלוהיהם, ולא ביקשוהו בכל-זאת. 
יא ויהי אפריים, כיונה פותה אין לב; מצריים קראו, אשור הלכו. 
יב כאשר ילכו, אפרוש עליהם רשתי--כעוף השמיים, אורידם; אייסירם, כשמע לעדתם. 
יג אוי להם כי-נדדו ממני, שוד להם כי-פשעו בי; ואנוכי אפדם--והמה, דיברו עליי כזבים. 
יד ולא-זעקו אליי בליבם, כי יילילו על-משכבותם; על-דגן ותירוש יתגוררו, יסורו בי. 
טו ואני ייסרתי, חיזקתי זרועותם; ואליי, יחשבו-רע. 
טז ישובו לא על, היו כקשת רמייה--ייפלו בחרב שריהם, מזעם לשונם; זו לעגם, בארץ מצריים.
פרק ח
א אל-חיכך שופר, כנשר על-בית יהוה--יען עברו בריתי, ועל-תורתי פשעו. 
ב לי, יזעקו; אלוהיי ידענוך, ישראל. 
ג זנח ישראל, טוב; אויב, ירדפו. 
ד הם המליכו ולא ממני, השירו ולא ידעתי; כספם וזהבם, עשו להם עצבים, למען, ייכרת. 
ה זנח עגלך שומרון, חרה אפי בם; עד-מתיי, לא יוכלו ניקיון. 
ו כי מישראל, והוא--חרש עשהו, ולא אלוהים הוא:  כי-שבבים יהיה, עגל שומרון. 
ז כי רוח יזרעו, וסופתה יקצורו; קמה אין-לו, צמח בלי יעשה-קמח--אוליי יעשה, זרים יבלעוהו. 
ח נבלע, ישראל; עתה היו בגויים, ככלי אין-חפץ בו. 
ט כי-המה עלו אשור, פרא בודד לו; אפריים, התנו אהבים. 
י גם כי-יתנו בגויים, עתה אקבצם; ויחלו מעט, ממשא מלך שרים. 
יא כי-הרבה אפריים מזבחות, לחטוא:  היו-לו מזבחות, לחטוא. 
יב אכתוב-לו--רובי, תורתי:  כמו-זר, נחשבו. 
יג זבחי הבהביי, יזבחו בשר ויאכלו--יהוה, לא רצם; עתה יזכור עוונם, ויפקוד חטאותם--המה, מצריים ישובו. 
יד וישכח ישראל את-עושהו, וייבן היכלות, ויהודה, הרבה ערים בצורות; ושילחתי-אש בעריו, ואכלה ארמנותיה. 
פרק ט
א אל-תשמח ישראל אל-גיל כעמים, כי זנית מעל אלוהיך; אהבת אתנן, על כל-גורנות דגן. 
ב גורן ויקב, לא ירעם; ותירוש, יכחש בה. 
ג לא יישבו, בארץ יהוה; ושב אפריים מצריים, ובאשור טמא יאכלו. 
ד לא-ייסכו ליהוה יין, ולא יערבו-לו--זבחיהם כלחם אונים להם, כל-אוכליו ייטמאו:  כי-לחמם לנפשם, לא יבוא בית יהוה. 
ה מה-תעשו, ליום מועד, וליום, חג-יהוה. 
ו כי-הנה הלכו משוד, מצריים תקבצם מוף תקברם; מחמד לכספם, קימוש יירשם, חוח, באוהליהם. 
ז באו ימי הפקודה, באו ימי השילום--יידעו, ישראל; אוויל הנביא, משוגע איש הרוח--על רוב עוונך, ורבה משטמה. 
ח צופה אפריים, עם-אלוהיי; נביא פח יקוש, על-כל-דרכיו--משטמה, בבית אלוהיו. 
ט העמיקו שיחתו, כימי הגבעה; יזכור עוונם, יפקוד חטאותם. 
י כענבים במדבר, מצאתי ישראל--כביכורה בתאנה בראשיתה, ראיתי אבותיכם; המה באו בעל-פעור, ויינזרו לבושת, ויהיו שיקוצים, כאוהבם. 
יא אפריים, כעוף יתעופף כבודם; מלידה ומבטן, ומהריון. 
יב כי אם-יגדלו את-בניהם, ושיכלתים מאדם:  כי-גם-אוי להם, בשורי מהם. 
יג אפריים כאשר-ראיתי לצור, שתולה בנווה; ואפריים, להוציא אל-הורג בניו. 
יד תן-להם יהוה, מה-תיתן; תן-להם רחם משכיל, ושדיים צומקים. 
טו כל-רעתם בגלגל, כי-שם שנאתים, על רוע מעלליהם, מביתי אגרשם; לא אוסף אהבתם, כל-שריהם סוררים. 
טז הוכה אפריים--שורשם יבש, פרי בל-יעשון; גם כי יילדון, והמתי מחמדי בטנם. 
יז ימאסם אלוהיי, כי לא שמעו לו; ויהיו נודדים, בגויים. 
פרק י
א גפן בוקק ישראל, פרי ישווה-לו; כרוב לפרייו, הרבה למזבחות--כטוב לארצו, היטיבו מצבות. 
ב חלק ליבם, עתה יאשמו; הוא יערוף מזבחותם, ישודד מצבותם. 
ג כי עתה יאמרו, אין מלך לנו:  כי לא יראנו את-יהוה, והמלך מה-יעשה-לנו. 
ד דיברו דברים, אלות שוא כרות ברית; ופרח כראש משפט, על תלמי שדיי. 
ה לעגלות בית אוון, יגורו שכן שומרון:  כי-אבל עליו עמו, וכמריו עליו יגילו--על-כבודו, כי-גלה ממנו. 
ו גם-אותו לאשור יובל, מנחה למלך ירב; בושנה אפריים ייקח, ויבוש ישראל מעצתו. 
ז נדמה שומרון, מלכה, כקצף, על-פני-מים. 
ח ונשמדו במות אוון, חטאת ישראל--קוץ ודרדר, יעלה על-מזבחותם; ואמרו להרים כסונו, ולגבעות נפלו עלינו. 
ט מימי, הגבעה, חטאת, ישראל; שם עמדו, לא-תשיגם בגבעה מלחמה על-בני עלווה. 
י באוותי, ואיסורם; ואוספו עליהם עמים, באוסרם לשתי עוונותם. 
יא ואפריים עגלה מלומדה, אוהבתי לדוש, ואני עברתי, על-טוב צווארה; ארכיב אפריים יחרוש יהודה, ישדד-לו יעקוב. 
יב זרעו לכם לצדקה קצרו לפי-חסד, נירו לכם ניר; ועת, לדרוש את-יהוה, עד-יבוא, ויורה צדק לכם. 
יג חרשתם-רשע עוולתה קצרתם, אכלתם פרי-כחש--כי-בטחת בדרכך, ברוב גיבוריך. 
יד וקם שאון, בעמך, וכל-מבצריך יושד, כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה:  אם על-בנים, רוטשה. 
טו ככה, עשה לכם בית-אל, מפני, רעת רעתכם; בשחר, נדמה נדמה מלך ישראל.
פרק יא
א כי נער ישראל, ואוהבהו; וממצריים, קראתי לבני. 
ב קראו, להם; כן, הלכו מפניהם--לבעלים יזבחו, ולפסילים יקטרון. 
ג ואנוכי תירגלתי לאפריים, קחם על-זרועותיו; ולא ידעו, כי רפאתים. 
ד בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם; ואט אליו, אוכיל. 
ה לא ישוב אל-ארץ מצריים, ואשור הוא מלכו:  כי מיאנו, לשוב. 
ו וחלה חרב בעריו, וכילתה בדיו ואכלה--ממועצותיהם. 
ז ועמי תלואים, למשובתי; ואל-על, יקראוהו--יחד, לא ירומם. 
ח איך אתנך אפריים, אמגנך ישראל--איך אתנך כאדמה, אשימך כצבויים; נהפך עליי ליבי, יחד נכמרו ניחומיי. 
ט לא אעשה חרון אפי, לא אשוב לשחת אפריים:  כי אל אנוכי, ולא-איש--בקרבך קדוש, ולא אבוא בעיר. 
י אחרי יהוה ילכו, כאריה ישאג:  כי-הוא ישאג, ויחרדו בנים מים. 
יא יחרדו כציפור ממצריים, וכיונה מארץ אשור; והושבתים על-בתיהם, נאום-יהוה. 
פרק יב
א סבבוני בכחש אפריים, ובמרמה בית ישראל; ויהודה, עוד רד עם-אל, ועם-קדושים, נאמן. 
ב אפריים רועה רוח, ורודף קדים--כל-היום, כזב ושוד ירבה; וברית עם-אשור יכרותו, ושמן למצריים יובל. 
ג וריב ליהוה, עם-יהודה; ולפקוד על-יעקוב כדרכיו, כמעלליו ישיב לו. 
ד בבטן, עקב את-אחיו; ובאונו, שרה את-אלוהים. 
ה וישר אל-מלאך ויוכל, בכה ויתחנן-לו; בית-אל, ימצאנו, ושם, ידבר עימנו. 
ו ויהוה, אלוהי הצבאות--יהוה, זכרו. 
ז ואתה, באלוהיך תשוב; חסד ומשפט שמור, וקווה אל-אלוהיך תמיד. 
ח כנען, בידו מאזני מרמה--לעשוק אהב. 
ט ויאמר אפריים--אך עשרתי, מצאתי און לי; כל-יגיעיי, לא ימצאו-לי עוון אשר-חטא. 
י ואנוכי יהוה אלוהיך, מארץ מצריים; עוד אושיבך באוהלים, כימי מועד. 
יא ודיברתי, על-הנביאים, ואנוכי, חזון הרביתי; וביד הנביאים, אדמה. 
יב אם-גלעד אוון אך-שוא היו, בגלגל שוורים זיבחו; גם מזבחותם כגלים, על תלמי שדיי. 
יג ויברח יעקוב, שדה ארם; ויעבוד ישראל באישה, ובאישה שמר. 
יד ובנביא, העלה יהוה את-ישראל ממצריים; ובנביא, נשמר. 
טו הכעיס אפריים, תמרורים; ודמיו, עליו ייטוש, וחרפתו, ישיב לו אדוניו.
פרק יג
א כדבר אפריים רתת, נשא הוא בישראל; ויאשם בבעל, וימות. 
ב ועתה יוסיפו לחטוא, ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם עצבים, מעשה חרשים, כולו; להם, הם אומרים, זובחי אדם, עגלים יישקון. 
ג לכן, יהיו כענן-בוקר, וכטל, משכים הולך; כמוץ יסוער מגורן, וכעשן מארובה. 
ד ואנוכי יהוה אלוהיך, מארץ מצריים; ואלוהים זולתי לא תדע, ומושיע אין בלתי. 
ה אני ידעתיך, במדבר--בארץ, תלאובות. 
ו כמרעיתם, וישבעו--שבעו, וירם ליבם; על-כן, שכחוני. 
ז ואהי להם, כמו-שחל--כנמר, על-דרך אשור. 
ח אפגשם כדוב שכול, ואקרע סגור ליבם; ואוכלם שם כלביא, חית השדה תבקעם. 
ט שיחתך ישראל, כי-בי בעזרך. 
י אהי מלכך איפוא, ויושיעך בכל-עריך; ושופטיך--אשר אמרת, תנה-לי מלך ושרים. 
יא אתן-לך מלך באפי, ואקח בעברתי. 
יב צרור עוון אפריים, צפונה חטאתו. 
יג חבלי יולדה, יבואו לו; הוא-בן לא חכם, כי-עת לא-יעמוד במשבר בנים. 
יד מיד שאול אפדם, ממוות אגאלם; אהי דבריך מוות, אהי קוטבך שאול--נוחם, ייסתר מעיניי. 
טו כי הוא, בין אחים יפריא; יבוא קדים רוח יהוה ממדבר עולה, ויבוש מקורו ויחרב מעיינו--הוא ישסה, אוצר כל-כלי חמדה.
פרק יד
א תאשם, שומרון, כי מרתה, באלוהיה; בחרב ייפולו--עולליהם ירוטשו, והרייותיו יבוקעו. 
ב שובה, ישראל, עד, יהוה אלוהיך:  כי כשלת, בעוונך. 
ג קחו עימכם דברים, ושובו אל-יהוה; אמרו אליו, כל-תישא עוון וקח-טוב, ונשלמה פרים, שפתינו. 
ד אשור לא יושיענו, על-סוס לא נרכב, ולא-נאמר עוד אלוהינו, למעשה ידינו--אשר-בך, ירוחם יתום. 
ה ארפא, משובתם--אוהבם, נדבה:  כי שב אפי, ממנו. 
ו אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה; ויך שורשיו, כלבנון. 
ז ילכו, יונקותיו, ויהי כזית, הודו; וריח לו, כלבנון. 
ח ישובו יושבי בצילו, יחייו דגן ויפרחו כגפן; זכרו, כיין לבנון. 
ט אפריים, מה-לי עוד לעצבים; אני עניתי ואשורנו, אני כברוש רענן--ממני, פרייך נמצא. 
י מי חכם ויבן אלה, נבון ויידעם:  כי-ישרים דרכי יהוה, וצדיקים ילכו בם, ופושעים, ייכשלו בם.