ירמיהו

פרק א
א דברי ירמיהו, בן-חלקייהו, מן-הכוהנים אשר בענתות, בארץ בנימין. 
ב אשר היה דבר-יהוה אליו, בימי יאשייהו בן-אמון מלך יהודה, בשלוש-עשרה שנה, למולכו. 
ג ויהי, בימי יהויקים בן-יאשייהו מלך יהודה, עד-תום עשתי עשרה שנה, לצדקייהו בן-יאשייהו מלך יהודה--עד-גלות ירושלים, בחודש החמישי. 
ד ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ה בטרם אצורך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך:  נביא לגויים, נתתיך. 
ו ואומר, אהה אדוניי יהוה, הנה לא-ידעתי, דבר:  כי-נער, אנוכי. 
ז ויאמר יהוה אליי, אל-תאמר נער אנוכי:  כי על-כל-אשר אשלחך, תלך, ואת כל-אשר אצווך, תדבר. 
ח אל-תירא, מפניהם:  כי-איתך אני להצילך, נאום-יהוה. 
ט וישלח יהוה את-ידו, ויגע על-פי; ויאמר יהוה אליי, הנה נתתי דבריי בפיך. 
י ראה הפקדתיך היום הזה, על-הגויים ועל-הממלכות, לנתוש ולנתוץ, ולהאביד ולהרוס--לבנות, ולנטוע. 
יא ויהי דבר-יהוה אליי לאמור, מה-אתה רואה ירמיהו; ואומר, מקל שקד אני רואה. 
יב ויאמר יהוה אליי, היטבת לראות:  כי-שוקד אני על-דברי, לעשותו. 
יג ויהי דבר-יהוה אליי שנית לאמור, מה אתה רואה; ואומר, סיר נפוח אני רואה, ופניו, מפני צפונה. 
יד ויאמר יהוה, אליי:  מצפון תיפתח הרעה, על כל-יושבי הארץ. 
טו כי הנני קורא, לכל-משפחות ממלכות צפונה--נאום-יהוה; ובאו ונתנו איש כיסאו פתח שערי ירושלים, ועל כל-חומותיה סביב, ועל, כל-ערי יהודה. 
טז ודיברתי משפטיי אותם, על כל-רעתם--אשר עזבוני, ויקטרו לאלוהים אחרים, וישתחוו, למעשי ידיהם. 
יז ואתה, תאזור מותניך, וקמת ודיברת אליהם, את כל-אשר אנוכי אצווך; אל-תיחת, מפניהם--פן-אחיתך, לפניהם. 
יח ואני הנה נתתיך היום, לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת--על-כל-הארץ:  למלכי יהודה לשריה, לכוהניה ולעם הארץ. 
יט ונלחמו אליך, ולא-יוכלו לך:  כי-איתך אני נאום-יהוה, להצילך. 
פרק ב
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור, כה אמר יהוה, זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך--לכתך אחריי במדבר, בארץ לא זרועה. 
ג קודש ישראל ליהוה, ראשית תבואתו; כל-אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום-יהוה. 
ד שמעו דבר-יהוה, בית יעקוב, וכל-משפחות, בית ישראל. 
ה כה אמר יהוה, מה-מצאו אבותיכם בי עוול--כי רחקו, מעליי; וילכו אחרי ההבל, ויהבלו. 
ו ולא אמרו--איה יהוה, המעלה אותנו מארץ מצריים; המוליך אותנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה בארץ צייה וצלמוות--בארץ לא-עבר בה איש, ולא-ישב אדם שם. 
ז ואביא אתכם אל-ארץ הכרמל, לאכול פרייה וטובה; ותבואו ותטמאו את-ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה. 
ח הכוהנים, לא אמרו איה יהוה, ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי; והנביאים ניבאו בבעל, ואחרי לא-יועילו הלכו. 
ט לכן, עוד אריב איתכם--נאום-יהוה; ואת-בני בניכם, אריב. 
י כי עברו איי כיתיים, וראו, וקדר שלחו והתבוננו, מאוד; וראו, הן הייתה כזאת. 
יא ההימיר גוי אלוהים, והמה לא אלוהים; ועמי המיר כבודו, בלא יועיל. 
יב שומו שמיים, על-זאת; ושערו חורבו מאוד, נאום-יהוה. 
יג כי-שתיים רעות, עשה עמי:  אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בורות--בורות נשברים, אשר לא-יכילו המים. 
יד העבד, ישראל--אם-יליד בית, הוא:  מדוע, היה לבז. 
טו עליו ישאגו כפירים, נתנו קולם; וישיתו ארצו לשמה, עריו ניצתו מבלי יושב. 
טז גם-בני-נוף, ותחפנחס, ירעוך, קודקוד. 
יז הלוא-זאת, תעשה-לך:  עוזבך את-יהוה אלוהייך, בעת מוליכך בדרך. 
יח ועתה, מה-לך לדרך מצריים, לשתות, מי שיחור; ומה-לך לדרך אשור, לשתות מי נהר. 
יט תייסרך רעתך, ומשובותייך תוכיחוך, ודעי וראי כי-רע ומר, עוזבך את-יהוה אלוהייך; ולא פחדתי אלייך, נאום-אדוניי יהוה צבאות. 
כ כי מעולם שברתי עולך, ניתקתי מוסרותייך, ותאמרי, לא אעבור:  כי על-כל-גבעה גבוהה, ותחת כל-עץ רענן, את, צועה זונה. 
כא ואנוכי נטעתיך שורק, כולו זרע אמת; ואיך נהפכת לי, סורי הגפן נוכרייה. 
כב כי אם-תכבסי בנתר, ותרבי-לך בורית--נכתם עוונך לפניי, נאום אדוניי יהוה. 
כג איך תאמרי לא נטמאתי, אחרי הבעלים לא הלכתי--ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית:  בכרה קלה, משרכת דרכיה. 
כד פרא לימוד מדבר, באוות נפשה שאפה רוח--תאנתה, מי ישיבנה; כל-מבקשיה לא ייעפו, בחודשה ימצאונהא. 
כה מנעי רגלך מיחף, וגרונך מצמאה; ותאמרי נואש--לא, כי-אהבתי זרים ואחריהם אלך. 
כו כבושת גנב כי יימצא, כן הובישו בית ישראל; המה מלכיהם שריהם, וכוהניהם ונביאיהם. 
כז אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילידתנו, כי-פנו אליי עורף, ולא פנים; ובעת רעתם יאמרו, קומה והושיענו. 
כח ואיה אלוהיך, אשר עשית לך--יקומו, אם-יושיעוך בעת רעתך:  כי מספר עריך, היו אלוהיך יהודה. 
כט למה תריבו, אליי; כולכם פשעתם בי, נאום-יהוה. 
ל לשוא הכיתי את-בניכם, מוסר לא לקחו; אכלה חרבכם נביאיכם, כאריה משחית. 
לא הדור, אתם ראו דבר-יהוה, המדבר הייתי לישראל, אם ארץ מאפליה; מדוע אמרו עמי, רדנו--לא-נבוא עוד, אליך. 
לב התשכח בתולה עדייה, כלה קישוריה; ועמי שכחוני, ימים אין מספר. 
לג מה-תיטיבי דרכך, לבקש אהבה; לכן גם את-הרעות, לימדת את-דרכייך. 
לד גם בכנפייך נמצאו, דם נפשות אביונים נקיים; לא-במחתרת מצאתים, כי על-כל-אלה. 
לה ותאמרי כי ניקיתי, אך שב אפו ממני; הנני נשפט אותך, על-אומרך לא חטאתי. 
לו מה-תזלי מאוד, לשנות את-דרכך; גם ממצריים תבושי, כאשר-בושת מאשור. 
לז גם מאת זה תצאי, וידייך על-ראשך:  כי-מאס יהוה במבטחייך, ולא תצליחי להם.
פרק ג
א לאמור הן ישלח איש את-אשתו והלכה מאיתו והייתה לאיש-אחר, הישוב אליה עוד--הלוא חנוף תחנף, הארץ ההיא; ואת, זנית ריעים רבים--ושוב אליי, נאום-יהוה. 
ב שאי-עינייך על-שפיים וראי, איפה לא שוכבת--על-דרכים ישבת להם, כערבי במדבר; ותחניפי ארץ, בזנותייך וברעתך. 
ג ויימנעו רביבים, ומלקוש לא היה; ומצח אישה זונה היה לך, מיאנת היכלם. 
ד הלוא מעתה, קראת לי אבי; אלוף נעוריי, אתה. 
ה הינטור לעולם, אם-ישמור לנצח; הנה דיברת ותעשי הרעות, ותוכל. 
ו ויאמר יהוה אליי, בימי יאשייהו המלך, הראית, אשר עשתה משובה ישראל; הולכה היא על-כל-הר גבוה, ואל-תחת כל-עץ רענן--ותזני-שם. 
ז ואומר, אחרי עשותה את-כל-אלה אליי תשוב--ולא-שבה; ותרא בגודה אחותה, יהודה. 
ח וארא, כי על-כל-אודות אשר נאפה משובה ישראל, שילחתיה, ואתן את-ספר כריתותיה אליה; ולא יראה בוגדה יהודה, אחותה--ותלך, ותיזן גם-היא. 
ט והיה מקול זנותה, ותחנף את-הארץ; ותנאף את-האבן, ואת-העץ. 
י וגם-בכל-זאת, לא-שבה אליי בגודה אחותה יהודה--בכל-ליבה:  כי אם-בשקר, נאום-יהוה. 
יא ויאמר יהוה אליי, צידקה נפשה משובה ישראל, מבוגדה, יהודה. 
יב הלוך וקראת את-הדברים האלה צפונה, ואמרת שובה משובה ישראל נאום-יהוה--לא-אפיל פניי, בכם:  כי-חסיד אני נאום-יהוה, לא אטור לעולם. 
יג אך דעי עוונך, כי ביהוה אלוהייך פשעת; ותפזרי את-דרכייך לזרים, תחת כל-עץ רענן, ובקולי לא-שמעתם, נאום-יהוה. 
יד שובו בנים שובבים נאום-יהוה, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם, ציון. 
טו ונתתי לכם רועים, כליבי; ורעו אתכם, דעה והשכל. 
טז והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה, נאום-יהוה--לא-יאמרו עוד ארון ברית-יהוה, ולא יעלה על-לב; ולא יזכרו-בו ולא יפקודו, ולא ייעשה עוד. 
יז בעת ההיא, יקראו לירושלים כיסא יהוה, ונקוו אליה כל-הגויים לשם יהוה, לירושלים; ולא-ילכו עוד--אחרי, שרירות ליבם הרע. 
יח בימים ההמה, ילכו בית-יהודה על-בית ישראל; ויבואו יחדיו, מארץ צפון, על-הארץ, אשר הנחלתי את-אבותיכם. 
יט ואנוכי אמרתי, איך אשיתך בבנים, ואתן-לך ארץ חמדה, נחלת צבי צבאות גויים; ואומר, אבי תקראי-לי, ומאחריי, לא תשובי. 
כ אכן בגדה אישה, מריעה; כן בגדתם בי בית ישראל, נאום-יהוה. 
כא קול על-שפיים נשמע, בכי תחנוני בני ישראל:  כי העוו את-דרכם, שכחו את-יהוה אלוהיהם. 
כב שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם; הננו אתאנו לך, כי אתה יהוה אלוהינו. 
כג אכן לשקר מגבעות, המון הרים; אכן ביהוה אלוהינו, תשועת ישראל. 
כד והבושת, אכלה את-יגיע אבותינו--מנעורינו:  את-צאנם, ואת-בקרם, את-בניהם, ואת-בנותיהם. 
כה נשכבה בבושתנו, ותכסנו כלימתנו--כי ליהוה אלוהינו חטאנו אנחנו ואבותינו, מנעורינו ועד-היום הזה; ולא שמענו, בקול יהוה אלוהינו. 
פרק ד
א אם-תשוב ישראל נאום-יהוה אליי, תשוב; ואם-תסיר שיקוציך מפניי, ולא תנוד. 
ב ונשבעת, חי-יהוה, באמת, במשפט ובצדקה; והתברכו בו גויים, ובו יתהללו. 
ג כי-כה אמר יהוה, לאיש יהודה ולירושלים, נירו לכם, ניר; ואל-תזרעו, אל-קוצים. 
ד הימולו ליהוה, והסירו עורלות לבבכם, איש יהודה, ויושבי ירושלים:  פן-תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה--מפני, רוע מעלליכם. 
ה הגידו ביהודה, ובירושלים השמיעו, ואמרו, תקעו שופר בארץ; קראו מלאו ואמרו, היאספו ונבואה אל-ערי המבצר. 
ו שאו-נס ציונה, העיזו אל-תעמודו:  כי רעה, אנוכי מביא מצפון--ושבר גדול. 
ז עלה אריה, מסובכו, ומשחית גויים, נסע יצא ממקומו--לשום ארצך לשמה, ערייך תיצינה מאין יושב. 
ח על-זאת חגרו שקים, ספדו והילילו:  כי לא-שב חרון אף-יהוה, ממנו. 
ט והיה ביום-ההוא נאום-יהוה, יאבד לב-המלך ולב השרים; ונשמו, הכוהנים, והנביאים, יתמהו. 
י ואומר אהה אדוניי יהוה, אכן השא השאת לעם הזה ולירושלים לאמור, שלום, יהיה לכם; ונגעה חרב, עד-הנפש. 
יא בעת ההיא, ייאמר לעם-הזה ולירושלים, רוח צח שפיים במדבר, דרך בת-עמי--לא לזרות, ולא להבר. 
יב רוח מלא מאלה, יבוא לי; עתה, גם-אני אדבר משפטים אותם. 
יג הנה כעננים יעלה, וכסופה מרכבותיו--קלו מנשרים, סוסיו; אוי לנו, כי שודדנו. 
יד כבסי מרעה ליבך ירושלים, למען תיוושעי:  עד-מתיי תלין בקרבך, מחשבות אונך. 
טו כי קול מגיד, מדן; ומשמיע אוון, מהר אפריים. 
טז הזכירו לגויים, הנה השמיעו על-ירושלים, נוצרים באים, מארץ המרחק; וייתנו על-ערי יהודה, קולם. 
יז כשומרי שדיי, היו עליה מסביב:  כי-אותי מרתה, נאום-יהוה. 
יח דרכך, ומעללייך, עשה אלה, לך; זאת רעתך כי מר, כי נגע עד-ליבך. 
יט מעיי מעיי אוחילה קירות ליבי, הומה-לי ליבי--לא אחריש:  כי קול שופר שמעת נפשי, תרועת מלחמה. 
כ שבר על-שבר נקרא, כי שודדה כל-הארץ; פתאום שודדו אוהליי, רגע יריעותיי. 
כא עד-מתיי, אראה-נס--אשמעה, קול שופר. 
כב כי אוויל עמי, אותי לא ידעו--בנים סכלים המה, ולא נבונים המה; חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו. 
כג ראיתי, את-הארץ, והנה-תוהו, ובוהו; ואל-השמיים, ואין אורם. 
כד ראיתי, ההרים, והנה, רועשים; וכל-הגבעות, התקלקלו. 
כה ראיתי, והנה אין האדם; וכל-עוף השמיים, נדדו. 
כו ראיתי, והנה הכרמל המדבר; וכל-עריו, ניתצו מפני יהוה--מפני, חרון אפו. 
כז כי-כה אמר יהוה, שממה תהיה כל-הארץ; וכלה, לא אעשה. 
כח על-זאת תאבל הארץ, וקדרו השמיים ממעל--על כי-דיברתי זמותי, ולא ניחמתי ולא-אשוב ממנה. 
כט מקול פרש ורומה קשת, בורחת כל-העיר--באו בעבים, ובכפים עלו:  כל-העיר עזובה, ואין-יושב בהן איש. 
ל ואת שדוד מה-תעשי, כי-תלבשי שני כי-תעדי עדי-זהב כי-תקרעי בפוך עינייך--לשוא, תתייפי:  מאסו-בך עוגבים, נפשך יבקשו. 
לא כי קול כחולה שמעתי, צרה כמבכירה--קול בת-ציון תתייפח, תפרש כפיה:  אוי-נא לי, כי-עייפה נפשי להורגים. 
פרק ה
א שוטטו בחוצות ירושלים, וראו-נא ודעו ובקשו ברחובותיה, אם-תמצאו איש, אם-יש עושה משפט מבקש אמונה--ואסלח, לה. 
ב ואם חי-יהוה, יאמרו; לכן לשקר, יישבעו. 
ג יהוה, עיניך הלוא לאמונה--הכית אותם ולא-חלו, כיליתם מיאנו קחת מוסר; חיזקו פניהם מסלע, מיאנו לשוב. 
ד ואני אמרתי, אך-דלים הם; נואלו--כי לא ידעו דרך יהוה, משפט אלוהיהם. 
ה אלכה-לי אל-הגדולים, ואדברה אותם--כי המה ידעו דרך יהוה, משפט אלוהיהם; אך המה יחדיו שברו עול, ניתקו מוסרות. 
ו על-כן הכם אריה מיער, זאב ערבות ישודדם--נמר שוקד על-עריהם, כל-היוצא מהנה ייטרף:  כי רבו פשעיהם, עצמו משובותיהם. 
ז אי לזאת, אסלח-לך--בנייך עזבוני, ויישבעו בלא אלוהים; ואשביע אותם וינאפו, ובית זונה יתגודדו. 
ח סוסים מיוזנים, משכים היו; איש אל-אשת ריעהו, יצהלו. 
ט העל-אלה לא-אפקוד, נאום-יהוה; ואם בגוי אשר-כזה, לא תתנקם נפשי. 
י עלו בשרותיה ושחתו, וכלה אל-תעשו; הסירו, נטישותיה, כי לא ליהוה, המה. 
יא כי בגוד בגדו בי, בית ישראל ובית יהודה--נאום-יהוה. 
יב כיחשו, ביהוה, ויאמרו, לא-הוא; ולא-תבוא עלינו רעה, וחרב ורעב לא נראה. 
יג והנביאים יהיו לרוח, והדיבר אין בהם; כה ייעשה, להם. 
יד לכן, כה-אמר יהוה אלוהי צבאות, יען דברכם, את-הדבר הזה:  הנני נותן דבריי בפיך לאש, והעם הזה עצים--ואכלתם. 
טו הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל, נאום-יהוה:  גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא--גוי לא-תדע לשונו, ולא תשמע מה-ידבר. 
טז אשפתו, כקבר פתוח; כולם, גיבורים. 
יז ואכל קצירך ולחמך, יאכלו בניך ובנותיך--יאכל צאנך ובקרך, יאכל גפנך ותאנתך; ירושש ערי מבצריך, אשר אתה בוטח בהנה--בחרב. 
יח וגם בימים ההמה, נאום-יהוה, לא-אעשה איתכם, כלה. 
יט והיה, כי תאמרו, תחת מה עשה יהוה אלוהינו לנו, את-כל-אלה; ואמרת אליהם, כאשר עזבתם אותי ותעבדו אלוהי נכר בארצכם--כן תעבדו זרים, בארץ לא לכם. 
כ הגידו זאת, בבית יעקוב; והשמיעוה ביהודה, לאמור. 
כא שמעו-נא זאת, עם סכל ואין לב:  עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. 
כב האותי לא-תיראו נאום-יהוה, אם מפניי לא תחילו, אשר-שמתי חול גבול לים, חוק-עולם ולא יעברנהו; ויתגעשו ולא יוכלו, והמו גליו ולא יעברונהו. 
כג ולעם הזה היה, לב סורר ומורה:  סרו, וילכו. 
כד ולא-אמרו בלבבם, נירא נא את-יהוה אלוהינו, הנותן גשם יורה ומלקוש, בעיתו; שבועות חוקות קציר, ישמור-לנו. 
כה עוונותיכם, הטו-אלה; וחטאותיכם, מנעו הטוב מכם. 
כו כי-נמצאו בעמי, רשעים:  ישור כשך יקושים, הציבו משחית אנשים ילכודו. 
כז ככלוב מלא עוף, כן בתיהם מלאים מרמה; על-כן גדלו, ויעשירו. 
כח שמנו עשתו, גם עברו דברי-רע--דין לא-דנו, דין יתום ויצליחו; ומשפט אביונים, לא שפטו. 
כט העל-אלה לא-אפקוד, נאום-יהוה; אם בגוי אשר-כזה, לא תתנקם נפשי. 
ל שמה, ושערורה, נהייתה, בארץ. 
לא הנביאים ניבאו בשקר, והכוהנים ירדו על-ידיהם, ועמי, אהבו כן; ומה-תעשו, לאחריתה.
פרק ו
א העיזו בני בנימין, מקרב ירושלים, ובתקוע תקעו שופר, ועל-בית הכרם שאו משאת:  כי רעה נשקפה מצפון, ושבר גדול. 
ב הנווה, והמעונגה, דמיתי, בת-ציון. 
ג אליה יבואו רועים, ועדריהם; תקעו עליה אוהלים סביב, רעו איש את-ידו. 
ד קדשו עליה מלחמה, קומו ונעלה בצוהריים; אוי לנו כי-פנה היום, כי יינטו צללי-ערב. 
ה קומו ונעלה בלילה, ונשחיתה ארמנותיה. 
ו כי כה אמר, יהוה צבאות, כרתו עצה, ושפכו על-ירושלים סוללה; היא העיר הופקד, כולה עושק בקרבה. 
ז כהקיר ביר מימיה, כן הקרה רעתה; חמס ושוד יישמע בה על-פניי, תמיד--חולי ומכה. 
ח היווסרי, ירושלים--פן-תיקע נפשי, ממך:  פן-אשימך שממה, ארץ לא נושבה. 
ט כה אמר יהוה צבאות, עולל יעוללו כגפן שארית ישראל; השב, ידך, כבוצר, על-סלסילות. 
י על-מי אדברה ואעידה, וישמעו--הנה ערלה אוזנם, ולא יוכלו להקשיב; הנה דבר-יהוה, היה להם לחרפה--לא יחפצו-בו. 
יא ואת חמת יהוה מלאתי, נלאיתי הכיל--שפוך על-עולל בחוץ, ועל סוד בחורים יחדיו:  כי-גם-איש עם-אישה יילכדו, זקן עם-מלא ימים. 
יב ונסבו בתיהם לאחרים, שדות ונשים יחדיו:  כי-אטה את-ידי על-יושבי הארץ, נאום-יהוה. 
יג כי מקטנם ועד-גדולם, כולו בוצע בצע; ומנביא, ועד-כוהן--כולו, עושה שקר. 
יד וירפאו את-שבר עמי, על-נקלה--לאמור, שלום שלום; ואין, שלום. 
טו הובישו, כי תועבה עשו; גם-בוש לא-יבושו, גם-הכלים לא ידעו--לכן ייפלו בנופלים בעת-פקדתים ייכשלו, אמר יהוה. 
טז כה אמר יהוה עמדו על-דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם, אי-זה דרך הטוב ולכו-בה, ומצאו מרגוע, לנפשכם; ויאמרו, לא נלך. 
יז והקימותי עליכם צופים, הקשיבו לקול שופר; ויאמרו, לא נקשיב. 
יח לכן, שמעו הגויים; ודעי עדה, את-אשר-בם. 
יט שמעי הארץ--הנה אנוכי מביא רעה אל-העם הזה, פרי מחשבותם:  כי על-דבריי לא הקשיבו, ותורתי וימאסו-בה. 
כ למה-זה לי לבונה משבא תבוא, וקנה הטוב מארץ מרחק; עולותיכם לא לרצון, וזבחיכם לא-ערבו לי. 
כא לכן, כה אמר יהוה, הנני נותן אל-העם הזה, מכשולים; וכשלו בם אבות ובנים יחדיו, שכן וריעו--ואבדו. 
כב כה אמר יהוה, הנה עם בא מארץ צפון; וגוי גדול, ייעור מירכתי-ארץ. 
כג קשת וכידון יחזיקו, אכזרי הוא ולא ירחמו, קולם כים יהמה, ועל-סוסים ירכבו; ערוך, כאיש למלחמה, עלייך, בת-ציון. 
כד שמענו את-שומעו, רפו ידינו; צרה, החזיקתנו--חיל, כיולדה. 
כה אל-תצאו השדה, ובדרך אל-תלכו:  כי חרב לאויב, מגור מסביב. 
כו בת-עמי חגרי-שק, והתפלשי באפר--אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים:  כי פתאום, יבוא השודד עלינו. 
כז בחון נתתיך בעמי, מבצר; ותדע, ובחנת את-דרכם. 
כח כולם סרי סוררים, הולכי רכיל נחושת וברזל; כולם משחיתים, המה. 
כט נחר מפוח, מאש תם עופרת--לשוא צרף צרוף, ורעים לא ניתקו. 
ל כסף נמאס, קראו להם:  כי-מאס יהוה, בהם. 
פרק ז
א הדבר אשר היה אל-ירמיהו, מאת יהוה לאמור. 
ב עמוד, בשער בית יהוה, וקראת שם, את-הדבר הזה; ואמרת שמעו דבר-יהוה, כל-יהודה הבאים בשערים האלה, להשתחוות, ליהוה. 
ג כה-אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, היטיבו דרכיכם, ומעלליכם; ואשכנה אתכם, במקום הזה. 
ד אל-תבטחו לכם, אל-דברי השקר לאמור:  היכל יהוה היכל יהוה, היכל יהוה המה. 
ה כי אם-היטב תיטיבו, את-דרכיכם ואת-מעלליכם:  אם-עשה תעשו משפט, בין איש ובין ריעהו. 
ו גר יתום ואלמנה, לא תעשוקו, ודם נקי, אל-תשפכו במקום הזה; ואחרי אלוהים אחרים לא תלכו, לרע לכם. 
ז ושיכנתי אתכם, במקום הזה--בארץ, אשר נתתי לאבותיכם:  למן-עולם, ועד-עולם. 
ח הנה אתם בוטחים לכם, על-דברי השקר--לבלתי, הועיל. 
ט הגנוב רצוח ונאוף, והישבע לשקר וקטר לבעל; והלוך, אחרי אלוהים אחרים--אשר לא-ידעתם. 
י ובאתם ועמדתם לפניי, בבית הזה אשר נקרא-שמי עליו, ואמרתם, ניצלנו--למען עשות, את כל-התועבות האלה. 
יא המערת פריצים, היה הבית הזה אשר-נקרא-שמי עליו--בעיניכם; גם אנוכי הנה ראיתי, נאום-יהוה. 
יב כי לכו-נא, אל-מקומי אשר בשילה, אשר שכנתי שמי שם, בראשונה; וראו, את אשר-עשיתי לו, מפני, רעת עמי ישראל. 
יג ועתה, יען עשותכם את-כל-המעשים האלה--נאום-יהוה; ואדבר אליכם השכם ודבר, ולא שמעתם, ואקרא אתכם, ולא עניתם. 
יד ועשיתי לבית אשר נקרא-שמי עליו, אשר אתם בוטחים בו, ולמקום, אשר-נתתי לכם ולאבותיכם--כאשר עשיתי, לשילה. 
טו והשלכתי אתכם, מעל פניי, כאשר השלכתי את-כל-אחיכם, את כל-זרע אפריים. 
טז ואתה אל-תתפלל בעד-העם הזה, ואל-תישא בעדם רינה ותפילה--ואל-תפגע-בי:  כי-אינני שומע, אותך. 
יז האינך רואה, מה המה עושים בערי יהודה, ובחוצות, ירושלים. 
יח הבנים מלקטים עצים, והאבות מבערים את-האש, והנשים, לשות בצק:  לעשות כוונים למלכת השמיים, והסך נסכים לאלוהים אחרים--למען, הכעיסני. 
יט האותי הם מכעיסים, נאום-יהוה; הלוא אותם, למען בושת פניהם. 
כ לכן כה-אמר אדוניי יהוה, הנה אפי וחמתי ניתכת אל-המקום הזה, על-האדם ועל-הבהמה, ועל-עץ השדה ועל-פרי האדמה; ובערה, ולא תכבה. 
כא כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל:  עולותיכם ספו על-זבחיכם, ואכלו בשר. 
כב כי לא-דיברתי את-אבותיכם, ולא ציוויתים, ביום הוציאי אותם, מארץ מצריים--על-דברי עולה, וזבח. 
כג כי אם-את-הדבר הזה ציוויתי אותם לאמור, שמעו בקולי--והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו-לי לעם; והלכתם, בכל-הדרך אשר אצווה אתכם, למען, ייטב לכם. 
כד ולא שמעו, ולא-הטו את-אוזנם, וילכו במועצות, בשרירות ליבם הרע; ויהיו לאחור, ולא לפנים. 
כה למן-היום, אשר יצאו אבותיכם מארץ מצריים, עד, היום הזה--ואשלח אליכם את-כל-עבדיי הנביאים, יום השכם ושלוח. 
כו ולא שמעו אליי, ולא הטו את-אוזנם; ויקשו, את-עורפם--הרעו, מאבותם. 
כז ודיברת אליהם את-כל-הדברים האלה, ולא ישמעו אליך; וקראת אליהם, ולא יענוך. 
כח ואמרת אליהם, זה הגוי אשר לא-שמעו בקול יהוה אלוהיו, ולא לקחו, מוסר; אבדה, האמונה, ונכרתה, מפיהם. 
כט גוזי נזרך והשליכי, ושאי על-שפיים קינה:  כי מאס יהוה, וייטוש את-דור עברתו. 
ל כי-עשו בני-יהודה הרע בעיניי, נאום-יהוה:  שמו שיקוציהם, בבית אשר-נקרא-שמי עליו--לטמאו. 
לא ובנו במות התופת, אשר בגיא בן-הינום, לשרוף את-בניהם ואת-בנותיהם, באש--אשר לא ציוויתי, ולא עלתה על-ליבי. 
לב לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה, ולא-ייאמר עוד התופת וגיא בן-הינום, כי אם-גיא ההריגה; וקברו בתופת, מאין מקום. 
לג והייתה נבלת העם הזה, למאכל, לעוף השמיים, ולבהמת הארץ; ואין, מחריד. 
לד והשבתי מערי יהודה, ומחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה:  כי לחורבה, תהיה הארץ.
פרק ח
א בעת ההיא נאום-יהוה יוציאו את-עצמות מלכי-יהודה ואת-עצמות-שריו ואת-עצמות הכוהנים ואת עצמות הנביאים, ואת עצמות יושבי-ירושלים--מקבריהם. 
ב ושטחום לשמש ולירח ולכול צבא השמיים, אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם, ואשר דרשום, ואשר השתחוו להם:  לא ייאספו ולא ייקברו, לדומן על-פני האדמה יהיו. 
ג ונבחר מוות, מחיים, לכול השארית הנשארים, מן-המשפחה הרעה הזאת--בכל-המקומות הנשארים אשר הדחתים שם, נאום יהוה צבאות. 
ד ואמרת אליהם, כה אמר יהוה, הייפלו, ולא יקומו; אם-ישוב, ולא ישוב. 
ה מדוע שובבה העם הזה, ירושלים--משובה ניצחת; החזיקו, בתרמית--מיאנו, לשוב. 
ו הקשבתי ואשמע, לא-כן ידברו--אין איש ניחם על-רעתו, לאמור מה עשיתי; כולו, שב במרוצתם, כסוס שוטף, במלחמה. 
ז גם-חסידה בשמיים, ידעה מועדיה, ותור וסיס ועגור, שמרו את-עת בואנה; ועמי--לא ידעו, את משפט יהוה. 
ח איכה תאמרו חכמים אנחנו, ותורת יהוה איתנו; אכן הנה לשקר עשה, עט שקר סופרים. 
ט הובישו חכמים, חתו ויילכדו; הנה בדבר-יהוה מאסו, וחכמת מה להם. 
י לכן אתן את-נשיהם לאחרים, שדותיהם ליורשים--כי מקטון ועד-גדול, כולו בוצע בצע:  מנביא, ועד-כוהן--כולו, עושה שקר. 
יא וירפו את-שבר בת-עמי, על-נקלה--לאמור, שלום שלום; ואין, שלום. 
יב הובישו, כי תועבה עשו; גם-בוש לא-יבושו, והיכלם לא ידעו--לכן ייפלו בנופלים בעת פקודתם ייכשלו, אמר יהוה. 
יג אסוף אסיפם, נאום-יהוה; אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, והעלה נבל--ואתן להם, יעברום. 
יד על-מה, אנחנו יושבים--היאספו ונבוא אל-ערי המבצר, ונידמה-שם:  כי יהוה אלוהינו הדימנו וישקנו מי-ראש, כי חטאנו ליהוה. 
טו קווה לשלום, ואין טוב; לעת מרפא, והנה בעתה. 
טז מדן נשמע, נחרת סוסיו--מקול מצהלות אביריו, רעשה כל-הארץ; ויבואו, ויאכלו ארץ ומלואה--עיר, ויושבי בה. 
יז כי הנני משלח בכם, נחשים צפעונים, אשר אין-להם, לחש; ונישכו אתכם, נאום-יהוה. 
יח מבליגיתי, עלי יגון; עליי, ליבי דווי. 
יט הנה-קול שוועת בת-עמי, מארץ מרחקים, היהוה אין בציון, אם-מלכה אין בה; מדוע, הכעיסוני בפסיליהם--בהבלי נכר. 
כ עבר קציר, כלה קיץ; ואנחנו, לא נושענו. 
כא על-שבר בת-עמי, הושברתי; קדרתי, שמה החזיקתני. 
כב הצורי אין בגלעד, אם-רופא אין שם:  כי, מדוע לא עלתה, ארוכת, בת-עמי. 
כג מי-ייתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה; ואבכה יומם ולילה, את חללי בת-עמי. 
פרק ט
א מי-ייתנני במדבר, מלון אורחים, ואעזבה את-עמי, ואלכה מאיתם:  כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים. 
ב וידרכו את-לשונם קשתם שקר, ולא לאמונה גברו בארץ:  כי מרעה אל-רעה יצאו ואותי לא-ידעו, נאום-יהוה. 
ג איש מריעהו הישמרו, ועל-כל-אח אל-תבטחו:  כי כל-אח עקוב יעקוב, וכל-ריע רכיל יהלוך. 
ד ואיש בריעהו יהתלו, ואמת לא ידברו; לימדו לשונם דבר-שקר, העווה נלאו. 
ה שבתך, בתוך מרמה; במרמה מיאנו דעת-אותי, נאום-יהוה. 
ו לכן, כה אמר יהוה צבאות, הנני צורפם, ובחנתים:  כי-איך אעשה, מפני בת-עמי. 
ז חץ שחוט לשונם, מרמה דיבר; בפיו, שלום את-ריעהו ידבר, ובקרבו, ישים אורבו. 
ח העל-אלה לא-אפקוד-בם, נאום-יהוה; אם בגוי אשר-כזה, לא תתנקם נפשי. 
ט על-ההרים אשא בכי ונהי, ועל-נאות מדבר קינה--כי ניצתו מבלי-איש עובר, ולא שמעו קול מקנה; מעוף השמיים ועד-בהמה, נדדו הלכו. 
י ונתתי את-ירושלים לגלים, מעון תנים; ואת-ערי יהודה אתן שממה, מבלי יושב. 
יא מי-האיש החכם ויבן את-זאת, ואשר דיבר פי-יהוה אליו ויגידה; על-מה אבדה הארץ, ניצתה כמדבר מבלי עובר. 
יב ויאמר יהוה--על-עוזבם את-תורתי, אשר נתתי לפניהם; ולא-שמעו בקולי, ולא-הלכו בה. 
יג וילכו, אחרי שרירות ליבם--ואחרי, הבעלים, אשר לימדום, אבותם. 
יד לכן, כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני מאכילם את-העם הזה, לענה; והשקיתים, מי-ראש. 
טו והפיצותים, בגויים, אשר לא ידעו, המה ואבותם; ושילחתי אחריהם את-החרב, עד כלותי אותם. 
טז כה אמר יהוה צבאות, התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה; ואל-החכמות שלחו, ותבואנה. 
יז ותמהרנה, ותישאנה עלינו נהי; ותרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו ייזלו-מים. 
יח כי קול נהי נשמע מציון, איך שודדנו; בושנו מאוד כי-עזבנו ארץ, כי השליכו משכנותינו. 
יט כי-שמענה נשים דבר-יהוה, ותיקח אוזנכם דבר-פיו; ולמדנה בנותיכם נהי, ואישה רעותה קינה. 
כ כי-עלה מוות בחלונינו, בא בארמנותינו--להכרית עולל מחוץ, בחורים מרחובות. 
כא דבר, כה נאום-יהוה, ונפלה נבלת האדם, כדומן על-פני השדה; וכעמיר מאחרי הקוצר, ואין מאסף. 
כב כה אמר יהוה, אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל-יתהלל עשיר, בעושרו. 
כג כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי--כי אני יהוה, עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי-באלה חפצתי, נאום-יהוה. 
כד הנה ימים באים, נאום-יהוה, ופקדתי, על-כל-מול בעורלה. 
כה על-מצריים ועל-יהודה, ועל-אדום ועל-בני עמון ועל-מואב, ועל כל-קצוצי פיאה, היושבים במדבר--כי כל-הגויים ערלים, וכל-בית ישראל ערלי-לב. 
פרק י
א שמעו את-הדבר, אשר דיבר יהוה עליכם--בית ישראל. 
ב כה אמר יהוה, אל-דרך הגויים אל-תלמדו, ומאותות השמיים, אל-תיחתו:  כי-ייחתו הגויים, מהמה. 
ג כי-חוקות העמים, הבל הוא:  כי-עץ מיער כרתו, מעשה ידי-חרש במעצד. 
ד בכסף ובזהב, ייפהו; במסמרות ובמקבות יחזקום, ולא יפיק. 
ה כתומר מקשה המה ולא ידברו, נשוא יינשאו כי לא יצעדו; אל-תיראו מהם כי-לא ירעו, וגם-היטב אין אותם. 
ו מאין כמוך, יהוה:  גדול אתה וגדול שמך, בגבורה. 
ז מי לא ייראך מלך הגויים, כי לך יאתה:  כי בכל-חכמי הגויים ובכל-מלכותם, מאין כמוך. 
ח ובאחת, יבערו ויכסלו; מוסר הבלים, עץ הוא. 
ט כסף מרוקע מתרשיש יובא, וזהב מאופז--מעשה חרש, וידי צורף; תכלת וארגמן לבושם, מעשה חכמים כולם. 
י ויהוה אלוהים אמת, הוא-אלוהים חיים ומלך עולם; מקצפו תרעש הארץ, ולא-יכילו גויים זעמו. 
יא כדנה, תאמרון להום, אלהיא, די-שמיא וארקא לא עבדו; יאבדו מארעא ומן-תחות שמיא, אלה. 
יב עושה ארץ בכוחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו, נטה שמיים. 
יג לקול תיתו המון מים, בשמיים, ויעלה נשיאים, מקצה הארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאוצרותיו. 
יד נבער כל-אדם מדעת, הוביש כל-צורף מפסל:  כי שקר נסכו, ולא-רוח בם. 
טו הבל המה, מעשה תעתועים; בעת פקודתם, יאבדו. 
טז לא-כאלה חלק יעקוב, כי-יוצר הכול הוא, וישראל, שבט נחלתו:  יהוה צבאות, שמו. 
יז אספי מארץ, כנעתך--יושבת, במצור. 
יח כי-כה אמר יהוה, הנני קולע את-יושבי הארץ בפעם הזאת; והצרותי להם, למען ימצאו. 
יט אוי לי על-שברי, נחלה מכתי; ואני אמרתי, אך זה חולי ואשאנו. 
כ אוהלי שודד, וכל-מיתריי ניתקו; בניי יצאוני, ואינם--אין-נוטה עוד אוהלי, ומקים יריעותיי. 
כא כי נבערו הרועים, ואת-יהוה לא דרשו; על-כן לא השכילו, וכל-מרעיתם נפוצה. 
כב קול שמועה הנה באה, ורעש גדול מארץ צפון:  לשום את-ערי יהודה, שממה--מעון תנים. 
כג ידעתי יהוה, כי לא לאדם דרכו; לא-לאיש הולך, והכין את-צעדו. 
כד יסרני יהוה, אך-במשפט:  אל-באפך, פן-תמעיטני. 
כה שפוך חמתך, על-הגויים אשר לא-ידעוך, ועל משפחות, אשר בשמך לא קראו:  כי-אכלו את-יעקוב, ואכלוהו ויכלוהו, ואת-נווהו, השמו. 
פרק יא
א הדבר אשר היה אל-ירמיהו, מאת יהוה לאמור. 
ב שמעו, את-דברי הברית הזאת; ודיברתם אל-איש יהודה, ועל-יושבי ירושלים. 
ג ואמרת אליהם, כה-אמר יהוה אלוהי ישראל:  ארור האיש--אשר לא ישמע, את-דברי הברית הזאת. 
ד אשר ציוויתי את-אבותיכם ביום הוציאי-אותם מארץ-מצריים מכור הברזל לאמור, שמעו בקולי ועשיתם אותם, ככול אשר-אצווה, אתכם; והייתם לי, לעם, ואנוכי, אהיה לכם לאלוהים. 
ה למען הקים את-השבועה אשר-נשבעתי לאבותיכם, לתת להם ארץ זבת חלב ודבש--כיום הזה; ואען ואומר, אמן יהוה. 
ו ויאמר יהוה, אליי, קרא את-כל-הדברים האלה בערי יהודה, ובחוצות ירושלים לאמור:  שמעו, את-דברי הברית הזאת, ועשיתם, אותם. 
ז כי העד העידותי באבותיכם, ביום העלותי אותם מארץ מצריים ועד-היום הזה, השכם והעד, לאמור:  שמעו, בקולי. 
ח ולא שמעו, ולא-הטו את-אוזנם, וילכו, איש בשרירות ליבם הרע; ואביא עליהם את-כל-דברי הברית-הזאת, אשר-ציוויתי לעשות--ולא עשו. 
ט ויאמר יהוה, אליי:  נמצא-קשר באיש יהודה, וביושבי ירושלים. 
י שבו על-עוונות אבותם הראשונים, אשר מיאנו לשמוע את-דבריי, והמה הלכו אחרי אלוהים אחרים, לעובדם; הפרו בית-ישראל, ובית יהודה, את-בריתי, אשר כרתי את-אבותם. 
יא לכן, כה אמר יהוה, הנני מביא אליהם רעה, אשר לא-יוכלו לצאת ממנה; וזעקו אליי, ולא אשמע אליהם. 
יב והלכו ערי יהודה, ויושבי ירושלים, וזעקו אל-האלוהים, אשר הם מקטרים להם; והושע לא-יושיעו להם, בעת רעתם. 
יג כי מספר עריך, היו אלוהיך יהודה; ומספר חוצות ירושלים, שמתם מזבחות לבושת--מזבחות, לקטר לבעל. 
יד ואתה, אל-תתפלל בעד-העם הזה, ואל-תישא בעדם, רינה ותפילה:  כי אינני שומע, בעת קוראם אליי--בעד רעתם. 
טו מה לידידי בביתי, עשותה המזימתה הרבים, ובשר-קודש, יעברו מעלייך:  כי רעתכי, אז תעלוזי. 
טז זית רענן יפה פרי-תואר, קרא יהוה שמך--לקול המולה גדולה, הצית אש עליה, ורעו, דלייותיו. 
יז ויהוה צבאות הנוטע אותך, דיבר עלייך רעה:  בגלל רעת בית-ישראל ובית יהודה, אשר עשו להם להכעיסני--לקטר לבעל. 
יח ויהוה הודיעני, ואדעה; אז, הראיתני מעלליהם. 
יט ואני, ככבש אלוף יובל לטבוח; ולא-ידעתי כי-עליי חשבו מחשבות, נשחיתה עץ בלחמו ונכרתנו מארץ חיים--ושמו, לא-ייזכר עוד. 
כ ויהוה צבאות שופט צדק, בוחן כליות ולב; אראה נקמתך מהם, כי אליך גיליתי את-ריבי. 
כא לכן, כה-אמר יהוה על-אנשי ענתות, המבקשים את-נפשך, לאמור:  לא תינבא בשם יהוה, ולא תמות בידנו. 
כב לכן, כה אמר יהוה צבאות, הנני פוקד, עליהם:  הבחורים, ימותו בחרב, בניהם ובנותיהם, ימותו ברעב. 
כג ושארית, לא תהיה להם:  כי-אביא רעה אל-אנשי ענתות, שנת פקודתם. 
פרק יב
א צדיק אתה יהוה, כי אריב אליך; אך משפטים, אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל-בוגדי בגד. 
ב נטעתם, גם-שורשו--ילכו, גם-עשו פרי; קרוב אתה בפיהם, ורחוק מכליותיהם. 
ג ואתה יהוה, ידעתני--תראני, ובחנת ליבי איתך; התיקם כצאן לטבחה, והקדישם ליום הריגה. 
ד עד-מתיי תאבל הארץ, ועשב כל-השדה ייבש; מרעת יושבי-בה, ספתה בהמות ועוף--כי אמרו, לא יראה את-אחריתנו. 
ה כי את-רגלים רצת וילאוך, ואיך תתחרה את-הסוסים; ובארץ שלום אתה בוטח, ואיך תעשה בגאון הירדן. 
ו כי גם-אחיך ובית-אביך, גם-המה בגדו בך--גם-המה קראו אחריך, מלא; אל-תאמן בם, כי-ידברו אליך טובות. 
ז עזבתי, את-ביתי--נטשתי, את-נחלתי; נתתי את-ידידות נפשי, בכף אויביה. 
ח הייתה-לי נחלתי, כאריה ביער; נתנה עליי בקולה, על-כן שנאתיה. 
ט העיט צבוע נחלתי לי, העיט סביב עליה; לכו, אספו כל-חית השדה--היתיו לאוכלה. 
י רועים רבים שיחתו כרמי, בוססו את-חלקתי; נתנו את-חלקת חמדתי, למדבר שממה. 
יא שמה, לשממה--אבלה עליי, שממה; נשמה, כל-הארץ, כי אין איש, שם על-לב. 
יב על-כל-שפיים במדבר, באו שודדים, כי חרב ליהוה אוכלה, מקצה-ארץ ועד-קצה הארץ:  אין שלום, לכל-בשר. 
יג זרעו חיטים וקוצים קצרו, נחלו לא יועילו; ובושו, מתבואותיכם, מחרון, אף-יהוה. 
יד כה אמר יהוה, על-כל-שכניי הרעים, הנוגעים בנחלה, אשר-הנחלתי את-עמי את-ישראל:  הנני נותשם מעל אדמתם, ואת-בית יהודה אתוש מתוכם. 
טו והיה, אחרי נותשי אותם, אשוב, וריחמתים; והשיבותים איש לנחלתו, ואיש לארצו. 
טז והיה אם-למוד ילמדו את-דרכי עמי להישבע בשמי, חי-יהוה, כאשר לימדו את-עמי, להישבע בבעל--ונבנו, בתוך עמי. 
יז ואם, לא ישמעו:  ונתשתי את-הגוי ההוא, נתוש ואבד--נאום-יהוה. 
פרק יג
א כה-אמר יהוה אליי, הלוך וקנית לך איזור פשתים, ושמתו, על-מותניך; ובמים, לא תביאהו. 
ב ואקנה את-האיזור, כדבר יהוה; ואשים, על-מותניי. 
ג ויהי דבר-יהוה אליי, שנית לאמור. 
ד קח את-האיזור אשר קנית, אשר על-מותניך; וקום לך פרתה, וטומנהו שם בנקיק הסלע. 
ה ואלך, ואטמנהו בפרת, כאשר ציווה יהוה, אותי. 
ו ויהי, מקץ ימים רבים; ויאמר יהוה אליי, קום לך פרתה, וקח משם את-האיזור, אשר ציוויתיך לטומנו-שם. 
ז ואלך פרתה--ואחפור ואקח את-האיזור, מן-המקום אשר-טמנתיו שמה; והנה נשחת האיזור, לא יצלח לכול. 
ח ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ט כה, אמר יהוה:  ככה אשחית את-גאון יהודה, ואת-גאון ירושלים--הרב. 
י העם הזה הרע המאנים לשמוע את-דבריי, ההולכים בשרירות ליבם, וילכו אחרי אלוהים אחרים, לעובדם ולהשתחוות להם; ויהי כאיזור הזה, אשר לא-יצלח לכול. 
יא כי כאשר ידבק האיזור אל-מותני-איש, כן הדבקתי אליי את-כל-בית ישראל ואת-כל-בית יהודה נאום-יהוה, להיות לי לעם, ולשם ולתהילה ולתפארת; ולא, שמעו. 
יב ואמרת אליהם את-הדבר הזה,    כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, כל-נבל, יימלא יין; ואמרו אליך--הידוע לא נדע, כי כל-נבל יימלא יין. 
יג ואמרת אליהם כה-אמר יהוה, הנני ממלא את-כל-יושבי הארץ הזאת ואת-המלכים היושבים לדויד על-כיסאו ואת-הכוהנים ואת-הנביאים ואת כל-יושבי ירושלים--שיכרון. 
יד וניפצתים איש אל-אחיו והאבות והבנים, יחדיו--נאום-יהוה; לא-אחמול ולא-אחוס ולא ארחם, מהשחיתם. 
טו שמעו והאזינו, אל-תגבהו:  כי יהוה, דיבר. 
טז תנו ליהוה אלוהיכם כבוד בטרם יחשיך, ובטרם יתנגפו רגליכם על-הרי נשף; וקיוויתם לאור ושמה לצלמוות, ושית לערפל. 
יז ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה-נפשי מפני גווה; ודמוע תדמע ותרד עיני, דמעה, כי נשבה, עדר יהוה. 
יח אמור למלך ולגבירה, השפילו שבו:  כי ירד מראשותיכם, עטרת תפארתכם. 
יט ערי הנגב סוגרו, ואין פותח; הוגלת יהודה כולה, הוגלת שלומים. 
כ שאו עיניכם וראו, הבאים מצפון; איה, העדר נתן-לך--צאן, תפארתך. 
כא מה-תאמרי, כי-יפקוד עלייך, ואת לימדת אותם עלייך אלופים, לראש; הלוא חבלים יאחזוך, כמו אשת לידה. 
כב וכי תאמרי בלבבך, מדוע קראוני אלה; ברוב עוונך נגלו שולייך, נחמסו עקבייך. 
כג היהפוך כושי עורו, ונמר חברבורותיו; גם-אתם תוכלו להיטיב, לימודי הרע. 
כד ואפיצם, כקש-עובר, לרוח, מדבר. 
כה זה גורלך מנת-מידייך מאיתי, נאום-יהוה, אשר שכחת אותי, ותבטחי בשקר. 
כו וגם-אני חשפתי שולייך, על-פנייך; ונראה, קלונך. 
כז ניאופייך ומצהלותייך, זימת זנותך, על-גבעות בשדה, ראיתי שיקוצייך; אוי לך, ירושלים--לא תטהרי, אחרי מתיי עוד. 
פרק יד
א אשר היה דבר-יהוה אל-ירמיהו, על-דברי הבצרות. 
ב אבלה יהודה, ושעריה אומללו קדרו לארץ; וצווחת ירושלים, עלתה. 
ג ואדיריהם, שלחו צעיריהם למים; באו על-גבים לא-מצאו מים, שבו כליהם ריקם--בושו והוכלמו, וחפו ראשם. 
ד בעבור האדמה חתה, כי לא-היה גשם בארץ; בושו איכרים, חפו ראשם. 
ה כי גם-איילת בשדה, ילדה ועזוב:  כי לא-היה, דשא. 
ו ופראים עמדו על-שפיים, שאפו רוח כתנים; כלו עיניהם, כי-אין עשב. 
ז אם-עוונינו, ענו בנו--יהוה, עשה למען שמך:  כי-רבו משובותינו, לך חטאנו. 
ח מקוה, ישראל, מושיעו, בעת צרה--למה תהיה כגר בארץ, וכאורח נטה ללון. 
ט למה תהיה כאיש נדהם, כגיבור לא-יוכל להושיע; ואתה בקרבנו יהוה, ושמך עלינו נקרא--אל-תניחנו. 
י כה-אמר יהוה לעם הזה, כן אהבו לנוע--רגליהם, לא חשכו; ויהוה, לא רצם--עתה יזכור עוונם, ויפקוד חטאותם. 
יא ויאמר יהוה, אליי:  אל-תתפלל בעד-העם הזה, לטובה. 
יב כי יצומו, אינני שומע אל-רינתם, וכי יעלו עולה ומנחה, אינני רוצם:  כי, בחרב וברעב ובדבר, אנוכי, מכלה אותם. 
יג ואומר אהה אדוניי יהוה, הנה הנביאים אומרים להם לא-תראו חרב, ורעב, לא-יהיה לכם:  כי-שלום אמת אתן לכם, במקום הזה. 
יד ויאמר יהוה אליי, שקר הנביאים ניבאים בשמי--לא שלחתים ולא ציוויתים, ולא דיברתי אליהם; חזון שקר וקסם ואליל, ותרמית ליבם, המה, מתנבאים לכם. 
טו לכן כה-אמר יהוה, על-הנביאים הניבאים בשמי ואני לא-שלחתים, והמה אומרים, חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת:  בחרב וברעב ייתמו, הנביאים ההמה. 
טז והעם אשר-המה ניבאים להם יהיו מושלכים בחוצות ירושלים מפני הרעב והחרב, ואין מקבר להמה--המה נשיהם, ובניהם ובנותיהם; ושפכתי עליהם, את-רעתם. 
יז ואמרת אליהם את-הדבר הזה, תרדנה עיניי דמעה לילה ויומם ואל-תדמינה:  כי שבר גדול נשברה, בתולת בת-עמי--מכה, נחלה מאוד. 
יח אם-יצאתי השדה, והנה חללי-חרב, ואם באתי העיר, והנה תחלואי רעב:  כי-גם-נביא גם-כוהן סחרו אל-ארץ, ולא ידעו. 
יט המאוס מאסת את-יהודה, אם-בציון געלה נפשך--מדוע הכיתנו, ואין לנו מרפא; קווה לשלום ואין טוב, ולעת מרפא והנה בעתה. 
כ ידענו יהוה רשענו, עוון אבותינו:  כי חטאנו, לך. 
כא אל-תנאץ למען שמך, אל-תנבל כיסא כבודך; זכור, אל-תפר בריתך איתנו. 
כב היש בהבלי הגויים מגשימים, ואם-השמיים ייתנו רביבים; הלוא אתה-הוא יהוה אלוהינו, ונקווה-לך--כי-אתה עשית, את-כל-אלה. 
פרק טו
א ויאמר יהוה, אליי, אם-יעמוד משה ושמואל לפניי, אין נפשי אל-העם הזה; שלח מעל-פניי, וייצאו. 
ב והיה כי-יאמרו אליך, אנה נצא; ואמרת אליהם כה-אמר יהוה, אשר למוות למוות ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי. 
ג ופקדתי עליהם ארבע משפחות, נאום-יהוה, את-החרב להרוג, ואת-הכלבים לסחוב; ואת-עוף השמיים ואת-בהמת הארץ, לאכול ולהשחית. 
ד ונתתים לזעווה, לכול ממלכות הארץ--בגלל מנשה בן-יחזקייהו, מלך יהודה, על אשר-עשה, בירושלים. 
ה כי מי-יחמול עלייך, ירושלים, ומי, ינוד לך; ומי יסור, לשאול לשלום לך. 
ו את נטשת אותי נאום-יהוה, אחור תלכי; ואט את-ידי עלייך ואשחיתך, נלאיתי הינחם. 
ז ואזרם במזרה, בשערי הארץ; שיכלתי איבדתי את-עמי, מדרכיהם לא-שבו. 
ח עצמו-לי אלמנותיו מחול ימים, הבאתי להם על-אם בחור שודד בצוהריים; הפלתי עליה פתאום, עיר ובהלות. 
ט אומללה יולדת השבעה, נפחה נפשה בא שמשה בעוד יומם--בושה וחפרה; ושאריתם, לחרב אתן לפני אויביהם--נאום-יהוה. 
י אוי-לי אימי--כי ילדתיני איש ריב ואיש מדון, לכל-הארץ; לא-נשיתי ולא-נשו-בי, כולו מקללווני. 
יא אמר יהוה, אם-לא שיריתיך לטוב; אם-לא הפגעתי בך, בעת רעה ובעת צרה--את-האויב. 
יב הירוע ברזל ברזל מצפון, ונחושת. 
יג חילך ואוצרותיך לבז אתן, לא במחיר; ובכל-חטאותיך, ובכל-גבוליך. 
יד והעברתי, את-אויביך, בארץ, לא ידעת:  כי-אש קדחה באפי, עליכם תוקד. 
טו אתה ידעת יהוה, זוכרני ופוקדני והינקם לי מרודפיי--אל-לארך אפך, תיקחני; דע, שאתי עליך חרפה. 
טז נמצאו דבריך, ואוכלם, ויהי דברך לי, לששון ולשמחת לבבי:  כי-נקרא שמך עליי, יהוה אלוהי צבאות. 
יז לא-ישבתי בסוד-משחקים, ואעלוז:  מפני ידך בדד ישבתי, כי-זעם מילאתני. 
יח למה היה כאבי נצח, ומכתי אנושה; מיאנה, הירפא--היה תהיה לי כמו אכזב, מים לא נאמנו. 
יט לכן כה-אמר יהוה, אם-תשוב ואשיבך לפניי תעמוד, ואם-תוציא יקר מזולל, כפי תהיה; ישובו המה אליך, ואתה לא-תשוב אליהם. 
כ ונתתיך לעם הזה, לחומת נחושת בצורה, ונלחמו אליך, ולא-יוכלו לך:  כי-איתך אני להושיעך ולהצילך, נאום-יהוה. 
כא והצלתיך, מיד רעים; ופדיתיך, מכף עריצים. 
פרק טז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ב לא-תיקח לך, אישה; ולא-יהיו לך בנים ובנות, במקום הזה. 
ג כי-כה אמר יהוה, על-הבנים ועל-הבנות, היילודים, במקום הזה; ועל-אימותם היולדות אותם, ועל-אבותם המולידים אותם--בארץ הזאת. 
ד ממותי תחלואים ימותו, לא ייספדו ולא ייקברו--לדומן על-פני האדמה, יהיו; ובחרב וברעב, יכלו, והייתה נבלתם למאכל, לעוף השמיים ולבהמת הארץ. 
ה כי-כה אמר יהוה, אל-תבוא בית מרזח, ואל-תלך לספוד, ואל-תנוד להם:  כי-אספתי את-שלומי מאת העם הזה, נאום-יהוה--את-החסד, ואת-הרחמים. 
ו ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת, לא ייקברו; ולא-יספדו להם--ולא יתגודד, ולא ייקרח להם. 
ז ולא-יפרסו להם על-אבל, לנחמו על-מת; ולא-ישקו אותם כוס תנחומים, על-אביו ועל-אימו. 
ח ובית-משתה לא-תבוא, לשבת אותם, לאכול, ולשתות. 
ט כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, הנני משבית מן-המקום הזה לעיניכם, ובימיכם--קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. 
י והיה, כי תגיד לעם הזה, את כל-הדברים, האלה; ואמרו אליך, על-מה דיבר יהוה עלינו את כל-הרעה הגדולה הזאת, ומה עווננו ומה חטאתנו, אשר חטאנו ליהוה אלוהינו. 
יא ואמרת אליהם, על אשר-עזבו אבותיכם אותי נאום-יהוה, וילכו אחרי אלוהים אחרים, ויעבדום וישתחוו להם; ואותי עזבו, ואת-תורתי לא שמרו. 
יב ואתם הרעותם לעשות, מאבותיכם; והנכם הולכים, איש אחרי שרירות ליבו-הרע, לבלתי, שמוע אליי. 
יג והטלתי אתכם, מעל הארץ הזאת, על-הארץ, אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם; ועבדתם-שם את-אלוהים אחרים, יומם ולילה, אשר לא-אתן לכם, חנינה. 
יד לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה; ולא-ייאמר עוד חי-יהוה, אשר העלה את-בני ישראל מארץ מצריים. 
טו כי אם-חי-יהוה, אשר העלה את-בני ישראל מארץ צפון, ומכול הארצות, אשר הדיחם שמה; והשיבותים, על-אדמתם, אשר נתתי, לאבותם. 
טז הנני שולח לדייגים רבים, נאום-יהוה--ודיגום; ואחרי-כן, אשלח לרבים ציידים, וצדום מעל כל-הר ומעל כל-גבעה, ומנקיקי הסלעים. 
יז כי עיניי על-כל-דרכיהם, לא נסתרו מלפניי; ולא-נצפן עוונם, מנגד עיניי. 
יח ושילמתי ראשונה, משנה עוונם וחטאתם, על, חללם את-ארצי:  בנבלת שיקוציהם ותועבותיהם, מלאו את-נחלתי. 
יט יהוה עוזי ומעוזי, ומנוסי--ביום צרה; אליך, גויים יבואו מאפסי-ארץ, ויאמרו אך-שקר נחלו אבותינו, הבל ואין-בם מועיל. 
כ היעשה-לו אדם, אלוהים; והמה, לא אלוהים. 
כא לכן, הנני מודיעם, בפעם הזאת, אודיעם את-ידי ואת-גבורתי; וידעו, כי-שמי יהוה. 
פרק יז
א חטאת יהודה, כתובה בעט ברזל--בציפורן שמיר:  חרושה על-לוח ליבם, ולקרנות מזבחותיכם. 
ב כזכור בניהם מזבחותם, ואשריהם על-עץ רענן, על, גבעות הגבוהות. 
ג הררי, בשדה--חילך כל-אוצרותיך, לבז אתן; במותיך, בחטאת בכל-גבוליך. 
ד ושמטת, ובך מנחלתך אשר נתתי לך, והעבדתיך את-אויביך, בארץ אשר לא-ידעת:  כי-אש קדחתם באפי, עד-עולם תוקד. 
ה כה אמר יהוה, ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר, זרועו; ומן-יהוה, יסור ליבו. 
ו והיה כערער בערבה, ולא יראה כי-יבוא טוב; ושכן חררים במדבר, ארץ מלחה ולא תשב. 
ז ברוך הגבר, אשר יבטח ביהוה; והיה יהוה, מבטחו. 
ח והיה כעץ שתול על-מים, ועל-יובל ישלח שורשיו, ולא יראה כי-יבוא חום, והיה עלהו רענן; ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי. 
ט עקוב הלב מכול, ואנוש הוא; מי, יידענו. 
י אני יהוה חוקר לב, בוחן כליות:  ולתת לאיש כדרכיו, כפרי מעלליו. 
יא קורא דגר ולא ילד, עושה עושר ולא במשפט; בחצי ימיו יעזבנו, ובאחריתו יהיה נבל. 
יב כיסא כבוד, מרום מראשון--מקום, מקדשנו. 
יג מקוה ישראל יהוה, כל-עוזביך יבושו; וסוריי בארץ ייכתבו, כי עזבו מקור מים-חיים את-יהוה. 
יד רפאני יהוה ואירפא, הושיעני ואיוושעה:  כי תהילתי, אתה. 
טו הנה-המה, אומרים אליי:  איה דבר-יהוה, יבוא נא. 
טז ואני לא-אצתי מרועה אחריך, ויום אנוש לא התאוויתי--אתה ידעת; מוצא שפתיי, נוכח פניך היה. 
יז אל-תהיה-לי, למחיתה; מחסי-אתה, ביום רעה. 
יח יבושו רודפיי, ואל-אבושה אני--ייחתו המה, ואל-איחתה אני; הביא עליהם יום רעה, ומשנה שיברון שוברם. 
יט כה-אמר יהוה אליי, הלוך ועמדת בשער בני-העם, אשר יבואו בו מלכי יהודה, ואשר ייצאו בו; ובכול, שערי ירושלים. 
כ ואמרת אליהם שמעו דבר-יהוה מלכי יהודה, וכל-יהודה, וכול, יושבי ירושלים--הבאים, בשערים האלה. 
כא כה אמר יהוה, הישמרו בנפשותיכם; ואל-תשאו משא ביום השבת, והבאתם בשערי ירושלים. 
כב ולא-תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל-מלאכה לא תעשו; וקידשתם את-יום השבת, כאשר ציוויתי את-אבותיכם. 
כג ולא שמעו, ולא הטו את-אוזנם; ויקשו, את-עורפם, לבלתי שמוע, ולבלתי קחת מוסר. 
כד והיה אם-שמוע תשמעון אליי, נאום-יהוה, לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת, ביום השבת; ולקדש את-יום השבת, לבלתי עשות-בה כל-מלאכה. 
כה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על-כיסא דויד רוכבים ברכב ובסוסים, המה ושריהם--איש יהודה, ויושבי ירושלים; וישבה העיר-הזאת, לעולם. 
כו ובאו מערי-יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין, ומן-השפילה ומן-ההר ומן-הנגב, מביאים עולה וזבח, ומנחה ולבונה--ומביאי תודה, בית יהוה. 
כז ואם-לא תשמעו אליי, לקדש את-יום השבת, ולבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלים, ביום השבת:  והצתי אש בשעריה, ואכלה ארמנות ירושלים--ולא תכבה. 
פרק יח
א הדבר אשר היה אל-ירמיהו, מאת יהוה לאמור. 
ב קום וירדת, בית היוצר; ושמה, אשמיעך את-דבריי. 
ג וארד, בית היוצר; והנה-הוא עושה מלאכה, על-האובניים. 
ד ונשחת הכלי, אשר הוא עושה בחומר--ביד היוצר; ושב, ויעשהו כלי אחר, כאשר ישר בעיני היוצר, לעשות. 
ה ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ו הכיוצר הזה לא-אוכל לעשות לכם, בית ישראל--נאום-יהוה; הנה כחומר ביד היוצר, כן-אתם בידי בית ישראל. 
ז רגע אדבר, על-גוי ועל-ממלכה, לנתוש ולנתוץ, ולהאביד. 
ח ושב, הגוי ההוא, מרעתו, אשר דיברתי עליו--וניחמתי, על-הרעה, אשר חשבתי, לעשות לו. 
ט ורגע אדבר, על-גוי ועל-ממלכה, לבנות, ולנטוע. 
י ועשה הרע בעיניי, לבלתי שמוע בקולי--וניחמתי, על-הטובה, אשר אמרתי, להיטיב אותו. 
יא ועתה אמור-נא אל-איש-יהודה ועל-יושבי ירושלים לאמור, כה אמר יהוה, הנה אנוכי יוצר עליכם רעה, וחושב עליכם מחשבה; שובו נא, איש מדרכו הרעה, והיטיבו דרכיכם, ומעלליכם. 
יב ואמרו, נואש:  כי-אחרי מחשבותינו נלך, ואיש שרירות ליבו-הרע נעשה. 
יג לכן, כה אמר יהוה, שאלו-נא בגויים, מי שמע כאלה:  שערורית עשתה מאוד, בתולת ישראל. 
יד היעזוב מצור שדיי, שלג לבנון:  אם-יינתשו, מים זרים קרים--נוזלים. 
טו כי-שכחוני עמי, לשוא יקטרו; ויכשילום בדרכיהם, שבילי עולם, ללכת נתיבות, דרך לא סלולה. 
טז לשום ארצם לשמה, שריקות עולם; כול עובר עליה, יישום ויניד בראשו. 
יז כרוח-קדים אפיצם, לפני אויב; עורף ולא-פנים אראם, ביום אידם. 
יח ויאמרו, לכו ונחשבה על-ירמיהו מחשבות--כי לא-תאבד תורה מכוהן ועצה מחכם, ודבר מנביא; לכו ונכהו בלשון, ואל-נקשיבה אל-כל-דבריו. 
יט הקשיבה יהוה, אליי; ושמע, לקול יריביי. 
כ הישולם תחת-טובה רעה, כי-כרו שוחה לנפשי; זכור עומדי לפניך, לדבר עליהם טובה, להשיב את-חמתך, מהם. 
כא לכן תן את-בניהם לרעב, והגירם על-ידי-חרב, ותהיינה נשיהם שכולות ואלמנות, ואנשיהם יהיו הרוגי מוות; בחוריהם, מוכי-חרב במלחמה. 
כב תישמע זעקה מבתיהם, כי-תביא עליהם גדוד פתאום:  כי-כרו שוחה ללוכדני, ופחים טמנו לרגליי. 
כג ואתה יהוה ידעת את-כל-עצתם עליי, למוות--אל-תכפר על-עוונם, וחטאתם מלפניך אל-תמחי; ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם. 
פרק יט
א כה אמר יהוה, הלוך וקנית בקבוק יוצר חרש; ומזקני העם, ומזקני הכוהנים. 
ב ויצאת, אל-גיא בן-הינום, אשר, פתח שער החרסית; וקראת שם, את-הדברים אשר-אדבר אליך. 
ג ואמרת, שמעו דבר-יהוה, מלכי יהודה, ויושבי ירושלים; כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני מביא רעה על-המקום הזה, אשר כל-שומעה, תיצלנה אוזניו. 
ד יען אשר עזבוני, וינכרו את-המקום הזה ויקטרו-בו לאלוהים אחרים, אשר לא-ידעום המה ואבותיהם, ומלכי יהודה; ומלאו את-המקום הזה, דם נקיים. 
ה ובנו את-במות הבעל, לשרוף את-בניהם באש--עולות לבעל:  אשר לא-ציוויתי ולא דיברתי, ולא עלתה על-ליבי. 
ו לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה, ולא-ייקרא למקום הזה עוד התופת, וגיא בן-הינום--כי, אם-גיא ההריגה. 
ז ובקותי את-עצת יהודה וירושלים, במקום הזה, והפלתים בחרב לפני אויביהם, וביד מבקשי נפשם; ונתתי את-נבלתם למאכל, לעוף השמיים ולבהמת הארץ. 
ח ושמתי את-העיר הזאת, לשמה ולשריקה:  כול עובר עליה, יישום וישרוק על-כל-מכותיה. 
ט והאכלתים את-בשר בניהם, ואת בשר בנותיהם, ואיש בשר-ריעהו, יאכלו; במצור, ובמצוק, אשר יציקו להם אויביהם, ומבקשי נפשם. 
י ושברת, הבקבוק--לעיני, האנשים, ההולכים, אותך. 
יא ואמרת אליהם כה-אמר יהוה צבאות, ככה אשבור את-העם הזה ואת-העיר הזאת, כאשר ישבור את-כלי היוצר, אשר לא-יוכל להירפא עוד; ובתופת יקברו, מאין מקום לקבור. 
יב כן-אעשה למקום הזה, נאום-יהוה--וליושביו; ולתת את-העיר הזאת, כתופת. 
יג והיו בתי ירושלים, ובתי מלכי יהודה, כמקום התופת, הטמאים--לכול הבתים, אשר קיטרו על-גגותיהם לכול צבא השמיים, והסך נסכים, לאלוהים אחרים. 
יד ויבוא ירמיהו מהתופת, אשר שלחו יהוה שם להינבא; ויעמוד בחצר בית-יהוה, ויאמר אל-כל-העם. 
טו כה-אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, הנני מביא אל-העיר הזאת ועל-כל-עריה, את כל-הרעה אשר דיברתי עליה:  כי הקשו את-עורפם, לבלתי שמוע את-דבריי.
פרק כ
א וישמע פשחור בן-אימר הכוהן, והוא-פקיד נגיד בבית יהוה, את-ירמיהו, ניבא את-הדברים האלה. 
ב ויכה פשחור, את ירמיהו הנביא; וייתן אותו על-המהפכת, אשר בשער בנימין העליון, אשר, בבית יהוה. 
ג ויהי, ממוחרת, ויוצא פשחור את-ירמיהו, מן-המהפכת; ויאמר אליו ירמיהו, לא פשחור קרא יהוה שמך--כי, אם-מגור מסביב. 
ד כי כה אמר יהוה הנני נותנך למגור לך ולכל-אוהביך, ונפלו בחרב אויביהם--ועיניך רואות; ואת-כל-יהודה, אתן ביד מלך-בבל, והגלם בבלה, והכם בחרב. 
ה ונתתי, את-כל-חוסן העיר הזאת, ואת-כל-יגיעה, ואת-כל-יקרה; ואת כל-אוצרות מלכי יהודה, אתן ביד אויביהם, ובזזום ולקחום, והביאום בבלה. 
ו ואתה פשחור, וכול יושבי ביתך, תלכו, בשבי; ובבל תבוא, ושם תמות ושם תיקבר--אתה וכל-אוהביך, אשר-ניבאת להם בשקר. 
ז פיתיתני יהוה ואפת, חזקתני ותוכל; הייתי לשחוק כל-היום, כולו לועג לי. 
ח כי-מדי אדבר אזעק, חמס ושוד אקרא:  כי-היה דבר-יהוה לי לחרפה ולקלס, כל-היום. 
ט ואמרתי לא-אזכרנו, ולא-אדבר עוד בשמו, והיה בליבי כאש בוערת, עצור בעצמותיי; ונלאיתי כלכל, ולא אוכל. 
י כי שמעתי דיבת רבים, מגור מסביב, הגידו ונגידנו, כול אנוש שלומי שומרי צלעי; אוליי יפותה ונוכלה לו, ונקחה נקמתנו ממנו. 
יא ויהוה אותי כגיבור עריץ, על-כן רודפיי ייכשלו ולא יוכלו; בושו מאוד כי-לא השכילו, כלימת עולם לא תישכח. 
יב ויהוה צבאות בוחן צדיק, רואה כליות ולב; אראה נקמתך מהם, כי אליך גיליתי את-ריבי. 
יג שירו, ליהוה--הללו, את-יהוה:  כי הציל את-נפש אביון, מיד מרעים. 
יד ארור היום, אשר יולדתי בו:  יום אשר-ילדתני אימי, אל-יהי ברוך. 
טו ארור האיש, אשר בישר את-אבי לאמור, יולד-לך, בן זכר--שמח, שימחהו. 
טז והיה האיש ההוא, כערים אשר-הפך יהוה ולא ניחם; ושמע זעקה בבוקר, ותרועה בעת צוהריים. 
יז אשר לא-מותתני, מרחם; ותהי-לי אימי קברי, ורחמה הרת עולם. 
יח למה זה מרחם יצאתי, לראות עמל ויגון; ויכלו בבושת, ימיי. 
פרק כא
א הדבר אשר-היה אל-ירמיהו, מאת יהוה--בשלוח אליו המלך צדקייהו, את-פשחור בן-מלכייה, ואת-צפניה בן-מעשיה הכוהן, לאמור. 
ב דרוש-נא בעדנו את-יהוה, כי נבוכדראצר מלך-בבל נלחם עלינו; אוליי יעשה יהוה אותנו ככל-נפלאותיו, ויעלה מעלינו. 
ג ויאמר ירמיהו, אליהם:  כה תאמרון, אל-צדקייהו. 
ד כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, הנני מסב את-כלי המלחמה אשר בידכם, אשר אתם נלחמים בם את-מלך בבל ואת-הכשדים, הצרים עליכם מחוץ לחומה; ואספתי אותם, אל-תוך העיר הזאת. 
ה ונלחמתי אני איתכם, ביד נטויה ובזרוע חזקה, ובאף ובחמה, ובקצף גדול. 
ו והכיתי, את-יושבי העיר הזאת, ואת-האדם, ואת-הבהמה:  בדבר גדול, ימותו. 
ז ואחרי-כן נאום-יהוה אתן את-צדקייהו מלך-יהודה ואת-עבדיו ואת-העם ואת-הנשארים בעיר הזאת מן-הדבר מן-החרב ומן-הרעב, ביד נבוכדראצר מלך-בבל, וביד אויביהם, וביד מבקשי נפשם; והכם לפי-חרב--לא-יחוס עליהם, ולא יחמול ולא ירחם. 
ח ואל-העם הזה תאמר, כה אמר יהוה:  הנני נותן לפניכם, את-דרך החיים ואת-דרך המוות. 
ט היושב, בעיר הזאת, ימות, בחרב וברעב ובדבר; והיוצא ונפל על-הכשדים הצרים עליכם, וחיה, והייתה-לו נפשו, לשלל. 
י כי שמתי פניי בעיר הזאת לרעה, ולא לטובה--נאום-יהוה; ביד-מלך בבל תינתן, ושרפה באש. 
יא ולבית מלך יהודה, שמעו דבר-יהוה. 
יב בית דויד, כה אמר יהוה, דינו לבוקר משפט, והצילו גזול מיד עושק:  פן-תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה, מפני, רוע מעלליכם. 
יג הנני אלייך יושבת העמק, צור המישור--נאום-יהוה; האומרים מי-ייחת עלינו, ומי יבוא במעונותינו. 
יד ופקדתי עליכם כפרי מעלליכם, נאום-יהוה; והצתי אש ביערה, ואכלה כל-סביביה.
פרק כב
א כה אמר יהוה, רד בית-מלך יהודה; ודיברת שם, את-הדבר הזה. 
ב ואמרת, שמע דבר-יהוה, מלך יהודה, היושב על-כיסא דויד:  אתה ועבדיך ועמך, הבאים בשערים האלה. 
ג כה אמר יהוה, עשו משפט וצדקה, והצילו גזול, מיד עשוק; וגר יתום ואלמנה אל-תונו, אל-תחמוסו, ודם נקי, אל-תשפכו במקום הזה. 
ד כי אם-עשה תעשו, את-הדבר הזה--ובאו בשערי הבית הזה מלכים יושבים לדויד על-כיסאו, רוכבים ברכב ובסוסים, הוא ועבדיו, ועמו. 
ה ואם לא תשמעו, את-הדברים האלה--בי נשבעתי נאום-יהוה, כי-לחורבה יהיה הבית הזה. 
ו כי-כה אמר יהוה, על-בית מלך יהודה, גלעד אתה לי, ראש הלבנון; אם-לא אשיתך מדבר, ערים לא נושבו. 
ז וקידשתי עליך משחיתים, איש וכליו; וכרתו מבחר ארזיך, והפילו על-האש. 
ח ועברו גויים רבים, על העיר הזאת; ואמרו, איש אל-ריעהו, על-מה עשה יהוה ככה, לעיר הגדולה הזאת. 
ט ואמרו--על אשר עזבו, את-ברית יהוה אלוהיהם; וישתחוו לאלוהים אחרים, ויעבדום. 
י אל-תבכו למת, ואל-תנודו לו; בכו בכה, להולך--כי לא ישוב עוד, וראה את-ארץ מולדתו. 
יא כי כה אמר-יהוה אל-שלום בן-יאשייהו מלך יהודה, המולך תחת יאשייהו אביו, אשר יצא, מן-המקום הזה:  לא-ישוב שם, עוד. 
יב כי, במקום אשר-הגלו אותו--שם ימות; ואת-הארץ הזאת, לא-יראה עוד. 
יג הוי בונה ביתו בלא-צדק, ועלייותיו בלא משפט; בריעהו יעבוד חינם, ופועלו לא ייתן-לו. 
יד האומר, אבנה-לי בית מידות, ועלייות, מרווחים; וקרע לו, חלוניי, וספון בארז, ומשוח בששר. 
טו התמלוך, כי אתה מתחרה בארז; אביך הלוא אכל ושתה, ועשה משפט וצדקה--אז, טוב לו. 
טז דן דין-עני ואביון, אז טוב; הלוא-היא הדעת אותי, נאום-יהוה. 
יז כי אין עיניך וליבך, כי אם-על-בצעך; ועל דם-הנקי לשפוך, ועל-העושק ועל-המרוצה לעשות. 
יח לכן כה-אמר יהוה, אל-יהויקים בן-יאשייהו מלך יהודה, לא-יספדו לו, הוי אחי והוי אחות; לא-יספדו לו, הוי אדון והוי הודו. 
יט קבורת חמור, ייקבר; סחוב והשלך, מהלאה לשערי ירושלים. 
כ עלי הלבנון וצעקי, ובבשן תני קולך; וצעקי, מעברים, כי נשברו, כל-מאהבייך. 
כא דיברתי אלייך בשלוותייך, אמרת לא אשמע; זה דרכך מנעורייך, כי לא-שמעת בקולי. 
כב כל-רועייך תרעה-רוח, ומאהבייך בשבי ילכו:  כי אז תבושי ונכלמת, מכול רעתך. 
כג יושבת בלבנון, מקוננת בארזים:  מה-ניחנת בבוא-לך חבלים, חיל כיולדה. 
כד חי-אני, נאום-יהוה, כי אם-יהיה כוניהו בן-יהויקים מלך יהודה, חותם על-יד ימיני:  כי משם, אתקנך. 
כה ונתתיך, ביד מבקשי נפשך, וביד אשר-אתה יגור, מפניהם--וביד נבוכדראצר מלך-בבל, וביד הכשדים. 
כו והטלתי אותך, ואת-אימך אשר ילדתך, על הארץ אחרת, אשר לא-יולדתם שם; ושם, תמותו. 
כז ועל-הארץ, אשר-הם מנשאים את-נפשם--לשוב שם:  שמה, לא ישובו. 
כח העצב נבזה נפוץ, האיש הזה כוניהו, אם-כלי, אין חפץ בו; מדוע הוטלו, הוא וזרעו, והושלכו, על-הארץ אשר לא-ידעו. 
כט ארץ ארץ, ארץ--שמעי, דבר-יהוה. 
ל כה אמר יהוה, כתבו את-האיש הזה ערירי--גבר, לא-יצלח בימיו:  כי לא יצלח מזרעו, איש יושב על-כיסא דויד, ומושל עוד, ביהודה. 
פרק כג
א הוי רועים, מאבדים ומפיצים את-צאן מרעיתי--נאום-יהוה. 
ב לכן כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, על-הרועים הרועים את-עמי, אתם הפיצותם את-צאני ותדיחום, ולא פקדתם אותם; הנני פוקד עליכם את-רוע מעלליכם, נאום-יהוה. 
ג ואני, אקבץ את-שארית צאני, מכול הארצות, אשר-הדחתי אותם שם; והשיבותי אתהן על-נווהן, ופרו ורבו. 
ד והקימותי עליהם רועים, ורעום; ולא-ייראו עוד ולא-ייחתו ולא ייפקדו, נאום-יהוה. 
ה הנה ימים באים נאום-יהוה, והקימותי לדויד צמח צדיק; ומלך מלך והשכיל, ועשה משפט וצדקה בארץ. 
ו בימיו תיוושע יהודה, וישראל ישכון לבטח; וזה-שמו אשר-יקראו, יהוה צדקנו. 
ז לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה; ולא-יאמרו עוד חי-יהוה, אשר העלה את-בני ישראל מארץ מצריים. 
ח כי אם-חי-יהוה, אשר העלה ואשר הביא את-זרע בית ישראל מארץ צפונה, ומכול הארצות, אשר הדחתים שם; וישבו, על-אדמתם. 
ט לנביאים נשבר ליבי בקרבי, רחפו כל-עצמותיי--הייתי כאיש שיכור, וכגבר עברו יין:  מפני יהוה, ומפני דברי קודשו. 
י כי מנאפים, מלאה הארץ--כי-מפני אלה אבלה הארץ, יבשו נאות מדבר; ותהי מרוצתם רעה, וגבורתם לא-כן. 
יא כי-גם-נביא גם-כוהן, חנפו; גם-בביתי מצאתי רעתם, נאום-יהוה. 
יב לכן יהיה דרכם להם, כחלקלקות באפילה, יידחו, ונפלו בה:  כי-אביא עליהם רעה שנת פקודתם, נאום-יהוה. 
יג ובנביאי שומרון, ראיתי תפלה; הינבאו בבעל, ויתעו את-עמי את-ישראל. 
יד ובנביאי ירושלים ראיתי שערורה, נאוף והלוך בשקר וחיזקו ידי מרעים, לבלתי-שבו, איש מרעתו; היו-לי כולם כסדום, ויושביה כעמורה. 
טו לכן כה-אמר יהוה צבאות, על-הנביאים, הנני מאכיל אותם לענה, והשקיתים מי-ראש:  כי, מאת נביאי ירושלים, יצאה חנופה, לכל-הארץ. 
טז כה-אמר יהוה צבאות, אל-תשמעו על-דברי הנביאים הניבאים לכם--מהבילים המה, אתכם:  חזון ליבם ידברו, לא מפי יהוה. 
יז אומרים אמור, למנאציי, דיבר יהוה, שלום יהיה לכם; וכול הולך בשרירות ליבו, אמרו, לא-תבוא עליכם, רעה. 
יח כי מי עמד בסוד יהוה, וירא וישמע את-דברו; מי-הקשיב דברו, וישמע. 
יט הנה סערת יהוה, חמה יצאה, וסער, מתחולל; על ראש רשעים, יחול. 
כ לא ישוב אף-יהוה, עד-עשותו ועד-הקימו מזימות ליבו; באחרית, הימים, תתבוננו בה, בינה. 
כא לא-שלחתי את-הנביאים, והם רצו; לא-דיברתי אליהם, והם ניבאו. 
כב ואם-עמדו, בסודי--וישמיעו דבריי, את-עמי, וישיבום מדרכם הרע, ומרוע מעלליהם. 
כג האלוהי מקרוב אני, נאום-יהוה:  ולא אלוהי, מרחוק. 
כד אם-ייסתר איש במסתרים ואני לא-אראנו, נאום-יהוה:  הלוא את-השמיים ואת-הארץ אני מלא, נאום-יהוה. 
כה שמעתי, את אשר-אמרו הנביאים, הניבאים בשמי שקר, לאמור:  חלמתי, חלמתי. 
כו עד-מתיי, היש בלב הנביאים--ניבאי השקר; ונביאי, תרמית ליבם. 
כז החושבים, להשכיח את-עמי שמי, בחלומותם, אשר יספרו איש לריעהו--כאשר שכחו אבותם את-שמי, בבעל. 
כח הנביא אשר-איתו חלום, יספר חלום, ואשר דברי איתו, ידבר דברי אמת:  מה-לתבן את-הבר, נאום-יהוה. 
כט הלוא כה דברי כאש, נאום-יהוה; וכפטיש, יפוצץ סלע. 
ל לכן הנני על-הנביאים, נאום-יהוה, מגנבי דבריי, איש מאת ריעהו. 
לא הנני על-הנביאים, נאום-יהוה, הלוקחים לשונם, וינאמו נאום. 
לב הנני על-ניבאי חלומות שקר, נאום-יהוה, ויספרום ויתעו את-עמי, בשקריהם ובפחזותם; ואנוכי לא-שלחתים ולא ציוויתים, והועל לא-יועילו לעם-הזה--נאום-יהוה. 
לג וכי-ישאלך העם הזה או-הנביא או-כוהן, לאמור, מה-משא, יהוה--ואמרת אליהם את-מה-משא, ונטשתי אתכם נאום-יהוה. 
לד והנביא והכוהן והעם, אשר יאמר משא יהוה--ופקדתי על-האיש ההוא, ועל-ביתו. 
לה כה תאמרו איש על-ריעהו, ואיש אל-אחיו:  מה-ענה יהוה, ומה-דיבר יהוה. 
לו ומשא יהוה, לא תזכרו-עוד:  כי המשא, יהיה לאיש דברו, והפכתם את-דברי אלוהים חיים, יהוה צבאות אלוהינו. 
לז כה תאמר, אל-הנביא:  מה-ענך יהוה, ומה-דיבר יהוה. 
לח ואם-משא יהוה, תאמרו, לכן כה אמר יהוה, יען אמורכם את-הדבר הזה משא יהוה--ואשלח אליכם לאמור, לא תאמרו משא יהוה. 
לט לכן הנני, ונשיתי אתכם נשוא; ונטשתי אתכם, ואת-העיר אשר נתתי לכם ולאבותיכם--מעל פניי. 
מ ונתתי עליכם, חרפת עולם, וכלימות עולם, אשר לא תישכח. 
פרק כד
א הראני, יהוה, והנה שני דודאי תאנים, מועדים לפני היכל יהוה:  אחרי הגלות נבוכדראצר מלך-בבל את-יכוניהו בן-יהויקים מלך-יהודה ואת-שרי יהודה ואת-החרש ואת-המסגר, מירושלים, ויביאם, בבל. 
ב הדוד אחד, תאנים טובות מאוד, כתאני, הבכורות; והדוד אחד, תאנים רעות מאוד, אשר לא-תיאכלנה, מרוע. 
ג ויאמר יהוה אליי, מה-אתה רואה ירמיהו, ואומר, תאנים; התאנים הטובות, טובות מאוד, והרעות רעות מאוד, אשר לא-תיאכלנה מרוע. 
ד ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ה כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, כתאנים הטובות האלה:  כן-אכיר את-גלות יהודה, אשר שילחתי מן-המקום הזה ארץ כשדים--לטובה. 
ו ושמתי עיני עליהם לטובה, והשיבותים על-הארץ הזאת; ובניתים ולא אהרוס, ונטעתים ולא אתוש. 
ז ונתתי להם לב לדעת אותי, כי אני יהוה, והיו-לי לעם, ואנוכי אהיה להם לאלוהים:  כי-ישובו אליי, בכל-ליבם. 
ח וכתאנים, הרעות, אשר לא-תיאכלנה, מרוע:  כי-כה אמר יהוה, כן אתן את-צדקייהו מלך-יהודה ואת-שריו ואת שארית ירושלים הנשארים בארץ הזאת, והיושבים, בארץ מצריים. 
ט ונתתים לזעווה לרעה, לכול ממלכות הארץ, לחרפה ולמשל לשנינה ולקללה, בכל-המקומות אשר-אדיחם שם. 
י ושילחתי בם, את-החרב את-הרעב ואת-הדבר, עד-תומם מעל האדמה, אשר-נתתי להם ולאבותיהם. 
פרק כה
א הדבר אשר-היה על-ירמיהו, על-כל-עם יהודה, בשנה הרביעית, ליהויקים בן-יאשייהו מלך יהודה:  היא, השנה הראשונית, לנבוכדראצר, מלך בבל. 
ב אשר דיבר ירמיהו הנביא, על-כל-עם יהודה, ואל כל-יושבי ירושלים, לאמור. 
ג מן-שלוש עשרה שנה ליאשייהו בן-אמון מלך יהודה ועד היום הזה, זה שלוש ועשרים שנה, היה דבר-יהוה, אליי; ואדבר אליכם אשכם ודבר, ולא שמעתם. 
ד ושלח יהוה אליכם את-כל-עבדיו הנביאים, השכם ושלוח--ולא שמעתם; ולא-הטיתם את-אוזנכם, לשמוע. 
ה לאמור, שובו-נא איש מדרכו הרעה ומרוע מעלליכם, ושבו על-האדמה, אשר נתן יהוה לכם ולאבותיכם--למן-עולם, ועד-עולם. 
ו ואל-תלכו, אחרי אלוהים אחרים, לעובדם, ולהשתחוות להם; ולא-תכעיסו אותי במעשה ידיכם, ולא ארע לכם. 
ז ולא-שמעתם אליי, נאום-יהוה, למען הכעיסני במעשה ידיכם, לרע לכם. 
ח לכן, כה אמר יהוה צבאות:  יען, אשר לא-שמעתם את-דבריי. 
ט הנני שולח ולקחתי את-כל-משפחות צפון נאום-יהוה, ואל-נבוכדראצר מלך-בבל עבדי, והביאותים על-הארץ הזאת ועל-יושביה, ועל כל-הגויים האלה סביב; והחרמתים--ושמתים לשמה ולשריקה, ולחורבות עולם. 
י והאבדתי מהם, קול ששון וקול שמחה, קול חתן, וקול כלה--קול ריחיים, ואור נר. 
יא והייתה כל-הארץ הזאת, לחורבה לשמה; ועבדו הגויים האלה, את-מלך בבל--שבעים שנה. 
יב והיה כמלאות שבעים שנה אפקוד על-מלך-בבל ועל-הגוי ההוא נאום-יהוה, את-עוונם--ועל-ארץ כשדים; ושמתי אותו, לשממות עולם. 
יג והבאתי על-הארץ ההיא, את-כל-דבריי אשר-דיברתי עליה--את כל-הכתוב בספר הזה, אשר-ניבא ירמיהו על-כל-הגויים. 
יד כי עבדו-בם גם-המה גויים רבים, ומלכים גדולים; ושילמתי להם כפועלם, וכמעשה ידיהם. 
טו כי כה אמר יהוה אלוהי ישראל, אליי, קח את-כוס היין החמה הזאת, מידי; והשקית אותו את-כל-הגויים, אשר אנוכי שולח אותך אליהם. 
טז ושתו, והתגועשו והתהוללו, מפני החרב, אשר אנוכי שולח בינותם. 
יז ואקח את-הכוס, מיד יהוה; ואשקה, את-כל-הגויים, אשר-שלחני יהוה, אליהם. 
יח את-ירושלים ואת-ערי יהודה, ואת-מלכיה את-שריה:  לתת אותם לחורבה לשמה, לשריקה ולקללה--כיום הזה. 
יט את-פרעה מלך-מצריים ואת-עבדיו ואת-שריו, ואת-כל-עמו. 
כ ואת, כל-הערב, ואת, כל-מלכי ארץ העוץ; ואת, כל-מלכי ארץ פלשתים, ואת-אשקלון ואת-עזה ואת-עקרון, ואת שארית אשדוד. 
כא את-אדום ואת-מואב, ואת-בני עמון. 
כב ואת, כל-מלכי-צור, ואת, כל-מלכי צידון; ואת מלכי האי, אשר בעבר הים. 
כג ואת-דדן ואת-תימא ואת-בוז, ואת כל-קצוצי פיאה. 
כד ואת, כל-מלכי ערב; ואת כל-מלכי הערב, השוכנים במדבר. 
כה ואת כל-מלכי זמרי, ואת כל-מלכי עילם, ואת, כל-מלכי מדיי. 
כו ואת כל-מלכי הצפון, הקרובים והרחוקים איש אל-אחיו, ואת כל-הממלכות הארץ, אשר על-פני האדמה; ומלך ששך, ישתה אחריהם. 
כז ואמרת אליהם   כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, שתו ושכרו וקיו, ונפלו, ולא תקומו--מפני החרב, אשר אנוכי שולח ביניכם. 
כח והיה, כי ימאנו לקחת-הכוס מידך--לשתות; ואמרת אליהם, כה אמר יהוה צבאות--שתה תשתו. 
כט כי הנה בעיר אשר נקרא-שמי עליה, אנוכי מחל להרע, ואתם, הינקה תינקו:  לא תינקו--כי חרב אני קורא על-כל-יושבי הארץ, נאום יהוה צבאות. 
ל ואתה תינבא אליהם, את כל-הדברים האלה; ואמרת אליהם, יהוה ממרום ישאג וממעון קודשו ייתן קולו--שאוג ישאג על-נווהו, הידד כדורכים יענה אל כל-יושבי הארץ. 
לא בא שאון, עד-קצה הארץ--כי ריב ליהוה בגויים, נשפט הוא לכל-בשר:  הרשעים נתנם לחרב, נאום-יהוה. 
לב כה אמר יהוה צבאות, הנה רעה יוצאת מגוי אל-גוי; וסער גדול, ייעור מירכתי-ארץ. 
לג והיו חללי יהוה, ביום ההוא, מקצה הארץ, ועד-קצה הארץ:  לא ייספדו, ולא ייאספו ולא ייקברו--לדומן על-פני האדמה, יהיו. 
לד הילילו הרועים וזעקו, והתפלשו אדירי הצאן--כי-מלאו ימיכם, לטבוח; ותפוצותיכם, ונפלתם ככלי חמדה. 
לה ואבד מנוס, מן-הרועים, ופליטה, מאדירי הצאן. 
לו קול צעקת הרועים, ויללת אדירי הצאן--כי-שודד יהוה, את-מרעיתם. 
לז ונדמו, נאות השלום, מפני, חרון אף-יהוה. 
לח עזב ככפיר, סוכו--כי-הייתה ארצם, לשמה, מפני חרון היונה, ומפני חרון אפו. 
פרק כו
א בראשית, ממלכות יהויקים בן-יאשייהו--מלך יהודה:  היה הדבר הזה, מאת יהוה לאמור. 
ב כה אמר יהוה, עמוד בחצר בית-יהוה, ודיברת על-כל-ערי יהודה הבאים להשתחוות בית-יהוה, את כל-הדברים אשר ציוויתיך לדבר אליהם:  אל-תגרע, דבר. 
ג אוליי ישמעו--וישובו, איש מדרכו הרעה; וניחמתי אל-הרעה, אשר אנוכי חושב לעשות להם, מפני, רוע מעלליהם. 
ד ואמרת אליהם, כה אמר יהוה:  אם-לא תשמעו, אליי, ללכת בתורתי, אשר נתתי לפניכם. 
ה לשמוע, על-דברי עבדיי הנביאים, אשר אנוכי, שולח אליכם; והשכם ושלוח, ולא שמעתם. 
ו ונתתי את-הבית הזה, כשילה; ואת-העיר הזאת אתן לקללה, לכול גויי הארץ. 
ז וישמעו הכוהנים והנביאים, וכל-העם, את-ירמיהו, מדבר את-הדברים האלה בבית יהוה. 
ח ויהי ככלות ירמיהו, לדבר את כל-אשר-ציווה יהוה, לדבר, אל-כל-העם; ויתפשו אותו הכוהנים והנביאים, וכל-העם לאמור--מות תמות. 
ט מדוע ניבית בשם-יהוה לאמור, כשילה יהיה הבית הזה, והעיר הזאת תחרב, מאין יושב; וייקהל כל-העם אל-ירמיהו, בבית יהוה. 
י וישמעו שרי יהודה, את הדברים האלה, ויעלו מבית-המלך, בית יהוה; ויישבו בפתח שער-יהוה, החדש. 
יא ויאמרו הכוהנים והנביאים, אל-השרים, ואל-כל-העם, לאמור:  משפט-מוות, לאיש הזה, כי ניבא אל-העיר הזאת, כאשר שמעתם באוזניכם. 
יב ויאמר ירמיהו אל-כל-השרים, ואל-כל-העם לאמור:  יהוה שלחני, להינבא אל-הבית הזה ואל-העיר הזאת, את כל-הדברים, אשר שמעתם. 
יג ועתה, היטיבו דרכיכם ומעלליכם, ושמעו, בקול יהוה אלוהיכם:  ויינחם יהוה--אל-הרעה, אשר דיבר עליכם. 
יד ואני, הנני בידכם:  עשו-לי כטוב וכישר, בעיניכם. 
טו אך ידוע תדעו, כי אם-ממיתים אתם אותי--כי-דם נקי אתם נותנים עליכם, ואל-העיר הזאת ואל-יושביה:  כי באמת, שלחני יהוה עליכם, לדבר באוזניכם, את כל-הדברים האלה. 
טז ויאמרו השרים וכל-העם, אל-הכוהנים ואל-הנביאים:  אין-לאיש הזה, משפט-מוות, כי בשם יהוה אלוהינו, דיבר אלינו. 
יז ויקומו אנשים, מזקני הארץ; ויאמרו, אל-כל-קהל העם לאמור. 
יח מיכה, המורשתי, היה ניבא, בימי חזקייהו מלך-יהודה; ויאמר אל-כל-עם יהודה לאמור כה-אמר יהוה צבאות, ציון שדה תיחרש וירושלים עיים תהיה, והר הבית, לבמות יער. 
יט ההמת המיתוהו חזקייהו מלך-יהודה וכל-יהודה, הלוא ירא את-יהוה--ויחל את-פני יהוה, ויינחם יהוה אל-הרעה אשר-דיבר עליהם; ואנחנו, עושים רעה גדולה--על-נפשותינו. 
כ וגם-איש, היה מתנבא בשם יהוה, אורייהו בן-שמעיהו, מקרית היערים; ויינבא על-העיר הזאת, ועל-הארץ הזאת, ככול, דברי ירמיהו. 
כא וישמע המלך-יהויקים וכל-גיבוריו וכל-השרים, את-דבריו, ויבקש המלך, המיתו; וישמע אורייהו ויירא, ויברח ויבוא מצריים. 
כב וישלח המלך יהויקים, אנשים--מצריים:  את אלנתן בן-עכבור ואנשים איתו, אל-מצריים. 
כג ויוציאו את-אורייהו ממצריים, ויביאוהו אל-המלך יהויקים, ויכהו, בחרב; וישלך, את-נבלתו, אל-קברי, בני העם. 
כד אך, יד אחיקם בן-שפן, הייתה, את-ירמיהו--לבלתי תת-אותו ביד-העם, להמיתו. 
פרק כז
א בראשית, ממלכת יהויקים בן-יאשייהו--מלך יהודה:  היה הדבר הזה, אל-ירמיה, מאת יהוה, לאמור. 
ב כה-אמר יהוה, אליי, עשה לך, מוסרות ומוטות; ונתתם, על-צווארך. 
ג ושילחתם אל-מלך אדום ואל-מלך מואב, ואל-מלך בני עמון, ואל-מלך צור, ואל-מלך צידון--ביד מלאכים הבאים ירושלים, אל-צדקייהו מלך יהודה. 
ד וציווית אותם, אל-אדוניהם לאמור:  כה-אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, כה תאמרו, אל-אדוניכם. 
ה אנוכי עשיתי את-הארץ, את-האדם ואת-הבהמה אשר על-פני הארץ, בכוחי הגדול, ובזרועי הנטויה; ונתתיה, לאשר ישר בעיניי. 
ו ועתה, אנוכי נתתי את-כל-הארצות האלה, ביד נבוכדנאצר מלך-בבל, עבדי; וגם את-חית השדה, נתתי לו לעובדו. 
ז ועבדו אותו כל-הגויים, ואת-בנו ואת-בן-בנו--עד בוא-עת ארצו, גם-הוא, ועבדו בו גויים רבים, ומלכים גדולים. 
ח והיה הגוי והממלכה, אשר לא-יעבדו אותו את-נבוכדנאצר מלך-בבל, ואת אשר לא-ייתן את-צווארו, בעול מלך בבל--בחרב וברעב ובדבר אפקוד על-הגוי ההוא, נאום-יהוה, עד-תומי אותם, בידו. 
ט ואתם אל-תשמעו אל-נביאיכם ואל-קוסמיכם, ואל חלומותיכם, ואל-עונניכם, ואל-כשפיכם--אשר-הם אומרים אליכם, לאמור, לא תעבדו, את-מלך בבל. 
י כי שקר, הם ניבאים לכם, למען הרחיק אתכם מעל אדמתכם, והדחתי אתכם ואבדתם. 
יא והגוי, אשר יביא את-צווארו בעול מלך-בבל--ועבדו:  והנחתיו על-אדמתו נאום-יהוה, ועבדה וישב בה. 
יב ואל-צדקייה מלך-יהודה דיברתי, ככל-הדברים האלה לאמור:  הביאו את-צוואריכם בעול מלך-בבל, ועבדו אותו ועמו--וחיו. 
יג למה תמותו אתה ועמך, בחרב ברעב ובדבר--כאשר, דיבר יהוה, אל-הגוי, אשר לא-יעבוד את-מלך בבל. 
יד ואל-תשמעו אל-דברי הנביאים, האומרים אליכם לאמור, לא תעבדו, את-מלך בבל:  כי שקר, הם ניבאים לכם. 
טו כי לא שלחתים נאום-יהוה, והם ניבאים בשמי לשקר:  למען הדיחי אתכם, ואבדתם--אתם, והנביאים הניבאים לכם. 
טז ואל-הכוהנים ואל-כל-העם הזה דיברתי לאמור, כה אמר יהוה, אל-תשמעו אל-דברי נביאיכם הניבאים לכם לאמור, הנה כלי בית-יהוה מושבים מבבלה עתה מהרה:  כי שקר, המה ניבאים לכם. 
יז אל-תשמעו אליהם, עבדו את-מלך-בבל וחיו:  למה תהיה העיר הזאת, חורבה. 
יח ואם-נביאים הם, ואם-יש דבר-יהוה איתם--יפגעו-נא, ביהוה צבאות, לבלתי-בואו הכלים הנותרים בבית-יהוה ובית מלך יהודה ובירושלים, בבלה. 
יט כי כה אמר, יהוה צבאות, אל-העמודים, ועל-הים ועל-המכונות--ועל יתר הכלים, הנותרים בעיר הזאת. 
כ אשר לא-לקחם, נבוכדנאצר מלך בבל, בגלותו את-יכוניה בן-יהויקים מלך-יהודה מירושלים, בבלה; ואת כל-חורי יהודה, וירושלים. 
כא כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל--על-הכלים, הנותרים בית יהוה, ובית מלך-יהודה, וירושלים. 
כב בבלה יובאו, ושמה יהיו--עד יום פוקדי אותם, נאום-יהוה, והעליתים והשיבותים, אל-המקום הזה. 
פרק כח
א ויהי בשנה ההיא, בראשית ממלכת צדקייה מלך-יהודה, בשנה הרביעית, בחודש החמישי; אמר אליי חנניה בן-עזור הנביא אשר מגבעון, בבית יהוה, לעיני הכוהנים וכל-העם, לאמור. 
ב כה-אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל--לאמור:  שברתי, את-עול מלך בבל. 
ג בעוד שנתיים ימים, אני משיב אל-המקום הזה, את-כל-כלי, בית יהוה--אשר לקח נבוכדנאצר מלך-בבל, מן-המקום הזה, ויביאם, בבל. 
ד ואת-יכוניה בן-יהויקים מלך-יהודה ואת-כל-גלות יהודה הבאים בבלה, אני משיב אל-המקום הזה--נאום-יהוה:  כי אשבור, את-עול מלך בבל. 
ה ויאמר ירמיה הנביא, אל-חנניה הנביא, לעיני הכוהנים ולעיני כל-העם, העומדים בבית יהוה. 
ו ויאמר, ירמיה הנביא, אמן, כן יעשה יהוה; יקם יהוה, את-דבריך, אשר ניבאת להשיב כלי בית-יהוה וכל-הגולה, מבבל אל-המקום הזה. 
ז אך-שמע-נא הדבר הזה, אשר אנוכי דובר באוזניך, ובאוזני, כל-העם. 
ח הנביאים, אשר היו לפניי ולפניך--מן-העולם:  ויינבאו אל-ארצות רבות, ועל-ממלכות גדולות, למלחמה, ולרעה ולדבר. 
ט הנביא, אשר יינבא לשלום--בבוא, דבר הנביא, ייוודע הנביא, אשר-שלחו יהוה באמת. 
י וייקח חנניה הנביא, את-המוטה, מעל, צוואר ירמיה הנביא; וישברהו. 
יא ויאמר חנניה לעיני כל-העם לאמור, כה אמר יהוה, ככה אשבור את-עול נבוכדנאצר מלך-בבל בעוד שנתיים ימים, מעל צוואר כל-הגויים; וילך ירמיה הנביא, לדרכו. 
יב ויהי דבר-יהוה, אל-ירמיה:  אחרי שבור חנניה הנביא, את-המוטה, מעל צוואר ירמיה הנביא, לאמור. 
יג הלוך ואמרת אל-חנניה לאמור, כה אמר יהוה, מוטות עץ, שברת; ועשית תחתיהן, מוטות ברזל. 
יד כי כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, עול ברזל נתתי על-צוואר כל-הגויים האלה לעבוד את-נבוכדנאצר מלך-בבל--ועבדוהו; וגם את-חית השדה, נתתי לו. 
טו ויאמר ירמיה הנביא אל-חנניה הנביא, שמע-נא חנניה:  לא-שלחך יהוה--ואתה הבטחת את-העם הזה, על-שקר. 
טז לכן, כה אמר יהוה, הנני משלחך, מעל פני האדמה; השנה אתה מת, כי-סרה דיברת אל-יהוה. 
יז וימת חנניה הנביא, בשנה ההיא, בחודש, השביעי. 
פרק כט
א ואלה דברי הספר, אשר שלח ירמיה הנביא מירושלים--אל-יתר זקני הגולה, ואל-הכוהנים ואל-הנביאים ואל-כל-העם, אשר הגלה נבוכדנאצר מירושלים, בבלה. 
ב אחרי צאת יכוניה-המלך והגבירה והסריסים שרי יהודה וירושלים, והחרש והמסגר--מירושלים. 
ג ביד אלעשה בן-שפן, וגמריה בן-חלקייה:  אשר שלח צדקייה מלך-יהודה, אל-נבוכדנאצר מלך בבל--בבלה לאמור. 
ד כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל:  לכל-הגולה--אשר-הגליתי מירושלים, בבלה. 
ה בנו בתים, ושבו; ונטעו גנות, ואכלו את-פריין. 
ו קחו נשים, והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת-בנותיכם תנו לאנשים, ותלדנה בנים ובנות; ורבו-שם, ואל-תמעטו. 
ז ודרשו את-שלום העיר, אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה, אל-יהוה:  כי בשלומה, יהיה לכם שלום. 
ח כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, אל-ישיאו לכם נביאיכם אשר-בקרבכם, וקוסמיכם; ואל-תשמעו, אל-חלומותיכם, אשר אתם, מחלמים. 
ט כי בשקר, הם ניבאים לכם בשמי:  לא שלחתים, נאום-יהוה. 
י כי-כה, אמר יהוה, כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה, אפקוד אתכם; והקימותי עליכם, את-דברי הטוב, להשיב אתכם, אל-המקום הזה. 
יא כי אנוכי ידעתי את-המחשבות, אשר אנוכי חושב עליכם--נאום-יהוה:  מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקווה. 
יב וקראתם אותי והלכתם, והתפללתם אליי; ושמעתי, אליכם. 
יג וביקשתם אותי, ומצאתם:  כי תדרשוני, בכל-לבבכם. 
יד ונמצאתי לכם, נאום-יהוה, ושבתי את-שבותכם וקיבצתי אתכם מכל-הגויים ומכל-המקומות אשר הדחתי אתכם שם, נאום-יהוה; והשיבותי אתכם--אל-המקום, אשר-הגליתי אתכם משם. 
טו כי, אמרתם:  הקים לנו יהוה נביאים, בבלה. 
טז כי-כה אמר יהוה, אל-המלך היושב אל-כיסא דויד, ואל-כל-העם, היושב בעיר הזאת:  אחיכם, אשר לא-יצאו איתכם בגולה. 
יז כה אמר, יהוה צבאות, הנני משלח בם, את-החרב את-הרעב ואת-הדבר; ונתתי אותם, כתאנים השוערים, אשר לא-תיאכלנה, מרוע. 
יח ורדפתי, אחריהם, בחרב, ברעב ובדבר; ונתתים לזעווה לכול ממלכות הארץ, לאלה ולשמה ולשריקה ולחרפה, בכל-הגויים, אשר-הדחתים שם. 
יט תחת אשר-לא-שמעו אל-דבריי, נאום-יהוה--אשר שלחתי אליהם את-עבדיי הנביאים, השכם ושלוח, ולא שמעתם, נאום-יהוה. 
כ ואתם, שמעו דבר-יהוה:  כל-הגולה--אשר-שילחתי מירושלים, בבלה. 
כא כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, אל-אחאב בן-קוליה ואל-צדקייהו בן-מעשיה, הניבאים לכם בשמי, שקר:  הנני נותן אותם, ביד נבוכדראצר מלך-בבל, והכם, לעיניכם. 
כב ולוקח מהם, קללה, לכול גלות יהודה, אשר בבבל לאמור:  ישימך יהוה כצדקייהו וכאחב, אשר-קלם מלך-בבל באש. 
כג יען אשר עשו נבלה בישראל, וינאפו את-נשי ריעיהם, וידברו דבר בשמי שקר, אשר לא ציוויתים; ואנוכי היודע ועד, נאום-יהוה. 
כד ואל-שמעיהו הנחלמי, תאמר לאמור. 
כה כה-אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל--לאמור:  יען אשר אתה שלחת בשמך ספרים, אל-כל-העם אשר בירושלים, ואל-צפניה בן-מעשיה הכוהן, ואל כל-הכוהנים לאמור. 
כו יהוה נתנך כוהן, תחת יהוידע הכוהן, להיות פקידים בית יהוה, לכל-איש משוגע ומתנבא; ונתת אותו אל-המהפכת, ואל-הצינוק. 
כז ועתה, למה לא גערת, בירמיהו, הענתותי--המתנבא, לכם. 
כח כי על-כן שלח אלינו, בבל לאמור--ארוכה היא; בנו בתים, ושבו, ונטעו גנות, ואכלו את-פריהן. 
כט ויקרא צפניה הכוהן, את-הספר הזה, באוזני, ירמיהו הנביא. 
ל ויהי, דבר-יהוה, אל-ירמיהו, לאמור. 
לא שלח על-כל-הגולה, לאמור, כה אמר יהוה, אל-שמעיה הנחלמי:  יען אשר ניבא לכם שמעיה, ואני לא שלחתיו, ויבטח אתכם, על-שקר. 
לב לכן כה-אמר יהוה, הנני פוקד על-שמעיה הנחלמי ועל-זרעו--לא-יהיה לו איש יושב בתוך-העם הזה ולא-יראה בטוב אשר-אני עושה-לעמי, נאום-יהוה:  כי-סרה דיבר, על-יהוה. 
פרק ל
א הדבר אשר היה אל-ירמיהו, מאת יהוה לאמור. 
ב כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, לאמור:  כתוב-לך, את כל-הדברים אשר-דיברתי אליך--אל-ספר. 
ג כי הנה ימים באים, נאום-יהוה, ושבתי את-שבות עמי ישראל ויהודה, אמר יהוה; והשיבותים, אל-הארץ אשר-נתתי לאבותם--וירשוה. 
ד ואלה הדברים, אשר דיבר יהוה אל-ישראל--ואל-יהודה. 
ה כי-כה אמר יהוה, קול חרדה שמענו--פחד, ואין שלום. 
ו שאלו-נא וראו, אם-יולד זכר:  מדוע ראיתי כל-גבר ידיו על-חלציו, כיולדה, ונהפכו כל-פנים, ליירקון. 
ז הוי, כי גדול היום ההוא--מאיין כמוהו; ועת-צרה היא ליעקוב, וממנה ייוושע. 
ח והיה ביום ההוא נאום יהוה צבאות, אשבור עולו מעל צווארך, ומוסרותיך, אנתק; ולא-יעבדו-בו עוד, זרים. 
ט ועבדו, את יהוה אלוהיהם, ואת דויד מלכם, אשר אקים להם. 
י ואתה אל-תירא עבדי יעקוב נאום-יהוה, ואל-תיחת ישראל--כי הנני מושיעך מרחוק, ואת-זרעך מארץ שביים; ושב יעקוב ושקט ושאנן, ואין מחריד. 
יא כי-איתך אני נאום-יהוה, להושיעך:  כי אעשה כלה בכל-הגויים אשר הפיצותיך שם, אך אותך לא-אעשה כלה, וייסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך. 
יב כי כה אמר יהוה, אנוש לשברך--נחלה, מכתך. 
יג אין-דן דינך, למזור; רפואות תעלה, אין לך. 
יד כל-מאהבייך שכחוך, אותך לא ידרושו:  כי מכת אויב הכיתיך, מוסר אכזרי--על רוב עוונך, עצמו חטאותייך. 
טו מה-תזעק על-שברך, אנוש מכאובך:  על רוב עוונך, עצמו חטאותייך--עשיתי אלה, לך. 
טז לכן כל-אוכלייך, ייאכלו, וכל-צרייך כולם, בשבי ילכו; והיו שואסייך למשיסה, וכל-בוזזייך אתן לבז. 
יז כי אעלה ארוכה לך וממכותייך ארפאך, נאום-יהוה:  כי נידחה, קראו לך--ציון היא, דורש אין לה. 
יח כה אמר יהוה, הנני-שב שבות אוהלי יעקוב, ומשכנותיו, ארחם; ונבנתה עיר על-תילה, וארמון על-משפטו יישב. 
יט ויצא מהם תודה, וקול משחקים; והרביתים ולא ימעטו, והכבדתים ולא יצערו. 
כ והיו בניו כקדם, ועדתו לפניי תיכון; ופקדתי, על כל-לוחציו. 
כא והיה אדירו ממנו, ומושלו מקרבו ייצא, והקרבתיו, וניגש אליי:  כי מי הוא-זה ערב את-ליבו, לגשת אליי--נאום-יהוה. 
כב והייתם לי, לעם; ואנוכי, אהיה לכם לאלוהים. 
כג הנה סערת יהוה, חמה יצאה--סער, מתגורר:  על ראש רשעים, יחול. 
כד לא ישוב, חרון אף-יהוה, עד-עשותו ועד-הקימו, מזימות ליבו; באחרית הימים, תתבוננו בה. 
כה בעת ההיא, נאום-יהוה, אהיה לאלוהים, לכול משפחות ישראל; והמה, יהיו-לי לעם. 
פרק לא
א כה, אמר יהוה, מצא חן במדבר, עם שרידי חרב; הלוך להרגיעו, ישראל. 
ב מרחוק, יהוה נראה לי; ואהבת עולם אהבתיך, על-כן משכתיך חסד. 
ג עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל:  עוד תעדי תופייך, ויצאת במחול משחקים. 
ד עוד תיטעי כרמים, בהרי שומרון; נטעו נוטעים, וחיללו. 
ה כי יש-יום, קראו נוצרים בהר אפריים; קומו ונעלה ציון, אל-יהוה אלוהינו. 
ו כי-כה אמר יהוה, רונו ליעקוב שמחה, וצהלו, בראש הגויים; השמיעו הללו, ואמרו, הושע יהוה את-עמך, את שארית ישראל. 
ז הנני מביא אותם מארץ צפון, וקיבצתים מירכתי-ארץ--בם עיוור ופיסח, הרה ויולדת יחדיו:  קהל גדול, ישובו הנה. 
ח בבכי יבואו, ובתחנונים אובילם--אוליכם אל-נחלי מים, בדרך ישר לא ייכשלו בה:  כי-הייתי לישראל לאב, ואפריים בכורי הוא. 
ט שמעו דבר-יהוה גויים, והגידו באיים ממרחק; ואמרו, מזרה ישראל יקבצנו, ושמרו, כרועה עדרו. 
י כי-פדה יהוה, את-יעקוב; וגאלו, מיד חזק ממנו. 
יא ובאו, וריננו במרום-ציון, ונהרו אל-טוב יהוה על-דגן ועל-תירוש ועל-יצהר, ועל-בני-צאן ובקר; והייתה נפשם כגן רווה, ולא-יוסיפו לדאבה עוד. 
יב אז תשמח בתולה במחול, ובחורים וזקנים יחדיו; והפכתי אבלם לששון וניחמתים, ושימחתים מיגונם. 
יג וריוויתי נפש הכוהנים, דשן; ועמי את-טובי ישבעו, נאום-יהוה. 
יד כה אמר יהוה, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים--רחל, מבכה על-בניה; מיאנה להינחם על-בניה, כי איננו. 
טו כה אמר יהוה, מנעי קולך מבכי, ועינייך, מדמעה:  כי יש שכר לפעולתך נאום-יהוה, ושבו מארץ אויב. 
טז ויש-תקווה לאחריתך, נאום-יהוה; ושבו בנים, לגבולם. 
יז שמוע שמעתי, אפריים מתנודד, ייסרתני ואיווסר, כעגל לא לומד; השיבני ואשובה, כי אתה יהוה אלוהיי. 
יח כי-אחרי שובי, ניחמתי, ואחרי היוודעי, ספקתי על-ירך; בושתי וגם-נכלמתי, כי נשאתי חרפת נעוריי. 
יט הבן יקיר לי אפריים, אם ילד שעשועים--כי-מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד; על-כן, המו מעיי לו--רחם ארחמנו, נאום-יהוה. 
כ הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים--שיתי ליבך, למסילה דרך הלכת; שובי בתולת ישראל, שובי אל-ערייך אלה. 
כא עד-מתיי תתחמקין, הבת השובבה:  כי-ברא יהוה חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר. 
כב כה-אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, עוד יאמרו את-הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו, בשובי את-שבותם:  יברכך יהוה נווה-צדק, הר הקודש. 
כג וישבו בה יהודה וכל-עריו, יחדיו:  איכרים, ונסעו בעדר. 
כד כי הרוויתי, נפש עייפה; וכל-נפש דאבה, מילאתי. 
כה על-זאת, הקיצותי ואראה; ושנתי, ערבה לי. 
כו הנה ימים באים, נאום-יהוה; וזרעתי, את-בית ישראל ואת-בית יהודה, זרע אדם, וזרע בהמה. 
כז והיה כאשר שקדתי עליהם, לנתוש ולנתוץ ולהרוס--ולהאביד ולהרע:  כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע, נאום-יהוה. 
כח בימים ההם--לא-יאמרו עוד, אבות אכלו בוסר; ושיני בנים, תקהינה. 
כט כי אם-איש בעוונו, ימות:  כל-האדם האוכל הבוסר, תקהינה שיניו. 
ל הנה ימים באים, נאום-יהוה; וכרתי, את-בית ישראל ואת-בית יהודה--ברית חדשה. 
לא לא כברית, אשר כרתי את-אבותם, ביום החזיקי בידם, להוציאם מארץ מצריים:  אשר-המה הפרו את-בריתי, ואנוכי בעלתי בם--נאום-יהוה. 
לב כי זאת הברית אשר אכרות את-בית ישראל אחרי הימים ההם, נאום-יהוה, נתתי את-תורתי בקרבם, ועל-ליבם אכתבנה; והייתי להם לאלוהים, והמה יהיו-לי לעם. 
לג ולא ילמדו עוד, איש את-ריעהו ואיש את-אחיו לאמור, דעו, את-יהוה:  כי-כולם יידעו אותי למקטנם ועד-גדולם, נאום-יהוה--כי אסלח לעוונם, ולחטאתם לא אזכור-עוד. 
לד כה אמר יהוה, נותן שמש לאור יומם, חוקות ירח וכוכבים, לאור לילה; רוגע הים ויהמו גליו, יהוה צבאות שמו. 
לה אם-ימושו החוקים האלה, מלפניי--נאום-יהוה; גם זרע ישראל ישבתו, מהיות גוי לפניי--כל-הימים. 
לו כה אמר יהוה, אם-יימדו שמיים מלמעלה, וייחקרו מוסדי-ארץ, למטה:  גם-אני אמאס בכל-זרע ישראל, על-כל-אשר עשו--נאום-יהוה. 
לז הנה ימים באים, נאום-יהוה; ונבנתה העיר ליהוה, ממגדל חננאל שער הפינה. 
לח ויצא עוד קו המידה, נגדו, על, גבעת גרב; ונסב, גועתה. 
לט וכל-העמק הפגרים והדשן וכל-השדמות עד-נחל קדרון עד-פינת שער הסוסים, מזרחה--קודש, ליהוה:  לא-יינתש ולא-ייהרס עוד, לעולם. 
פרק לב
א הדבר אשר-היה אל-ירמיהו, מאת יהוה, בשנה העשירית, לצדקייהו מלך יהודה--היא השנה שמונה-עשרה שנה, לנבוכדראצר. 
ב ואז, חיל מלך בבל, צרים, על-ירושלים; וירמיהו הנביא, היה כלוא בחצר המטרה, אשר, בית-מלך יהודה. 
ג אשר כלאו, צדקייהו מלך-יהודה לאמור:  מדוע אתה ניבא לאמור, כה אמר יהוה, הנני נותן את-העיר הזאת ביד מלך-בבל, ולכדה. 
ד וצדקייהו מלך יהודה, לא יימלט מיד הכשדים:  כי הינתון יינתן, ביד מלך-בבל, ודיבר-פיו עם-פיו, ועיניו את-עיניו תראינה. 
ה ובבל יוליך את-צדקייהו, ושם יהיה, עד-פוקדי אותו, נאום-יהוה:  כי תילחמו את-הכשדים, לא תצליחו. 
ו ויאמר, ירמיהו:  היה דבר-יהוה, אליי לאמור. 
ז הנה חנמאל, בן-שלום דודך, בא אליך, לאמור:  קנה לך, את-שדי אשר בענתות--כי לך משפט הגאולה, לקנות. 
ח ויבוא אליי חנמאל בן-דודי כדבר יהוה, אל-חצר המטרה, ויאמר אליי קנה נא את-שדי אשר-בענתות אשר בארץ בנימין כי-לך משפט הירושה ולך הגאולה, קנה-לך; ואדע, כי דבר-יהוה הוא. 
ט ואקנה, את-השדה, מאת חנמאל בן-דודי, אשר בענתות; ואשקלה-לו, את-הכסף, שבעה שקלים, ועשרה הכסף. 
י ואכתוב בספר ואחתום, ואעד עדים; ואשקול הכסף, במאזניים. 
יא ואקח, את-ספר המקנה, את-החתום המצוה והחוקים, ואת-הגלוי. 
יב ואתן את-הספר המקנה, אל-ברוך בן-נרייה בן-מחסיה, לעיני חנמאל דודי, ולעיני העדים הכותבים בספר המקנה--לעיני, כל-היהודים, היושבים, בחצר המטרה. 
יג ואצווה, את-ברוך, לעיניהם, לאמור. 
יד כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, לקוח את-הספרים האלה את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה, ונתתם, בכלי-חרש--למען יעמדו, ימים רבים. 
טו כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל:  עוד ייקנו בתים ושדות וכרמים, בארץ הזאת. 
טז ואתפלל, אל-יהוה, אחרי תיתי את-ספר המקנה, אל-ברוך בן-נרייה לאמור. 
יז אהה, אדוניי יהוה, הנה אתה עשית את-השמיים ואת-הארץ, בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה:  לא-ייפלא ממך, כל-דבר. 
יח עושה חסד, לאלפים, ומשלם עוון אבות, אל-חיק בניהם אחריהם:  האל הגדול הגיבור, יהוה צבאות שמו. 
יט גדול, העצה, ורב, העלילייה--אשר-עיניך פקוחות, על-כל-דרכי בני אדם, לתת לאיש כדרכיו, וכפרי מעלליו. 
כ אשר-שמת אותות ומופתים בארץ-מצריים, עד-היום הזה, ובישראל, ובאדם; ותעשה-לך שם, כיום הזה. 
כא ותוצא את-עמך את-ישראל, מארץ מצריים--באותות ובמופתים, וביד חזקה ובאזרוע נטויה, ובמורא, גדול. 
כב ותיתן להם את-הארץ הזאת, אשר-נשבעת לאבותם לתת להם--ארץ זבת חלב, ודבש. 
כג ויבואו ויירשו אותה, ולא-שמעו בקולך ובתורתך לא-הלכו--את כל-אשר ציווית להם לעשות, לא עשו; ותקרא אותם, את כל-הרעה הזאת. 
כד הנה הסוללות, באו העיר ללוכדה, והעיר ניתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה, מפני החרב והרעב והדבר; ואשר דיברת היה, והנך רואה. 
כה ואתה אמרת אליי, אדוניי יהוה, קנה-לך השדה בכסף, והעד עדים; והעיר ניתנה, ביד הכשדים. 
כו ויהי, דבר-יהוה, אל-ירמיהו, לאמור. 
כז הנה אני יהוה, אלוהי כל-בשר--הממני, ייפלא כל-דבר. 
כח לכן, כה אמר יהוה:  הנני נותן את-העיר הזאת ביד הכשדים, וביד נבוכדראצר מלך-בבל--ולכדה. 
כט ובאו הכשדים, הנלחמים על-העיר הזאת, והציתו את-העיר הזאת באש, ושרפוה; ואת הבתים אשר קיטרו על-גגותיהם לבעל, והיסכו נסכים לאלוהים אחרים--למען, הכעיסני. 
ל כי-היו בני-ישראל ובני יהודה, אך עושים הרע בעיניי--מנעורותיהם:  כי בני-ישראל, אך מכעיסים אותי במעשה ידיהם--נאום-יהוה. 
לא כי על-אפי ועל-חמתי, הייתה לי העיר הזאת, למן-היום אשר בנו אותה, ועד היום הזה--להסירה, מעל פניי. 
לב על כל-רעת בני-ישראל ובני יהודה, אשר עשו להכעיסני, המה מלכיהם שריהם, כוהניהם ונביאיהם; ואיש יהודה, ויושבי ירושלים. 
לג ויפנו אליי עורף, ולא פנים; ולמד אותם השכם ולמד, ואינם שומעים לקחת מוסר. 
לד וישימו שיקוציהם, בבית אשר-נקרא-שמי עליו--לטמאו. 
לה ויבנו את-במות הבעל אשר בגיא בן-הינום, להעביר את-בניהם ואת-בנותיהם למולך, אשר לא-ציוויתים ולא עלתה על-ליבי, לעשות התועבה הזאת--למען, החטיא את-יהודה. 
לו ועתה, לכן כה-אמר יהוה אלוהי ישראל:  אל-העיר הזאת--אשר אתם אומרים ניתנה ביד מלך-בבל, בחרב וברעב ובדבר. 
לז הנני מקבצם מכל-הארצות, אשר הדחתים שם באפי ובחמתי ובקצף גדול; והשיבותים אל-המקום הזה, והושבתים לבטח. 
לח והיו לי, לעם; ואני, אהיה להם לאלוהים. 
לט ונתתי להם לב אחד, ודרך אחד, ליראה אותי, כל-הימים--לטוב להם, ולבניהם אחריהם. 
מ וכרתי להם, ברית עולם, אשר לא-אשוב מאחריהם, להיטיבי אותם; ואת-יראתי אתן בלבבם, לבלתי סור מעליי. 
מא וששתי עליהם, להיטיב אותם; ונטעתים בארץ הזאת, באמת--בכל-ליבי, ובכל-נפשי. 
מב כי-כה, אמר יהוה, כאשר הבאתי אל-העם הזה, את כל-הרעה הגדולה הזאת--כן אנוכי מביא עליהם, את-כל-הטובה, אשר אנוכי, דובר עליהם. 
מג ונקנה השדה, בארץ הזאת--אשר אתם אומרים, שממה היא מאין אדם ובהמה, ניתנה, ביד הכשדים. 
מד שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר וחתום והעד עדים, בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר, ובערי השפילה ובערי הנגב:  כי-אשיב את-שבותם, נאום-יהוה. 
פרק לג
א ויהי דבר-יהוה אל-ירמיהו, שנית; והוא עודנו עצור, בחצר המטרה לאמור. 
ב כה-אמר יהוה, עושה:  יהוה, יוצר אותה להכינה--יהוה שמו. 
ג קרא אליי, ואענך; ואגידה לך גדולות ובצורות, לא ידעתם. 
ד כי כה אמר יהוה, אלוהי ישראל, על-בתי העיר הזאת, ועל-בתי מלכי יהודה--הנתוצים, אל-הסוללות ואל-החרב. 
ה באים, להילחם את-הכשדים, ולמלאם את-פגרי האדם, אשר-הכיתי באפי ובחמתי; ואשר הסתרתי פניי מהעיר הזאת, על כל-רעתם. 
ו הנני מעלה-לה ארוכה ומרפא, ורפאתים; וגיליתי להם, עתרת שלום ואמת. 
ז והשיבותי את-שבות יהודה, ואת שבות ישראל; ובניתים, כבראשונה. 
ח וטיהרתים, מכל-עוונם אשר חטאו-לי; וסלחתי, לכל-עוונותיהם אשר חטאו-לי, ואשר, פשעו בי. 
ט והייתה לי, לשם ששון לתהילה ולתפארת, לכול, גויי הארץ--אשר ישמעו את-כל-הטובה, אשר אנוכי עושה אותם, ופחדו ורגזו על כל-הטובה ועל כל-השלום, אשר אנוכי עושה לה. 
י כה אמר יהוה, עוד יישמע במקום-הזה, אשר אתם אומרים, חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה--בערי יהודה, ובחוצות ירושלים, הנשמות מאין אדם ומאין יושב, ומאין בהמה. 
יא קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את-יהוה צבאות כי-טוב יהוה כי-לעולם חסדו, מביאים תודה בית יהוה:  כי-אשיב את-שבות-הארץ כבראשונה, אמר יהוה. 
יב כה-אמר, יהוה צבאות, עוד יהיה במקום הזה החרב מאין-אדם ועד-בהמה, ובכל-עריו--נווה רועים, מרביצים צאן. 
יג בערי ההר בערי השפילה, ובערי הנגב, ובארץ בנימין ובסביבי ירושלים, ובערי יהודה--עוד תעבורנה הצאן על-ידי מונה, אמר יהוה. 
יד הנה ימים באים, נאום-יהוה; והקימותי את-הדבר הטוב, אשר דיברתי אל-בית ישראל ועל-בית יהודה. 
טו בימים ההם ובעת ההיא, אצמיח לדויד צמח צדקה; ועשה משפט וצדקה, בארץ. 
טז בימים ההם תיוושע יהודה, וירושלים תשכון לבטח; וזה אשר-יקרא-לה, יהוה צדקנו. 
יז כי-כה, אמר יהוה:  לא-ייכרת לדויד--איש, יושב על-כיסא בית-ישראל. 
יח ולכוהנים, הלויים, לא-ייכרת איש, מלפניי:  מעלה עולה ומקטיר מנחה, ועושה זבח--כל-הימים. 
יט ויהי, דבר-יהוה, אל-ירמיהו, לאמור. 
כ כה, אמר יהוה, אם-תפרו את-בריתי היום, ואת-בריתי הלילה; ולבלתי היות יומם-ולילה, בעיתם. 
כא גם-בריתי תופר את-דויד עבדי, מהיות-לו בן מולך על-כיסאו; ואת-הלויים הכוהנים, משרתיי. 
כב אשר לא-ייספר צבא השמיים, ולא יימד חול הים--כן ארבה, את-זרע דויד עבדי, ואת-הלויים, משרתי אותי. 
כג ויהי, דבר-יהוה, אל-ירמיהו, לאמור. 
כד הלוא ראית, מה-העם הזה דיברו לאמור, שתי המשפחות אשר בחר יהוה בהם, וימאסם; ואת-עמי, ינאצון, מהיות עוד, גוי לפניהם. 
כה כה אמר יהוה, אם-לא בריתי יומם ולילה--חוקות שמיים וארץ, לא-שמתי. 
כו גם-זרע יעקוב ודויד עבדי אמאס, מקחת מזרעו מושלים, אל-זרע אברהם, ישחק ויעקוב:  כי-אשיב את-שבותם, וריחמתים. 
פרק לד
א הדבר אשר-היה אל-ירמיהו, מאת יהוה; ונבוכדראצר מלך-בבל וכל-חילו וכל-ממלכות ארץ ממשלת ידו וכל-העמים, נלחמים על-ירושלים ועל-כל-עריה--לאמור. 
ב כה-אמר יהוה, אלוהי ישראל, הלוך ואמרת, אל-צדקייהו מלך יהודה; ואמרת אליו, כה אמר יהוה, הנני נותן את-העיר הזאת ביד מלך-בבל, ושרפה באש. 
ג ואתה, לא תימלט מידו--כי תפוש תיתפש, ובידו תינתן; ועיניך את-עיני מלך-בבל תראינה, ופיהו את-פיך ידבר--ובבל תבוא. 
ד אך שמע דבר-יהוה, צדקייהו מלך יהודה; כה-אמר יהוה עליך, לא תמות בחרב. 
ה בשלום תמות, וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר-היו לפניך כן ישרפו-לך, והוי אדון, יספדו-לך:  כי-דבר אני-דיברתי, נאום-יהוה. 
ו וידבר ירמיהו הנביא, אל-צדקייהו מלך יהודה, את כל-הדברים האלה, בירושלים. 
ז וחיל מלך-בבל, נלחמים על-ירושלים, ועל כל-ערי יהודה, הנותרות:  אל-לכיש, ואל-עזקה, כי הנה נשארו בערי יהודה, ערי מבצר. 
ח הדבר אשר-היה אל-ירמיהו, מאת יהוה--אחרי כרות המלך צדקייהו ברית, את-כל-העם אשר בירושלים, לקרוא להם, דרור. 
ט לשלח איש את-עבדו ואיש את-שפחתו, העברי והעברייה--חופשים:  לבלתי עבוד-בם ביהודי אחיהו, איש. 
י וישמעו כל-השרים וכל-העם אשר-באו בברית, לשלח איש את-עבדו ואיש את-שפחתו חופשים, לבלתי עבוד-בם, עוד; וישמעו, וישלחו. 
יא וישובו, אחרי-כן, וישיבו את-העבדים ואת-השפחות, אשר שילחו חופשים; ויכבשום, לעבדים ולשפחות. 
יב ויהי דבר-יהוה אל-ירמיהו, מאת יהוה לאמור. 
יג כה-אמר יהוה, אלוהי ישראל:  אנוכי, כרתי ברית את-אבותיכם, ביום הוציאי אותם מארץ מצריים, מבית עבדים לאמור. 
יד מקץ שבע שנים תשלחו איש את-אחיו העברי אשר-יימכר לך, ועבדך שש שנים, ושילחתו חופשי, מעימך; ולא-שמעו אבותיכם אליי, ולא הטו את-אוזנם. 
טו ותשובו אתם היום, ותעשו את-הישר בעיניי, לקרוא דרור, איש לריעהו; ותכרתו ברית, לפניי, בבית, אשר-נקרא שמי עליו. 
טז ותשובו, ותחללו את-שמי, ותשיבו איש את-עבדו ואיש את-שפחתו, אשר-שילחתם חופשים לנפשם; ותכבשו אותם--להיות לכם, לעבדים ולשפחות. 
יז לכן, כה-אמר יהוה, אתם לא-שמעתם אליי, לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לריעהו; הנני קורא לכם דרור נאום-יהוה, אל-החרב אל-הדבר ואל-הרעב, ונתתי אתכם לזעווה, לכול ממלכות הארץ. 
יח ונתתי את-האנשים, העוברים את-בריתי, אשר לא-הקימו את-דברי הברית, אשר כרתו לפניי--העגל אשר כרתו לשניים, ויעברו בין בתריו. 
יט שרי יהודה ושרי ירושלים, הסריסים והכוהנים, וכול, עם הארץ--העוברים, בין בתרי העגל. 
כ ונתתי אותם ביד אויביהם, וביד מבקשי נפשם; והייתה נבלתם למאכל, לעוף השמיים ולבהמת הארץ. 
כא ואת-צדקייהו מלך-יהודה ואת-שריו, אתן ביד אויביהם, וביד, מבקשי נפשם; וביד, חיל מלך בבל, העולים, מעליכם. 
כב הנני מצווה נאום-יהוה, והשיבותים אל-העיר הזאת ונלחמו עליה, ולכדוה, ושרפוה באש; ואת-ערי יהודה אתן שממה, מאין יושב. 
פרק לה
א הדבר אשר-היה אל-ירמיהו, מאת יהוה, בימי יהויקים בן-יאשייהו מלך יהודה, לאמור. 
ב הלוך, אל-בית הרכבים, ודיברת אותם, והביאותם בית יהוה אל-אחת הלשכות; והשקית אותם, יין. 
ג ואקח את-יאזניה בן-ירמיהו, בן-חבציניה, ואת-אחיו, ואת-כל-בניו--ואת, כל-בית הרכבים. 
ד ואביא אותם, בית יהוה, אל-לשכת בני חנן בן-יגדליהו, איש האלוהים--אשר-אצל, לשכת השרים, אשר ממעל ללשכת מעשיהו בן-שלום, שומר הסף. 
ה ואתן לפני בני בית-הרכבים, גביעים מלאים יין--וכוסות; ואומר אליהם, שתו-יין. 
ו ויאמרו, לא נשתה-יין:  כי יונדב בן-רכב אבינו, ציווה עלינו לאמור, לא תשתו-יין אתם ובניכם, עד-עולם. 
ז ובית לא-תבנו, וזרע לא-תזרעו וכרם לא-תיטעו, ולא יהיה, לכם:  כי באוהלים תשבו, כל-ימיכם, למען תחיו ימים רבים על-פני האדמה, אשר אתם גרים שם. 
ח ונשמע, בקול יהונדב בן-רכב אבינו, לכול, אשר ציוונו:  לבלתי שתות-יין, כל-ימינו--אנחנו נשינו, בנינו ובנותינו. 
ט ולבלתי בנות בתים, לשבתנו; וכרם ושדה וזרע, לא יהיה-לנו. 
י ונשב, באוהלים; ונשמע ונעש, ככול אשר-ציוונו יונדב אבינו. 
יא ויהי, בעלות נבוכדראצר מלך-בבל אל-הארץ, ונאמר בואו ונבוא ירושלים, מפני חיל הכשדים ומפני חיל ארם; ונשב, בירושלים. 
יב ויהי, דבר-יהוה, אל-ירמיהו, לאמור. 
יג כה-אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, הלוך ואמרת לאיש יהודה, וליושבי ירושלים:  הלוא תקחו מוסר לשמוע אל-דבריי, נאום-יהוה. 
יד הוקם את-דברי יהונדב בן-רכב אשר-ציווה את-בניו לבלתי שתות-יין, ולא שתו עד-היום הזה--כי שמעו, את מצות אביהם; ואנוכי דיברתי אליכם, השכם ודבר--ולא שמעתם, אליי. 
טו ואשלח אליכם את-כל-עבדיי הנביאים השכם ושלוח לאמור שובו-נא איש מדרכו הרעה והיטיבו מעלליכם, ואל-תלכו אחרי אלוהים אחרים לעובדם, ושבו אל-האדמה, אשר-נתתי לכם ולאבותיכם; ולא הטיתם את-אוזנכם, ולא שמעתם אליי. 
טז כי הקימו, בני יהונדב בן-רכב, את-מצות אביהם, אשר ציוום; והעם הזה, לא שמעו אליי. 
יז לכן כה-אמר יהוה אלוהי צבאות, אלוהי ישראל, הנני מביא אל-יהודה ואל כל-יושבי ירושלים, את כל-הרעה אשר דיברתי עליהם:  יען דיברתי אליהם ולא שמעו, ואקרא להם ולא ענו. 
יח ולבית הרכבים אמר ירמיהו, כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, יען אשר שמעתם, על-מצות יהונדב אביכם; ותשמרו, את-כל-מצוותיו, ותעשו, ככול אשר-ציווה אתכם. 
יט לכן, כה אמר יהוה צבאות--אלוהי ישראל:  לא-ייכרת איש ליונדב בן-רכב, עומד לפניי--כל-הימים. 
פרק לו
א ויהי בשנה הרביעית, ליהויקים בן-יאשייהו מלך יהודה; היה הדבר הזה, אל-ירמיהו, מאת יהוה, לאמור. 
ב קח-לך, מגילת-ספר, וכתבת אליה את כל-הדברים אשר-דיברתי אליך על-ישראל ועל-יהודה, ועל-כל-הגויים--מיום דיברתי אליך, מימי יאשייהו, ועד, היום הזה. 
ג אוליי ישמעו, בית יהודה, את כל-הרעה, אשר אנוכי חושב לעשות להם--למען ישובו, איש מדרכו הרעה, וסלחתי לעוונם, ולחטאתם. 
ד ויקרא ירמיהו, את-ברוך בן-נרייה; ויכתוב ברוך מפי ירמיהו, את כל-דברי יהוה אשר-דיבר אליו--על-מגילת-ספר. 
ה ויצווה ירמיהו, את-ברוך לאמור:  אני עצור--לא אוכל, לבוא בית יהוה. 
ו ובאת אתה וקראת במגילה אשר-כתבת-מפי את-דברי יהוה באוזני העם, בית יהוה--ביום צום; וגם באוזני כל-יהודה הבאים מעריהם, תקראם. 
ז אוליי תיפול תחינתם, לפני יהוה, וישובו, איש מדרכו הרעה:  כי-גדול האף והחמה, אשר-דיבר יהוה אל-העם הזה. 
ח ויעש, ברוך בן-נרייה, ככול אשר-ציווהו, ירמיהו הנביא--לקרוא בספר דברי יהוה, בית יהוה. 
ט ויהי בשנה החמישית ליהויקים בן-יאשייהו מלך-יהודה, בחודש התשיעי, קראו צום לפני יהוה כל-העם, בירושלים; וכל-העם, הבאים מערי יהודה--בירושלים. 
י ויקרא ברוך בספר את-דברי ירמיהו, בית יהוה--בלשכת גמריהו בן-שפן הסופר בחצר העליון, פתח שער בית-יהוה החדש, באוזני, כל-העם. 
יא וישמע מיכיהו בן-גמריהו בן-שפן, את-כל-דברי יהוה--מעל הספר. 
יב ויירד בית-המלך, על-לשכת הסופר, והנה-שם, כל-השרים יושבים:  אלישמע הסופר ודליהו בן-שמעיהו ואלנתן בן-עכבור וגמריהו בן-שפן, וצדקייהו בן-חנניהו--וכל-השרים. 
יג ויגד להם מיכיהו, את כל-הדברים אשר שמע, בקרוא ברוך בספר, באוזני העם. 
יד וישלחו כל-השרים אל-ברוך, את-יהודי בן-נתניהו בן-שלמיהו בן-כושי לאמור, המגילה אשר קראת בה באוזני העם, קחנה בידך ולך; וייקח ברוך בן-נרייהו את-המגילה, בידו, ויבוא, אליהם. 
טו ויאמרו אליו--שב נא, וקראנה באוזנינו; ויקרא ברוך, באוזניהם. 
טז ויהי, כשומעם את-כל-הדברים, פחדו, איש אל-ריעהו; ויאמרו, אל-ברוך, הגד נגיד למלך, את כל-הדברים האלה. 
יז ואת-ברוך--שאלו, לאמור:  הגד-נא לנו--איך כתבת את-כל-הדברים האלה, מפיו. 
יח ויאמר להם, ברוך, מפיו יקרא אליי, את כל-הדברים האלה; ואני כותב על-הספר, בדיו. 
יט ויאמרו השרים אל-ברוך, לך היסתר אתה וירמיהו; ואיש אל-יידע, איפה אתם. 
כ ויבואו אל-המלך, חצרה, ואת-המגילה הפקידו, בלשכת אלישמע הסופר; ויגידו באוזני המלך, את כל-הדברים. 
כא וישלח המלך את-יהודי, לקחת את-המגילה, וייקחהא, מלשכת אלישמע הסופר; ויקראהא יהודי, באוזני המלך, ובאוזני כל-השרים, העומדים מעל המלך. 
כב והמלך, יושב בית החורף, בחודש, התשיעי; ואת-האח, לפניו מבוערת. 
כג ויהי כקרוא יהודי, שלוש דלתות וארבעה, יקרעהא בתער הסופר, והשלך אל-האש אשר אל-האח:  עד-תום, כל-המגילה, על-האש, אשר על-האח. 
כד ולא פחדו, ולא קרעו את-בגדיהם--המלך, וכל-עבדיו, השומעים, את כל-הדברים האלה. 
כה וגם אלנתן ודליהו וגמריהו הפגיעו במלך, לבלתי שרוף את-המגילה; ולא שמע, אליהם. 
כו ויצווה המלך את-ירחמאל בן-המלך ואת-שריהו בן-עזריאל, ואת-שלמיהו בן-עבדאל, לקחת את-ברוך הסופר, ואת ירמיהו הנביא; ויסתירם, יהוה. 
כז ויהי דבר-יהוה, אל-ירמיהו--אחרי שרוף המלך, את-המגילה ואת-הדברים, אשר כתב ברוך מפי ירמיהו, לאמור. 
כח שוב קח-לך, מגילה אחרת; וכתוב עליה, את כל-הדברים הראשונים, אשר היו על-המגילה הראשונה, אשר שרף יהויקים מלך-יהודה. 
כט ועל-יהויקים מלך-יהודה תאמר, כה אמר יהוה:  אתה שרפת את-המגילה הזאת, לאמור, מדוע כתבת עליה לאמור בוא-יבוא מלך-בבל והשחית את-הארץ הזאת, והשבית ממנה אדם ובהמה. 
ל לכן כה-אמר יהוה, על-יהויקים מלך יהודה, לא-יהיה-לו יושב, על-כיסא דויד; ונבלתו תהיה מושלכת, לחורב ביום ולקרח בלילה. 
לא ופקדתי עליו ועל-זרעו ועל-עבדיו, את-עוונם; והבאתי עליהם ועל-יושבי ירושלים ואל-איש יהודה, את כל-הרעה אשר-דיברתי אליהם--ולא שמעו. 
לב וירמיהו לקח מגילה אחרת, וייתנה אל-ברוך בן-נרייהו הסופר, ויכתוב עליה מפי ירמיהו, את כל-דברי הספר אשר שרף יהויקים מלך-יהודה באש; ועוד נוסף עליהם דברים רבים, כהמה. 
פרק לז
א וימלוך-מלך--צדקייהו, בן-יאשייהו:  תחת, כוניהו בן-יהויקים, אשר המליך נבוכדראצר מלך-בבל, בארץ יהודה. 
ב ולא שמע הוא ועבדיו, ועם הארץ:  אל-דברי יהוה--אשר דיבר, ביד ירמיהו הנביא. 
ג וישלח המלך צדקייהו את-יהוכל בן-שלמיה, ואת-צפניהו בן-מעשיה הכוהן, אל-ירמיהו הנביא, לאמור:  התפלל-נא בעדנו, אל-יהוה אלוהינו. 
ד וירמיהו, בא ויוצא בתוך העם; ולא-נתנו אותו, בית הכלוא. 
ה וחיל פרעה, יצא ממצריים; וישמעו הכשדים הצרים על-ירושלים, את-שמעם, וייעלו, מעל ירושלים. 
ו ויהי, דבר-יהוה, אל-ירמיהו הנביא, לאמור. 
ז כה-אמר יהוה, אלוהי ישראל, כה תאמרו אל-מלך יהודה, השולח אתכם אליי לדורשני:  הנה חיל פרעה, היוצא לכם לעזרה, שב לארצו, מצריים. 
ח ושבו, הכשדים, ונלחמו, על-העיר הזאת; ולכדוה, ושרפוה באש. 
ט כה אמר יהוה, אל-תשיאו נפשותיכם לאמור, הלוך ילכו מעלינו, הכשדים:  כי-לא, ילכו. 
י כי אם-הכיתם כל-חיל כשדים, הנלחמים איתכם, ונשארו-בם, אנשים מדוקרים--איש באוהלו יקומו, ושרפו את-העיר הזאת באש. 
יא והיה, בהיעלות חיל הכשדים, מעל, ירושלים--מפני, חיל פרעה. 
יב וייצא ירמיהו מירושלים, ללכת ארץ בנימין, לחליק משם, בתוך העם. 
יג ויהי-הוא בשער בנימין, ושם בעל פקידות, ושמו יראייה, בן-שלמיה בן-חנניה; ויתפוש את-ירמיהו הנביא, לאמור, אל-הכשדים, אתה נופל. 
יד ויאמר ירמיהו שקר, אינני נופל על-הכשדים--ולא שמע, אליו; ויתפוש יראייה בירמיהו, ויביאהו אל-השרים. 
טו ויקצפו השרים על-ירמיהו, והכו אותו; ונתנו אותו בית האיסור, בית יהונתן הסופר--כי-אותו עשו, לבית הכלא. 
טז כי בא ירמיהו אל-בית הבור, ואל-החנויות; ויישב-שם ירמיהו, ימים רבים. 
יז וישלח המלך צדקייהו וייקחהו, וישאלהו המלך בביתו בסתר, ויאמר, היש דבר מאת יהוה; ויאמר ירמיהו, יש, ויאמר, ביד מלך-בבל תינתן. 
יח ויאמר ירמיהו, אל-המלך צדקייהו:  מה חטאתי לך ולעבדיך ולעם הזה, כי-נתתם אותי אל-בית הכלא. 
יט ואיה, נביאיכם, אשר-ניבאו לכם, לאמור:  לא-יבוא מלך-בבל עליכם, ועל הארץ הזאת. 
כ ועתה, שמע-נא אדוני המלך:  תיפול-נא תחינתי, לפניך, ואל-תשיבני בית יהונתן הסופר, ולא אמות שם. 
כא ויצווה המלך צדקייהו, ויפקידו את-ירמיהו בחצר המטרה, ונתון לו כיכר-לחם ליום מחוץ האופים, עד-תום כל-הלחם מן-העיר; ויישב ירמיהו, בחצר המטרה.
פרק לח
א וישמע שפטיה בן-מתן, וגדליהו בן-פשחור, ויוכל בן-שלמיהו, ופשחור בן-מלכייה:  את-הדברים--אשר ירמיהו מדבר אל-כל-העם, לאמור. 
ב כה, אמר יהוה, היושב בעיר הזאת, ימות בחרב ברעב ובדבר; והיוצא אל-הכשדים וחיה, והייתה-לו נפשו לשלל וחי. 
ג כה, אמר יהוה:  הינתון תינתן העיר הזאת, ביד חיל מלך-בבל--ולכדה. 
ד ויאמרו השרים אל-המלך, יומת נא את-האיש הזה--כי-על-כן הוא-מרפה את-ידי אנשי המלחמה הנשארים בעיר הזאת ואת ידי כל-העם, לדבר אליהם כדברים האלה:  כי האיש הזה, איננו דורש לשלום לעם הזה--כי אם-לרעה. 
ה ויאמר המלך צדקייהו, הנה-הוא בידכם:  כי-אין המלך, יוכל אתכם דבר. 
ו ויקחו את-ירמיהו, וישליכו אותו אל-הבור מלכייהו בן-המלך אשר בחצר המטרה, וישלחו את-ירמיהו, בחבלים; ובבור אין-מים כי אם-טיט, ויטבע ירמיהו בטיט. 
ז וישמע עבד-מלך הכושי איש סריס, והוא בבית המלך, כי-נתנו את-ירמיהו, אל-הבור; והמלך יושב, בשער בנימין. 
ח וייצא עבד-מלך, מבית המלך; וידבר אל-המלך, לאמור. 
ט אדוני המלך, הרעו האנשים האלה את כל-אשר עשו לירמיהו הנביא, את אשר-השליכו, אל-הבור; וימת תחתיו מפני הרעב, כי אין הלחם עוד בעיר. 
י ויצווה המלך, את עבד-מלך הכושי לאמור:  קח בידך מזה, שלושים אנשים, והעלית את-ירמיהו הנביא מן-הבור, בטרם ימות. 
יא וייקח עבד-מלך את-האנשים בידו, ויבוא בית-המלך אל-תחת האוצר, וייקח משם בלויי סחבות, ובלויי מלחים; וישלחם אל-ירמיהו אל-הבור, בחבלים. 
יב ויאמר עבד-מלך הכושי אל-ירמיהו, שים נא בלואי הסחבות והמלחים תחת אצילות ידיך, מתחת, לחבלים; ויעש ירמיהו, כן. 
יג וימשכו את-ירמיהו בחבלים, ויעלו אותו מן-הבור; ויישב ירמיהו, בחצר המטרה. 
יד וישלח המלך צדקייהו, וייקח את-ירמיהו הנביא אליו, אל-מבוא השלישי, אשר בבית יהוה; ויאמר המלך אל-ירמיהו, שואל אני אותך דבר--אל-תכחד ממני, דבר. 
טו ויאמר ירמיהו, אל-צדקייהו, כי אגיד לך, הלוא המת תמיתני; וכי, איעצך, לא תשמע, אליי. 
טז ויישבע המלך צדקייהו, אל-ירמיהו--בסתר לאמור:  חי-יהוה אשר עשה-לנו את-הנפש הזאת, אם-אמיתך, ואם-אתנך ביד האנשים האלה, אשר מבקשים את-נפשך. 
יז ויאמר ירמיהו אל-צדקייהו    כה-אמר יהוה אלוהי צבאות אלוהי ישראל, אם-יצוא תצא אל-שרי מלך-בבל וחייתה נפשך, והעיר הזאת, לא תישרף באש; וחיית, אתה וביתך. 
יח ואם לא-תצא, אל-שרי מלך בבל--וניתנה העיר הזאת ביד הכשדים, ושרפוה באש; ואתה, לא-תימלט מידם. 
יט ויאמר המלך צדקייהו, אל-ירמיהו:  אני דואג את-היהודים, אשר נפלו אל-הכשדים--פן-ייתנו אותי בידם, והתעללו-בי. 
כ ויאמר ירמיהו, לא ייתנו; שמע-נא בקול יהוה, לאשר אני דובר אליך--וייטב לך, ותחי נפשך. 
כא ואם-מאן אתה, לצאת--זה הדבר, אשר הראני יהוה. 
כב והנה כל-הנשים, אשר נשארו בבית מלך-יהודה, מוצאות, אל-שרי מלך בבל; והנה אומרות, הסיתוך ויכלו לך אנשי שלומך, הוטבעו בבוץ רגלך, נסוגו אחור. 
כג ואת-כל-נשיך ואת-בניך, מוציאים אל-הכשדים, ואתה, לא-תימלט מידם:  כי ביד מלך-בבל תיתפש, ואת-העיר הזאת תשרוף באש. 
כד ויאמר צדקייהו אל-ירמיהו, איש אל-יידע בדברים-האלה--ולא תמות. 
כה וכי-ישמעו השרים, כי-דיברתי איתך, ובאו אליך ואמרו אליך הגידה-נא לנו מה-דיברת אל-המלך אל-תכחד ממנו, ולא נמיתך; ומה-דיבר אליך, המלך. 
כו ואמרת אליהם, מפיל-אני תחינתי לפני המלך, לבלתי השיבני בית יהונתן, למות שם. 
כז ויבואו כל-השרים אל-ירמיהו, וישאלו אותו, ויגד להם ככל-הדברים האלה, אשר ציווה המלך; ויחרישו ממנו, כי לא-נשמע הדבר. 
כח ויישב ירמיהו בחצר המטרה, עד-יום אשר-נלכדה ירושלים;    והיה, כאשר נלכדה ירושלים.
פרק לט
א בשנה התשיעית לצדקייהו מלך-יהודה בחודש העשירי, בא נבוכדראצר מלך-בבל וכל-חילו אל-ירושלים, ויצורו, עליה. 
ב בעשתי-עשרה שנה לצדקייהו, בחודש הרביעי בתשעה לחודש, הובקעה, העיר. 
ג ויבואו, כול שרי מלך-בבל, ויישבו, בשער התווך--נרגל שראצר סמגר-נבו שר-סכים רב-סריס, נרגל שראצר רב-מג, וכל-שארית, שרי מלך בבל. 
ד ויהי כאשר ראם צדקייהו מלך-יהודה וכול אנשי המלחמה, ויברחו וייצאו לילה מן-העיר דרך גן המלך, בשער, בין החומותיים; וייצא, דרך הערבה. 
ה וירדפו חיל-כשדים אחריהם, וישיגו את-צדקייהו בערבות ירחו, ויקחו אותו ויעלוהו אל-נבוכדראצר מלך-בבל רבלתה, בארץ חמת; וידבר איתו, משפטים. 
ו וישחט מלך בבל את-בני צדקייהו, ברבלה--לעיניו; ואת כל-חורי יהודה, שחט מלך בבל. 
ז ואת-עיני צדקייהו, עיוור; ויאסרהו, בנחושתיים, לביא אותו, בבלה. 
ח ואת-בית המלך ואת-בית העם, שרפו הכשדים באש; ואת-חומות ירושלים, נתצו. 
ט ואת יתר העם הנשארים בעיר, ואת-הנופלים אשר נפלו עליו, ואת יתר העם, הנשארים--הגלה נבוזראדן רב-טבחים, בבל. 
י ומן-העם הדלים, אשר אין-להם מאומה, השאיר נבוזראדן רב-טבחים, בארץ יהודה; וייתן להם כרמים ויגבים, ביום ההוא. 
יא ויצו נבוכדראצר מלך-בבל, על-ירמיהו, ביד נבוזראדן רב-טבחים, לאמור. 
יב קחנו, ועיניך שים עליו, ואל-תעש לו, מאומה רע:  כי, כאשר ידבר אליך--כן, עשה עימו. 
יג וישלח נבוזראדן רב-טבחים, ונבושזבן רב-סריס, ונרגל שראצר, רב-מג--וכול, רבי מלך-בבל. 
יד וישלחו ויקחו את-ירמיהו מחצר המטרה, וייתנו אותו אל-גדליהו בן-אחיקם בן-שפן, להוציאהו, אל-הבית; ויישב, בתוך העם. 
טו ואל-ירמיהו, היה דבר-יהוה, בהיותו עצור, בחצר המטרה לאמור. 
טז הלוך ואמרת לעבד-מלך הכושי לאמור, כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני מביא את-דבריי אל-העיר הזאת לרעה, ולא לטובה; והיו לפניך, ביום ההוא. 
יז והצלתיך ביום-ההוא, נאום-יהוה; ולא תינתן ביד האנשים, אשר-אתה יגור מפניהם. 
יח כי מלט אמלטך, ובחרב לא תיפול; והייתה לך נפשך לשלל, כי-בטחת בי נאום-יהוה. 
פרק מ
א הדבר אשר-היה אל-ירמיהו, מאת יהוה, אחר שלח אותו נבוזראדן רב-טבחים, מן-הרמה--בקחתו אותו, והוא-אסור באזיקים בתוך כל-גלות ירושלים ויהודה, המוגלים, בבלה. 
ב וייקח רב-טבחים, לירמיהו; ויאמר אליו--יהוה אלוהיך דיבר את-הרעה הזאת, אל-המקום הזה. 
ג ויבא ויעש יהוה, כאשר דיבר:  כי-חטאתם ליהוה ולא-שמעתם בקולו, והיה לכם הדבר הזה. 
ד ועתה הנה פיתחתיך היום, מן-האזיקים אשר על-ידיך--אם-טוב בעיניך לבוא איתי בבל בוא ואשים את-עיני עליך, ואם-רע בעיניך לבוא-איתי בבל חדל:  ראה כל-הארץ לפניך, אל-טוב ואל-הישר בעיניך ללכת שמה לך. 
ה ועודנו לא-ישוב, ושובה אל-גדליה בן-אחיקם בן-שפן אשר הפקיד מלך-בבל בערי יהודה ושב איתו בתוך העם, או אל-כל-הישר בעיניך ללכת, לך; וייתן-לו רב-טבחים ארוחה ומשאת, וישלחהו. 
ו ויבוא ירמיהו אל-גדליה בן-אחיקם, המצפתה; ויישב איתו בתוך העם, הנשארים בארץ. 
ז וישמעו כל-שרי החיילים אשר בשדה, המה ואנשיהם, כי-הפקיד מלך-בבל את-גדליהו בן-אחיקם, בארץ; וכי הפקיד איתו, אנשים ונשים וטף, ומדלת הארץ, מאשר לא-הוגלו בבלה. 
ח ויבואו אל-גדליה, המצפתה; וישמעאל בן-נתניהו ויוחנן ויונתן בני-קרח ושריה בן-תנחומת ובני עיפיי הנטופתי, ויזניהו בן-המעכתי--המה, ואנשיהם. 
ט ויישבע להם גדליהו בן-אחיקם בן-שפן, ולאנשיהם לאמור, אל-תיראו, מעבוד הכשדים; שבו בארץ, ועבדו את-מלך בבל--וייטב לכם. 
י ואני, הנני יושב במצפה, לעמוד לפני הכשדים, אשר יבואו אלינו; ואתם אספו יין וקיץ ושמן, ושימו בכליכם, ושבו, בעריכם אשר-תפשתם. 
יא וגם כל-היהודים אשר-במואב ובבני-עמון ובאדום ואשר בכל-הארצות, שמעו, כי-נתן מלך-בבל שארית, ליהודה; וכי הפקיד עליהם, את-גדליהו בן-אחיקם בן-שפן. 
יב וישובו כל-היהודים, מכל-המקומות אשר נידחו-שם, ויבואו ארץ-יהודה אל-גדליהו, המצפתה; ויאספו יין וקיץ, הרבה מאוד. 
יג ויוחנן, בן-קרח, וכל-שרי החיילים, אשר בשדה--באו אל-גדליהו, המצפתה. 
יד ויאמרו אליו, הידוע תדע כי בעליס מלך בני-עמון שלח את-ישמעאל בן-נתניה, להכותך, נפש; ולא-האמין להם, גדליהו בן-אחיקם. 
טו ויוחנן בן-קרח אמר אל-גדליהו בסתר במצפה לאמור, אלכה נא ואכה את-ישמעאל בן-נתניה, ואיש, לא יידע; למה יכך נפש, ונפוצו כל-יהודה הנקבצים אליך, ואבדה, שארית יהודה. 
טז ויאמר גדליהו בן-אחיקם אל-יוחנן בן-קרח, אל-תעשה את-הדבר הזה:  כי-שקר אתה דובר, אל-ישמעאל. 
פרק מא
א ויהי בחודש השביעי, בא ישמעאל בן-נתניה בן-אלישמע מזרע המלוכה ורבי המלך ועשרה אנשים איתו אל-גדליהו בן-אחיקם--המצפתה; ויאכלו שם לחם יחדיו, במצפה. 
ב ויקם ישמעאל בן-נתניה ועשרת האנשים אשר-היו איתו, ויכו את-גדליהו בן-אחיקם בן-שפן בחרב--וימת אותו:  אשר-הפקיד מלך-בבל, בארץ. 
ג ואת כל-היהודים, אשר-היו איתו את-גדליהו במצפה, ואת-הכשדים, אשר נמצאו-שם--את אנשי המלחמה, הכה ישמעאל. 
ד ויהי ביום השני, להמית את-גדליהו; ואיש, לא ידע. 
ה ויבואו אנשים משכם משילה ומשומרון, שמונים איש, מגולחי זקן וקרועי בגדים, ומתגודדים; ומנחה ולבונה בידם, להביא בית יהוה. 
ו וייצא ישמעאל בן-נתניה לקראתם, מן-המצפה, הולך הלוך, ובוכה; ויהי, כפגוש אותם, ויאמר אליהם, בואו אל-גדליהו בן-אחיקם. 
ז ויהי, כבואם אל-תוך העיר; וישחטם ישמעאל בן-נתניה, אל-תוך הבור--הוא, והאנשים אשר-איתו. 
ח ועשרה אנשים נמצאו-בם, ויאמרו אל-ישמעאל אל-תמיתנו--כי-יש-לנו מטמונים בשדה, חיטים ושעורים ושמן ודבש; ויחדל, ולא המיתם בתוך אחיהם. 
ט והבור, אשר השליך שם ישמעאל את כל-פגרי האנשים אשר הכה ביד-גדליהו--הוא אשר עשה המלך אסא, מפני בעשא מלך-ישראל; אותו, מילא ישמעאל בן-נתניהו--חללים. 
י וישב ישמעאל את-כל-שארית העם אשר במצפה, את-בנות המלך ואת-כל-העם הנשארים במצפה, אשר הפקיד נבוזראדן רב-טבחים, את-גדליהו בן-אחיקם; וישבם, ישמעאל בן-נתניה, וילך, לעבור אל-בני עמון. 
יא וישמע יוחנן בן-קרח, וכל-שרי החיילים אשר איתו, את כל-הרעה אשר עשה, ישמעאל בן-נתניה. 
יב ויקחו, את-כל-האנשים, וילכו, להילחם עם-ישמעאל בן-נתניה; וימצאו אותו, אל-מים רבים אשר בגבעון. 
יג ויהי, כראות כל-העם אשר את-ישמעאל, את-יוחנן בן-קרח, ואת כל-שרי החיילים אשר איתו--וישמחו. 
יד ויסובו, כל-העם, אשר-שבה ישמעאל, מן-המצפה; וישובו, וילכו, אל-יוחנן, בן-קרח. 
טו וישמעאל בן-נתניה, נמלט בשמונה אנשים, מפני, יוחנן; וילך, אל-בני עמון. 
טז וייקח יוחנן בן-קרח וכל-שרי החיילים אשר-איתו, את כל-שארית העם אשר השיב מאת ישמעאל בן-נתניה מן-המצפה, אחר הכה, את-גדליה בן-אחיקם--גברים אנשי המלחמה, ונשים וטף וסריסים, אשר השיב, מגבעון. 
יז וילכו, ויישבו בגרות כמהם, אשר-אצל, בית לחם--ללכת, לבוא מצריים. 
יח מפני, הכשדים, כי יראו, מפניהם:  כי-הכה ישמעאל בן-נתניה, את-גדליהו בן-אחיקם, אשר-הפקיד מלך-בבל, בארץ. 
פרק מב
א וייגשו, כל-שרי החיילים, ויוחנן בן-קרח, ויזניה בן-הושעיה--וכל-העם, מקטון ועד-גדול. 
ב ויאמרו אל-ירמיהו הנביא, תיפול-נא תחינתנו לפניך, והתפלל בעדנו אל-יהוה אלוהיך, בעד כל-השארית הזאת:  כי-נשארנו מעט מהרבה, כאשר עיניך רואות אותנו. 
ג ויגד-לנו יהוה אלוהיך, את-הדרך אשר נלך-בה, ואת-הדבר, אשר נעשה. 
ד ויאמר אליהם ירמיהו הנביא, שמעתי--הנני מתפלל אל-יהוה אלוהיכם, כדבריכם; והיה כל-הדבר אשר-יענה יהוה אתכם, אגיד לכם--לא-אמנע מכם, דבר. 
ה והמה, אמרו אל-ירמיהו, יהי יהוה בנו, לעד אמת ונאמן:  אם-לא ככל-הדבר אשר ישלחך יהוה אלוהיך, אלינו--כן נעשה. 
ו אם-טוב ואם-רע--בקול יהוה אלוהינו אשר אנחנו שולחים אותך אליו, נשמע:  למען, אשר ייטב-לנו, כי נשמע, בקול יהוה אלוהינו. 
ז ויהי, מקץ עשרת ימים; ויהי דבר-יהוה, אל-ירמיהו. 
ח ויקרא, אל-יוחנן בן-קרח, ואל כל-שרי החיילים, אשר איתו; ולכל-העם--למקטון, ועד-גדול. 
ט ויאמר אליהם, כה-אמר יהוה אלוהי ישראל, אשר שלחתם אותי אליו, להפיל תחינתכם לפניו. 
י אם-שוב תשבו, בארץ הזאת--ובניתי אתכם ולא אהרוס, ונטעתי אתכם ולא אתוש:  כי ניחמתי אל-הרעה, אשר עשיתי לכם. 
יא אל-תיראו, מפני מלך בבל, אשר-אתם יראים, מפניו; אל-תיראו ממנו, נאום-יהוה--כי-איתכם אני, להושיע אתכם ולהציל אתכם מידו. 
יב ואתן לכם רחמים, וריחם אתכם; והשיב אתכם, אל-אדמתכם. 
יג ואם-אומרים אתם, לא נשב בארץ הזאת, לבלתי שמוע, בקול יהוה אלוהיכם. 
יד לאמור, לא כי ארץ מצריים נבוא, אשר לא-נראה מלחמה, וקול שופר לא נשמע; וללחם לא-נרעב, ושם נשב. 
טו ועתה--לכן שמעו דבר-יהוה, שארית יהודה:  כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, אם-אתם שום תשימון פניכם לבוא מצריים, ובאתם, לגור שם. 
טז והייתה החרב, אשר אתם יראים ממנה, שם תשיג אתכם, בארץ מצריים; והרעב אשר-אתם דואגים ממנו, שם ידבק אחריכם מצריים--ושם תמותו. 
יז ויהיו כל-האנשים, אשר-שמו את-פניהם לבוא מצריים לגור שם--ימותו, בחרב ברעב ובדבר:  ולא-יהיה להם, שריד ופליט, מפני הרעה, אשר אני מביא עליהם. 
יח כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, כאשר ניתך אפי וחמתי על-יושבי ירושלים, כן תיתך חמתי עליכם בבואכם מצריים; והייתם לאלה ולשמה, ולקללה ולחרפה, ולא-תראו עוד, את-המקום הזה. 
יט דיבר יהוה עליכם שארית יהודה, אל-תבואו מצריים; ידוע, תדעו, כי-העידותי בכם, היום. 
כ כי התעיתם, בנפשותיכם--כי-אתם שלחתם אותי אל-יהוה אלוהיכם לאמור, התפלל בעדנו אל-יהוה אלוהינו; וככול אשר יאמר יהוה אלוהינו, כן הגד-לנו--ועשינו. 
כא ואגיד לכם, היום; ולא שמעתם, בקול יהוה אלוהיכם, ולכול, אשר-שלחני אליכם. 
כב ועתה, ידוע תדעו, כי בחרב ברעב ובדבר, תמותו--במקום אשר חפצתם, לבוא לגור שם. 
פרק מג
א ויהי ככלות ירמיהו לדבר אל-כל-העם, את-כל-דברי יהוה אלוהיהם, אשר שלחו יהוה אלוהיהם, אליהם--את כל-הדברים, האלה. 
ב ויאמר עזריה בן-הושעיה ויוחנן בן-קרח, וכל-האנשים הזדים:  אומרים אל-ירמיהו, שקר אתה מדבר--לא שלחך יהוה אלוהינו לאמור, לא-תבואו מצריים לגור שם. 
ג כי, ברוך בן-נרייה, מסית אותך, בנו--למען תת אותנו ביד-הכשדים להמית אותנו, ולהגלות אותנו בבל. 
ד ולא-שמע יוחנן בן-קרח וכל-שרי החיילים, וכל-העם--בקול יהוה:  לשבת, בארץ יהודה. 
ה וייקח יוחנן בן-קרח, וכל-שרי החיילים, את, כל-שארית יהודה--אשר-שבו, מכל-הגויים אשר נידחו-שם, לגור, בארץ יהודה. 
ו את-הגברים ואת-הנשים ואת-הטף, ואת-בנות המלך, ואת כל-הנפש אשר הניח נבוזראדן רב-טבחים, את-גדליהו בן-אחיקם בן-שפן; ואת ירמיהו הנביא, ואת-ברוך בן-נרייהו. 
ז ויבואו ארץ מצריים, כי לא שמעו בקול יהוה; ויבואו, עד-תחפנחס. 
ח ויהי דבר-יהוה אל-ירמיהו, בתחפנחס לאמור. 
ט קח בידך אבנים גדולות, וטמנתם במלט במלבן, אשר בפתח בית-פרעה, בתחפנחס--לעיני, אנשים יהודים. 
י ואמרת אליהם כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני שולח ולקחתי את-נבוכדראצר מלך-בבל עבדי, ושמתי כיסאו, ממעל לאבנים האלה אשר טמנתי; ונטה את-שפרירו, עליהם. 
יא ובא, והכה את-ארץ מצריים--אשר למוות למוות, ואשר לשבי לשבי, ואשר לחרב, לחרב. 
יב והצתי אש, בבתי אלוהי מצריים, ושרפם, ושבם; ועטה את-ארץ מצריים כאשר-יעטה הרועה, את-בגדו, ויצא משם, בשלום. 
יג ושיבר, את-מצבות בית שמש, אשר, בארץ מצריים; ואת-בתי אלוהי-מצריים, ישרוף באש. 
פרק מד
א הדבר, אשר היה אל-ירמיהו, אל כל-היהודים, היושבים בארץ מצריים--היושבים במגדול ובתחפנחס ובנוף, ובארץ פתרוס לאמור. 
ב כה-אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, אתם ראיתם את כל-הרעה אשר הבאתי על-ירושלים, ועל כל-ערי יהודה; והנם חורבה היום הזה, ואין בהם יושב. 
ג מפני רעתם, אשר עשו להכעיסני, ללכת לקטר, לעבוד לאלוהים אחרים--אשר לא ידעום, המה אתם ואבותיכם. 
ד ואשלח אליכם את-כל-עבדיי הנביאים, השכם ושלוח לאמור:  אל-נא תעשו, את דבר-התועבה הזאת--אשר שנאתי. 
ה ולא שמעו ולא-הטו את-אוזנם, לשוב מרעתם--לבלתי קטר, לאלוהים אחרים. 
ו ותיתך חמתי, ואפי, ותבער בערי יהודה, ובחוצות ירושלים; ותהיינה לחורבה לשממה, כיום הזה. 
ז ועתה כה-אמר יהוה אלוהי צבאות אלוהי ישראל, למה אתם עושים רעה גדולה אל-נפשותיכם, להכרית לכם איש-ואישה עולל ויונק, מתוך יהודה--לבלתי הותיר לכם, שארית. 
ח להכעיסני, במעשי ידיכם, לקטר לאלוהים אחרים בארץ מצריים, אשר-אתם באים לגור שם--למען, הכרית לכם, ולמען היותכם לקללה ולחרפה, בכול גויי הארץ. 
ט השכחתם את-רעות אבותיכם ואת-רעות מלכי יהודה, ואת רעות נשיו, ואת רעותיכם, ואת רעות נשיכם--אשר עשו בארץ יהודה, ובחוצות ירושלים. 
י לא דוכאו, עד היום הזה; ולא יראו, ולא-הלכו בתורתי ובחוקותיי, אשר-נתתי לפניכם, ולפני אבותיכם. 
יא לכן, כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני שם פניי בכם, לרעה--ולהכרית, את-כל-יהודה. 
יב ולקחתי את-שארית יהודה, אשר-שמו פניהם לבוא ארץ-מצריים לגור שם, ותמו כול בארץ מצריים ייפולו בחרב ברעב ייתמו, מקטון ועד-גדול בחרב וברעב ימותו; והיו לאלה לשמה, ולקללה ולחרפה. 
יג ופקדתי, על היושבים בארץ מצריים, כאשר פקדתי, על-ירושלים--בחרב, ברעב ובדבר. 
יד ולא יהיה פליט ושריד, לשארית יהודה, הבאים לגור-שם, בארץ מצריים; ולשוב ארץ יהודה, אשר-המה מנשאים את-נפשם לשוב לשבת שם--כי לא-ישובו, כי אם-פליטים. 
טו ויענו את-ירמיהו, כל-האנשים היודעים כי-מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל-הנשים העומדות, קהל גדול; וכל-העם היושבים בארץ-מצריים, בפתרוס לאמור. 
טז הדבר אשר-דיברת אלינו, בשם יהוה--איננו שומעים, אליך. 
יז כי עשה נעשה את-כל-הדבר אשר-יצא מפינו, לקטר למלכת השמיים והסך-לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים; ונשבע-לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. 
יח ומן-אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך-לה נסכים--חסרנו כול; ובחרב וברעב, תמנו. 
יט וכי-אנחנו מקטרים למלכת השמיים, ולהסך לה נסכים; המבלעדי אנשינו, עשינו לה כוונים להעציבה, והסך לה, נסכים. 
כ ויאמר ירמיהו, אל-כל-העם, על-הגברים ועל-הנשים ועל-כל-העם, העונים אותו דבר לאמור. 
כא הלוא את-הקיטר, אשר קיטרתם בערי יהודה ובחוצות ירושלים, אתם ואבותיכם מלכיכם ושריכם, ועם הארץ:  אותם זכר יהוה, ותעלה על-ליבו. 
כב ולא-יוכל יהוה עוד לשאת, מפני רוע מעלליכם, מפני התועבות, אשר עשיתם; ותהי ארצכם לחורבה ולשמה ולקללה, מאין יושב--כהיום הזה. 
כג מפני אשר קיטרתם ואשר חטאתם ליהוה, ולא שמעתם בקול יהוה, ובתורתו ובחוקותיו ובעדוותיו, לא הלכתם; על-כן קראת אתכם, הרעה הזאת--כיום הזה. 
כד ויאמר ירמיהו אל-כל-העם, ואל כל-הנשים:  שמעו, דבר-יהוה, כל-יהודה, אשר בארץ מצריים. 
כה כה-אמר יהוה-צבאות אלוהי ישראל לאמור, אתם ונשיכם ותדברנה בפיכם ובידיכם מילאתם לאמור, עשה נעשה את-נדרינו אשר נדרנו לקטר למלכת השמיים, ולהסך לה נסכים; הקם תקימנה את-נדריכם, ועשה תעשינה את-נדריכם. 
כו לכן, שמעו דבר-יהוה, כל-יהודה, היושבים בארץ מצריים:  הנני נשבעתי בשמי הגדול, אמר יהוה, אם-יהיה עוד שמי נקרא בפי כל-איש יהודה אומר חי-אדוניי יהוה, בכל-ארץ מצריים. 
כז הנני שוקד עליהם לרעה, ולא לטובה; ותמו כל-איש יהודה אשר בארץ-מצריים, בחרב וברעב--עד-כלותם. 
כח ופליטי חרב ישובון מן-ארץ מצריים, ארץ יהודה--מתי מספר; וידעו כל-שארית יהודה, הבאים לארץ-מצריים לגור שם, דבר-מי יקום, ממני ומהם. 
כט וזאת-לכם האות נאום-יהוה, כי-פוקד אני עליכם במקום הזה--למען, תדעו, כי קום יקומו דבריי עליכם, לרעה. 
ל כה אמר יהוה, הנני נותן את-פרעה חופרע מלך-מצריים ביד אויביו, וביד, מבקשי נפשו:  כאשר נתתי את-צדקייהו מלך-יהודה, ביד נבוכדראצר מלך-בבל אויבו--ומבקש נפשו. 
פרק מה
א הדבר, אשר דיבר ירמיהו הנביא, אל-ברוך, בן-נרייה--בכותבו את-הדברים האלה על-ספר, מפי ירמיהו, בשנה הרביעית, ליהויקים בן-יאשייהו מלך יהודה לאמור. 
ב כה-אמר יהוה, אלוהי ישראל, עליך, ברוך. 
ג אמרת אוי-נא לי, כי-יסף יהוה יגון על-מכאובי; יגעתי, באנחתי, ומנוחה, לא מצאתי. 
ד כה תאמר אליו, כה אמר יהוה, הנה אשר-בניתי אני הורס, ואת אשר-נטעתי אני נותש; ואת-כל-הארץ, היא. 
ה ואתה תבקש-לך גדולות, אל-תבקש:  כי הנני מביא רעה על-כל-בשר, נאום-יהוה, ונתתי לך את-נפשך לשלל, על כל-המקומות אשר תלך-שם. 
פרק מו
א אשר היה דבר-יהוה אל-ירמיהו הנביא, על-הגויים. 
ב למצריים, על-חיל פרעה נכו מלך מצריים, אשר-היה על-נהר-פרת, בכרכמיש--אשר הכה, נבוכדראצר מלך בבל, בשנת הרביעית, ליהויקים בן-יאשייהו מלך יהודה. 
ג ערכו מגן וצינה, וגשו למלחמה. 
ד אסרו הסוסים, ועלו הפרשים, והתייצבו, בכובעים; מרקו, הרמחים, לבשו, הסריונות. 
ה מדוע ראיתי, המה חתים נסוגים אחור, וגיבוריהם יוכתו, ומנוס נסו ולא הפנו--מגור מסביב, נאום-יהוה. 
ו אל-ינוס הקל, ואל-יימלט הגיבור; צפונה על-יד נהר-פרת, כשלו ונפלו. 
ז מי-זה, כיאור יעלה; כנהרות, יתגעשו מימיו. 
ח מצריים כיאור יעלה, וכנהרות יתגועשו מים; ויאמר, אעלה אכסה-ארץ, אובידה עיר, ויושבי בה. 
ט עלו הסוסים והתהוללו הרכב, וייצאו הגיבורים--כוש ופוט, תופשי מגן, ולודים, תופשי דורכי קשת. 
י והיום ההוא לאדוניי יהוה צבאות, יום נקמה להינקם מצריו, ואכלה חרב ושבעה, ורוותה מדמם:  כי זבח לאדוניי יהוה צבאות, בארץ צפון--אל-נהר-פרת. 
יא עלי גלעד וקחי צורי, בתולת בת-מצריים; לשוא הרבית רפואות, תעלה אין לך. 
יב שמעו גויים קלונך, וצווחתך מלאה הארץ:  כי-גיבור בגיבור כשלו, יחדיו נפלו שניהם. 
יג הדבר אשר דיבר יהוה, אל-ירמיהו הנביא--לבוא, נבוכדראצר מלך בבל, להכות, את-ארץ מצריים. 
יד הגידו במצריים והשמיעו במגדול, והשמיעו בנוף ובתחפנחס; אמרו, התייצב והכן לך--כי-אכלה חרב, סביביך. 
טו מדוע, נסחף אביריך:  לא עמד, כי יהוה הדפו. 
טז הרבה, כושל; גם-נפל איש אל-ריעהו, ויאמרו קומה ונשובה אל-עמנו ואל-ארץ מולדתנו, מפני, חרב היונה. 
יז קראו, שם, פרעה מלך-מצריים שאון, העביר המועד. 
יח חי-אני, נאום-המלך--יהוה צבאות, שמו:  כי כתבור בהרים, וככרמל בים יבוא. 
יט כלי גולה עשי לך, יושבת בת-מצריים:  כי-נוף לשמה תהיה, וניצתה מאין יושב. 
כ עגלה יפה-פייה, מצריים; קרץ מצפון, בא בא. 
כא גם-שכיריה בקרבה כעגלי מרבק, כי-גם-המה הפנו נסו יחדיו לא עמדו:  כי יום אידם בא עליהם, עת פקודתם. 
כב קולה, כנחש ילך:  כי-בחיל ילכו--ובקרדומות באו לה, כחוטבי עצים. 
כג כרתו יערה נאום-יהוה, כי לא ייחקר:  כי רבו מארבה, ואין להם מספר. 
כד הובישה, בת-מצריים; ניתנה, ביד עם-צפון. 
כה אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני פוקד אל-אמון מנוא, ועל-פרעה ועל-מצריים, ועל-אלוהיה ועל-מלכיה; ועל-פרעה--ועל הבוטחים, בו. 
כו ונתתים, ביד מבקשי נפשם, וביד נבוכדראצר מלך-בבל, וביד-עבדיו; ואחרי-כן תשכון כימי-קדם, נאום-יהוה. 
כז ואתה אל-תירא עבדי יעקוב, ואל-תיחת ישראל--כי הנני מושיעך מרחוק, ואת-זרעך מארץ שביים; ושב יעקוב ושקט ושאנן, ואין מחריד. 
כח אתה אל-תירא עבדי יעקוב, נאום-יהוה--כי איתך, אני:  כי אעשה כלה בכל-הגויים אשר הדחתיך שמה, ואותך לא-אעשה כלה, וייסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך. 
פרק מז
א אשר היה דבר-יהוה אל-ירמיהו הנביא, אל-פלשתים, בטרם יכה פרעה, את-עזה. 
ב כה אמר יהוה, הנה-מים עולים מצפון והיו לנחל שוטף, וישטפו ארץ ומלואה, עיר ויושבי בה; וזעקו, האדם, והיליל, כול יושב הארץ. 
ג מקול, שעטת פרסות אביריו, מרעש לרכבו, המון גלגיליו--לא-הפנו אבות אל-בנים, מרפיון ידיים. 
ד על-היום, הבא לשדוד את-כל-פלשתים, להכרית לצור ולצידון, כול שריד עוזר:  כי-שודד יהוה את-פלשתים, שארית אי כפתור. 
ה באה קורחה אל-עזה, נדמתה אשקלון שארית עמקם; עד-מתיי, תתגודדי. 
ו הוי, חרב ליהוה, עד-אנה, לא תשקוטי; היאספי, אל-תערך--הירגעי, ודומי. 
ז איך תשקוטי, ויהוה ציווה-לה:  אל-אשקלון ואל-חוף הים, שם יעדה. 
פרק מח
א למואב כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הוי אל-נבו כי שודדה, הובישה נלכדה, קריתיים; הובישה המשגב, וחתה. 
ב אין עוד, תהילת מואב--בחשבון חשבו עליה רעה, לכו ונכריתנה מגוי; גם-מדמן תידומי, אחרייך תלך חרב. 
ג קול צעקה, מחורוניים--שוד, ושבר גדול. 
ד נשברה, מואב; השמיעו זעקה, צעיריה. 
ה כי מעלה הלוחית, בבכי יעלה-בכי:  כי במורד חורוניים, צרי צעקת-שבר שמעו. 
ו נוסו, מלטו נפשכם; ותהיינה, כערוער במדבר. 
ז כי יען בטחך במעשייך, ובאוצרותייך, גם-את, תילכדי; ויצא כמוש בגולה, כוהניו ושריו יחדיו. 
ח ויבוא שודד אל-כל-עיר, ועיר לא תימלט, ואבד העמק, ונשמד המישור--אשר, אמר יהוה. 
ט תנו-ציץ למואב, כי נצוא תצא; ועריה לשמה תהיינה, מאין יושב בהן. 
י ארור, עושה מלאכת יהוה--רמייה; וארור, מונע חרבו מדם. 
יא שאנן מואב מנעוריו, ושוקט הוא אל-שמריו, ולא-הורק מכלי אל-כלי, ובגולה לא הלך; על-כן, עמד טעמו בו, וריחו, לא נמר. 
יב לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה, ושילחתי-לו צועים, וציעוהו; וכליו יריקו, ונבליהם ינפצו. 
יג ובוש מואב, מכמוש, כאשר-בושו בית ישראל, מבית אל מבטחם. 
יד איך, תאמרו, גיבורים, אנחנו; ואנשי-חיל, למלחמה. 
טו שודד מואב ועריה עלה, ומבחר בחוריו ירדו לטבח:  נאום-המלך--יהוה צבאות, שמו. 
טז קרוב איד-מואב, לבוא; ורעתו, מיהרה מאוד. 
יז נודו לו כל-סביביו, וכול יודעי שמו; אמרו, איכה נשבר מטה-עוז--מקל, תפארה. 
יח רדי מכבוד ושבי בצמא, יושבת בת-דיבון:  כי-שודד מואב עלה בך, שיחת מבצרייך. 
יט אל-דרך עמדי וצפי, יושבת ערוער; שאלי-נס ונמלטה, אמרי מה-נהייתה. 
כ הוביש מואב כי-חתה, הילילו וזעקו; הגידו בארנון, כי שודד מואב. 
כא ומשפט בא, אל-ארץ המישור--אל-חולון ואל-יהצה, ועל-מיפעת. 
כב ועל-דיבון ועל-נבו, ועל-בית דבלתיים. 
כג ועל קריתיים ועל-בית גמול, ועל-בית מעון. 
כד ועל-קרייות, ועל-בוצרה; ועל, כל-ערי ארץ מואב--הרחוקות, והקרובות. 
כה נגדעה קרן מואב, וזרועו נשברה--נאום, יהוה. 
כו השכירוהו, כי על-יהוה הגדיל; וספק מואב בקיאו, והיה לשחוק גם-הוא. 
כז ואם לא השחוק, היה לך ישראל, אם-בגנבים, נמצא:  כי-מדי דבריך בו, תתנודד. 
כח עזבו ערים ושכנו בסלע, יושבי מואב; והיו כיונה, תקנן בעברי פי-פחת. 
כט שמענו גאון-מואב, גאה מאוד:  גובהו וגאונו וגאוותו, ורום ליבו. 
ל אני ידעתי נאום-יהוה, עברתו ולא-כן; בדיו, לא-כן עשו. 
לא על-כן על-מואב אייליל, ולמואב כולו אזעק:  אל-אנשי קיר-חרש, יהגה. 
לב מבכי יעזר אבכה-לך, הגפן שבמה, נטישותייך עברו ים, עד ים יעזר נגעו--על-קיצך ועל-בצירך, שודד נפל. 
לג ונאספה שמחה וגיל מכרמל, ומארץ מואב; ויין, מיקבים השבתי--לא-ידרוך הידד, הידד לא הידד. 
לד מזעקת חשבון עד-אלעלה, עד-יהץ נתנו קולם--מצוער עד-חורוניים, עגלת שלישייה:  כי גם-מי נמרים, למשמות יהיו. 
לה והשבתי למואב, נאום-יהוה, מעלה במה, ומקטיר לאלוהיו. 
לו על-כן ליבי למואב, כחלילים יהמה, וליבי אל-אנשי קיר-חרש, כחלילים יהמה; על-כן יתרת עשה, אבדו. 
לז כי כל-ראש קורחה, וכל-זקן גרועה; על כל-ידיים גדודות, ועל-מותניים שק. 
לח על כל-גגות מואב וברחובותיה, כולו מספד:  כי-שברתי את-מואב, ככלי אין-חפץ בו--נאום-יהוה. 
לט איך חתה הילילו, איך הפנה-עורף מואב בוש; והיה מואב לשחוק ולמחיתה, לכל-סביביו. 
מ כי-כה אמר יהוה, הנה כנשר ידאה; ופרש כנפיו, אל-מואב. 
מא נלכדה, הקרייות, והמצדות, נתפשה; והיה לב גיבורי מואב, ביום ההוא, כלב, אישה מצרה. 
מב ונשמד מואב, מעם:  כי על-יהוה, הגדיל. 
מג פחד ופחת, ופח--עליך יושב מואב, נאום-יהוה. 
מד הנס מפני הפחד, ייפול אל-הפחת, והעולה מן-הפחת, יילכד בפח:  כי-אביא אליה אל-מואב שנת פקודתם, נאום-יהוה. 
מה בצל חשבון עמדו, מכוח נסים:  כי-אש יצא מחשבון, ולהבה מבין סיחון, ותאכל פאת מואב, וקודקוד בני שאון. 
מו אוי-לך מואב, אבד עם-כמוש:  כי-לוקחו בניך בשבי, ובנותיך בשביה. 
מז ושבתי שבות-מואב באחרית הימים, נאום-יהוה; עד-הנה, משפט מואב. 
פרק מט
א לבני עמון, כה אמר יהוה, הבנים אין לישראל, אם-יורש אין לו--מדוע, ירש מלכם את-גד, ועמו, בעריו ישב. 
ב לכן הנה ימים באים נאום-יהוה, והשמעתי אל-רבת בני-עמון תרועת מלחמה והייתה לתל שממה, ובנותיה, באש תיצתנה; וירש ישראל את-יורשיו, אמר יהוה. 
ג הילילי חשבון כי שודדה-עיי, צעקנה בנות רבה--חגורנה שקים, ספודנה והתשוטטנה בגדרות:  כי מלכם בגולה ילך, כוהניו ושריו יחדיו. 
ד מה-תתהללי, בעמקים--זב עמקך, הבת השובבה; הבוטחה, באוצרותיה, מי, יבוא אליי. 
ה הנני מביא עלייך פחד, נאום-אדוניי יהוה צבאות--מכל-סביבייך; ונידחתם איש לפניו, ואין מקבץ לנודד. 
ו ואחרי-כן, אשיב את-שבות בני-עמון--נאום-יהוה. 
ז לאדום, כה אמר יהוה צבאות, האין עוד חכמה, בתימן; אבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם. 
ח נוסו הופנו העמיקו לשבת, יושבי דדן:  כי איד עשיו הבאתי עליו, עת פקדתיו. 
ט אם-בוצרים באו לך, לא ישאירו עוללות; אם-גנבים בלילה, השחיתו דיים. 
י כי-אני חשפתי את-עשיו, גיליתי את-מסתריו, ונחבה, לא יוכל; שודד זרעו ואחיו ושכניו, ואיננו. 
יא עוזבה יתומיך, אני אחייה; ואלמנותיך, עליי תבטחו. 
יב כי-כה אמר יהוה, הנה אשר-אין משפטם לשתות הכוס שתה ישתו, ואתה הוא, נקה תינקה:  לא תינקה, כי שתה תשתה. 
יג כי בי נשבעתי נאום-יהוה, כי-לשמה לחרפה לחורב ולקללה תהיה בוצרה; וכל-עריה תהיינה, לחורבות עולם. 
יד שמועה שמעתי מאת יהוה, וציר בגויים שלוח; התקבצו ובואו עליה, וקומו למלחמה. 
טו כי-הנה קטון נתתיך, בגויים--בזוי, באדם. 
טז תפלצתך השיא אותך, זדון ליבך, שוכני בחגווי הסלע, תופשי מרום גבעה:  כי-תגביה כנשר קינך, משם אורידך נאום-יהוה. 
יז והייתה אדום, לשמה; כול עובר עליה, יישום וישרוק על-כל-מכותיה. 
יח כמהפכת סדום ועמורה, ושכניה--אמר יהוה; לא-יישב שם איש, ולא-יגור בה בן-אדם. 
יט הנה כאריה יעלה מגאון הירדן, אל-נווה איתן--כי-ארגיעה אריצנו מעליה, ומי בחור אליה אפקוד:  כי מי כמוני, ומי יועידני, ומי-זה רועה, אשר יעמוד לפניי. 
כ לכן שמעו עצת-יהוה, אשר יעץ אל-אדום, ומחשבותיו, אשר חשב אל-יושבי תימן:  אם-לא יסחבום צעירי הצאן, אם-לא ישים עליהם נווהם. 
כא מקול נפלם, רעשה הארץ:  צעקה, בים-סוף נשמע קולה. 
כב הנה כנשר יעלה וידאה, ויפרוש כנפיו על-בוצרה; והיה לב גיבורי אדום, ביום ההוא, כלב, אישה מצרה. 
כג לדמשק, בושה חמת וארפד--כי-שמועה רעה שמעו, נמוגו; בים דאגה, השקט לא יוכל. 
כד רפתה דמשק הפנתה לנוס, ורטט החזיקה; צרה וחבלים אחזתה, כיולדה. 
כה איך לא-עוזבה, עיר תהילת--קרית, משושי. 
כו לכן ייפלו בחוריה, ברחובותיה; וכל-אנשי המלחמה יידמו ביום ההוא, נאום יהוה צבאות. 
כז והצתי אש, בחומת דמשק; ואכלה, ארמנות בן-הדד. 
כח לקדר ולממלכות חצור, אשר הכה נבוכדראצר מלך-בבל--כה, אמר יהוה:  קומו עלו אל-קדר, ושודדו את-בני-קדם. 
כט אוהליהם וצאנם ייקחו, יריעותיהם וכל-כליהם וגמליהם ישאו להם; וקראו עליהם מגור, מסביב. 
ל נוסו נודו מאוד העמיקו לשבת, יושבי חצור--נאום-יהוה:  כי-יעץ עליכם נבוכדראצר מלך-בבל, עצה, וחשב עליכם, מחשבה. 
לא קומו עלו, אל-גוי שליו יושב לבטח--נאום-יהוה; לא-דלתיים ולא-בריח לו, בדד ישכונו. 
לב והיו גמליהם לבז, והמון מקניהם לשלל, וזיריתים לכל-רוח, קצוצי פיאה; ומכל-עבריו אביא את-אידם, נאום-יהוה. 
לג והייתה חצור למעון תנים, שממה--עד-עולם:  לא-יישב שם איש, ולא-יגור בה בן-אדם. 
לד אשר היה דבר-יהוה אל-ירמיהו הנביא, אל-עילם:  בראשית, מלכות צדקייה מלך-יהודה--לאמור. 
לה כה אמר יהוה צבאות, הנני שובר את-קשת עילם, ראשית, גבורתם. 
לו והבאתי אל-עילם ארבע רוחות, מארבע קצות השמיים, וזיריתים, לכול הרוחות האלה; ולא-יהיה הגוי, אשר לא-יבוא שם נידחי עילם. 
לז והחתתי את-עילם לפני אויביהם ולפני מבקשי נפשם, והבאתי עליהם רעה את-חרון אפי--נאום-יהוה; ושילחתי אחריהם את-החרב, עד כלותי אותם. 
לח ושמתי כיסאי, בעילם; והאבדתי משם מלך ושרים, נאום-יהוה. 
לט והיה באחרית הימים, אשיב את-שבות עילם--נאום-יהוה. 
פרק נ
א הדבר, אשר דיבר יהוה אל-בבל--אל-ארץ כשדים:  ביד, ירמיהו הנביא. 
ב הגידו בגויים והשמיעו ושאו-נס, השמיעו אל-תכחדו; אמרו נלכדה בבל הוביש בל, חת מרודך, הובישו עצביה, חתו גילוליה. 
ג כי עלה עליה גוי מצפון, הוא-ישית את-ארצה לשמה, ולא-יהיה יושב, בה:  מאדם ועד-בהמה, נדו הלכו. 
ד בימים ההמה ובעת ההיא, נאום-יהוה, יבואו בני-ישראל המה ובני-יהודה, יחדיו; הלוך ובכה ילכו, ואת-יהוה אלוהיהם יבקשו. 
ה ציון ישאלו, דרך הנה פניהם; בואו ונלוו אל-יהוה, ברית עולם לא תישכח. 
ו צאן אובדות, היו עמי--רועיהם התעום, הרים שובבום; מהר אל-גבעה הלכו, שכחו רבצם. 
ז כל-מוצאיהם אכלום, וצריהם אמרו לא נאשם; תחת, אשר חטאו ליהוה נווה-צדק, ומקוה אבותיהם, יהוה. 
ח נודו מתוך בבל, ומארץ כשדים צאו; והיו, כעתודים לפני-צאן. 
ט כי הנה אנוכי מעיר ומעלה על-בבל קהל-גויים גדולים, מארץ צפון, וערכו לה, משם תילכד; חיציו כגיבור משכיל, לא ישוב ריקם. 
י והייתה כשדים, לשלל:  כל-שולליה ישבעו, נאום-יהוה. 
יא כי תשמחו כי תעלזו, שוסי נחלתי:  כי תפושו כעגלה דשה, ותצהלו כאבירים. 
יב בושה אימכם מאוד, חפרה יולדתכם; הנה אחרית גויים, מדבר צייה וערבה. 
יג מקצף יהוה לא תשב, והייתה שממה כולה; כול עובר על-בבל, יישום וישרוק על-כל-מכותיה. 
יד ערכו על-בבל סביב, כל-דורכי קשת, ידו אליה, אל-תחמלו אל-חץ:  כי ליהוה, חטאה. 
טו הריעו עליה סביב, נתנה ידה, נפלו אושיותיה, נהרסו חומותיה:  כי נקמת יהוה היא הינקמו בה, כאשר עשתה עשו-לה. 
טז כרתו זורע מבבל, ותופש מגל בעת קציר--מפני, חרב היונה, איש אל-עמו יפנו, ואיש לארצו ינוסו. 
יז שה פזורה ישראל, אריות הדיחו; הראשון אכלו, מלך אשור, וזה האחרון עיצמו, נבוכדראצר מלך בבל. 
יח לכן, כה-אמר יהוה צבאות אלוהי ישראל, הנני פוקד אל-מלך בבל, ואל-ארצו--כאשר פקדתי, אל-מלך אשור. 
יט ושובבתי את-ישראל אל-נווהו, ורעה הכרמל והבשן; ובהר אפריים והגלעד, תשבע נפשו. 
כ בימים ההם ובעת ההיא נאום-יהוה, יבוקש את-עוון ישראל ואיננו, ואת-חטאות יהודה, ולא תימצאינה:  כי אסלח, לאשר אשאיר. 
כא על-הארץ מרתיים עלה עליה, ואל-יושבי פקוד; חרוב והחרם אחריהם, נאום-יהוה, ועשה, ככול אשר ציוויתיך. 
כב קול מלחמה, בארץ--ושבר, גדול. 
כג איך נגדע ויישבר, פטיש כל-הארץ; איך הייתה לשמה בבל, בגויים. 
כד יקושתי לך וגם-נלכדת בבל, ואת לא ידעת; נמצאת, וגם-נתפשת--כי ביהוה, התגרית. 
כה פתח יהוה את-אוצרו, ויוצא את-כלי זעמו:  כי-מלאכה היא, לאדוניי יהוה צבאות--בארץ כשדים. 
כו בואו-לה מקץ פתחו מאבוסיה, סולוה כמו-ערמים והחרימוה; אל-תהי-לה, שארית. 
כז חרבו, כל-פריה, יירדו, לטבח; הוי עליהם, כי-בא יומם עת פקודתם. 
כח קול נסים ופליטים, מארץ בבל:  להגיד בציון, את-נקמת יהוה אלוהינו--נקמת, היכלו. 
כט השמיעו אל-בבל רבים כל-דורכי קשת חנו עליה סביב, אל-יהי-לה פליטה, שלמו-לה כפועלה, ככול אשר עשתה עשו-לה:  כי אל-יהוה זדה, אל-קדוש ישראל. 
ל לכן ייפלו בחוריה, ברחובותיה; וכל-אנשי מלחמתה יידמו ביום ההוא, נאום-יהוה. 
לא הנני אליך זדון, נאום-אדוניי יהוה צבאות:  כי בא יומך, עת פקדתיך. 
לב וכשל זדון ונפל, ואין לו מקים; והצתי אש בעריו, ואכלה כל-סביבותיו. 
לג כה אמר יהוה צבאות, עשוקים בני-ישראל ובני-יהודה יחדיו; וכל-שוביהם החזיקו בם, מיאנו שלחם. 
לד גואלם חזק, יהוה צבאות שמו--ריב יריב, את-ריבם:  למען הרגיע את-הארץ, והרגיז ליושבי בבל. 
לה חרב על-כשדים, נאום-יהוה, ואל-יושבי בבל, ואל-שריה ואל-חכמיה. 
לו חרב אל-הבדים, ונואלו; חרב אל-גיבוריה, וחתו. 
לז חרב אל-סוסיו ואל-רכבו, ואל-כל-הערב אשר בתוכה--והיו לנשים; חרב אל-אוצרותיה, ובוזזו. 
לח חורב אל-מימיה, ויבשו:  כי ארץ פסילים היא, ובאימים יתהוללו. 
לט לכן, יישבו ציים את-איים, וישבו בה, בנות יענה; ולא-תשב עוד לנצח, ולא תשכון עד-דור ודור. 
מ כמהפכת אלוהים את-סדום ואת-עמורה, ואת-שכניה--נאום-יהוה:  לא-יישב שם איש, ולא-יגור בה בן-אדם. 
מא הנה עם בא, מצפון; וגוי גדול ומלכים רבים, ייעורו מירכתי-ארץ. 
מב קשת וכידון יחזיקו, אכזרי המה ולא ירחמו--קולם כים יהמה, ועל-סוסים ירכבו; ערוך, כאיש למלחמה, עלייך, בת-בבל. 
מג שמע מלך-בבל את-שמעם, ורפו ידיו; צרה, החזיקתהו--חיל, כיולדה. 
מד הנה כאריה יעלה מגאון הירדן, אל-נווה איתן--כי-ארגיעה אריצם מעליה, ומי בחור אליה אפקוד:  כי מי כמוני, ומי יועידני, ומי-זה רועה, אשר יעמוד לפניי. 
מה לכן שמעו עצת-יהוה, אשר יעץ אל-בבל, ומחשבותיו, אשר חשב אל-ארץ כשדים:  אם-לא יסחבום צעירי הצאן, אם-לא ישים עליהם נווה. 
מו מקול נתפשה בבל, נרעשה הארץ; וזעקה, בגויים נשמע. 
פרק נא
א כה, אמר יהוה, הנני מעיר על-בבל, ואל-יושבי לב קמיי--רוח, משחית. 
ב ושילחתי לבבל זרים וזירוה, ויבוקקו את-ארצה:  כי-היו עליה מסביב, ביום רעה. 
ג אל-ידרוך הדורך קשתו, ואל-יתעל בסריונו; ואל-תחמלו, אל-בחוריה--החרימו, כל-צבאה. 
ד ונפלו חללים, בארץ כשדים; ומדוקרים, בחוצותיה. 
ה כי לא-אלמן ישראל ויהודה, מאלוהיו--מיהוה, צבאות:  כי ארצם מלאה אשם, מקדוש ישראל. 
ו נוסו מתוך בבל, ומלטו איש נפשו--אל-תידמו, בעוונה:  כי עת נקמה היא, ליהוה--גמול, הוא משלם לה. 
ז כוס-זהב בבל, ביד-יהוה--משכרת, כל-הארץ:  מיינה שתו גויים, על-כן יתהוללו גויים. 
ח פתאום נפלה בבל, ותישבר; הילילו עליה, קחו צורי למכאובה--אוליי, תירפא. 
ט ריפינו את-בבל, ולא נרפתה--עזבוה, ונלך איש לארצו:  כי-נגע אל-השמיים משפטה, ונישא עד-שחקים. 
י הוציא יהוה, את-צדקותינו; בואו ונספרה בציון, את-מעשה יהוה אלוהינו. 
יא הברו החיצים, מלאו השלטים--העיר יהוה את-רוח מלכי מדיי, כי-על-בבל מזימתו להשחיתה:  כי-נקמת יהוה היא, נקמת היכלו. 
יב אל-חומות בבל שאו-נס, החזיקו המשמר--הקימו שומרים, הכינו האורבים:  כי, גם-זמם יהוה--גם-עשה, את אשר-דיבר אל-יושבי בבל. 
יג שוכנת על-מים רבים, רבת אוצרות; בא קיצך, אמת בצעך. 
יד נשבע יהוה צבאות, בנפשו:  כי אם-מילאתיך אדם כילק, וענו עלייך הידד. 
טו עושה ארץ בכוחו, מכין תבל בחכמתו; ובתבונתו, נטה שמיים. 
טז לקול תיתו המון מים, בשמיים, ויעל נשיאים, מקצה-ארץ; ברקים למטר עשה, ויוצא רוח מאוצרותיו. 
יז נבער כל-אדם מדעת, הוביש כל-צורף מפסל:  כי שקר נסכו, ולא-רוח בם. 
יח הבל המה, מעשה תעתועים; בעת פקודתם, יאבדו. 
יט לא-כאלה חלק יעקוב, כי-יוצר הכול הוא--ושבט, נחלתו:  יהוה צבאות, שמו. 
כ מפץ-אתה לי, כלי מלחמה; וניפצתי בך גויים, והשחתי בך ממלכות. 
כא וניפצתי בך, סוס ורוכבו; וניפצתי בך, רכב ורוכבו. 
כב וניפצתי בך איש ואישה, וניפצתי בך זקן ונער; וניפצתי בך, בחור ובתולה. 
כג וניפצתי בך רועה ועדרו, וניפצתי בך איכר וצמדו; וניפצתי בך, פחות וסגנים. 
כד ושילמתי לבבל ולכול יושבי כשדים, את כל-רעתם אשר-עשו בציון--לעיניכם:  נאום, יהוה. 
כה הנני אליך הר המשחית, נאום-יהוה, המשחית, את-כל-הארץ; ונטיתי את-ידי עליך, וגילגלתיך מן-הסלעים, ונתתיך, להר שריפה. 
כו ולא-יקחו ממך אבן לפינה, ואבן למוסדות:  כי-שממות עולם תהיה, נאום-יהוה. 
כז שאו-נס בארץ, תקעו שופר בגויים קדשו עליה גויים--השמיעו עליה ממלכות אררט, מיני ואשכנז; פקדו עליה טפסר, העלו-סוס כילק סמר. 
כח קדשו עליה גויים את-מלכי מדיי, את-פחותיה ואת-כל-סגניה, ואת, כל-ארץ ממשלתו. 
כט ותרעש הארץ, ותחול:  כי קמה על-בבל, מחשבות יהוה, לשום את-ארץ בבל לשמה, מאין יושב. 
ל חדלו גיבורי בבל להילחם, ישבו במצדות--נשתה גבורתם, היו לנשים; הציתו משכנותיה, נשברו בריחיה. 
לא רץ לקראת-רץ ירוץ, ומגיד לקראת מגיד--להגיד למלך בבל, כי-נלכדה עירו מקצה. 
לב והמעברות נתפשו, ואת-האגמים שרפו באש; ואנשי המלחמה, נבהלו. 
לג כי כה אמר יהוה צבאות, אלוהי ישראל, בת-בבל, כגורן עת הדריכה:  עוד מעט, ובאה עת-הקציר לה. 
לד אכלני הממני, נבוכדראצר מלך בבל, הציגני כלי ריק, בלעני כתנין מילא כרשו מעדניי; הדיחני. 
לה חמסי ושארי על-בבל, תאמר יושבת ציון; ודמי אל-יושבי כשדים, תאמר ירושלים. 
לו לכן, כה אמר יהוה, הנני-רב את-ריבך, וניקמתי את-נקמתך; והחרבתי, את-ימה, והובשתי, את-מקורה. 
לז והייתה בבל לגלים מעון-תנים שמה ושריקה, מאין יושב. 
לח יחדיו, ככפירים ישאגו; נערו, כגורי אריות. 
לט בחומם אשית את-משתיהם, והשכרתים למען יעלוזו, וישנו שנת-עולם, ולא יקיצו--נאום, יהוה. 
מ אורידם, ככרים לטבוח--כאילים, עם-עתודים. 
מא איך נלכדה ששך, ותיתפש תהילת כל-הארץ; איך הייתה לשמה בבל, בגויים. 
מב עלה על-בבל, הים; בהמון גליו, נכסתה. 
מג היו עריה לשמה, ארץ צייה וערבה:  ארץ, לא-יישב בהן כל-איש, ולא-יעבור בהן, בן-אדם. 
מד ופקדתי על-בל בבבל, והוצאתי את-בלעו מפיו, ולא-ינהרו אליו עוד, גויים; גם-חומת בבל, נפלה. 
מה צאו מתוכה עמי, ומלטו איש את-נפשו--מחרון, אף-יהוה. 
מו ופן-יירך לבבכם ותיראו, בשמועה הנשמעת בארץ; ובא בשנה השמועה, ואחריו בשנה השמועה, וחמס בארץ, ומושל על-מושל. 
מז לכן, הנה ימים באים, ופקדתי על-פסילי בבל, וכל-ארצה תבוש; וכל-חלליה, ייפלו בתוכה. 
מח וריננו על-בבל שמיים וארץ, וכול אשר בהם:  כי מצפון יבוא-לה השודדים, נאום-יהוה. 
מט גם-בבל, לנפול חללי ישראל; גם-לבבל נפלו, חללי כל-הארץ. 
נ פליטים מחרב, הלכו אל-תעמודו; זכרו מרחוק את-יהוה, וירושלים תעלה על-לבבכם. 
נא בושנו כי-שמענו חרפה, כיסתה כלימה פנינו:  כי באו זרים, על-מקדשי בית יהוה. 
נב לכן הנה-ימים באים, נאום-יהוה, ופקדתי, על-פסיליה; ובכל-ארצה, יאנוק חלל. 
נג כי-תעלה בבל השמיים, וכי תבצר מרום עוזה:  מאיתי, יבואו שודדים לה--נאום-יהוה. 
נד קול זעקה, מבבל; ושבר גדול, מארץ כשדים. 
נה כי-שודד יהוה את-בבל, ואיבד ממנה קול גדול; והמו גליהם כמים רבים, ניתן שאון קולם. 
נו כי בא עליה על-בבל, שודד, ונלכדו גיבוריה, חיתתה קשתותם:  כי אל גמולות יהוה, שלם ישלם. 
נז והשכרתי שריה וחכמיה פחותיה וסגניה, וגיבוריה, וישנו שנת-עולם, ולא יקיצו:  נאום-המלך--יהוה צבאות, שמו. 
נח כה-אמר יהוה צבאות, חומות בבל הרחבה ערער תתערער, ושעריה הגבוהים, באש ייצתו; וייגעו עמים בדי-ריק ולאומים בדי-אש, ויעפו. 
נט הדבר אשר-ציווה ירמיהו הנביא, את-שריה בן-נרייה בן-מחסיה, בלכתו את-צדקייהו מלך-יהודה בבל, בשנת הרביעית למולכו; ושריה, שר מנוחה. 
ס ויכתוב ירמיהו, את כל-הרעה אשר-תבוא אל-בבל--אל-ספר אחד; את כל-הדברים האלה, הכתובים אל-בבל. 
סא ויאמר ירמיהו, אל-שריה:  כבואך בבל--וראית, וקראת את כל-הדברים האלה. 
סב ואמרת, יהוה אתה דיברת אל-המקום הזה להכריתו, לבלתי היות-בו יושב, למאדם ועד-בהמה:  כי-שממות עולם, תהיה. 
סג והיה, ככלותך, לקרוא, את-הספר הזה; תקשור עליו אבן, והשלכתו אל-תוך פרת. 
סד ואמרת, ככה תשקע בבל ולא-תקום מפני הרעה אשר אנוכי מביא עליה--ויעפו:  עד-הנה, דברי ירמיהו. 
פרק נב
א בן-עשרים ואחת שנה, צדקייהו במולכו, ואחת עשרה שנה, מלך בירושלים; ושם אימו, חמוטל בת-ירמיהו מלבנה. 
ב ויעש הרע, בעיני יהוה, ככול אשר-עשה, יהויקים. 
ג כי על-אף יהוה, הייתה בירושלים ויהודה, עד-השליכו אותם, מעל פניו; וימרוד צדקייהו, במלך בבל. 
ד ויהי בשנה התשיעית למולכו, בחודש העשירי בעשור לחודש, בא נבוכדראצר מלך-בבל הוא וכל-חילו על-ירושלים, ויחנו עליה; ויבנו עליה דייק, סביב. 
ה ותבוא העיר, במצור, עד עשתי עשרה שנה, למלך צדקייהו. 
ו בחודש הרביעי בתשעה לחודש, ויחזק הרעב בעיר; ולא-היה לחם, לעם הארץ. 
ז ותיבקע העיר, וכל-אנשי המלחמה יברחו וייצאו מהעיר לילה דרך שער בין-החומותיים אשר על-גן המלך, וכשדים על-העיר, סביב; וילכו, דרך הערבה. 
ח וירדפו חיל-כשדים אחרי המלך, וישיגו את-צדקייהו בערבות ירחו; וכל-חילו--נפוצו, מעליו. 
ט ויתפשו, את-המלך, ויעלו אותו אל-מלך בבל רבלתה, בארץ חמת; וידבר איתו, משפטים. 
י וישחט מלך-בבל את-בני צדקייהו, לעיניו; וגם את-כל-שרי יהודה, שחט ברבלתה. 
יא ואת-עיני צדקייהו, עיוור; ויאסרהו בנחושתיים, ויביאהו מלך-בבל בבלה, וייתנהו בית-הפקודות, עד-יום מותו. 
יב ובחודש החמישי, בעשור לחודש, היא שנת תשע-עשרה שנה, למלך נבוכדראצר מלך-בבל--בא, נבוזראדן רב-טבחים, עמד לפני מלך-בבל, בירושלים. 
יג וישרוף את-בית-יהוה, ואת-בית המלך; ואת כל-בתי ירושלים ואת-כל-בית הגדול, שרף באש. 
יד ואת-כל-חומות ירושלים, סביב, נתצו כל-חיל כשדים, אשר את-רב-טבחים. 
טו ומדלות העם ואת-יתר העם הנשארים בעיר, ואת-הנופלים אשר נפלו אל-מלך בבל, ואת, יתר האמון--הגלה, נבוזראדן רב-טבחים. 
טז ומדלות הארץ--השאיר, נבוזראדן רב-טבחים:  לכורמים, וליוגבים. 
יז ואת-עמודי הנחושת אשר לבית-יהוה, ואת-המכונות ואת-ים הנחושת אשר בבית-יהוה--שיברו כשדים; וישאו את-כל-נחושתם, בבלה. 
יח ואת-הסירות ואת-היעים ואת-המזמרות ואת-המזרקות ואת-הכפות, ואת כל-כלי הנחושת אשר-ישרתו בהם--לקחו. 
יט ואת-הסיפים ואת-המחתות ואת-המזרקות ואת-הסירות ואת-המנורות, ואת-הכפות ואת-המנקייות, אשר זהב זהב, ואשר-כסף כסף--לקח, רב-טבחים. 
כ העמודים שניים, הים אחד והבקר שנים-עשר נחושת אשר-תחת המכונות, אשר עשה המלך שלמה, לבית יהוה--לא-היה משקל, לנחושתם כל-הכלים האלה. 
כא והעמודים, שמונה עשרה אמה קומת העמוד האחד, וחוט שתים-עשרה אמה, יסובנו; ועובייו ארבע אצבעות, נבוב. 
כב וכותרת עליו נחושת, וקומת הכותרת האחת חמש אמות, ושבכה ורימונים על-הכותרת סביב, הכול נחושת; וכאלה לעמוד השני, ורימונים. 
כג ויהיו, הרימונים--תשעים ושישה, רוחה:  כל-הרימונים מאה על-השבכה, סביב. 
כד וייקח רב-טבחים, את-שריה כוהן הראש, ואת-צפניה, כוהן המשנה--ואת-שלושת, שומרי הסף. 
כה ומן-העיר לקח סריס אחד אשר-היה פקיד על-אנשי המלחמה, ושבעה אנשים מרואי פני-המלך אשר נמצאו בעיר, ואת סופר שר הצבא, המצביא את-עם הארץ; ושישים איש מעם הארץ, הנמצאים בתוך העיר. 
כו וייקח אותם, נבוזראדן רב-טבחים; ויולך אותם אל-מלך בבל, רבלתה. 
כז ויכה אותם מלך בבל וימיתם ברבלה, בארץ חמת; וייגל יהודה, מעל אדמתו. 
כח זה העם, אשר הגלה נבוכדראצר:  בשנת-שבע--יהודים, שלושת אלפים ועשרים ושלושה. 
כט בשנת שמונה עשרה, לנבוכדראצר:  מירושלים--נפש, שמונה מאות שלושים ושניים. 
ל בשנת שלוש ועשרים, לנבוכדראצר, הגלה נבוזראדן רב-טבחים, יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמישה; כל-נפש, ארבעת אלפים ושש מאות. 
לא ויהי בשלושים ושבע שנה, לגלות יהויכין מלך-יהודה, בשנים עשר חודש, בעשרים וחמישה לחודש:  נשא אוויל מרודך מלך בבל בשנת מלכותו, את-ראש יהויכין מלך-יהודה, ויוצא אותו, מבית הכלוא. 
לב וידבר איתו, טובות; וייתן, את-כיסאו, ממעל לכיסא המלכים אשר איתו, בבבל. 
לג ושינה, את בגדי כלאו; ואכל לחם לפניו תמיד, כל-ימי חייו. 
לד וארוחתו, ארוחת תמיד ניתנה-לו מאת מלך-בבל דבר-יום ביומו--עד-יום מותו:  כול, ימי חייו.