פרק א
א ויהי בשלושים שנה, ברביעי בחמישה לחודש, ואני בתוך-הגולה, על-נהר-כבר; נפתחו, השמיים, ואראה, מראות אלוהים.
ב בחמישה, לחודש--היא השנה החמישית, לגלות המלך יויכין.
ג היה היה דבר-יהוה אל-יחזקאל בן-בוזי הכוהן, בארץ כשדים--על-נהר-כבר; ותהי עליו שם, יד-יהוה.
ד וארא והנה רוח סערה באה מן-הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת, ונוגה לו, סביב; ומתוכה--כעין החשמל, מתוך האש.
ה ומתוכה--דמות, ארבע חיות; וזה, מראיהן--דמות אדם, להנה.
ו וארבעה פנים, לאחת; וארבע כנפיים, לאחת להם.
ז ורגליהם, רגל ישרה; וכף רגליהם, ככף רגל עגל, ונוצצים, כעין נחושת קלל.
ח וידי אדם, מתחת כנפיהם, על, ארבעת רבעיהם; ופניהם וכנפיהם, לארבעתם.
ט חוברות אישה אל-אחותה, כנפיהם: לא-ייסבו בלכתן, איש אל-עבר פניו ילכו.
י ודמות פניהם, פני אדם, ופני אריה אל-הימין לארבעתם, ופני-שור מהשמאל לארבעתן; ופני-נשר, לארבעתן.
יא ופניהם, וכנפיהם פרודות מלמעלה: לאיש, שתיים חוברות איש, ושתיים מכסות, את גווייותיהנה.
יב ואיש אל-עבר פניו, ילכו: אל אשר יהיה-שמה הרוח ללכת ילכו, לא ייסבו בלכתן.
יג ודמות החיות מראיהם כגחלי-אש, בוערות כמראה הלפידים--היא, מתהלכת בין החיות; ונוגה לאש, ומן-האש יוצא ברק.
יד והחיות, רצוא ושוב, כמראה, הבזק.
טו וארא, החיות; והנה אופן אחד בארץ אצל החיות, לארבעת פניו.
טז מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש, ודמות אחד לארבעתן; ומראיהם, ומעשיהם, כאשר יהיה האופן, בתוך האופן.
יז על-ארבעת רבעיהן, בלכתם ילכו: לא ייסבו, בלכתן.
יח וגביהן--וגובה להם, ויראה להם; וגבותם, מלאות עיניים סביב--לארבעתן.
יט ובלכת, החיות, ילכו האופנים, אצלם; ובהינשא החיות מעל הארץ, יינשאו האופנים.
כ על אשר יהיה-שם הרוח ללכת ילכו, שמה הרוח ללכת; והאופנים, יינשאו לעומתם, כי רוח החיה, באופנים.
כא בלכתם ילכו, ובעומדם יעמודו; ובהינשאם מעל הארץ, יינשאו האופנים לעומתם--כי רוח החיה, באופנים.
כב ודמות על-ראשי החיה, רקיע, כעין, הקרח הנורא--נטוי על-ראשיהם, מלמעלה.
כג ותחת, הרקיע, כנפיהם ישרות, אישה אל-אחותה: לאיש, שתיים מכסות להנה, ולאיש שתיים מכסות להנה, את גווייותיהם.
כד ואשמע את-קול כנפיהם כקול מים רבים כקול-שדיי, בלכתם--קול המולה, כקול מחנה; בעומדם, תרפינה כנפיהן.
כה ויהי-קול--מעל, לרקיע אשר על-ראשם; בעומדם, תרפינה כנפיהן.
כו וממעל, לרקיע אשר על-ראשם, כמראה אבן-ספיר, דמות כיסא; ועל, דמות הכיסא, דמות כמראה אדם עליו, מלמעלה.
כז וארא כעין חשמל, כמראה-אש בית-לה סביב, ממראה מותניו, ולמעלה; וממראה מותניו, ולמטה, ראיתי כמראה-אש, ונוגה לו סביב.
כח כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב--הוא, מראה דמות כבוד-יהוה; ואראה ואפול על-פניי, ואשמע קול מדבר.
פרק ב
א ויאמר, אליי: בן-אדם עמוד על-רגליך, ואדבר אותך.
ב ותבוא בי רוח, כאשר דיבר אליי, ותעמידני, על-רגליי; ואשמע, את מידבר אליי.
ג ויאמר אליי, בן-אדם שולח אני אותך אל-בני ישראל--אל-גויים המורדים, אשר מרדו-בי: המה ואבותם פשעו בי, עד-עצם היום הזה.
ד והבנים, קשי פנים וחזקי-לב--אני שולח אותך, אליהם; ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה.
ה והמה אם-ישמעו ואם-יחדלו, כי בית מרי המה--וידעו, כי נביא היה בתוכם.
ו ואתה בן-אדם אל-תירא מהם ומדבריהם אל-תירא, כי סרבים וסלונים אותך, ואל-עקרבים, אתה יושב: מדבריהם אל-תירא ומפניהם אל-תיחת, כי בית מרי המה.
ז ודיברת את-דבריי אליהם, אם-ישמעו ואם-יחדלו: כי מרי, המה.
ח ואתה בן-אדם, שמע את אשר-אני מדבר אליך--אל-תהי-מרי, כבית המרי: פצה פיך--ואכול, את אשר-אני נותן אליך.
ט ואראה, והנה-יד שלוחה אליי; והנה-בו, מגילת-ספר.
י ויפרוש אותה לפניי, והיא כתובה פנים ואחור; וכתוב אליה, קינים והגה והי.
פרק ג
א ויאמר אליי--בן-אדם, את אשר-תמצא אכול: אכול את-המגילה הזאת, ולך דבר אל-בית ישראל.
ב ואפתח, את-פי; ויאכילני, את המגילה הזאת.
ג ויאמר אליי, בן-אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא, את המגילה הזאת, אשר אני נותן אליך; ואוכלה, ותהי בפי כדבש למתוק.
ד ויאמר, אליי: בן-אדם, לך-בוא אל-בית ישראל, ודיברת בדבריי, אליהם.
ה כי לא אל-עם עמקי שפה, וכבדי לשון--אתה שלוח: אל-בית, ישראל.
ו לא אל-עמים רבים, עמקי שפה וכבדי לשון, אשר לא-תשמע, דבריהם; אם-לא אליהם שלחתיך, המה ישמעו אליך.
ז ובית ישראל, לא יאבו לשמוע אליך--כי-אינם אובים, לשמוע אליי: כי כל-בית ישראל, חזקי-מצח וקשי-לב המה.
ח הנה נתתי את-פניך חזקים, לעומת פניהם; ואת-מצחך חזק, לעומת מצחם.
ט כשמיר חזק מצור, נתתי מצחך: לא-תירא אותם ולא-תיחת מפניהם, כי בית מרי המה.
י ויאמר, אליי: בן-אדם--את-כל-דבריי אשר אדבר אליך, קח בלבבך ובאוזניך שמע.
יא ולך בוא אל-הגולה, אל-בני עמך, ודיברת אליהם ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה: אם-ישמעו, ואם-יחדלו.
יב ותישאני רוח--ואשמע אחריי, קול רעש גדול: ברוך כבוד-יהוה, ממקומו.
יג וקול כנפי החיות, משיקות אישה אל-אחותה, וקול האופנים, לעומתם; וקול, רעש גדול.
יד ורוח נשאתני, ותיקחני; ואלך מר בחמת רוחי, ויד-יהוה עליי חזקה.
טו ואבוא אל-הגולה תל אביב היושבים אל-נהר-כבר, ואשב--המה, יושבים שם; ואשב שם שבעת ימים, משמים בתוכם.
טז ויהי, מקצה שבעת ימים; ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
יז בן-אדם, צופה נתתיך לבית ישראל; ושמעת מפי דבר, והזהרת אותם ממני.
יח באומרי לרשע, מות תמות, ולא הזהרתו ולא דיברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה, לחייותו--הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש.
יט ואתה, כי-הזהרת רשע, ולא-שב מרשעו, ומדרכו הרשעה--הוא בעוונו ימות, ואתה את-נפשך הצלת.
כ ובשוב צדיק מצדקו ועשה עוול, ונתתי מכשול לפניו הוא ימות: כי לא הזהרתו, בחטאתו ימות, ולא תיזכרנה צדקותיו אשר עשה, ודמו מידך אבקש.
כא ואתה כי הזהרתו צדיק, לבלתי חטוא צדיק--והוא לא-חטא: חיה יחיה כי נזהר, ואתה את-נפשך הצלת.
כב ותהי עליי שם, יד-יהוה; ויאמר אליי, קום צא אל-הבקעה, ושם, אדבר אותך.
כג ואקום, ואצא אל-הבקעה, והנה-שם כבוד-יהוה עומד, ככבוד אשר ראיתי על-נהר-כבר; ואפול, על-פניי.
כד ותבוא-בי רוח, ותעמידני על-רגליי; וידבר אותי ויאמר אליי, בוא היסגר בתוך ביתך.
כה ואתה בן-אדם, הנה נתנו עליך עבותים, ואסרוך, בהם; ולא תצא, בתוכם.
כו ולשונך, אדביק אל-חיכך, ונאלמת, ולא-תהיה להם לאיש מוכיח: כי בית מרי, המה.
כז ובדברי אותך, אפתח את-פיך, ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה; השומע ישמע והחדל יחדל, כי בית מרי המה.
פרק ד
א ואתה בן-אדם קח-לך לבינה, ונתת אותה לפניך; וחקות עליה עיר, את-ירושלים.
ב ונתת עליה מצור, ובנית עליה דייק, ושפכת עליה, סוללה; ונתת עליה מחנות ושים-עליה כרים, סביב.
ג ואתה קח-לך, מחבת ברזל, ונתת אותה קיר ברזל, בינך ובין העיר; והכינות את-פניך אליה והייתה במצור, וצרת עליה--אות היא, לבית ישראל.
ד ואתה שכב על-צידך השמאלי, ושמת את-עוון בית-ישראל עליו: מספר הימים אשר תשכב עליו, תישא את-עוונם.
ה ואני, נתתי לך את-שני עוונם, למספר ימים, שלוש-מאות ותשעים יום; ונשאת, עוון בית-ישראל.
ו וכילית את-אלה, ושכבת על-צידך הימני שנית, ונשאת, את-עוון בית-יהודה--ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה נתתיו לך.
ז ואל-מצור ירושלים תכין פניך, וזרועך חשופה; וניבאת, עליה.
ח והנה נתתי עליך, עבותים; ולא-תיהפך מצידך אל-צידך, עד-כלותך ימי מצורך.
ט ואתה קח-לך חיטין ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמים, ונתת אותם בכלי אחד, ועשית אותם לך, ללחם: מספר הימים אשר-אתה שוכב על-צידך, שלוש-מאות ותשעים יום--תאכלנו.
י ומאכלך, אשר תאכלנו--במשקול, עשרים שקל ליום: מעת עד-עת, תאכלנו.
יא ומים במשורה תשתה, שישית ההין: מעת עד-עת, תשתה.
יב ועוגת שעורים, תאכלנה; והיא, בגללי ציאת האדם--תעוגנה, לעיניהם.
יג ויאמר יהוה, ככה יאכלו בני-ישראל את-לחמם טמא, בגויים, אשר אדיחם שם.
יד ואומר, אהה אדוניי יהוה, הנה נפשי, לא מטומאה; ונבילה וטריפה לא-אכלתי מנעוריי ועד-עתה, ולא-בא בפי בשר פיגול.
טו ויאמר אליי--ראה נתתי לך את-צפיעי הבקר, תחת גללי האדם; ועשית את-לחמך, עליהם.
טז ויאמר אליי, בן-אדם הנני שובר מטה-לחם בירושלים, ואכלו-לחם במשקל, ובדאגה; ומים, במשורה ובשיממון ישתו.
יז למען יחסרו, לחם ומים; ונשמו איש ואחיו, ונמקו בעוונם.
פרק ה
א ואתה בן-אדם קח-לך חרב חדה, תער הגלבים תיקחנה לך, והעברת על-ראשך, ועל-זקנך; ולקחת לך מאזני משקל, וחילקתם.
ב שלישית, באור תבעיר בתוך העיר, כמלאות, ימי המצור; ולקחת את-השלישית, תכה בחרב סביבותיה, והשלישית תזרה לרוח, וחרב אריק אחריהם.
ג ולקחת משם, מעט במספר; וצרת אותם, בכנפיך.
ד ומהם, עוד תיקח, והשלכת אותם אל-תוך האש, ושרפת אותם באש: ממנו תצא-אש, אל-כל-בית ישראל.
ה כה אמר, אדוניי יהוה, זאת ירושלים, בתוך הגויים שמתיה; וסביבותיה, ארצות.
ו ותמר את-משפטיי לרשעה, מן-הגויים, ואת-חוקותיי, מן-הארצות אשר סביבותיה: כי במשפטיי מאסו, וחוקותיי לא-הלכו בהם.
ז לכן כה-אמר אדוניי יהוה, יען המונכם מן-הגויים אשר סביבותיכם, בחוקותיי לא הלכתם, ואת-משפטיי לא עשיתם; וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם, לא עשיתם.
ח לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני עלייך, גם-אני; ועשיתי בתוכך משפטים, לעיני הגויים.
ט ועשיתי בך, את אשר לא-עשיתי, ואת אשר-לא-אעשה כמוהו, עוד--יען, כל-תועבותייך.
י לכן, אבות יאכלו בנים בתוכך, ובנים, יאכלו אבותם; ועשיתי בך שפטים, וזיריתי את-כל-שאריתך לכל-רוח.
יא לכן חי-אני, נאום אדוניי יהוה, אם-לא יען את-מקדשי טימאת, בכל-שיקוצייך ובכל-תועבותייך; וגם-אני אגרע ולא-תחוס עיני, וגם-אני לא אחמול.
יב שלישיתך בדבר ימותו, וברעב יכלו בתוכך, והשלישית, בחרב ייפלו סביבותייך; והשלישית לכל-רוח אזרה, וחרב אריק אחריהם.
יג וכלה אפי, והניחותי חמתי בם--והינחמתי; וידעו כי-אני יהוה, דיברתי בקנאתי, בכלותי חמתי, בם.
יד ואתנך לחורבה ולחרפה, בגויים אשר סביבותייך, לעיני, כל-עובר.
טו והייתה חרפה וגדופה, מוסר ומשמה, לגויים, אשר סביבותייך: בעשותי בך שפטים באף ובחמה, ובתוכחות חמה--אני יהוה, דיברתי.
טז בשלחי את-חיצי הרעב הרעים בהם, אשר היו למשחית, אשר-אשלח אותם, לשחתכם--ורעב אוסף עליכם, ושברתי לכם מטה-לחם.
יז ושילחתי עליכם רעב וחיה רעה, ושיכלוך, ודבר ודם, יעבור-בך; וחרב אביא עלייך, אני יהוה דיברתי.
פרק ו
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, שים פניך אל-הרי ישראל; והינבא, אליהם.
ג ואמרת--הרי ישראל, שמעו דבר-אדוניי יהוה: כה-אמר אדוניי יהוה להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאיות, הנני אני מביא עליכם חרב, ואיבדתי, במותיכם.
ד ונשמו, מזבחותיכם, ונשברו, חמניכם; והפלתי, חלליכם, לפני, גילוליכם.
ה ונתתי, את-פגרי בני ישראל, לפני, גילוליהם; וזיריתי, את-עצמותיכם, סביבות, מזבחותיכם.
ו בכול, מושבותיכם, הערים תחרבנה, והבמות תישמנה--למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם, ונשברו ונשבתו גילוליכם, ונגדעו חמניכם, ונמחו מעשיכם.
ז ונפל חלל, בתוככם; וידעתם, כי-אני יהוה.
ח והותרתי, בהיות לכם פליטי חרב--בגויים: בהיזרותיכם, בארצות.
ט וזכרו פליטיכם אותי, בגויים אשר נשבו-שם, אשר נשברתי את-ליבם הזונה אשר-סר מעליי, ואת עיניהם הזונות אחרי גילוליהם; ונקוטו, בפניהם, אל-הרעות אשר עשו, לכול תועבותיהם.
י וידעו, כי-אני יהוה; לא אל-חינם דיברתי, לעשות להם הרעה הזאת.
יא כה-אמר אדוניי יהוה, הכה בכפך ורקע ברגלך ואמור-אח, אל כל-תועבות רעות, בית ישראל: אשר, בחרב ברעב ובדבר--ייפולו.
יב הרחוק בדבר ימות, והקרוב בחרב ייפול, והנשאר והנצור, ברעב ימות; וכיליתי חמתי, בם.
יג וידעתם, כי-אני יהוה, בהיות חלליהם בתוך גילוליהם, סביבות מזבחותיהם; אל כל-גבעה רמה בכול ראשי ההרים, ותחת כל-עץ רענן ותחת כל-אלה עבותה, מקום אשר נתנו-שם ריח ניחוח, לכול גילוליהם.
יד ונטיתי את-ידי, עליהם, ונתתי את-הארץ שממה ומשמה ממדבר דבלתה, בכול מושבותיהם; וידעו, כי-אני יהוה.
פרק ז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב ואתה בן-אדם, כה-אמר אדוניי יהוה לאדמת ישראל--קץ: בא הקץ, על-ארבע כנפות הארץ.
ג עתה, הקץ עלייך, ושילחתי אפי בך, ושפטתיך כדרכייך; ונתתי עלייך, את כל-תועבותייך.
ד ולא-תחוס עיני עלייך, ולא אחמול: כי דרכייך עלייך אתן, ותועבותייך בתוכך תהיינה, וידעתם, כי-אני יהוה.
ה כה אמר, אדוניי יהוה: רעה אחת רעה, הנה באה.
ו קץ בא, בא הקץ הקיץ אלייך; הנה, באה.
ז באה הצפירה אליך, יושב הארץ; בא העת, קרוב היום מהומה--ולא-הד הרים.
ח עתה מקרוב, אשפוך חמתי עלייך, וכיליתי אפי בך, ושפטתיך כדרכייך; ונתתי עלייך, את כל-תועבותייך.
ט ולא-תחוס עיני, ולא אחמול: כדרכייך עלייך אתן, ותועבותייך בתוכך תהיינה, וידעתם, כי אני יהוה מכה.
י הנה היום, הנה באה: יצאה, הצפירה--צץ המטה, פרח הזדון.
יא החמס קם, למטה-רשע; לא-מהם ולא מהמונם, ולא מהמהם--ולא-נוה בהם.
יב בא העת, הגיע היום--הקונה אל-ישמח, והמוכר אל-יתאבל: כי חרון, אל-כל-המונה.
יג כי המוכר, אל-הממכר לא ישוב, ועוד בחיים, חיתם: כי-חזון אל-כל-המונה לא ישוב, ואיש בעוונו חיתו לא יתחזקו.
יד תקעו בתקוע והכין הכול, ואין הולך למלחמה: כי חרוני, אל-כל-המונה.
טו החרב בחוץ, והדבר והרעב מבית: אשר בשדה, בחרב ימות, ואשר בעיר, רעב ודבר יאכלנו.
טז ופלטו, פליטיהם, והיו אל-ההרים כיוני הגיאיות כולם, הומות--איש, בעוונו.
יז כל-הידיים, תרפינה; וכל-ברכיים, תלכנה מים.
יח וחגרו שקים, וכיסתה אותם פלצות; ואל כל-פנים בושה, ובכל-ראשיהם קורחה.
יט כספם בחוצות ישליכו, וזהבם לנידה יהיה--כספם וזהבם לא-יוכל להצילם ביום עברת יהוה, נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו: כי-מכשול עוונם, היה.
כ וצבי עדייו לגאון שמהו, וצלמי תועבותם שיקוציהם עשו בו; על-כן נתתיו להם, לנידה.
כא ונתתיו ביד-הזרים לבז, ולרשעי הארץ לשלל; וחיללוהו.
כב והסיבותי פניי מהם, וחיללו את-צפוני; ובאו-בה פריצים, וחיללוה.
כג עשה, הרתוק: כי הארץ, מלאה משפט דמים, והעיר, מלאה חמס.
כד והבאתי רעי גויים, וירשו את-בתיהם; והשבתי גאון עזים, וניחלו מקדשיהם.
כה קפדה-בא; וביקשו שלום, ואין.
כו הווה על-הווה תבוא, ושמועה אל-שמועה תהיה; וביקשו חזון, מנביא--ותורה תאבד מכוהן, ועצה מזקנים.
כז המלך יתאבל, ונשיא ילבש שממה, וידי עם-הארץ, תיבהלנה; מדרכם אעשה אותם, ובמשפטיהם אשפטם, וידעו, כי-אני יהוה.
פרק ח
א ויהי בשנה השישית, בשישי בחמישה לחודש, אני יושב בביתי, וזקני יהודה יושבים לפניי; ותיפול עליי שם, יד אדוניי יהוה.
ב ואראה, והנה דמות כמראה-אש--ממראה מותניו ולמטה, אש; וממותניו ולמעלה, כמראה-זוהר כעין החשמלה.
ג וישלח תבנית יד, וייקחני בציצית ראשי; ותישא אותי רוח בין-הארץ ובין השמיים ותבא אותי ירושלימה במראות אלוהים, אל-פתח שער הפנימית הפונה צפונה, אשר-שם מושב, סמל הקנאה המקנה.
ד והנה-שם--כבוד, אלוהי ישראל: כמראה, אשר ראיתי בבקעה.
ה ויאמר אליי--בן-אדם, שא-נא עיניך דרך צפונה; ואשא עיניי, דרך צפונה, והנה מצפון לשער המזבח, סמל הקנאה הזה בביאה.
ו ויאמר אליי--בן-אדם, הרואה אתה מה הם עושים; תועבות גדולות אשר בית-ישראל עושים פה, לרוחקה מעל מקדשי, ועוד תשוב תראה, תועבות גדולות.
ז ויבא אותי, אל-פתח החצר; ואראה, והנה חור-אחד בקיר.
ח ויאמר אליי, בן-אדם חתור-נא בקיר; ואחתור בקיר, והנה פתח אחד.
ט ויאמר, אליי: בוא וראה את-התועבות הרעות, אשר הם עושים פה.
י ואבוא, ואראה, והנה כל-תבנית רמש ובהמה שקץ, וכל-גילולי בית ישראל--מחוקה על-הקיר, סביב סביב.
יא ושבעים איש מזקני בית-ישראל ויאזניהו בן-שפן עומד בתוכם, עומדים לפניהם, ואיש מקטרתו, בידו; ועתר ענן-הקטורת, עולה.
יב ויאמר אליי, הראית בן-אדם, אשר זקני בית-ישראל עושים בחושך, איש בחדרי משכיתו: כי אומרים, אין יהוה רואה אותנו--עזב יהוה, את-הארץ.
יג ויאמר, אליי: עוד תשוב תראה תועבות גדולות, אשר-המה עושים.
יד ויבא אותי, אל-פתח שער בית-יהוה, אשר, אל-הצפונה; והנה-שם הנשים יושבות, מבכות את-התמוז.
טו ויאמר אליי, הראית בן-אדם; עוד תשוב תראה תועבות, גדולות מאלה.
טז ויבא אותי, אל-חצר בית-יהוה הפנימית, והנה-פתח היכל יהוה בין האולם ובין המזבח, כעשרים וחמישה איש; אחוריהם אל-היכל יהוה, ופניהם קדמה, והמה משתחוויתם קדמה, לשמש.
יז ויאמר אליי, הראית בן-אדם--הנקל לבית יהודה, מעשות את-התועבות אשר עשו-פה: כי-מלאו את-הארץ חמס, וישובו להכעיסני, והנם שולחים את-הזמורה, אל-אפם.
יח וגם-אני אעשה בחמה, לא-תחוס עיני ולא אחמול; וקראו באוזניי קול גדול, ולא אשמע אותם.
פרק ט
א ויקרא באוזניי, קול גדול לאמור, קרבו, פקודות העיר; ואיש כלי משחתו, בידו.
ב והנה שישה אנשים באים מדרך-שער העליון אשר מופנה צפונה, ואיש כלי מפצו בידו, ואיש-אחד בתוכם לבוש בדים, וקסת הסופר במותניו; ויבואו, ויעמדו, אצל, מזבח הנחושת.
ג וכבוד אלוהי ישראל, נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו, אל, מפתן הבית; ויקרא, אל-האיש הלבוש הבדים, אשר קסת הסופר, במותניו.
ד ויאמר יהוה, אליו, עבור בתוך העיר, בתוך ירושלים; והתווית תו על-מצחות האנשים, הנאנחים והנאנקים, על כל-התועבות, הנעשות בתוכה.
ה ולאלה אמר באוזניי, עברו בעיר אחריו והכו: אל-תחוס עינכם, ואל-תחמולו.
ו זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית, ועל-כל-איש אשר-עליו התו אל-תיגשו, וממקדשי, תחלו; ויחלו באנשים הזקנים, אשר לפני הבית.
ז ויאמר אליהם טמאו את-הבית, ומלאו את-החצרות חללים--צאו; ויצאו, והכו בעיר.
ח ויהי, כהכותם, ונאשאר, אני; ואפלה על-פניי ואזעק, ואומר אהה אדוניי יהוה, המשחית אתה את כל-שארית ישראל, בשופכך את-חמתך על-ירושלים.
ט ויאמר אליי, עוון בית-ישראל ויהודה גדול במאוד מאוד, ותימלא הארץ דמים, והעיר מלאה מוטה: כי אמרו, עזב יהוה את-הארץ, ואין יהוה, רואה.
י וגם-אני--לא-תחוס עיני, ולא אחמול; דרכם, בראשם נתתי.
יא והנה האיש לבוש הבדים, אשר הקסת במותניו, משיב דבר, לאמור: עשיתי, ככול אשר ציוויתני.
פרק י
א ואראה, והנה אל-הרקיע אשר על-ראש הכרובים, כאבן ספיר, כמראה דמות כיסא--נראה, עליהם.
ב ויאמר אל-האיש לבוש הבדים, ויאמר בוא אל-בינות לגלגל אל-תחת לכרוב ומלא חופניך גחלי-אש מבינות לכרובים, וזרוק, על-העיר; ויבוא, לעיניי.
ג והכרובים, עומדים מימין לבית--בבואו האיש; והענן מלא, את-החצר הפנימית.
ד וירם כבוד-יהוה מעל הכרוב, על מפתן הבית; ויימלא הבית, את-הענן, והחצר מלאה, את-נוגה כבוד יהוה.
ה וקול, כנפי הכרובים--נשמע, עד-החצר החיצונה: כקול אל-שדיי, בדברו.
ו ויהי, בצוותו את-האיש לבוש-הבדים לאמור, קח אש מבינות לגלגל, מבינות לכרובים; ויבוא, ויעמוד, אצל, האופן.
ז וישלח הכרוב את-ידו מבינות לכרובים, אל-האש אשר בינות הכרובים, ויישא וייתן, אל-חופני לבוש הבדים; וייקח, וייצא.
ח ויירא, לכרובים--תבנית, יד-אדם, תחת, כנפיהם.
ט ואראה, והנה ארבעה אופנים אצל הכרובים--אופן אחד אצל הכרוב אחד, ואופן אחד אצל הכרוב אחד; ומראה, האופנים, כעין, אבן תרשיש.
י ומראיהם--דמות אחד, לארבעתם: כאשר יהיה האופן, בתוך האופן.
יא בלכתם, אל-ארבעת רבעיהם ילכו--לא ייסבו, בלכתם: כי המקום אשר-יפנה הראש, אחריו ילכו--לא ייסבו, בלכתם.
יב וכל-בשרם, וגביהם, וידיהם, וכנפיהם--והאופנים, מלאים עיניים סביב, לארבעתם, אופניהם.
יג לאופנים--להם קורא הגלגל, באוזניי.
יד וארבעה פנים, לאחד: פני האחד פני הכרוב, ופני השני פני אדם, והשלישי פני אריה, והרביעי פני-נשר.
טו ויירומו, הכרובים--היא החיה, אשר ראיתי בנהר-כבר.
טז ובלכת, הכרובים, ילכו האופנים, אצלם; ובשאת הכרובים את-כנפיהם, לרום מעל הארץ, לא-ייסבו האופנים גם-הם, מאצלם.
יז בעומדם יעמודו, וברומם יירומו אותם: כי רוח החיה, בהם.
יח וייצא כבוד יהוה, מעל מפתן הבית; ויעמוד, על-הכרובים.
יט וישאו הכרובים את-כנפיהם ויירומו מן-הארץ לעיניי, בצאתם, והאופנים, לעומתם; ויעמוד, פתח שער בית-יהוה הקדמוני, וכבוד אלוהי-ישראל עליהם, מלמעלה.
כ היא החיה, אשר ראיתי תחת אלוהי-ישראל--בנהר-כבר; ואדע, כי כרובים המה.
כא ארבעה ארבעה פנים לאחד, וארבע כנפיים לאחד; ודמות ידי אדם, תחת כנפיהם.
כב ודמות פניהם--המה הפנים אשר ראיתי על-נהר-כבר, מראיהם ואותם; איש אל-עבר פניו, ילכו.
פרק יא
א ותישא אותי רוח, ותבא אותי אל-שער בית-יהוה הקדמוני הפונה קדימה, והנה בפתח השער, עשרים וחמישה איש; ואראה בתוכם את-יאזניה בן-עזור, ואת-פלטיהו בן-בניהו--שרי העם.
ב ויאמר, אליי: בן-אדם--אלה האנשים החושבים אוון והיועצים עצת-רע, בעיר הזאת.
ג האומרים, לא בקרוב בנות בתים; היא הסיר, ואנחנו הבשר.
ד לכן, הינבא עליהם: הינבא, בן-אדם.
ה ותיפול עליי, רוח יהוה, ויאמר אליי אמור כה-אמר יהוה, כן אמרתם בית ישראל; ומעלות רוחכם, אני ידעתיה.
ו הרביתם חלליכם, בעיר הזאת; ומילאתם חוצותיה, חלל.
ז לכן, כה-אמר אדוניי יהוה, חלליכם אשר שמתם בתוכה, המה הבשר והיא הסיר; ואתכם, הוציא מתוכה.
ח חרב, יראתם; וחרב אביא עליכם, נאום אדוניי יהוה.
ט והוצאתי אתכם מתוכה, ונתתי אתכם ביד-זרים; ועשיתי בכם, שפטים.
י בחרב תיפולו, על-גבול ישראל אשפוט אתכם; וידעתם, כי-אני יהוה.
יא היא, לא-תהיה לכם לסיר, ואתם תהיו בתוכה, לבשר; אל-גבול ישראל, אשפוט אתכם.
יב וידעתם, כי-אני יהוה, אשר בחוקיי לא הלכתם, ומשפטיי לא עשיתם; וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם, עשיתם.
יג ויהי, כהינבאי, ופלטיהו בן-בניה, מת; ואפול על-פניי ואזעק קול-גדול, ואומר אהה אדוניי יהוה--כלה אתה עושה, את שארית ישראל.
יד ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
טו בן-אדם, אחיך אחיך אנשי גאלותך, וכל-בית ישראל, כולו: אשר אמרו להם יושבי ירושלים, רחקו מעל יהוה--לנו היא ניתנה הארץ, למורשה.
טז לכן אמור, כה-אמר אדוניי יהוה, כי הרחקתים בגויים, וכי הפיצותים בארצות; ואהי להם למקדש מעט, בארצות אשר-באו שם.
יז לכן אמור, כה-אמר אדוניי יהוה, וקיבצתי אתכם מן-העמים, ואספתי אתכם מן-הארצות אשר נפוצותם בהם; ונתתי לכם, את-אדמת ישראל.
יח ובאו-שמה; והסירו את-כל-שיקוציה, ואת-כל-תועבותיה--ממנה.
יט ונתתי להם לב אחד, ורוח חדשה אתן בקרבכם; והסירותי לב האבן, מבשרם, ונתתי להם, לב בשר.
כ למען בחוקותיי ילכו, ואת-משפטיי ישמרו ועשו אותם; והיו-לי לעם--ואני, אהיה להם לאלוהים.
כא ואל-לב שיקוציהם ותועבותיהם, ליבם הולך--דרכם בראשם נתתי, נאום אדוניי יהוה.
כב וישאו הכרובים את-כנפיהם, והאופנים לעומתם; וכבוד אלוהי-ישראל עליהם, מלמעלה.
כג ויעל כבוד יהוה, מעל תוך העיר; ויעמוד, על-ההר, אשר, מקדם לעיר.
כד ורוח נשאתני, ותביאני כשדימה אל-הגולה, במראה, ברוח אלוהים; ויעל, מעליי, המראה, אשר ראיתי.
כה ואדבר, אל-הגולה, את כל-דברי יהוה, אשר הראני.
פרק יב
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, בתוך בית-המרי אתה יושב: אשר עיניים להם לראות ולא ראו, אוזניים להם לשמוע ולא שמעו--כי בית מרי, הם.
ג ואתה בן-אדם, עשה לך כלי גולה, וגלה יומם, לעיניהם; וגלית ממקומך אל-מקום אחר, לעיניהם--אוליי יראו, כי בית מרי המה.
ד והוצאת כליך ככלי גולה, יומם--לעיניהם; ואתה, תצא בערב לעיניהם, כמוצאי, גולה.
ה לעיניהם, חתור-לך בקיר; והוצאת, בו.
ו לעיניהם על-כתף תישא, בעלטה תוציא--פניך תכסה, ולא תראה את-הארץ: כי-מופת נתתיך, לבית ישראל.
ז ואעש כן, כאשר צוויתי, כליי הוצאתי ככלי גולה יומם, ובערב חתרתי-לי בקיר ביד; בעלטה הוצאתי על-כתף נשאתי, לעיניהם.
ח ויהי דבר-יהוה אליי, בבוקר לאמור.
ט בן-אדם, הלוא אמרו אליך בית ישראל בית המרי: מה, אתה עושה.
י אמור אליהם, כה אמר אדוניי יהוה: הנשיא המשא הזה, בירושלים, וכל-בית ישראל, אשר-המה בתוכם.
יא אמור, אני מופתכם: כאשר עשיתי, כן ייעשה להם--בגולה בשבי, ילכו.
יב והנשיא אשר-בתוכם אל-כתף יישא, בעלטה וייצא--בקיר יחתרו, להוציא בו; פניו יכסה--יען אשר לא-יראה לעין הוא, את-הארץ.
יג ופרשתי את-רשתי עליו, ונתפש במצודתי; והבאתי אותו בבלה ארץ כשדים, ואותה לא-יראה ושם ימות.
יד וכול אשר סביבותיו עזרו וכל-אגפיו, אזרה לכל-רוח; וחרב, אריק אחריהם.
טו וידעו, כי-אני יהוה, בהפיצי אותם בגויים, וזיריתי אותם בארצות.
טז והותרתי מהם אנשי מספר, מחרב מרעב ומדבר--למען יספרו את-כל-תועבותיהם, בגויים אשר-באו שם, וידעו, כי-אני יהוה.
יז ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
יח בן-אדם, לחמך ברעש תאכל; ומימיך, ברוגזה ובדאגה תשתה.
יט ואמרת אל-עם הארץ כה-אמר אדוניי יהוה ליושבי ירושלים, אל-אדמת ישראל, לחמם בדאגה יאכלו, ומימיהם בשיממון ישתו--למען תישם ארצה, ממלואה, מחמס, כל-היושבים בה.
כ והערים הנושבות תחרבנה, והארץ שממה תהיה; וידעתם, כי-אני יהוה.
כא ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
כב בן-אדם, מה-המשל הזה לכם, על-אדמת ישראל, לאמור: יארכו, הימים, ואבד, כל-חזון.
כג לכן אמור אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, השבתי את-המשל הזה, ולא-ימשלו אותו עוד בישראל: כי, אם-דבר אליהם, קרבו הימים, ודבר כל-חזון.
כד כי לא יהיה עוד, כל-חזון שוא--ומקסם חלק: בתוך, בית ישראל.
כה כי אני יהוה, אדבר את אשר אדבר דבר וייעשה--לא תימשך, עוד: כי בימיכם בית המרי, אדבר דבר ועשיתיו, נאום, אדוניי יהוה.
כו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
כז בן-אדם, הנה בית-ישראל אומרים, החזון אשר-הוא חוזה, לימים רבים; ולעיתים רחוקות, הוא ניבא.
כח לכן אמור אליהם, כה אמר אדוניי יהוה, לא-תימשך עוד, כל-דבריי--אשר אדבר דבר וייעשה, נאום אדוניי יהוה.
פרק יג
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, הינבא אל-נביאי ישראל הניבאים; ואמרת לנביאי מליבם, שמעו דבר-יהוה.
ג כה אמר אדוניי יהוה, הוי על-הנביאים הנבלים, אשר הולכים אחר רוחם, ולבלתי ראו.
ד כשועלים, בחורבות--נביאיך ישראל, היו.
ה לא עליתם בפרצות, ותגדרו גדר על-בית ישראל, לעמוד במלחמה, ביום יהוה.
ו חזו שוא, וקסם כזב--האומרים נאום-יהוה, ויהוה לא שלחם; וייחלו, לקיים דבר.
ז הלוא מחזה-שוא חזיתם, ומקסם כזב אמרתם; ואומרים, נאום-יהוה, ואני, לא דיברתי.
ח לכן, כה אמר אדוניי יהוה, יען דברכם שוא, וחזיתם כזב--לכן הנני אליכם, נאום אדוניי יהוה.
ט והייתה ידי, אל-הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב, בסוד עמי לא-יהיו ובכתב בית-ישראל לא ייכתבו, ואל-אדמת ישראל לא יבואו; וידעתם, כי אני אדוניי יהוה.
י יען וביען הטעו את-עמי, לאמור שלום--ואין שלום; והוא בונה חיץ, והנם טחים אותו תפל.
יא אמור אל-טחי תפל, וייפול; היה גשם שוטף, ואתנה אבני אלגביש תיפולנה, ורוח סערות, תבקע.
יב והנה, נפל הקיר: הלוא ייאמר אליכם, איה הטיח אשר טחתם.
יג לכן, כה אמר אדוניי יהוה, וביקעתי רוח-סערות, בחמתי; וגשם שוטף באפי יהיה, ואבני אלגביש בחמה לכלה.
יד והרסתי את-הקיר אשר-טחתם תפל, והגעתיהו אל-הארץ--ונגלה יסודו; ונפלה וכליתם בתוכה, וידעתם כי-אני יהוה.
טו וכיליתי את-חמתי בקיר, ובטחים אותו תפל; ואומר לכם אין הקיר, ואין הטחים אותו.
טז נביאי ישראל, הניבאים אל-ירושלים, והחוזים לה, חזון שלום; ואין שלום, נאום אדוניי יהוה.
יז ואתה בן-אדם, שים פניך אל-בנות עמך, המתנבאות, מליבהן; והינבא, עליהן.
יח ואמרת כה-אמר אדוניי יהוה, הוי למתפרות כסתות על כל-אצילי ידיי ועושות המספחות על-ראש כל-קומה--לצודד נפשות; הנפשות תצודדנה לעמי, ונפשות לכנה תחיינה.
יט ותחללנה אותי אל-עמי, בשעלי שעורים ובפתותי לחם, להמית נפשות אשר לא-תמותנה, ולחייות נפשות אשר לא-תחיינה: בכזבכם--לעמי, שומעי כזב.
כ לכן כה-אמר אדוניי יהוה, הנני אל-כיסתותיכנה אשר אתנה מצודדות שם את-הנפשות לפורחות, וקרעתי אותם, מעל זרועותיכם; ושילחתי, את-הנפשות, אשר אתם מצודדות את-נפשים, לפורחות.
כא וקרעתי את-מספחותיכם, והצלתי את-עמי מידכן, ולא-יהיו עוד בידכן, למצודה; וידעתן, כי-אני יהוה.
כב יען הכאות לב-צדיק שקר, ואני לא הכאבתיו, ולחזק ידי רשע, לבלתי-שוב מדרכו הרע להחיותו.
כג לכן, שוא לא תחזינה, וקסם, לא-תקסמנה עוד; והצלתי את-עמי מידכן, וידעתן כי-אני יהוה.
פרק יד
א ויבוא אליי אנשים, מזקני ישראל; ויישבו, לפניי.
ב ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ג בן-אדם, האנשים האלה העלו גילוליהם על-ליבם, ומכשול עוונם, נתנו נוכח פניהם: האידרוש אידרש, להם.
ד לכן דבר-אותם ואמרת אליהם כה-אמר אדוניי יהוה, איש איש מבית ישראל אשר יעלה את-גילוליו אל-ליבו ומכשול עוונו ישים נוכח פניו, ובא, אל-הנביא: אני יהוה, נעניתי לו בא--ברוב גילוליו.
ה למען תפוש את-בית-ישראל, בליבם, אשר נזורו מעליי, בגילוליהם כולם.
ו לכן אמור אל-בית ישראל, כה אמר אדוניי יהוה, שובו והשיבו, מעל גילוליכם; ומעל כל-תועבותיכם, השיבו פניכם.
ז כי איש איש מבית ישראל, ומהגר אשר-יגור בישראל, ויינזר מאחריי ויעל גילוליו אל-ליבו, ומכשול עוונו ישים נוכח פניו; ובא אל-הנביא, לדרוש-לו בי--אני יהוה, נענה-לו בי.
ח ונתתי פניי באיש ההוא, והשימותיהו לאות ולמשלים, והכרתיו, מתוך עמי; וידעתם, כי-אני יהוה.
ט והנביא כי-יפותה, ודיבר דבר--אני יהוה פיתיתי, את הנביא ההוא; ונטיתי את-ידי, עליו, והשמדתיו, מתוך עמי ישראל.
י ונשאו, עוונם: כעוון, הדורש--כעוון הנביא, יהיה.
יא למען לא-יתעו עוד בית-ישראל, מאחריי, ולא-ייטמאו עוד, בכל-פשעיהם; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים--נאום, אדוניי יהוה.
יב ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
יג בן-אדם, ארץ כי תחטא-לי למעול-מעל, ונטיתי ידי עליה, ושברתי לה מטה-לחם; והשלחתי-בה רעב, והכרתי ממנה אדם ובהמה.
יד והיו שלושת האנשים האלה, בתוכה--נוח, דנייאל ואיוב: המה בצדקתם ינצלו נפשם, נאום אדוניי יהוה.
טו לו-חיה רעה אעביר בארץ, ושיכלתה; והייתה שממה מבלי עובר, מפני החיה.
טז שלושת האנשים האלה, בתוכה--חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-בנים ואם-בנות יצילו: המה לבדם יינצלו, והארץ תהיה שממה.
יז או חרב אביא, על-הארץ ההיא; ואמרתי, חרב תעבור בארץ, והכרתי ממנה, אדם ובהמה.
יח ושלושת האנשים האלה, בתוכה--חי-אני נאום אדוניי יהוה, לא יצילו בנים ובנות: כי הם לבדם, יינצלו.
יט או דבר אשלח, אל-הארץ ההיא; ושפכתי חמתי עליה בדם, להכרית ממנה אדם ובהמה.
כ ונוח דנייאל ואיוב, בתוכה--חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-בן אם-בת יצילו: המה בצדקתם, יצילו נפשם.
כא כי כה אמר אדוניי יהוה, אף כי-ארבעת שפטיי הרעים חרב ורעב וחיה רעה ודבר, שילחתי, אל-ירושלים--להכרית ממנה, אדם ובהמה.
כב והנה נותרה-בה פליטה, המוצאים בנים ובנות--הנם יוצאים אליכם, וראיתם את-דרכם ואת-עלילותם; וניחמתם, על-הרעה אשר הבאתי על-ירושלים--את כל-אשר הבאתי, עליה.
כג וניחמו אתכם, כי-תראו את-דרכם ואת-עלילותם; וידעתם, כי לא חינם עשיתי את כל-אשר-עשיתי בה--נאום, אדוניי יהוה.
פרק טו
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, מה-יהיה עץ-הגפן מכל-עץ--הזמורה, אשר היה בעצי היער.
ג היוקח ממנו עץ, לעשות למלאכה; אם-יקחו ממנו יתד, לתלות עליו כל-כלי.
ד הנה לאש, ניתן לאוכלה: את שני קצותיו אכלה האש, ותוכו נחר--היצלח, למלאכה.
ה הנה בהיותו תמים, לא ייעשה למלאכה: אף כי-אש אכלתהו וייחר, ונעשה עוד למלאכה.
ו לכן, כה אמר אדוניי יהוה, כאשר עץ-הגפן בעץ היער, אשר-נתתיו לאש לאוכלה--כן נתתי, את-יושבי ירושלים.
ז ונתתי את-פניי, בהם--מהאש יצאו, והאש תאכלם; וידעתם כי-אני יהוה, בשומי את-פניי בהם.
ח ונתתי את-הארץ, שממה--יען מעלו מעל, נאום אדוניי יהוה.
פרק טז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, הודע את-ירושלים את-תועבותיה.
ג ואמרת כה-אמר אדוניי יהוה, לירושלים, מכורותייך ומולדותייך, מארץ הכנעני; אביך האמורי, ואימך חיתית.
ד ומולדותייך, ביום הולדת אותך לא-כורת שורך, ובמים לא-רוחצת, למשעי; והומלח לא הומלחת, והוחתל לא חותלת.
ה לא-חסה עלייך עין, לעשות לך אחת מאלה--לחומלה עלייך; ותושלכי אל-פני השדה, בגועל נפשך, ביום, הולדת אותך.
ו ואעבור עלייך ואראך, מתבוססת בדמייך; ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי.
ז רבבה, כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי, ותבואי בעדי עדיים: שדיים נכונו ושיערך צימח, ואת עירום ועריה.
ח ואעבור עלייך ואראך, והנה עיתך עת דודים, ואפרוש כנפי עלייך, ואכסה ערוותך; ואישבע לך ואבוא בברית אותך, נאום אדוניי יהוה--ותהיי-לי.
ט וארחצך במים, ואשטוף דמייך מעלייך; ואסוכך, בשמן.
י ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש; ואחבשך בשש, ואכסך משי.
יא ואעדך, עדי; ואתנה צמידים על-ידייך, ורביד על-גרונך.
יב ואתן נזם, על-אפך, ועגילים, על-אוזנייך; ועטרת תפארת, בראשך.
יג ותעדי זהב וכסף, ומלבושך שש ומשי ורקמה, סולת ודבש ושמן, אכלת; ותיפי במאוד מאוד, ותצלחי למלוכה.
יד וייצא לך שם בגויים, ביופייך: כי כליל הוא, בהדרי אשר-שמתי עלייך--נאום, אדוניי יהוה.
טו ותבטחי ביופייך, ותזני על-שמך; ותשפכי את-תזנותייך על-כל-עובר, לו-יהי.
טז ותקחי מבגדייך, ותעשי-לך במות טלואות, ותזני, עליהם: לא באות, ולא יהיה.
יז ותקחי כלי תפארתך, מזהבי ומכספי אשר נתתי לך, ותעשי-לך, צלמי זכר; ותזני-בם.
יח ותקחי את-בגדי רקמתך, ותכסים; ושמני, וקטורתי, נתת, לפניהם.
יט ולחמי אשר-נתתי לך סולת ושמן ודבש, האכלתיך, ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח, ויהי: נאום, אדוניי יהוה.
כ ותקחי את-בנייך ואת-בנותייך, אשר ילדת לי, ותזבחים להם, לאכול--המעט, מתזנותייך.
כא ותשחטי, את-בניי; ותיתנים, בהעביר אותם להם.
כב ואת כל-תועבותייך ותזנותייך, לא זכרת את-ימי נעורייך--בהיותך עירום ועריה, מתבוססת בדמך היית.
כג ויהי, אחרי כל-רעתך: אוי אוי לך, נאום אדוניי יהוה.
כד ותבני-לך, גב; ותעשי-לך רמה, בכל-רחוב.
כה אל-כל-ראש דרך, בנית רמתך, ותתעבי את-יופייך, ותפשקי את-רגלייך לכל-עובר; ותרבי, את-תזנותייך.
כו ותזני אל-בני-מצריים שכנייך, גדלי בשר; ותרבי את-תזנותך, להכעיסני.
כז והנה נטיתי ידי עלייך, ואגרע חוקך; ואתנך בנפש שונאותייך, בנות פלשתים--הנכלמות, מדרכך זימה.
כח ותזני אל-בני אשור, מבלתי שובעתך; ותזנים, וגם לא שבעת.
כט ותרבי את-תזנותך אל-ארץ כנען, כשדימה; וגם-בזאת, לא שבעת.
ל מה אמולה ליבתך, נאום אדוניי יהוה--בעשותך, את-כל-אלה, מעשה אישה-זונה, שלטת.
לא בבנותייך גבך בראש כל-דרך, ורמתך עשית בכל-רחוב; ולא-היית כזונה, לקלס אתנן.
לב האישה, המנאפת--תחת אישה, תיקח את-זרים.
לג לכל-זונות, ייתנו-נדה; ואת נתת את-נדנייך, לכל-מאהבייך, ותשחודי אותם לבוא אלייך מסביב, בתזנותייך.
לד ויהי-בך הפך מן-הנשים בתזנותייך, ואחרייך לא זונה; ובתיתך אתנן, ואתנן לא ניתן-לך--ותהי להפך.
לה לכן זונה, שמעי דבר-יהוה.
לו כה-אמר אדוניי יהוה, יען הישפך נחושתך ותיגלה ערוותך, בתזנותייך, על-מאהבייך; ועל, כל-גילולי תועבותייך, וכדמי בנייך, אשר נתת להם.
לז לכן הנני מקבץ את-כל-מאהבייך, אשר ערבת עליהם, ואת כל-אשר אהבת, על כל-אשר שנאת; וקיבצתי אותם עלייך מסביב, וגיליתי ערוותך אליהם, וראו, את-כל-ערוותך.
לח ושפטתיך משפטי נואפות, ושופכות דם; ונתתיך, דם חמה וקנאה.
לט ונתתי אותך בידם, והרסו גבך וניתצו רמותייך, והפשיטו אותך בגדייך, ולקחו כלי תפארתך; והניחוך, עירום ועריה.
מ והעלו עלייך קהל, ורגמו אותך באבן; וביתקוך, בחרבותם.
מא ושרפו בתייך, באש, ועשו-בך שפטים, לעיני נשים רבות; והשבתיך, מזונה, וגם-אתנן, לא תיתני-עוד.
מב והניחותי חמתי בך, וסרה קנאתי ממך; ושקטתי, ולא אכעס עוד.
מג יען, אשר לא-זכרת את-ימי נעורייך, ותרגזי-לי, בכל-אלה; וגם-אני הא דרכך בראש נתתי, נאום אדוניי יהוה, ולא עשית את-הזימה, על כל-תועבותייך.
מד הנה, כל-המושל, עלייך ימשול, לאמור: כאימה, בתה.
מה בת-אימך את, גועלת אישה ובניה; ואחות אחותך את, אשר געלו אנשיהן ובניהן--אימכן חיתית, ואביכן אמורי.
מו ואחותך הגדולה שומרון היא ובנותיה, היושבת על-שמאלך; ואחותך הקטנה ממך, היושבת מימינך--סדום, ובנותיה.
מז ולא בדרכיהן הלכת, וכתועבותיהן עשית: כמעט קט, ותשחיתי מהן בכל-דרכייך.
מח חי-אני, נאום אדוניי יהוה, אם-עשתה סדום אחותך, היא ובנותיה--כאשר עשית, את ובנותייך.
מט הנה-זה היה, עוון סדום אחותך: גאון שבעת-לחם ושלוות השקט, היה לה ולבנותיה, ויד-עני ואביון, לא החזיקה.
נ ותגבהינה, ותעשינה תועבה לפניי; ואסיר אתהן, כאשר ראיתי.
נא ושומרון, כחצי חטאותייך לא חטאה; ותרבי את-תועבותייך, מהנה, ותצדקי את-אחותייך, בכל-תועבותייך אשר עשית.
נב גם-את שאי כלימתך, אשר פיללת לאחותך, בחטאותייך אשר-התעבת מהן, תצדקנה ממך; וגם-את בושי ושאי כלימתך, בצדקתך אחיותך.
נג ושבתי, את-שביתהן--את-שבות סדום ובנותיה, ואת-שבות שומרון ובנותיה; ושבות שביתייך, בתוכהנה.
נד למען, תישאי כלימתך, ונכלמת, מכול אשר עשית--בנחמך, אותן.
נה ואחותייך, סדום ובנותיה תשובנה לקדמתן, ושומרון ובנותיה, תשובנה לקדמתן; ואת, ובנותייך, תשובינה, לקדמתכן.
נו ולא הייתה סדום אחותך, לשמועה בפיך, ביום, גאונייך.
נז בטרם, תיגלה רעתך, כמו עת חרפת בנות-ארם, וכל-סביבותיה בנות פלשתים; השאטות אותך, מסביב.
נח את-זימתך ואת-תועבותייך, את נשאתים--נאום, יהוה.
נט כי כה אמר אדוניי יהוה, ועשיתי אותך כאשר עשית--אשר-בזית אלה, להפר ברית.
ס וזכרתי אני את-בריתי אותך, בימי נעורייך; והקימותי לך, ברית עולם.
סא וזכרת את-דרכייך, ונכלמת, בקחתך את-אחותייך הגדולות ממך, אל-הקטנות ממך; ונתתי אתהן לך לבנות, ולא מבריתך.
סב והקימותי אני את-בריתי, איתך; וידעת, כי-אני יהוה.
סג למען תזכרי, ובושת, ולא יהיה-לך עוד פתחון פה, מפני כלימתך--בכפרי-לך לכל-אשר עשית, נאום אדוניי יהוה.
פרק יז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, חוד חידה ומשול משל, אל-בית, ישראל.
ג ואמרת כה-אמר אדוניי יהוה, הנשר הגדול גדול הכנפיים ארך האבר, מלא הנוצה, אשר-לו הרקמה--בא אל-הלבנון, וייקח את-צמרת הארז.
ד את ראש יניקותיו, קטף; ויביאהו אל-ארץ כנען, בעיר רוכלים שמו.
ה וייקח מזרע הארץ, וייתנהו בשדה-זרע; קח על-מים רבים, צפצפה שמו.
ו ויצמח ויהי לגפן סורחת שפלת קומה, לפנות דלייותיו אליו, ושורשיו, תחתיו יהיו; ותהי לגפן--ותעש בדים, ותשלח פארות.
ז ויהי נשר-אחד גדול, גדול כנפיים ורב-נוצה; והנה הגפן הזאת כפנה שורשיה עליו, ודלייותיו שילחה-לו, להשקות אותה, מערוגות מטעה.
ח אל-שדה טוב אל-מים רבים, היא שתולה--לעשות ענף ולשאת פרי, להיות לגפן אדרת.
ט אמור, כה אמר אדוניי יהוה--תצלח; הלוא את-שורשיה ינתק ואת-פרייה יקוסס ויבש, כל-טרפי צמחה תיבש, ולא-בזרוע גדולה ובעם-רב, למשאות אותה משורשיה.
י והנה שתולה, התצלח; הלוא כגעת בה רוח הקדים, תיבש יבוש, על-ערוגות צמחה, תיבש.
יא ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
יב אמור-נא לבית המרי, הלוא ידעתם מה-אלה; אמור, הנה-בא מלך-בבל ירושלים וייקח את-מלכה ואת-שריה, ויבא אותם אליו, בבלה.
יג וייקח מזרע המלוכה, ויכרות איתו ברית; ויבא אותו באלה, ואת-אילי הארץ לקח.
יד להיות ממלכה שפלה, לבלתי התנשא, לשמור את-בריתו, לעומדה.
טו וימרוד-בו, לשלוח מלאכיו מצריים, לתת-לו סוסים, ועם-רב; היצלח היימלט העושה אלה, והפר ברית ונמלט.
טז חי-אני, נאום אדוניי יהוה, אם-לא במקום המלך הממליך אותו, אשר בזה את-אלתו ואשר הפר את-בריתו--איתו בתוך-בבל, ימות.
יז ולא בחיל גדול ובקהל רב, יעשה אותו פרעה במלחמה, בשפוך סוללה, ובבנות דייק--להכרית, נפשות רבות.
יח ובזה אלה, להפר ברית; והנה נתן ידו וכל-אלה עשה, לא יימלט.
יט לכן כה-אמר אדוניי יהוה, חי-אני, אם-לא אלתי אשר בזה, ובריתי אשר הפיר--ונתתיו, בראשו.
כ ופרשתי עליו רשתי, ונתפש במצודתי; והביאותיהו בבלה, ונשפטתי איתו שם, מעלו, אשר מעל-בי.
כא ואת כל-מברחיו בכל-אגפיו בחרב ייפולו, והנשארים לכל-רוח ייפרשו; וידעתם, כי אני יהוה דיברתי.
כב כה אמר, אדוניי יהוה, ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה, ונתתי; מראש יונקותיו, רך אקטוף, ושתלתי אני, על הר-גבוה ותלול.
כג בהר מרום ישראל, אשתולנו, ונשא ענף ועשה פרי, והיה לארז אדיר; ושכנו תחתיו, כול ציפור כל-כנף--בצל דלייותיו, תשכונה.
כד וידעו כל-עצי השדה, כי אני יהוה השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל, הובשתי עץ לח, והפרחתי עץ יבש: אני יהוה, דיברתי ועשיתי.
פרק יח
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב מה-לכם, אתם מושלים את-המשל הזה, על-אדמת ישראל, לאמור: אבות יאכלו בוסר, ושיני הבנים תקהינה.
ג חי-אני, נאום אדוניי יהוה: אם-יהיה לכם עוד, משול המשל הזה--בישראל.
ד הן כל-הנפשות לי הנה, כנפש האב וכנפש הבן לי-הנה: הנפש החוטאת, היא תמות.
ה ואיש, כי-יהיה צדיק; ועשה משפט, וצדקה.
ו אל-ההרים, לא אכל, ועיניו לא נשא, אל-גילולי בית ישראל; ואת-אשת ריעהו לא טימא, ואל-אישה נידה לא יקרב.
ז ואיש, לא יונה--חבולתו חוב ישיב, גזילה לא יגזול; לחמו לרעב ייתן, ועירום יכסה-בגד.
ח בנשך לא-ייתן, ותרבית לא ייקח--מעוול, ישיב ידו; משפט אמת יעשה, בין איש לאיש.
ט בחוקותיי יהלך ומשפטיי שמר, לעשות אמת: צדיק הוא חיה יחיה, נאום אדוניי יהוה.
י והוליד בן-פריץ, שופך דם; ועשה אח, מאחד מאלה.
יא והוא, את-כל-אלה לא עשה--כי גם אל-ההרים אכל, ואת-אשת ריעהו טימא.
יב עני ואביון, הונה--גזילות גזל, חבול לא ישיב; ואל-הגילולים נשא עיניו, תועבה עשה.
יג בנשך נתן ותרבית לקח, וחי: לא יחיה, את כל-התועבות האלה עשה--מות יומת, דמיו בו יהיה.
יד והנה, הוליד בן, וירא, את-כל-חטאות אביו אשר עשה; ויראה, ולא יעשה כהן.
טו על-ההרים, לא אכל, ועיניו לא נשא, אל-גילולי בית ישראל; את-אשת ריעהו, לא טימא.
טז ואיש, לא הונה--חבול לא חבל, וגזילה לא גזל; לחמו לרעב נתן, ועירום כיסה-בגד.
יז מעני השיב ידו, נשך ותרבית לא לקח--משפטיי עשה, בחוקותיי הלך: הוא, לא ימות בעוון אביו--חיה יחיה.
יח אביו כי-עשק עושק, גזל גזל אח, ואשר לא-טוב עשה, בתוך עמיו; והנה-מת, בעוונו.
יט ואמרתם, מדוע לא-נשא הבן בעוון האב; והבן משפט וצדקה עשה, את כל-חוקותיי שמר ויעשה אותם--חיה יחיה.
כ הנפש החוטאת, היא תמות: בן לא-יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן--צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה.
כא והרשע, כי ישוב מכל-חטאותיו אשר עשה, ושמר את-כל-חוקותיי, ועשה משפט וצדקה--חיה יחיה, לא ימות.
כב כל-פשעיו אשר עשה, לא ייזכרו לו: בצדקתו אשר-עשה, יחיה.
כג החפוץ אחפוץ מות רשע, נאום אדוניי יהוה: הלוא בשובו מדרכיו, וחיה.
כד ובשוב צדיק מצדקתו, ועשה עוול, ככול התועבות אשר-עשה הרשע יעשה, וחי--כל-צדקותיו אשר-עשה לא תיזכרנה, במעלו אשר-מעל ובחטאתו אשר-חטא בם ימות.
כה ואמרתם, לא ייתכן דרך אדוניי: שמעו-נא, בית ישראל, הדרכי לא ייתכן, הלוא דרכיכם לא ייתכנו.
כו בשוב-צדיק מצדקתו ועשה עוול, ומת עליהם: בעוולו אשר-עשה, ימות.
כז ובשוב רשע, מרשעתו אשר עשה, ויעש משפט, וצדקה--הוא, את-נפשו יחייה.
כח ויראה וישב, מכל-פשעיו אשר עשה--חיה יחיה, לא ימות.
כט ואמרו בית ישראל, לא ייתכן דרך אדוניי: הדרכיי לא ייתכנו, בית ישראל--הלוא דרכיכם, לא ייתכן.
ל לכן איש כדרכיו אשפוט אתכם, בית ישראל--נאום, אדוניי יהוה: שובו והשיבו מכל-פשעיכם, ולא-יהיה לכם למכשול עוון.
לא השליכו מעליכם, את-כל-פשעיכם אשר פשעתם בם, ועשו לכם לב חדש, ורוח חדשה; ולמה תמותו, בית ישראל.
לב כי לא אחפוץ במות המת, נאום אדוניי יהוה: והשיבו, וחיו.
פרק יט
א ואתה שא קינה, אל-נשיאי ישראל.
ב ואמרת, מה אימך לבייא, בין אריות, רבצה; בתוך כפירים, ריבתה גוריה.
ג ותעל אחד מגוריה, כפיר היה; וילמד לטרוף-טרף, אדם אכל.
ד וישמעו אליו גויים, בשחתם נתפש; ויביאוהו בחחים, אל-ארץ מצריים.
ה ותרא כי נוחלה, אבדה תקוותה; ותיקח אחד מגוריה, כפיר שמתהו.
ו ויתהלך בתוך-אריות, כפיר היה; וילמד לטרוף-טרף, אדם אכל.
ז ויידע, אלמנותיו, ועריהם, החריב; ותישם ארץ ומלואה, מקול שאגתו.
ח וייתנו עליו גויים סביב, ממדינות; ויפרשו עליו רשתם, בשחתם נתפש.
ט וייתנוהו בסוגר בחחים, ויביאוהו אל-מלך בבל; יביאוהו, במצודות, למען לא-יישמע קולו עוד, אל-הרי ישראל.
י אימך כגפן בדמך, על-מים שתולה; פורייה, וענפה, הייתה, ממים רבים.
יא ויהיו-לה מטות עוז, אל-שבטי מושלים, ותגבה קומתו, על-בין עבותים; ויירא בגובהו, ברוב דלייותיו.
יב ותותש בחמה לארץ הושלכה, ורוח הקדים הוביש פרייה; התפרקו ויבשו מטה עוזה, אש אכלתהו.
יג ועתה, שתולה במדבר, בארץ, צייה וצמא.
יד ותצא אש ממטה בדיה, פרייה אכלה, ולא-היה בה מטה-עוז, שבט למשול: קינה היא, ותהי לקינה.
פרק כ
א ויהי בשנה השביעית, בחמישי בעשור לחודש, באו אנשים מזקני ישראל, לדרוש את-יהוה; ויישבו, לפניי.
ב ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ג בן-אדם, דבר את-זקני ישראל ואמרת אליהם כה אמר אדוניי יהוה, הלדרוש אותי, אתם באים: חי-אני אם-אידרש לכם, נאום אדוניי יהוה.
ד התשפוט אותם, התשפוט בן-אדם: את-תועבות אבותם, הודיעם.
ה ואמרת אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, ביום בוחרי בישראל, ואשא ידי לזרע בית יעקוב ואיוודע להם בארץ מצריים; ואשא ידי להם לאמור, אני יהוה אלוהיכם.
ו ביום ההוא, נשאתי ידי להם, להוציאם, מארץ מצריים: אל-ארץ אשר-תרתי להם, זבת חלב ודבש--צבי היא, לכל-הארצות.
ז ואומר אליהם, איש שיקוצי עיניו השליכו, ובגילולי מצריים, אל-תיטמאו: אני, יהוה אלוהיכם.
ח וימרו-בי, ולא אבו לשמוע אליי--איש את-שיקוצי עיניהם לא השליכו, ואת-גילולי מצריים לא עזבו; ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם, בתוך, ארץ מצריים.
ט ואעש למען שמי, לבלתי החל לעיני הגויים אשר-המה בתוכם--אשר נודעתי אליהם לעיניהם, להוציאם מארץ מצריים.
י ואוציאם, מארץ מצריים; ואביאם, אל-המדבר.
יא ואתן להם את-חוקותיי, ואת-משפטיי הודעתי אותם: אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם.
יב וגם את-שבתותיי, נתתי להם, להיות לאות, ביני וביניהם--לדעת, כי אני יהוה מקדשם.
יג וימרו-בי בית-ישראל במדבר, בחוקותיי לא-הלכו ואת-משפטיי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואת-שבתותיי, חיללו מאוד; ואומר לשפוך חמתי עליהם, במדבר--לכלותם.
יד ואעשה, למען שמי, לבלתי החל לעיני הגויים, אשר הוצאתים לעיניהם.
טו וגם-אני, נשאתי ידי להם--במדבר: לבלתי הביא אותם אל-הארץ אשר-נתתי, זבת חלב ודבש--צבי היא, לכל-הארצות.
טז יען במשפטיי מאסו, ואת-חוקותיי לא-הלכו בהם, ואת-שבתותיי, חיללו: כי אחרי גילוליהם, ליבם הולך.
יז ותחס עיני עליהם, משחתם; ולא-עשיתי אותם כלה, במדבר.
יח ואומר אל-בניהם, במדבר, בחוקי אבותיכם אל-תלכו, ואת-משפטיהם אל-תשמורו; ובגילוליהם, אל-תיטמאו.
יט אני יהוה אלוהיכם, בחוקותיי לכו; ואת-משפטיי שמרו, ועשו אותם.
כ ואת-שבתותיי, קדשו; והיו לאות, ביני וביניכם--לדעת, כי אני יהוה אלוהיכם.
כא וימרו-בי הבנים, בחוקותיי לא-הלכו ואת-משפטיי לא-שמרו לעשות אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם--את-שבתותיי, חיללו; ואומר לשפוך חמתי עליהם, לכלות אפי בם--במדבר.
כב והשיבותי, את-ידי, ואעש, למען שמי--לבלתי החל לעיני הגויים, אשר-הוצאתי אותם לעיניהם.
כג גם-אני, נשאתי את-ידי להם--במדבר: להפיץ אותם בגויים, ולזרות אותם בארצות.
כד יען משפטיי לא-עשו, וחוקותיי מאסו, ואת-שבתותיי, חיללו; ואחרי גילולי אבותם, היו עיניהם.
כה וגם-אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים--לא יחיו, בהם.
כו ואטמא אותם במתנותם, בהעביר כל-פטר רחם: למען אשימם--למען אשר יידעו, אשר אני יהוה.
כז לכן דבר אל-בית ישראל, בן-אדם, ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה: עוד, זאת גידפו אותי אבותיכם, במעלם בי, מעל.
כח ואביאם, אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אותה להם; ויראו כל-גבעה רמה וכל-עץ עבות, ויזבחו-שם את-זבחיהם וייתנו-שם כעס קרבנם, וישימו שם ריח ניחוחיהם, ויסיכו שם את-נסכיהם.
כט ואומר אליהם--מה הבמה, אשר-אתם הבאים שם; וייקרא שמה במה, עד היום הזה.
ל לכן אמור אל-בית ישראל, כה אמר אדוניי יהוה, הבדרך אבותיכם, אתם נטמאים; ואחרי שיקוציהם, אתם זונים.
לא ובשאת מתנותיכם בהעביר בניכם באש אתם נטמאים לכל-גילוליכם, עד-היום, ואני אידרש לכם, בית ישראל: חי-אני, נאום אדוניי יהוה, אם-אידרש, לכם.
לב והעולה, על-רוחכם--היה, לא תהיה: אשר אתם אומרים, נהיה כגויים כמשפחות הארצות--לשרת, עץ ואבן.
לג חי-אני, נאום אדוניי יהוה: אם-לא ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובחמה שפוכה--אמלוך עליכם.
לד והוצאתי אתכם, מן-העמים, וקיבצתי אתכם, מן-הארצות אשר נפוצותם בם--ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובחמה שפוכה.
לה והבאתי אתכם, אל-מדבר העמים; ונשפטתי איתכם שם, פנים אל-פנים.
לו כאשר נשפטתי את-אבותיכם, במדבר ארץ מצריים--כן אישפט איתכם, נאום אדוניי יהוה.
לז והעברתי אתכם, תחת השבט; והבאתי אתכם, במסורת הברית.
לח וברותי מכם, המורדים והפושעים בי--מארץ מגוריהם אוציא אותם, ואל-אדמת ישראל לא יבוא; וידעתם, כי-אני יהוה.
לט ואתם בית-ישראל כה-אמר אדוניי יהוה, איש גילוליו לכו עבודו, ואחר, אם-אינכם שומעים אליי; ואת-שם קודשי לא תחללו-עוד, במתנותיכם ובגילוליכם.
מ כי בהר-קודשי בהר מרום ישראל, נאום אדוניי יהוה--שם יעבדוני כל-בית ישראל כולו, בארץ: שם ארצם--ושם אדרוש את-תרומותיכם ואת-ראשית משאותיכם, בכל-קודשיכם.
מא בריח ניחוח, ארצה אתכם, בהוציאי אתכם מן-העמים, וקיבצתי אתכם מן-הארצות אשר נפוצותם בם; ונקדשתי בכם, לעיני הגויים.
מב וידעתם כי-אני יהוה, בהביאי אתכם אל-אדמת ישראל--אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אותה, לאבותיכם.
מג וזכרתם-שם, את-דרכיכם ואת כל-עלילותיכם, אשר נטמאתם, בם; ונקוטותם, בפניכם, בכל-רעותיכם, אשר עשיתם.
מד וידעתם כי-אני יהוה, בעשותי איתכם למען שמי: לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות, בית ישראל--נאום, אדוניי יהוה.
פרק כא
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, שים פניך דרך תימנה, והטף, אל-דרום; והינבא אל-יער השדה, נגב.
ג ואמרת ליער הנגב, שמע דבר-יהוה: כה-אמר אדוניי יהוה הנני מצית-בך אש ואכלה בך כל-עץ-לח וכל-עץ יבש לא-תכבה, להבת שלהבת, ונצרבו-בה כל-פנים, מנגב צפונה.
ד וראו, כל-בשר, כי אני יהוה, ביערתיה: לא, תכבה.
ה ואומר, אהה אדוניי יהוה; המה אומרים לי, הלוא ממשל משלים הוא.
ו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ז בן-אדם, שים פניך אל-ירושלים, והטף, אל-מקדשים; והינבא, אל-אדמת ישראל.
ח ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר יהוה, הנני אלייך, והוצאתי חרבי מתערה; והכרתי ממך, צדיק ורשע.
ט יען אשר-הכרתי ממך, צדיק ורשע; לכן תצא חרבי מתערה, אל-כל-בשר--מנגב צפון.
י וידעו, כל-בשר, כי אני יהוה, הוצאתי חרבי מתערה: לא תשוב, עוד.
יא ואתה בן-אדם, היאנח; בשברון מותניים ובמרירות, תיאנח לעיניהם.
יב והיה כי-יאמרו אליך, על-מה אתה נאנח; ואמרת אל-שמועה כי-באה ונמס כל-לב ורפו כל-ידיים וכיהתה כל-רוח, וכל-ברכיים תלכנה מים--הנה באה ונהייתה, נאום אדוניי יהוה.
יג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
יד בן-אדם--הינבא ואמרת, כה אמר אדוניי: אמור, חרב חרב הוחדה וגם-מרוטה.
טו למען טבוח טבח הוחדה, למען-היה-לה ברק מורטה; או נשיש, שבט בני מואסת כל-עץ.
טז וייתן אותה למורטה, לתפוש בכף; היא-הוחדה חרב והיא מורטה, לתת אותה ביד-הורג.
יז זעק והיליל, בן-אדם--כי-היא הייתה בעמי, היא בכל-נשיאי ישראל; מגורי אל-חרב היו את-עמי, לכן ספוק אל-ירך.
יח כי בוחן--ומה, אם-גם-שבט מואסת לא יהיה: נאום, אדוניי יהוה.
יט ואתה בן-אדם--הינבא, והך כף אל-כף; ותיכפל חרב שלישיתה, חרב חללים--היא חרב חלל הגדול, החודרת להם.
כ למען למוג לב, והרבה המכשולים--על כל-שעריהם, נתתי אבחת-חרב; אח עשויה לברק, מעוטה לטבח.
כא התאחדי הימיני, השימי השמילי; אנה, פנייך מועדות.
כב וגם-אני, אכה כפי אל-כפי, והניחותי, חמתי: אני יהוה, דיברתי.
כג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
כד ואתה בן-אדם שים-לך שניים דרכים, לבוא חרב מלך-בבל--מארץ אחד, ייצאו שניהם; ויד ברא, בראש דרך-עיר ברא.
כה דרך תשים--לבוא חרב, את רבת בני-עמון; ואת-יהודה בירושלים, בצורה.
כו כי-עמד מלך-בבל אל-אם הדרך, בראש שני הדרכים--לקסום-קסם: קילקל בחיצים שאל בתרפים, ראה בכבד.
כז בימינו היה הקסם ירושלים, לשום כרים לפתוח פה ברצח, להרים קול, בתרועה--לשום כרים על-שערים, לשפוך סוללה לבנות דייק.
כח והיה להם כקסום-שוא בעיניהם, שבועי שבועות להם; והוא-מזכיר עוון, להיתפש.
כט לכן, כה-אמר אדוניי יהוה, יען הזכרכם עוונכם, בהיגלות פשעיכם להיראות חטאותיכם בכול עלילותיכם--יען, היזכרכם, בכף, תיתפשו.
ל ואתה חלל רשע, נשיא ישראל, אשר-בא יומו, בעת עוון קץ.
לא כה אמר, אדוניי יהוה, הסיר המצנפת, והרים העטרה; זאת לא-זאת--השפלה הגבה, והגבוה השפיל.
לב עווה עווה, עווה אשימנה; גם-זאת לא היה, עד-בוא אשר-לו המשפט ונתתיו.
לג ואתה בן-אדם, הינבא ואמרת כה אמר אדוניי יהוה, אל-בני עמון, ואל-חרפתם; ואמרת, חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה, להכיל, למען ברק.
לד בחזות לך שוא, בקסום-לך כזב--לתת אותך, אל-צווארי חללי רשעים, אשר-בא יומם, בעת עוון קץ.
לה השב, אל-תערה, במקום אשר-נבראת בארץ מכורותייך, אשפוט אותך.
לו ושפכתי עלייך זעמי, באש עברתי אפיח עלייך; ונתתיך, ביד אנשים בוערים, חרשי, משחית.
לז לאש תהיה לאוכלה, דמך יהיה בתוך הארץ; לא תיזכרי, כי אני יהוה דיברתי.
פרק כב
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב ואתה בן-אדם, התשפוט התשפוט את-עיר הדמים; והודעתה, את כל-תועבותיה.
ג ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה, עיר שופכת דם בתוכה, לבוא עיתה; ועשתה גילולים עליה, לטומאה.
ד בדמך אשר-שפכת אשמת, ובגילולייך אשר-עשית טמאת, ותקריבי ימייך, ותבוא עד-שנותייך; על-כן, נתתיך חרפה לגויים, וקלסה, לכל-הארצות.
ה הקרובות והרחוקות ממך, יתקלסו-בך--טמאת השם, רבת המהומה.
ו הנה נשיאי ישראל, איש לזרועו היו בך, למען, שפוך-דם.
ז אב ואם הקלו בך, לגר עשו בעושק בתוכך; יתום ואלמנה, הונו בך.
ח קודשיי, בזית; ואת-שבתותיי, חיללת.
ט אנשי רכיל היו בך, למען שפוך-דם; ואל-ההרים אכלו בך, זימה עשו בתוכך.
י ערוות-אב, גילה-בך; טמאת הנידה, עינו-בך.
יא ואיש את-אשת ריעהו, עשה תועבה, ואיש את-כלתו, טימא בזימה; ואיש את-אחותו בת-אביו, עינה-בך.
יב שוחד לקחו-בך, למען שפוך-דם; נשך ותרבית לקחת, ותבצעי ריעייך בעושק, ואותי שכחת, נאום אדוניי יהוה.
יג והנה הכיתי כפי, אל-בצעך אשר עשית; ועל-דמך, אשר היו בתוכך.
יד היעמוד ליבך, אם-תחזקנה ידייך, לימים, אשר אני עושה אותך; אני יהוה, דיברתי ועשיתי.
טו והפיצותי אותך בגויים, וזיריתיך בארצות; והתימותי טומאתך, ממך.
טז וניחלת בך, לעיני גויים; וידעת, כי-אני יהוה.
יז ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
יח בן-אדם, היו-לי בית-ישראל לסיג: כולם נחושת ובדיל וברזל ועופרת, בתוך כור--סיגים כסף, היו.
יט לכן, כה אמר אדוניי יהוה, יען היות כולכם, לסיגים; לכן הנני קובץ אתכם, אל-תוך ירושלים.
כ קבוצת כסף ונחושת וברזל ועופרת ובדיל, אל-תוך כור, לפחת-עליו אש, להנתיך; כן אקבוץ באפי ובחמתי, והנחתי והתכתי אתכם.
כא וכינסתי אתכם, ונפחתי עליכם באש עברתי; וניתכתם, בתוכה.
כב כהיתוך כסף בתוך כור, כן תותכו בתוכה; וידעתם כי-אני יהוה, שפכתי חמתי עליכם.
כג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
כד בן-אדם--אמור-לה, את ארץ לא מטוהרה היא: לא גושמה, ביום זעם.
כה קשר נביאיה בתוכה, כארי שואג טורף טרף; נפש אכלו, חוסן ויקר ייקחו--אלמנותיה, הרבו בתוכה.
כו כוהניה חמסו תורתי, ויחללו קודשיי--בין-קודש לחול לא הבדילו, ובין-הטמא לטהור לא הודיעו; ומשבתותיי העלימו עיניהם, ואיחל בתוכם.
כז שריה בקרבה, כזאבים טורפי טרף--לשפוך-דם לאבד נפשות, למען בצוע בצע.
כח ונביאיה, טחו להם תפל--חוזים שוא, וקוסמים להם כזב; אומרים, כה אמר אדוניי יהוה, ויהוה, לא דיבר.
כט עם הארץ עשקו עושק, וגזלו גזל; ועני ואביון הונו, ואת-הגר עשקו בלא משפט.
ל ואבקש מהם איש גודר-גדר ועומד בפרץ לפניי, בעד הארץ--לבלתי שחתה; ולא, מצאתי.
לא ואשפוך עליהם זעמי, באש עברתי כיליתים; דרכם בראשם נתתי, נאום אדוניי יהוה.
פרק כג
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם--שתיים נשים, בנות אם-אחת היו.
ג ותזנינה במצריים, בנעוריהן זנו; שמה, מועכו שדיהן, ושם עישו, דדי בתוליהן.
ד ושמותן, אוהלה הגדולה ואוהליבה אחותה, ותהיינה לי, ותלדנה בנים ובנות; ושמותן--שומרון אוהלה, וירושלים אוהליבה.
ה ותיזן אוהלה, תחתיי; ותעגב על-מאהביה, אל-אשור קרובים.
ו לבושי תכלת פחות וסגנים, בחורי חמד כולם; פרשים, רוכבי סוסים.
ז ותיתן תזנותיה עליהם, מבחר בני-אשור כולם; ובכול אשר-עגבה בכל-גילוליהם, נטמאה.
ח ואת-תזנותיה ממצריים, לא עזבה--כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עישו דדי בתוליה; וישפכו תזנותם, עליה.
ט לכן נתתיה, ביד-מאהביה--ביד בני אשור, אשר עגבה עליהם.
י המה, גילו ערוותה--בניה ובנותיה לקחו, ואותה בחרב הרגו; ותהי-שם, לנשים, ושפוטים, עשו בה.
יא ותרא אחותה אוהליבה, ותשחת עגבתה ממנה; ואת-תזנותיה--מזנוני, אחותה.
יב אל-בני אשור עגבה פחות וסגנים קרובים, לבושי מכלול, פרשים, רוכבי סוסים--בחורי חמד, כולם.
יג וארא, כי נטמאה: דרך אחד, לשתיהן.
יד ותוסף, אל-תזנותיה; ותרא, אנשי מחוקה על-הקיר, צלמי כשדים, חקוקים בששר.
טו חגורי איזור במותניהם, סרוחי טבולים בראשיהם--מראה שלישים, כולם: דמות בני-בבל כשדים, ארץ מולדתם.
טז ותעגבה עליהם, למראה עיניה; ותשלח מלאכים אליהם, כשדימה.
יז ויבואו אליה בני-בבל למשכב דודים, ויטמאו אותה בתזנותם; ותטמא-בם--ותיקע נפשה, מהם.
יח ותגל, תזנותיה, ותגל, את-ערוותה; ותיקע נפשי מעליה, כאשר נקעה נפשי מעל אחותה.
יט ותרבה, את-תזנותיה, לזכור את-ימי נעוריה, אשר זנתה בארץ מצריים.
כ ותעגבה, על פילגשיהם, אשר בשר-חמורים בשרם, וזרמת סוסים זרמתם.
כא ותפקדי, את זימת נעורייך; בעשות ממצריים דדייך, למען שדי נעורייך.
כב לכן אוהליבה, כה-אמר אדוניי יהוה, הנני מעיר את-מאהבייך עלייך, את אשר-נקעה נפשך מהם; והבאתים עלייך, מסביב.
כג בני בבל וכל-כשדים, פקוד ושוע וקוע, כל-בני אשור, אותם; בחורי חמד פחות וסגנים, כולם--שלישים וקרואים, רוכבי סוסים כולם.
כד ובאו עלייך הוצן רכב וגלגל, ובקהל עמים--צינה ומגן וקובע, ישימו עלייך סביב; ונתתי לפניהם משפט, ושפטוך במשפטיהם.
כה ונתתי קנאתי בך, ועשו אותך בחמה--אפך ואוזנייך יסירו, ואחריתך בחרב תיפול; המה, בנייך ובנותייך ייקחו, ואחריתך, תיאכל באש.
כו והפשיטוך, את-בגדייך; ולקחו, כלי תפארתך.
כז והשבתי זימתך ממך, ואת-זנותך מארץ מצריים; ולא-תישאי עינייך אליהם, ומצריים לא תזכרי-עוד.
כח כי כה אמר, אדוניי יהוה, הנני נותנך, ביד אשר שנאת--ביד אשר-נקעה נפשך, מהם.
כט ועשו אותך בשנאה, ולקחו כל-יגיעך, ועזבוך, עירום ועריה; ונגלה ערוות זנונייך, וזימתך ותזנותייך.
ל עשה אלה, לך, בזנותך אחרי גויים, על אשר-נטמאת בגילוליהם.
לא בדרך אחותך, הלכת; ונתתי כוסה, בידך.
לב כה אמר, אדוניי יהוה, כוס אחותך תשתי, העמוקה והרחבה; תהיה לצחוק וללעג, מרבה להכיל.
לג שיכרון ויגון, תימלאי; כוס שמה ושממה, כוס אחותך שומרון.
לד ושתית אותה ומצית, ואת-חרשיה תגרמי--ושדייך תנתקי: כי אני דיברתי, נאום אדוניי יהוה.
לה לכן, כה אמר אדוניי יהוה, יען שכחת אותי, ותשליכי אותי אחרי גווך; וגם-את שאי זימתך, ואת-תזנותייך.
לו ויאמר יהוה, אליי, בן-אדם, התשפוט את-אוהלה ואת-אוהליבה; והגד להן, את תועבותיהן.
לז כי ניאפו, ודם בידיהן, ואת-גילוליהן, ניאפו; וגם את-בניהן אשר ילדו-לי, העבירו להם לאוכלה.
לח עוד זאת, עשו לי: טימאו את-מקדשי ביום ההוא, ואת-שבתותיי חיללו.
לט ובשחטם את-בניהם לגילוליהם, ויבואו אל-מקדשי ביום ההוא לחללו; והנה-כה עשו, בתוך ביתי.
מ ואף, כי תשלחנה לאנשים, באים, ממרחק--אשר מלאך שלוח אליהם, והנה-באו, לאשר רחצת כחלת עינייך, ועדית עדי.
מא וישבת על-מיטה כבודה, ושולחן ערוך לפניה; וקטורתי ושמני, שמת עליה.
מב וקול המון, שליו בה, ואל-אנשים מרוב אדם, מובאים סובאים ממדבר; וייתנו צמידים אל-ידיהן, ועטרת תפארת על-ראשיהן.
מג ואומר, לבלה ניאופים; עתה יזנו תזנותיה, והיא.
מד ויבוא אליה, כבוא אל-אישה זונה; כן באו, אל-אוהלה ואל-אוהליבה--אישות, הזימה.
מה ואנשים צדיקים, המה ישפטו אותהם--משפט נואפות, ומשפט שופכות דם: כי נואפות הנה, ודם בידיהן.
מו כי כה אמר, אדוניי יהוה: העלה עליהם קהל, ונתון אתהן לזעווה ולבז.
מז ורגמו עליהן אבן קהל, וברא אותהן בחרבותם; בניהם ובנותיהם יהרוגו, ובתיהן באש ישרופו.
מח והשבתי זימה, מן-הארץ; וניווסרו כל-הנשים, ולא תעשינה כזימתכנה.
מט ונתנו זימתכנה עליכן, וחטאי גילוליכן תישאינה; וידעתם, כי אני אדוניי יהוה.
פרק כד
א ויהי דבר-יהוה אליי בשנה התשיעית, בחודש העשירי, בעשור לחודש, לאמור.
ב בן-אדם, כתוב-לך את-שם היום--את-עצם, היום הזה: סמך מלך-בבל אל-ירושלים, בעצם היום הזה.
ג ומשול אל-בית-המרי, משל, ואמרת אליהם, כה אמר אדוניי יהוה: שפות הסיר שפות, וגם-יצוק בו מים.
ד אסוף נתחיה אליה, כל-נתח טוב ירך וכתף; מבחר עצמים, מלא.
ה מבחר הצאן לקוח, וגם דור העצמים תחתיה; רתח רתחיה, גם-בשלו עצמיה בתוכה.
ו לכן כה-אמר אדוניי יהוה, אוי עיר הדמים--סיר אשר חלאתה בה, וחלאתה לא יצאה ממנה; לנתחיה לנתחיה הוציאה, לא-נפל עליה גורל.
ז כי דמה בתוכה היה, על-צחיח סלע שמתהו; לא שפכתהו על-הארץ, לכסות עליו עפר.
ח להעלות חמה לנקום נקם, נתתי את-דמה על-צחיח סלע--לבלתי, היכסות.
ט לכן, כה אמר אדוניי יהוה, אוי, עיר הדמים; גם-אני, אגדיל המדורה.
י הרבה העצים הדלק האש, התם הבשר; והרקח, המרקחה, והעצמות, ייחרו.
יא והעמידהא על-גחליה, ריקה: למען תיחם וחרה נחושתה, וניתכה בתוכה טומאתה--תיתום, חלאתה.
יב תאונים, הלאת, ולא-תצא ממנה רבת חלאתה, באש חלאתה.
יג בטומאתך, זימה: יען טיהרתיך, ולא טהרת--מטומאתך לא תטהרי-עוד, עד-הניחי את-חמתי בך.
יד אני יהוה דיברתי באה ועשיתי, לא-אפרע ולא-אחוס ולא אינחם: כדרכייך וכעלילותייך שפטוך, נאום אדוניי יהוה.
טו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
טז בן-אדם, הנני לוקח ממך את-מחמד עיניך במגפה; ולא תספוד ולא תבכה, ולא תבוא דמעתך.
יז היאנק דום, מתים אבל לא-תעשה--פארך חבוש עליך, ונעליך תשים ברגליך; ולא תעטה על-שפם, ולחם אנשים לא תאכל.
יח ואדבר אל-העם בבוקר, ותמת אשתי בערב; ואעש בבוקר, כאשר צוויתי.
יט ויאמרו אליי, העם: הלוא-תגיד לנו מה-אלה לנו, כי אתה עושה.
כ ואומר, אליהם: דבר-יהוה--היה אליי, לאמור.
כא אמור לבית ישראל, כה-אמר אדוניי יהוה, הנני מחלל את-מקדשי גאון עוזכם, מחמד עיניכם ומחמל נפשכם; ובניכם ובנותיכם אשר עזבתם, בחרב ייפולו.
כב ועשיתם, כאשר עשיתי: על-שפם לא תעטו, ולחם אנשים לא תאכלו.
כג ופארכם על-ראשיכם, ונעליכם ברגליכם--לא תספדו, ולא תבכו; ונמקותם, בעוונותיכם, ונהמתם, איש אל-אחיו.
כד והיה יחזקאל לכם למופת, ככול אשר-עשה תעשו: בבואה--וידעתם, כי אני אדוניי יהוה.
כה ואתה בן-אדם--הלוא ביום קחתי מהם את-מעוזם, משוש תפארתם: את-מחמד עיניהם ואת-משא נפשם, בניהם ובנותיהם.
כו ביום ההוא, יבוא הפליט אליך, להשמעות, אוזניים.
כז ביום ההוא, ייפתח פיך את-הפליט, ותדבר, ולא תיאלם עוד; והיית להם למופת, וידעו כי-אני יהוה.
פרק כה
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, שים פניך אל-בני עמון; והינבא, עליהם.
ג ואמרת לבני עמון, שמעו דבר-אדוניי יהוה: כה-אמר אדוניי יהוה יען אומרך האח אל-מקדשי כי-ניחל, ואל-אדמת ישראל כי נשמה, ואל-בית יהודה, כי הלכו בגולה.
ד לכן הנני נותנך לבני-קדם למורשה, ויישבו טירותיהם בך, ונתנו בך, משכניהם; המה יאכלו פרייך, והמה ישתו חלבך.
ה ונתתי את-רבה לנווה גמלים, ואת-בני עמון למרבץ-צאן; וידעתם, כי-אני יהוה.
ו כי כה אמר, אדוניי יהוה, יען מחאך יד, ורקעך ברגל; ותשמח בכל-שאטך בנפש, אל-אדמת ישראל.
ז לכן הנני נטיתי את-ידי עליך, ונתתיך לבז לגויים, והכרתיך מן-העמים, והאבדתיך מן-הארצות; אשמידך, וידעת כי-אני יהוה.
ח כה אמר, אדוניי יהוה: יען, אמור מואב ושעיר, הנה ככל-הגויים, בית יהודה.
ט לכן הנני פותח את-כתף מואב, מהערים--מעריו, מקצהו: צבי, ארץ בית הישימות--בעל מעון, וקריתיימה.
י לבני-קדם על-בני עמון, ונתתיה למורשה, למען לא-תיזכר בני-עמון, בגויים.
יא ובמואב, אעשה שפטים; וידעו, כי-אני יהוה.
יב כה אמר אדוניי יהוה, יען עשות אדום בנקום נקם לבית יהודה--ויאשמו אשום, וניקמו בהם.
יג לכן, כה אמר אדוניי יהוה, ונטיתי ידי על-אדום, והכרתי ממנה אדם ובהמה; ונתתיה חורבה מתימן, ודדנה בחרב ייפולו.
יד ונתתי את-נקמתי באדום, ביד עמי ישראל, ועשו באדום, כאפי וכחמתי; וידעו, את-נקמתי--נאום, אדוניי יהוה.
טו כה אמר אדוניי יהוה, יען עשות פלשתים בנקמה; ויינקמו נקם בשאט בנפש, למשחית איבת עולם.
טז לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני נוטה ידי על-פלשתים, והכרתי את-כרתים; והאבדתי, את-שארית חוף הים.
יז ועשיתי בם נקמות גדולות, בתוכחות חמה; וידעו כי-אני יהוה, בתיתי את-נקמתי בם.
פרק כו
א ויהי בעשתי-עשרה שנה, באחד לחודש, היה דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, יען אשר-אמרה צור על-ירושלים האח--נשברה דלתות העמים, נסבה אליי: אימלאה, החורבה.
ג לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני עלייך, צור; והעליתי עלייך גויים רבים, כהעלות הים לגליו.
ד ושיחתו חומות צור, והרסו מגדליה, וסיחיתי עפרה, ממנה; ונתתי אותה, לצחיח סלע.
ה משטח חרמים תהיה, בתוך הים--כי אני דיברתי, נאום אדוניי יהוה; והייתה לבז, לגויים.
ו ובנותיה אשר בשדה, בחרב תיהרגנה; וידעו, כי-אני יהוה.
ז כי כה אמר, אדוניי יהוה, הנני מביא אל-צור נבוכדראצר מלך-בבל מצפון, מלך מלכים--בסוס וברכב ובפרשים, וקהל ועם-רב.
ח בנותייך בשדה, בחרב יהרוג; ונתן עלייך דייק, ושפך עלייך סוללה, והקים עלייך, צינה.
ט ומחי קובולו, ייתן בחומותייך; ומגדלותייך--ייתוץ, בחרבותיו.
י משפעת סוסיו, יכסך אבקם; מקול פרש וגלגל ורכב, תרעשנה חומותייך, בבואו בשערייך, כמבואי עיר מבוקעה.
יא בפרסות סוסיו, ירמוס את-כל-חוצותייך; עמך בחרב יהרוג, ומצבות עוזך לארץ תרד.
יב ושללו חילך, ובזזו רכולתך, והרסו חומותייך, ובתי חמדתך ייתוצו; ואבנייך ועצייך ועפרך, בתוך מים ישימו.
יג והשבתי, המון שירייך; וקול כינורייך, לא יישמע עוד.
יד ונתתיך לצחיח סלע, משטח חרמים תהיה--לא תיבנה, עוד: כי אני יהוה דיברתי, נאום אדוניי יהוה.
טו כה אמר אדוניי יהוה, לצור: הלוא מקול מפלתך, באנוק חלל ביהרג הרג בתוכך, ירעשו, האיים.
טז וירדו מעל כיסאותם, כול נשיאי הים, והסירו את-מעיליהם, ואת-בגדי רקמתם יפשוטו; חרדות ילבשו, על-הארץ יישבו, וחרדו לרגעים, ושממו עלייך.
יז ונשאו עלייך קינה, ואמרו לך, איך אבדת, נושבת מימים: העיר ההוללה, אשר הייתה חזקה בים היא ויושביה, אשר-נתנו חיתיתם, לכל-יושביה.
יח עתה יחרדו האיין, יום מפלתך; ונבהלו האיים אשר-בים, מצאתך.
יט כי כה אמר, אדוניי יהוה, בתיתי אותך עיר נחרבת, כערים אשר לא-נושבו; בהעלות עלייך את-תהום, וכיסוך המים הרבים.
כ והורדתיך את-יורדי בור אל-עם עולם, והושבתיך בארץ תחתייות כחורבות מעולם את-יורדי בור--למען, לא תשבי; ונתתי צבי, בארץ חיים.
כא בלהות אתנך, ואינך; ותבוקשי, ולא-תימצאי עוד לעולם--נאום, אדוניי יהוה.
פרק כז
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב ואתה בן-אדם, שא על-צור קינה.
ג ואמרת לצור, היושבת על-מבואות ים, רוכלת העמים, אל-איים רבים; כה אמר, אדוניי יהוה, צור, את אמרת אני כלילת יופי.
ד בלב ימים, גבולייך; בונייך, כללו יופייך.
ה ברושים משניר בנו לך, את כל-לוחותיים; ארז מלבנון לקחו, לעשות תורן עלייך.
ו אלונים, מבשן, עשו, משוטייך; קרשך עשו-שן בת-אשורים, מאיי כיתיים.
ז שש-ברקמה ממצריים היה מפרשך, להיות לך לנס; תכלת וארגמן מאיי אלישה, היה מכסך.
ח יושבי צידון וארווד, היו שטים לך; חכמייך צור היו בך, המה חובלייך.
ט זקני גבל וחכמיה היו בך, מחזיקי בדקך; כל-אונייות הים ומלחיהם היו בך, לערוב מערבך.
י פרס ולוד ופוט היו בחילך, אנשי מלחמתך; מגן וכובע תילו-בך, המה נתנו הדרך.
יא בני ארווד וחילך, על-חומותייך סביב, וגמדים, במגדלותייך היו; שלטיהם תילו על-חומותייך, סביב--המה, כללו יפייך.
יב תרשיש סוחרתך, מרוב כל-הון; בכסף ברזל בדיל ועופרת, נתנו עזבונייך.
יג יוון תובל ומשך, המה רוכלייך; בנפש אדם וכלי נחושת, נתנו מערבך.
יד מבית, תוגרמה, סוסים ופרשים ופרדים, נתנו עזבונייך.
טו בני דדן רוכלייך, איים רבים סחורת ידך; קרנות שן והובנים, השיבו אשכרך.
טז ארם סוחרתך, מרוב מעשייך; בנופך ארגמן ורקמה ובוץ, וראמות וכדכוד, נתנו, בעזבונייך.
יז יהודה וארץ ישראל, המה רוכלייך; בחיטי מינית ופנג ודבש ושמן, וצורי, נתנו, מערבך.
יח דמשק סוחרתך ברוב מעשייך, מרוב כל-הון; ביין חלבון, וצמר צחר.
יט ודן ויוון מאוזל, בעזבונייך נתנו; ברזל עשות קידה וקנה, במערבך היה.
כ דדן, רוכלתך, בבגדי-חופש, לרכבה.
כא ערב וכל-נשיאי קדר, המה סוחרי ידך; בכרים ואילים ועתודים, בם סוחרייך.
כב רוכלי שבא ורעמה, המה רוכלייך; בראש כל-בושם ובכל-אבן יקרה, וזהב, נתנו, עזבונייך.
כג חרן וכנה ועדן, רוכלי שבא; אשור, כלמד רוכלתך.
כד המה רוכלייך, במכלולים, בגלומי תכלת ורקמה, ובגנזי ברומים; בחבלים חבושים וארוזים, במרכולתך.
כה אונייות תרשיש, שרותייך מערבך; ותימלאי ותכבדי מאוד, בלב ימים.
כו במים רבים הביאוך, השטים אותך; רוח, הקדים, שברך, בלב ימים.
כז הונך, ועזבונייך, מערבך, מלחייך וחובלייך; מחזיקי בדקך ועורבי מערבך וכל-אנשי מלחמתך אשר-בך, ובכל-קהלך אשר בתוכך, ייפלו בלב ימים, ביום מפלתך.
כח לקול, זעקת חובלייך, ירעשו, מגרושות.
כט וירדו מאונייותיהם, כול תופשי משוט--מלחים, כול חובלי הים: אל-הארץ, יעמודו.
ל והשמיעו עלייך בקולם, ויזעקו מרה; ויעלו עפר על-ראשיהם, באפר יתפלשו.
לא והקריחו אלייך קורחה, וחגרו שקים; ובכו אלייך במר-נפש, מספד מר.
לב ונשאו אלייך בניהם קינה, וקוננו עלייך: מי כצור, כדומה בתוך הים.
לג בצאת עזבונייך מימים, השבעת עמים רבים; ברוב הונייך ומערבייך, העשרת מלכי-ארץ.
לד עת נשברת מימים, במעמקי-מים; מערבך וכל-קהלך, בתוכך נפלו.
לה כול יושבי האיים, שממו עלייך; ומלכיהם שערו שער, רעמו פנים.
לו סוחרים, בעמים, שרקו, עלייך; בלהות היית, ואינך עד-עולם.
פרק כח
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם אמור לנגיד צור כה-אמר אדוניי יהוה, יען גבה ליבך ותאמר אל אני--מושב אלוהים ישבתי, בלב ימים; ואתה אדם ולא-אל, ותיתן ליבך כלב אלוהים.
ג הנה חכם אתה, מדנייאל: כל-סתום, לא עממוך.
ד בחכמתך, ובתבונתך, עשית לך, חיל; ותעש זהב וכסף, באוצרותיך.
ה ברוב חכמתך ברכולתך, הרבית חילך; ויגבה לבבך, בחילך.
ו לכן, כה אמר אדוניי יהוה: יען תיתך את-לבבך, כלב אלוהים.
ז לכן, הנני מביא עלייך זרים--עריצי, גויים; והריקו חרבותם על-יפי חכמתך, וחיללו יפעתך.
ח לשחת, יורידוך; ומתה ממותי חלל, בלב ימים.
ט האמור תאמר אלוהים אני, לפני הורגך: ואתה אדם ולא-אל, ביד מחלליך.
י מותי ערלים תמות, ביד-זרים: כי אני דיברתי, נאום אדוניי יהוה.
יא ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
יב בן-אדם, שא קינה על-מלך צור; ואמרת לו, כה אמר אדוניי יהוה, אתה חותם תוכנית, מלא חכמה וכליל יופי.
יג בעדן גן-אלוהים היית, כל-אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום תרשיש שוהם וישפה, ספיר נופך, וברקת וזהב; מלאכת תופיך ונקביך בך, ביום היבראך כוננו.
יד את-כרוב--ממשח, הסוכך; ונתתיך, בהר קודש אלוהים היית--בתוך אבני-אש, התהלכת.
טו תמים אתה בדרכיך, מיום היבראך, עד-נמצא עוולתה, בך.
טז ברוב רכולתך, מלו תוכך חמס--ותחטא; ואחללך מהר אלוהים ואבדך כרוב הסוכך, מתוך אבני-אש.
יז גבה ליבך ביופייך, שיחת חכמתך על-יפעתך; על-ארץ השלכתיך, לפני מלכים נתתיך--לראווה בך.
יח מרוב עווניך, בעוול רכולתך, חיללת, מקדשיך; ואוציא-אש מתוכך, היא אכלתך, ואתנך לאפר על-הארץ, לעיני כל-רואיך.
יט כל-יודעיך, בעמים, שממו, עליך; בלהות היית, ואינך עד-עולם.
כ ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
כא בן-אדם, שים פניך אל-צידון, והינבא, עליה.
כב ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה, הנני עלייך צידון, ונכבדתי בתוכך; וידעו כי-אני יהוה, בעשותי בה שפטים--ונקדשתי בה.
כג ושילחתי-בה דבר ודם, בחוצותיה, ונפלל חלל בתוכה, בחרב עליה מסביב; וידעו, כי-אני יהוה.
כד ולא-יהיה עוד לבית ישראל, סילון ממאיר וקוץ מכאיב, מכול סביבותם, השאטים אותם; וידעו, כי אני אדוניי יהוה.
כה כה-אמר, אדוניי יהוה, בקבצי את-בית ישראל מן-העמים אשר נפוצו בם, ונקדשתי בם לעיני הגויים; וישבו, על-אדמתם, אשר נתתי, לעבדי ליעקוב.
כו וישבו עליה, לבטח, ובנו בתים ונטעו כרמים, וישבו לבטח: בעשותי שפטים, בכול השאטים אותם מסביבותם--וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם.
פרק כט
א בשנה, העשירית, בעשירי, בשנים עשר לחודש--היה דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם--שים פניך, על-פרעה מלך מצריים; והינבא עליו, ועל-מצריים כולה.
ג דבר ואמרת כה-אמר אדוניי יהוה, הנני עליך פרעה מלך-מצריים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו: אשר אמר לי יאורי, ואני עשיתיני.
ד ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת-יאוריך בקשקשותיך; והעליתיך, מתוך יאוריך, ואת כל-דגת יאוריך, בקשקשותיך תדבק.
ה ונטשתיך המדברה, אותך ואת כל-דגת יאוריך, על-פני השדה תיפול, לא תיאסף ולא תיקבץ--לחית הארץ ולעוף השמיים, נתתיך לאוכלה.
ו וידעו כל-יושבי מצריים, כי אני יהוה, יען היותם משענת קנה, לבית ישראל.
ז בתופשם בך בכף תירוץ, ובקעת להם כל-כתף; ובהישענם עליך תישבר, והעמדת להם כל-מותניים.
ח לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני מביא עלייך, חרב; והכרתי ממך, אדם ובהמה.
ט והייתה ארץ-מצריים לשממה וחורבה, וידעו כי-אני יהוה: יען אמר יאור לי, ואני עשיתי.
י לכן הנני אליך, ואל-יאוריך; ונתתי את-ארץ מצריים, לחורבות חורב שממה, ממגדול סוונה, ועד-גבול כוש.
יא לא תעבור-בה רגל אדם, ורגל בהמה לא תעבור-בה; ולא תשב, ארבעים שנה.
יב ונתתי את-ארץ מצריים שממה בתוך ארצות נשמות, ועריה בתוך ערים מוחרבות תהיינה שממה, ארבעים, שנה; והפיצותי את-מצריים בגויים, וזיריתים בארצות.
יג כי כה אמר, אדוניי יהוה: מקץ ארבעים שנה, אקבץ את-מצריים, מן-העמים, אשר-נפוצו שמה.
יד ושבתי, את-שבות מצריים, והשיבותי אותם ארץ פתרוס, על-ארץ מכורתם; והיו שם, ממלכה שפלה.
טו מן-הממלכות תהיה שפלה, ולא-תתנשא עוד על-הגויים; והמעטתים--לבלתי, רדות בגויים.
טז ולא יהיה-עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עוון, בפנותם אחריהם; וידעו, כי אני אדוניי יהוה.
יז ויהי, בעשרים ושבע שנה, בראשון, באחד לחודש; היה דבר-יהוה, אליי לאמור.
יח בן-אדם, נבוכדראצר מלך-בבל העביד את-חילו עבודה גדולה אל-צור--כל-ראש מוקרח, וכל-כתף מרוטה; ושכר לא-היה לו ולחילו, מצור, על-העבודה, אשר-עבד עליה.
יט לכן, כה אמר אדוניי יהוה, הנני נותן לנבוכדראצר מלך-בבל, את-ארץ מצריים; ונשא המונה ושלל שללה, ובזז ביזה, והייתה שכר, לחילו.
כ פעולתו אשר-עבד בה, נתתי לו את-ארץ מצריים, אשר עשו לי, נאום אדוניי יהוה.
כא ביום ההוא, אצמיח קרן לבית ישראל, ולך אתן פתחון-פה, בתוכם; וידעו, כי-אני יהוה.
פרק ל
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם--הינבא ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה: הילילו, הה ליום.
ג כי-קרוב יום, וקרוב יום ליהוה: יום ענן, עת גויים יהיה.
ד ובאה חרב, במצריים, והייתה חלחלה בכוש, בנפול חלל במצריים; ולקחו המונה, ונהרסו יסודותיה.
ה כוש ופוט ולוד וכל-הערב וכוב, ובני ארץ הברית--איתם, בחרב ייפולו.
ו כה, אמר יהוה, ונפלו סומכי מצריים, וירד גאון עוזה; ממגדול סוונה, בחרב ייפלו-בה--נאום, אדוניי יהוה.
ז ונשמו, בתוך ארצות נשמות; ועריו, בתוך-ערים נחרבות תהיינה.
ח וידעו, כי-אני יהוה, בתיתי-אש במצריים, ונשברו כל-עוזריה.
ט ביום ההוא, ייצאו מלאכים מלפניי בצים, להחריד, את-כוש בטח; והייתה חלחלה בהם ביום מצריים, כי הנה באה.
י כה אמר, אדוניי יהוה: והשבתי את-המון מצריים, ביד נבוכדראצר מלך-בבל.
יא הוא ועמו איתו, עריצי גויים--מובאים, לשחת הארץ; והריקו חרבותם על-מצריים, ומלאו את-הארץ חלל.
יב ונתתי יאורים חרבה, ומכרתי את-הארץ ביד-רעים; והשימותי ארץ ומלואה, ביד-זרים--אני יהוה, דיברתי.
יג כה-אמר אדוניי יהוה, והאבדתי גילולים והשבתי אלילים מנוף, ונשיא מארץ-מצריים, לא יהיה-עוד; ונתתי יראה, בארץ מצריים.
יד והשימותי, את-פתרוס, ונתתי אש, בצוען; ועשיתי שפטים, בנוא.
טו ושפכתי חמתי, על-סין מעוז מצריים; והכרתי, את-המון נוא.
טז ונתתי אש, במצריים--חול תחול סין, ונוא תהיה להיבקע; ונוף, צרי יומם.
יז בחורי אוון ופי-בסת, בחרב ייפולו; והנה, בשבי תלכנה.
יח ובתחפנחס, חשך היום, בשברי-שם את-מוטות מצריים, ונשבת-בה גאון עוזה; היא ענן יכסנה, ובנותיה בשבי תלכנה.
יט ועשיתי שפטים, במצריים; וידעו, כי-אני יהוה.
כ ויהי, באחת עשרה שנה, בראשון, בשבעה לחודש; היה דבר-יהוה, אליי לאמור.
כא בן-אדם, את-זרוע פרעה מלך-מצריים שברתי; והנה לא-חובשה לתת רפואות לשום חיתול, לחובשה לחוזקה--לתפוש בחרב.
כב לכן כה-אמר אדוניי יהוה, הנני אל-פרעה מלך-מצריים, ושברתי את-זרועותיו, את-החזקה ואת-הנשברת; והפלתי את-החרב, מידו.
כג והפיצותי את-מצריים, בגויים; וזיריתים, בארצות.
כד וחיזקתי, את-זרועות מלך בבל, ונתתי את-חרבי, בידו; ושברתי את-זרועות פרעה, ונאק נאקות חלל לפניו.
כה והחזקתי, את-זרועות מלך בבל, וזרועות פרעה, תיפולנה; וידעו כי-אני יהוה, בתיתי חרבי ביד מלך-בבל, ונטה אותה, אל-ארץ מצריים.
כו והפיצותי את-מצריים בגויים, וזיריתי אותם בארצות; וידעו, כי-אני יהוה.
פרק לא
א ויהי, באחת עשרה שנה, בשלישי, באחד לחודש; היה דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, אמור אל-פרעה מלך-מצריים ואל-המונו: אל-מי, דמית בגודלך.
ג הנה אשור ארז בלבנון, יפה ענף וחורש מצל--וגבה קומה; ובין עבותים, הייתה צמרתו.
ד מים גידלוהו, תהום רוממתהו; את-נהרותיה, הולך סביבות מטעה, ואת-תעלותיה שילחה, אל כל-עצי השדה.
ה על-כן גבהה קומתו, מכול עצי השדה; ותרבינה סרעפותיו ותארכנה פארותיו, ממים רבים--בשלחו.
ו בסעפותיו קיננו, כל-עוף השמיים, ותחת פארותיו ילדו, כול חית השדה; ובצילו, יישבו, כול, גויים רבים.
ז וייף בגודלו, באורך דלייותיו: כי-היה שורשו, אל-מים רבים.
ח ארזים לא-עממוהו, בגן-אלוהים--ברושים לא דמו אל-סעפותיו, וערמונים לא-היו כפארותיו: כל-עץ, בגן-אלוהים--לא-דמה אליו, ביופייו.
ט יפה עשיתיו, ברוב דלייותיו; ויקנאוהו, כל-עצי-עדן, אשר, בגן האלוהים.
י לכן, כה אמר אדוניי יהוה, יען, אשר גבהת בקומה; וייתן צמרתו אל-בין עבותים, ורם לבבו בגובהו.
יא ואתנהו--ביד, איל גויים; עשה יעשה לו, כרשעו גירשתיהו.
יב ויכרתוהו זרים עריצי גויים, וייטשוהו; אל-ההרים ובכל-גיאיות נפלו דלייותיו, ותישברנה פארותיו בכול אפיקי הארץ, ויירדו מצילו כל-עמי הארץ, וייטשוהו.
יג על-מפלתו ישכנו, כל-עוף השמיים; ואל-פארותיו היו, כול חית השדה.
יד למען אשר לא-יגבהו בקומתם כל-עצי-מים, ולא-ייתנו את-צמרתם אל-בין עבותים, ולא-יעמדו איליהם בגובהם, כל-שותי מים: כי-כולם ניתנו למוות אל-ארץ תחתית, בתוך בני אדם--אל-יורדי בור.
טו כה-אמר אדוניי יהוה, ביום רדתו שאולה האבלתי כיסיתי עליו את-תהום, ואמנע נהרותיה, וייכלאו מים רבים; ואקדיר עליו לבנון, וכל-עצי השדה עליו עולפה.
טז מקול מפלתו הרעשתי גויים, בהורידי אותו שאולה את-יורדי בור; ויינחמו בארץ תחתית, כל-עצי-עדן--מבחר וטוב-לבנון, כל-שותי מים.
יז גם-הם, איתו ירדו שאולה--אל-חללי-חרב; וזרועו ישבו בצילו, בתוך גויים.
יח אל-מי דמית ככה בכבוד ובגודל, בעצי-עדן; והורדת את-עצי-עדן אל-ארץ תחתית, בתוך ערלים תשכב את-חללי-חרב--הוא פרעה וכל-המונו, נאום אדוניי יהוה.
פרק לב
א ויהי בשתי עשרה שנה, בשני-עשר חודש באחד לחודש; היה דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, שא קינה על-פרעה מלך-מצריים, ואמרת אליו, כפיר גויים נדמית; ואתה, כתנים בימים, ותגח בנהרותיך ותדלח-מים ברגליך, ותרפוס נהרותם.
ג כה אמר, אדוניי יהוה, ופרשתי עליך את-רשתי, בקהל עמים רבים; והעלוך, בחרמי.
ד ונטשתיך בארץ, על-פני השדה אטילך; והשכנתי עליך כל-עוף השמיים, והשבעתי ממך חית כל-הארץ.
ה ונתתי את-בשרך, על-ההרים; ומילאתי הגיאיות, רמותך.
ו והשקיתי ארץ צפתך מדמך, אל-ההרים; ואפיקים, יימלאון ממך.
ז וכיסיתי בכבותך שמיים, והקדרתי את-כוכביהם; שמש בענן אכסנו, וירח לא-יאיר אורו.
ח כל-מאורי אור בשמיים, אקדירם עליך; ונתתי חושך על-ארצך, נאום אדוניי יהוה.
ט והכעסתי--לב, עמים רבים: בהביאי שברך בגויים, על-ארצות אשר לא-ידעתם.
י והשימותי עליך עמים רבים, ומלכיהם ישערו עליך שער, בעופפי חרבי, על-פניהם; וחרדו לרגעים איש לנפשו, ביום מפלתך.
יא כי כה אמר, אדוניי יהוה: חרב מלך-בבל, תבואך.
יב בחרבות גיבורים אפיל המונך, עריצי גויים כולם; ושדדו את-גאון מצריים, ונשמד כל-המונה.
יג והאבדתי, את-כל-בהמתה, מעל, מים רבים; ולא תדלחם רגל-אדם עוד, ופרסות בהמה לא תדלחם.
יד אז אשקיע מימיהם, ונהרותם כשמן אוליך--נאום, אדוניי יהוה.
טו בתיתי את-ארץ מצריים שממה ונשמה, ארץ ממלואה--בהכותי, את-כל-יושבי בה; וידעו, כי-אני יהוה.
טז קינה היא וקוננוה, בנות הגויים תקוננה אותה: על-מצריים ועל-כל-המונה תקוננה אותה, נאום אדוניי יהוה.
יז ויהי בשתי עשרה שנה, בחמישה עשר לחודש, היה דבר-יהוה, אליי לאמור.
יח בן-אדם--נהה על-המון מצריים, והורידהו; אותה ובנות גויים אדירים, אל-ארץ תחתייות--את-יורדי בור.
יט ממי, נעמת; רדה והושכבה, את-ערלים.
כ בתוך חללי-חרב, ייפולו; חרב ניתנה, מושכו אותה וכל-המוניה.
כא ידברו-לו אלי גיבורים, מתוך שאול--את-עוזריו; ירדו שכבו הערלים, חללי-חרב.
כב שם אשור וכל-קהלה, סביבותיו קברותיו; כולם חללים, הנופלים בחרב.
כג אשר ניתנו קברותיה, בירכתי-בור, ויהי קהלה, סביבות קבורתה; כולם חללים נופלים בחרב, אשר-נתנו חיתית בארץ חיים.
כד שם עילם וכל-המונה, סביבות קבורתה; כולם חללים הנופלים בחרב אשר-ירדו ערלים אל-ארץ תחתייות, אשר נתנו חיתיתם בארץ חיים, וישאו כלימתם, את-יורדי בור.
כה בתוך חללים נתנו משכב לה, בכל-המונה--סביבותיו, קבורתיה; כולם ערלים חללי-חרב כי-ניתן חיתיתם בארץ חיים, וישאו כלימתם את-יורדי בור, בתוך חללים, ניתן.
כו שם משך תובל וכל-המונה, סביבותיו קברותיה; כולם ערלים מחוללי חרב, כי-נתנו חיתיתם בארץ חיים.
כז ולא ישכבו את-גיבורים, נופלים מערלים: אשר ירדו-שאול בכלי-מלחמתם וייתנו את-חרבותם תחת ראשיהם, ותהי עוונותם על-עצמותם--כי-חיתית גיבורים, בארץ חיים.
כח ואתה, בתוך ערלים תישבר ותשכב--את-חללי-חרב.
כט שמה אדום, מלכיה וכל-נשיאיה, אשר-ניתנו בגבורתם, את-חללי-חרב: המה את-ערלים ישכבו, ואת-יורדי בור.
ל שמה נסיכי צפון כולם, וכל-צידוני: אשר-ירדו את-חללים, בחיתיתם מגבורתם בושים, וישכבו ערלים את-חללי-חרב, וישאו כלימתם את-יורדי בור.
לא אותם יראה פרעה, וניחם על-כל-המונו--חללי-חרב פרעה וכל-חילו, נאום אדוניי יהוה.
לב כי-נתתי את-חיתיתי, בארץ חיים; והושכב בתוך ערלים את-חללי-חרב, פרעה וכל-המונו--נאום, אדוניי יהוה.
פרק לג
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, דבר אל-בני-עמך ואמרת אליהם, ארץ, כי-אביא עליה חרב; ולקחו עם-הארץ איש אחד, מקציהם, ונתנו אותו להם, לצופה.
ג וראה את-החרב, באה על-הארץ; ותקע בשופר, והזהיר את-העם.
ד ושמע השומע את-קול השופר, ולא נזהר, ותבוא חרב, ותיקחהו--דמו, בראשו יהיה.
ה את קול השופר שמע ולא נזהר, דמו בו יהיה: והוא נזהר, נפשו מילט.
ו והצופה כי-יראה את-החרב באה, ולא-תקע בשופר והעם לא-נזהר, ותבוא חרב, ותיקח מהם נפש--הוא בעוונו נלקח, ודמו מיד-הצופה אדרוש.
ז ואתה בן-אדם, צופה נתתיך לבית ישראל; ושמעת מפי דבר, והזהרת אותם ממני.
ח באומרי לרשע, רשע מות תמות, ולא דיברת, להזהיר רשע מדרכו--הוא רשע בעוונו ימות, ודמו מידך אבקש.
ט ואתה כי-הזהרת רשע מדרכו, לשוב ממנה, ולא-שב, מדרכו--הוא בעוונו ימות, ואתה נפשך הצלת.
י ואתה בן-אדם, אמור אל-בית ישראל, כן אמרתם לאמור, כי-פשעינו וחטאותינו עלינו; ובם אנחנו נמקים, ואיך נחיה.
יא אמור אליהם חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-אחפוץ במות הרשע, כי אם-בשוב רשע מדרכו, וחיה: שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו--בית ישראל.
יב ואתה בן-אדם, אמור אל-בני-עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ורשעת הרשע לא-ייכשל בה, ביום שובו מרשעו; וצדיק, לא יוכל לחיות בה--ביום חטאותו.
יג באומרי לצדיק חיה יחיה, והוא-בטח על-צדקתו ועשה עוול--כל-צדקותיו לא תיזכרנה, ובעוולו אשר-עשה בו ימות.
יד ובאומרי לרשע, מות תמות; ושב, מחטאתו, ועשה משפט, וצדקה.
טו חבול ישיב רשע, גזילה ישלם, בחוקות החיים הלך, לבלתי עשות עוול--חיה יחיה, לא ימות.
טז כל-חטאותיו אשר חטא, לא תיזכרנה לו: משפט וצדקה עשה, חיה יחיה.
יז ואמרו בני עמך, לא ייתכן דרך אדוניי; והמה, דרכם לא-ייתכן.
יח בשוב-צדיק מצדקתו, ועשה עוול--ומת, בהם.
יט ובשוב רשע מרשעתו, ועשה משפט וצדקה--עליהם, הוא יחיה.
כ ואמרתם, לא ייתכן דרך אדוניי; איש כדרכיו אשפוט אתכם, בית ישראל.
כא ויהי בשתי עשרה שנה, בעשירי בחמישה לחודש--לגלותנו; בא-אליי הפליט מירושלים לאמור, הוכתה העיר.
כב ויד-יהוה הייתה אליי בערב, לפני בוא הפליט, ויפתח את-פי, עד-בוא אליי בבוקר; וייפתח פי, ולא נאלמתי עוד.
כג ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
כד בן-אדם, יושבי החורבות האלה על-אדמת ישראל אומרים לאמור, אחד היה אברהם, ויירש את-הארץ; ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה.
כה לכן אמור אליהם כה-אמר אדוניי יהוה, על-הדם תאכלו ועיניכם תשאו אל-גילוליכם--ודם תשפוכו; והארץ, תירשו.
כו עמדתם על-חרבכם עשיתן תועבה, ואיש את-אשת ריעהו טימאתם; והארץ, תירשו.
כז כה-תאמר אליהם כה-אמר אדוניי יהוה, חי-אני, אם-לא אשר בחורבות בחרב ייפולו, ואשר על-פני השדה לחיה נתתיו לאוכלו; ואשר במצדות ובמערות, בדבר ימותו.
כח ונתתי את-הארץ שממה ומשמה, ונשבת גאון עוזה; ושממו הרי ישראל, מאין עובר.
כט וידעו, כי-אני יהוה, בתיתי את-הארץ שממה ומשמה, על כל-תועבותם אשר עשו.
ל ואתה בן-אדם--בני עמך הנדברים בך אצל הקירות, ובפתחי הבתים; ודיבר-חד את-אחד, איש את-אחיו לאמור, בואו-נא ושמעו, מה הדבר היוצא מאת יהוה.
לא ויבואו אליך כמבוא-עם ויישבו לפניך, עמי, ושמעו את-דבריך, ואותם לא יעשו: כי-עגבים בפיהם המה עושים, אחרי בצעם ליבם הולך.
לב והנך להם כשיר עגבים, יפה קול ומטיב נגן; ושמעו, את-דבריך, ועושים אינם, אותם.
לג ובבואה: הנה באה--וידעו, כי נביא היה בתוכם.
פרק לד
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, הינבא על-רועי ישראל; הינבא ואמרת אליהם לרועים כה אמר אדוניי יהוה, הוי רועי-ישראל אשר היו רועים אותם--הלוא הצאן, ירעו הרועים.
ג את-החלב תאכלו ואת-הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו; הצאן, לא תרעו.
ד את-הנחלות לא חיזקתם ואת-החולה לא-ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת-הנידחת לא השבותם, ואת-האובדת לא ביקשתם; ובחוזקה רדיתם אותם, ובפרך.
ה ותפוצינה, מבלי רועה; ותהיינה לאוכלה לכל-חית השדה, ותפוצינה.
ו ישגו צאני בכל-ההרים, ועל כל-גבעה רמה; ועל כל-פני הארץ נפוצו צאני, ואין דורש ואין מבקש.
ז לכן רועים, שמעו את-דבר יהוה.
ח חי-אני נאום אדוניי יהוה, אם-לא יען היות-צאני לבז ותהיינה צאני לאוכלה לכל-חית השדה מאין רועה, ולא-דרשו רועיי, את-צאני; וירעו הרועים אותם, ואת-צאני לא רעו.
ט לכן, הרועים--שמעו, דבר-יהוה.
י כה-אמר אדוניי יהוה, הנני אל-הרועים ודרשתי את-צאני מידם והשבתים מרעות צאן, ולא-ירעו עוד הרועים, אותם; והצלתי צאני מפיהם, ולא-תהיינה להם לאוכלה.
יא כי כה אמר, אדוניי יהוה: הנני-אני, ודרשתי את-צאני וביקרתים.
יב כבקרת רועה עדרו ביום-היותו בתוך-צאנו, נפרשות--כן, אבקר את-צאני; והצלתי אתהם, מכל-המקומות אשר נפוצו שם, ביום ענן, וערפל.
יג והוצאתים מן-העמים, וקיבצתים מן-הארצות, והביאותים, אל-אדמתם; ורעיתים, אל-הרי ישראל, באפיקים, ובכול מושבי הארץ.
יד במרעה-טוב ארעה אותם, ובהרי מרום-ישראל יהיה נווהם; שם תרבצנה בנווה טוב, ומרעה שמן תרעינה אל-הרי ישראל.
טו אני ארעה צאני ואני ארביצם, נאום אדוניי יהוה.
טז את-האובדת אבקש, ואת-הנידחת אשיב, ולנשברת אחבוש, ואת-החולה אחזק; ואת-השמנה ואת-החזקה אשמיד, ארענה במשפט.
יז ואתנה צאני, כה אמר אדוניי יהוה: הנני שופט בין-שה לשה, לאילים ולעתודים.
יח המעט מכם, המרעה הטוב תרעו, ויתר מרעיכם, תרמסו ברגליכם; ומשקע-מים תשתו--ואת הנותרים, ברגליכם תרפושון.
יט וצאני--מרמס רגליכם תרעינה, ומרפש רגליכם תשתינה.
כ לכן, כה אמר אדוניי יהוה--אליהם: הנני-אני--ושפטתי בין-שה בריה, ובין שה רזה.
כא יען, בצד ובכתף תהדופו, ובקרניכם תנגחו, כל-הנחלות--עד אשר הפיצותם אותנה, אל-החוצה.
כב והושעתי לצאני, ולא-תהיינה עוד לבז; ושפטתי, בין שה לשה.
כג והקימותי עליהם רועה אחד, ורעה אתהן--את, עבדי דויד; הוא ירעה אותם, והוא-יהיה להן לרועה.
כד ואני יהוה, אהיה להם לאלוהים, ועבדי דויד, נשיא בתוכם: אני יהוה, דיברתי.
כה וכרתי להם ברית שלום, והשבתי חיה-רעה מן-הארץ; וישבו במדבר לבטח, וישנו ביערים.
כו ונתתי אותם וסביבות גבעתי, ברכה; והורדתי הגשם בעיתו, גשמי ברכה יהיו.
כז ונתן עץ השדה את-פרייו, והארץ תיתן יבולה, והיו על-אדמתם, לבטח; וידעו כי-אני יהוה, בשברי את-מוטות עולם, והצלתים, מיד העובדים בהם.
כח ולא-יהיו עוד בז לגויים, וחית הארץ לא תאכלם; וישבו לבטח, ואין מחריד.
כט והקימותי להם מטע, לשם; ולא-יהיו עוד אסופי רעב, בארץ, ולא-ישאו עוד, כלימת הגויים.
ל וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם--איתם; והמה, עמי בית ישראל--נאום, אדוניי יהוה.
לא ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם: אני, אלוהיכם--נאום, אדוניי יהוה.
פרק לה
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, שים פניך על-הר שעיר; והינבא, עליו.
ג ואמרת לו, כה אמר אדוניי יהוה, הנני אליך, הר-שעיר; ונטיתי ידי עליך, ונתתיך שממה ומשמה.
ד עריך חורבה אשים, ואתה שממה תהיה; וידעת, כי-אני יהוה.
ה יען, היות לך איבת עולם, ותגר את-בני-ישראל, על-ידי-חרב--בעת אידם, בעת עוון קץ.
ו לכן חי-אני, נאום אדוניי יהוה, כי-לדם אעשך, ודם ירדפך; אם-לא דם שנאת, ודם ירדפך.
ז ונתתי את-הר שעיר, לשיממה ושממה; והכרתי ממנו, עובר ושב.
ח ומילאתי את-הריו, חלליו; גבעותיך וגיאותיך וכל-אפיקיך, חללי-חרב ייפלו בהם.
ט שיממות עולם אתנך, ועריך לא תשובנה; וידעתם, כי-אני יהוה.
י יען אמורך את-שני הגויים ואת-שתי הארצות, לי תהיינה--וירשנוה; ויהוה, שם היה.
יא לכן חי-אני, נאום אדוניי יהוה, ועשיתי כאפך וכקנאתך, אשר עשית משנאתך בם; ונודעתי בם, כאשר אשפטך.
יב וידעת, כי אני יהוה, שמעתי את-כל-נאצותיך אשר אמרת על-הרי ישראל, לאמור שממו: לנו ניתנו, לאוכלה.
יג ותגדילו עליי בפיכם, והעתרתם עליי דבריכם: אני, שמעתי.
יד כה אמר, אדוניי יהוה: כשמוח, כל-הארץ, שממה, אעשה-לך.
טו כשמחתך לנחלת בית-ישראל, על אשר-שממה--כן אעשה-לך: שממה תהיה הר-שעיר וכל-אדום כולה, וידעו כי-אני יהוה.
פרק לו
א ואתה בן-אדם, הינבא אל-הרי ישראל; ואמרת--הרי ישראל, שמעו דבר-יהוה.
ב כה אמר אדוניי יהוה, יען אמר האויב עליכם האח; ובמות עולם, למורשה הייתה לנו.
ג לכן הינבא ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה: יען ביען שמות ושאוף אתכם מסביב, להיותכם מורשה לשארית הגויים, ותיעלו על-שפת לשון, ודיבת-עם.
ד לכן הרי ישראל, שמעו דבר-אדוניי יהוה: כה-אמר אדוניי יהוה להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות, אשר היו לבז וללעג, לשארית הגויים אשר מסביב.
ה לכן, כה-אמר אדוניי יהוה, אם-לא באש קנאתי דיברתי על-שארית הגויים, ועל-אדום כולה: אשר נתנו-את-ארצי להם למורשה בשמחת כל-לבב, בשאט נפש--למען מגרשה, לבז.
ו לכן, הינבא על-אדמת ישראל; ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגיאיות כה-אמר אדוניי יהוה, הנני בקנאתי ובחמתי דיברתי, יען כלימת גויים, נשאתם.
ז לכן, כה אמר אדוניי יהוה, אני, נשאתי את-ידי: אם-לא הגויים אשר לכם מסביב, המה כלימתם יישאו.
ח ואתם הרי ישראל, ענפכם תיתנו, ופרייכם תשאו, לעמי ישראל: כי קירבו, לבוא.
ט כי, הנני אליכם; ופניתי אליכם, ונעבדתם ונזרעתם.
י והרביתי עליכם אדם, כל-בית ישראל כולו; ונושבו, הערים, והחורבות, תיבנינה.
יא והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו; והושבתי אתכם כקדמותיכם, והיטיבותי מראשותיכם, וידעתם, כי-אני יהוה.
יב והולכתי עליכם אדם את-עמי ישראל, וירשוך, והיית להם, לנחלה; ולא-תוסיף עוד, לשכלם.
יג כה אמר, אדוניי יהוה, יען אומרים לכם, אוכלת אדם את; ומשכלת גוייך, היית.
יד לכן, אדם לא-תאכלי עוד, וגוייך, לא תשכלי-עוד--נאום, אדוניי יהוה.
טו ולא-אשמיע אלייך עוד כלימת הגויים, וחרפת עמים לא תשאי-עוד; וגוייך לא-תכשילי עוד, נאום אדוניי יהוה.
טז ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
יז בן-אדם, בית ישראל יושבים על-אדמתם, ויטמאו אותה, בדרכם ובעלילותם: כטומאת, הנידה, הייתה דרכם, לפניי.
יח ואשפוך חמתי עליהם, על-הדם אשר-שפכו על-הארץ; ובגילוליהם, טימאוה.
יט ואפיץ אותם בגויים, וייזרו בארצות: כדרכם וכעלילותם, שפטתים.
כ ויבוא, אל-הגויים אשר-באו שם, ויחללו, את-שם קודשי--באמור להם עם-יהוה אלה, ומארצו יצאו.
כא ואחמול, על-שם קודשי, אשר חיללוהו בית ישראל, בגויים אשר-באו שמה.
כב לכן אמור לבית-ישראל, כה אמר אדוניי יהוה, לא למענכם אני עושה, בית ישראל: כי אם-לשם-קודשי אשר חיללתם, בגויים אשר-באתם שם.
כג וקידשתי את-שמי הגדול, המחולל בגויים, אשר חיללתם, בתוכם; וידעו הגויים כי-אני יהוה, נאום אדוניי יהוה, בהיקדשי בכם, לעיניהם.
כד ולקחתי אתכם מן-הגויים, וקיבצתי אתכם מכל-הארצות; והבאתי אתכם, אל-אדמתכם.
כה וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם: מכול טומאותיכם ומכל-גילוליכם, אטהר אתכם.
כו ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם; והסירותי את-לב האבן, מבשרכם, ונתתי לכם, לב בשר.
כז ואת-רוחי, אתן בקרבכם; ועשיתי, את אשר-בחוקיי תלכו, ומשפטיי תשמרו, ועשיתם.
כח וישבתם בארץ, אשר נתתי לאבותיכם; והייתם לי, לעם, ואנוכי, אהיה לכם לאלוהים.
כט והושעתי אתכם, מכול טומאותיכם; וקראתי אל-הדגן והרביתי אותו, ולא-אתן עליכם רעב.
ל והרביתי את-פרי העץ, ותנובת השדה: למען, אשר לא תקחו עוד חרפת רעב--בגויים.
לא וזכרתם את-דרכיכם הרעים, ומעלליכם אשר לא-טובים; ונקוטותם, בפניכם, על עוונותיכם, ועל תועבותיכם.
לב לא למענכם אני-עושה, נאום אדוניי יהוה--ייוודע, לכם: בושו והיכלמו מדרכיכם, בית ישראל.
לג כה אמר, אדוניי יהוה, ביום טהרי אתכם, מכול עוונותיכם--והושבתי, את-הערים, ונבנו, החורבות.
לד והארץ הנשמה, תיעבד, תחת אשר הייתה שממה, לעיני כל-עובר.
לה ואמרו, הארץ הלזו הנשמה, הייתה, כגן-עדן; והערים החורבות והנשמות והנהרסות, בצורות ישבו.
לו וידעו הגויים, אשר יישארו סביבותיכם, כי אני יהוה בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה: אני יהוה, דיברתי ועשיתי.
לז כה אמר, אדוניי יהוה, עוד זאת אידרש לבית-ישראל, לעשות להם: ארבה אותם כצאן, אדם.
לח כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה--כן תהיינה הערים החורבות, מלאות צאן אדם; וידעו, כי-אני יהוה.
פרק לז
א הייתה עליי, יד-יהוה, ויוציאני ברוח יהוה, ויניחני בתוך הבקעה; והיא, מלאה עצמות.
ב והעבירני עליהם, סביב סביב; והנה רבות מאוד על-פני הבקעה, והנה יבשות מאוד.
ג ויאמר אליי--בן-אדם, התחיינה העצמות האלה; ואומר, אדוניי יהוה אתה ידעת.
ד ויאמר אליי, הינבא על-העצמות האלה; ואמרת אליהם--העצמות היבשות, שמעו דבר-יהוה.
ה כה אמר אדוניי יהוה, לעצמות האלה: הנה אני מביא בכם, רוח--וחייתם.
ו ונתתי עליכם גידים והעליתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור, ונתתי בכם רוח, וחייתם; וידעתם, כי-אני יהוה.
ז וניבאתי, כאשר צוויתי; ויהי-קול כהינבאי, והנה-רעש, ותקרבו עצמות, עצם אל-עצמו.
ח וראיתי והנה-עליהם גידים, ובשר עלה, ויקרם עליהם עור, מלמעלה; ורוח, אין בהם.
ט ויאמר אליי, הינבא אל-הרוח; הינבא בן-אדם ואמרת אל-הרוח כה-אמר אדוניי יהוה, מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה, ויחיו.
י והינבאתי, כאשר ציווני; ותבוא בהם הרוח ויחיו, ויעמדו על-רגליהם--חיל, גדול מאוד-מאוד.
יא ויאמר, אליי, בן-אדם, העצמות האלה כל-בית ישראל המה; הנה אומרים, יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו--נגזרנו לנו.
יב לכן הינבא ואמרת אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, הנה אני פותח את-קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי; והבאתי אתכם, אל-אדמת ישראל.
יג וידעתם, כי-אני יהוה: בפתחי את-קברותיכם, ובהעלותי אתכם מקברותיכם--עמי.
יד ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על-אדמתכם; וידעתם כי-אני יהוה, דיברתי ועשיתי--נאום-יהוה.
טו ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
טז ואתה בן-אדם, קח-לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה, ולבני ישראל חבריו; ולקח, עץ אחד, וכתוב עליו ליוסף עץ אפריים, וכל-בית ישראל חבריו.
יז וקרב אותם אחד אל-אחד, לך--לעץ אחד; והיו לאחדים, בידך.
יח וכאשר יאמרו אליך, בני עמך לאמור: הלוא-תגיד לנו, מה-אלה לך.
יט דבר אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, הנה אני לוקח את-עץ יוסף אשר ביד-אפריים, ושבטי ישראל חבריו; ונתתי אותם עליו את-עץ יהודה, ועשיתים לעץ אחד, והיו אחד, בידי.
כ והיו העצים אשר-תכתוב עליהם, בידך--לעיניהם.
כא ודבר אליהם, כה-אמר אדוניי יהוה, הנה אני לוקח את-בני ישראל, מבין הגויים אשר הלכו-שם; וקיבצתי אותם מסביב, והבאתי אותם אל-אדמתם.
כב ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם, למלך; ולא יהיו-עוד לשני גויים, ולא ייחצו עוד לשתי ממלכות עוד.
כג ולא ייטמאו עוד, בגילוליהם ובשיקוציהם, ובכול, פשעיהם; והושעתי אותם, מכול מושבותיהם אשר חטאו בהם, וטיהרתי אותם והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים.
כד ועבדי דויד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכולם; ובמשפטיי ילכו, וחוקותיי ישמרו ועשו אותם.
כה וישבו על-הארץ, אשר נתתי לעבדי ליעקוב, אשר ישבו-בה, אבותיכם; וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם, עד-עולם, ודויד עבדי, נשיא להם לעולם.
כו וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם; ונתתים והרביתי אותם, ונתתי את-מקדשי בתוכם לעולם.
כז והיה משכני עליהם, והייתי להם לאלוהים; והמה, יהיו-לי לעם.
כח וידעו, הגויים, כי אני יהוה, מקדש את-ישראל--בהיות מקדשי בתוכם, לעולם.
פרק לח
א ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור.
ב בן-אדם, שים פניך אל-גוג ארץ המגוג--נשיא, ראש משך ותובל; והינבא, עליו.
ג ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה: הנני אליך, גוג--נשיא, ראש משך ותובל.
ד ושובבתיך, ונתתי חחים בלחייך; והוצאתי אותך ואת-כל-חילך סוסים ופרשים, לבושי מכלול כולם--קהל רב צינה ומגן, תופשי חרבות כולם.
ה פרס כוש ופוט, איתם; כולם, מגן וכובע.
ו גומר, וכל-אגפיה--בית תוגרמה, ירכתי צפון ואת-כל-אגפיו; עמים רבים, איתך.
ז היכון, והכן לך--אתה, וכל-קהלך הנקהלים עליך; והיית להם, למשמר.
ח מימים רבים, תיפקד--באחרית השנים תבוא אל-ארץ משובבת מחרב מקובצת מעמים רבים, על הרי ישראל אשר-היו לחורבה תמיד; והיא מעמים הוצאה, וישבו לבטח כולם.
ט ועלית כשואה תבוא, כענן לכסות הארץ תהיה--אתה, וכל-אגפיך, ועמים רבים, אותך.
י כה אמר, אדוניי יהוה: והיה ביום ההוא, יעלו דברים על-לבבך, וחשבת, מחשבת רעה.
יא ואמרת, אעלה על-ארץ פרזות--אבוא השוקטים, יושבי לבטח; כולם, יושבים באין חומה, ובריח ודלתיים, אין להם.
יב לשלול שלל, ולבוז בז--להשיב ידך על-חורבות נושבות, ואל-עם מאוסף מגויים, עושה מקנה וקניין, יושבי על-טבור הארץ.
יג שבא ודדן וסוחרי תרשיש וכל-כפיריה, יאמרו לך, הלשלול שלל אתה בא, הלבוז בז הקהלת קהלך--לשאת כסף וזהב, לקחת מקנה וקניין, לשלול, שלל גדול.
יד לכן, הינבא בן-אדם, ואמרת לגוג, כה אמר אדוניי יהוה: הלוא ביום ההוא, בשבת עמי ישראל לבטח--תדע.
טו ובאת ממקומך, מירכתי צפון--אתה, ועמים רבים איתך: רוכבי סוסים כולם, קהל גדול וחיל רב.
טז ועלית על-עמי ישראל, כענן לכסות הארץ; באחרית הימים תהיה, והביאותיך על-ארצי, למען דעת הגויים אותי בהיקדשי בך לעיניהם, גוג.
יז כה-אמר אדוניי יהוה, האתה-הוא אשר-דיברתי בימים קדמונים ביד עבדיי נביאי ישראל, הניבאים בימים ההם, שנים--להביא אותך, עליהם.
יח והיה ביום ההוא, ביום בוא גוג על-אדמת ישראל--נאום, אדוניי יהוה: תעלה חמתי, באפי.
יט ובקנאתי באש-עברתי, דיברתי: אם-לא ביום ההוא, יהיה רעש גדול, על, אדמת ישראל.
כ ורעשו מפניי דגי הים ועוף השמיים וחית השדה, וכל-הרמש הרומש על-האדמה, וכול האדם, אשר על-פני האדמה; ונהרסו ההרים, ונפלו המדרגות, וכל-חומה, לארץ תיפול.
כא וקראתי עליו לכל-הריי חרב, נאום אדוניי יהוה: חרב איש, באחיו תהיה.
כב ונשפטתי איתו, בדבר ובדם; וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגופרית, אמטיר עליו ועל-אגפיו, ועל-עמים רבים, אשר איתו.
כג והתגדלתי, והתקדשתי, ונודעתי, לעיני גויים רבים; וידעו, כי-אני יהוה.
פרק לט
א ואתה בן-אדם, הינבא על-גוג, ואמרת, כה אמר אדוניי יהוה: הנני אליך, גוג--נשיא, ראש משך ותובל.
ב ושובבתיך, ושישאתיך, והעליתיך, מירכתי צפון; והביאותיך, על-הרי ישראל.
ג והכיתי קשתך, מיד שמאלך; וחיציך, מיד ימינך אפיל.
ד על-הרי ישראל תיפול, אתה וכל-אגפיך, ועמים, אשר איתך: לעיט ציפור כל-כנף וחית השדה, נתתיך לאוכלה.
ה על-פני השדה, תיפול: כי אני דיברתי, נאום אדוניי יהוה.
ו ושילחתי-אש במגוג, וביושבי האיים לבטח; וידעו, כי-אני יהוה.
ז ואת-שם קודשי אודיע, בתוך עמי ישראל, ולא-אחל את-שם-קודשי, עוד; וידעו הגויים כי-אני יהוה, קדוש בישראל.
ח הנה באה ונהייתה, נאום אדוניי יהוה: הוא היום, אשר דיברתי.
ט ויצאו יושבי ערי ישראל, וביערו והשיקו בנשק ומגן וצינה בקשת ובחיצים, ובמקל יד, וברומח; וביערו בהם אש, שבע שנים.
י ולא-ישאו עצים מן-השדה, ולא יחטבו מן-היערים--כי בנשק, יבערו-אש; ושללו את-שולליהם, ובזזו את-בוזזיהם--נאום, אדוניי יהוה.
יא והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום-שם קבר בישראל, גיא העוברים קדמת הים, וחוסמת היא, את-העוברים; וקברו שם, את-גוג ואת-כל-המונו, וקראו, גיא המון גוג.
יב וקברום בית ישראל, למען טהר את-הארץ, שבעה, חודשים.
יג וקברו כל-עם הארץ, והיה להם לשם--יום, היכבדי, נאום, אדוניי יהוה.
יד ואנשי תמיד יבדילו, עוברים בארץ, מקברים את-העוברים את-הנותרים על-פני הארץ, לטהרה--מקצה שבעה-חודשים, יחקורו.
טו ועברו העוברים, בארץ, וראה עצם אדם, ובנה אצלו ציון--עד קברו אותו המקברים, אל-גיא המון גוג.
טז וגם שם-עיר המונה, וטיהרו הארץ.
יז ואתה בן-אדם כה-אמר אדוניי יהוה, אמור לציפור כל-כנף ולכול חית השדה היקבצו ובואו היאספו מסביב, על-זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול, על הרי ישראל; ואכלתם בשר, ושתיתם דם.
יח בשר גיבורים תאכלו, ודם-נשיאי הארץ תשתו; אילים כרים ועתודים פרים, מריאי בשן כולם.
יט ואכלתם-חלב לשובעה, ושתיתם דם לשיכרון, מזבחי, אשר-זבחתי לכם.
כ ושבעתם על-שולחני סוס ורכב, גיבור וכל-איש מלחמה--נאום, אדוניי יהוה.
כא ונתתי את-כבודי, בגויים; וראו כל-הגויים, את-משפטי אשר עשיתי, ואת-ידי, אשר-שמתי בהם.
כב וידעו בית ישראל, כי אני יהוה אלוהיהם, מן-היום ההוא, והלאה.
כג וידעו הגויים כי בעוונם גלו בית-ישראל, על אשר מעלו-בי, ואסתיר פניי, מהם; ואתנם ביד צריהם, וייפלו בחרב כולם.
כד כטומאתם וכפשעיהם, עשיתי אותם; ואסתיר פניי, מהם.
כה לכן, כה אמר אדוניי יהוה, עתה אשיב את-שבות יעקוב, וריחמתי כל-בית ישראל; וקינאתי, לשם קודשי.
כו ונשו, את-כלימתם, ואת-כל-מעלם, אשר מעלו-בי--בשבתם על-אדמתם לבטח, ואין מחריד.
כז בשובבי אותם, מן-העמים, וקיבצתי אותם, מארצות אויביהם; ונקדשתי בם, לעיני הגויים רבים.
כח וידעו, כי אני יהוה אלוהיהם, בהגלותי אותם אל-הגויים, וכינסתים על-אדמתם; ולא-אותיר עוד מהם, שם.
כט ולא-אסתיר עוד פניי, מהם, אשר שפכתי את-רוחי על-בית ישראל, נאום אדוניי יהוה.
פרק מ
א בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחודש, בארבע עשרה שנה, אחר, אשר הוכתה העיר--בעצם היום הזה, הייתה עליי יד-יהוה, ויבא אותי, שמה.
ב במראות אלוהים, הביאני אל-ארץ ישראל; ויניחני, אל-הר גבוה מאוד, ועליו כמבנה-עיר, מנגב.
ג ויבא אותי שמה, והנה-איש מראהו כמראה נחושת, ופתיל-פשתים בידו, וקנה המידה; והוא עומד, בשער.
ד וידבר אליי האיש, בן-אדם ראה בעיניך ובאוזניך שמע ושים ליבך לכול אשר-אני מראה אותך--כי למען הראותך, הובאת הנה; הגד את-כל-אשר-אתה רואה, לבית ישראל.
ה והנה חומה מחוץ לבית, סביב סביב; וביד האיש קנה המידה, שש-אמות באמה וטופח, וימד את-רוחב הבניין קנה אחד, וקומה קנה אחד.
ו ויבוא, אל-שער אשר פניו דרך הקדימה, ויעל, במעלותיו; וימד את-סף השער, קנה אחד רוחב, ואת סף אחד, קנה אחד רוחב.
ז והתא, קנה אחד אורך וקנה אחד רוחב, ובין התאים, חמש אמות; וסף השער מאצל אולם השער, מהבית--קנה אחד.
ח וימד את-אולם השער, מהבית--קנה אחד.
ט וימד את-אולם השער, שמונה אמות, ואיליו, שתיים אמות; ואולם השער, מהבית.
י ותאי השער דרך הקדים, שלושה מפה ושלושה מפה--מידה אחת, לשלושתם; ומידה אחת לאילים, מפה ומפה.
יא וימד את-רוחב פתח-השער, עשר אמות; אורך השער, שלוש עשרה אמות.
יב וגבול לפני התאות, אמה אחת, ואמה-אחת גבול, מפה; והתא--שש-אמות מפה, ושש אמות מפה.
יג וימד את-השער, מגג התא לגגו--רוחב, עשרים וחמש אמות: פתח, נגד פתח.
יד ויעש את-אילים, שישים אמה; ואל-איל, החצר, השער, סביב סביב.
טו ועל, פני השער האיתון, על-לפני, אולם השער הפנימי--חמישים, אמה.
טז וחלונות אטומות אל-התאים ואל איליהמה לפנימה לשער, סביב סביב, וכן, לאילמות; וחלונות סביב סביב, לפנימה, ואל-איל, תימורים.
יז ויביאני, אל-החצר החיצונה, והנה לשכות וריצפה, עשוי לחצר סביב סביב: שלושים לשכות, אל-הריצפה.
יח והריצפה אל-כתף השערים, לעומת אורך השערים--הריצפה, התחתונה.
יט וימד רוחב מלפני השער התחתונה לפני החצר הפנימי, מחוץ--מאה אמה: הקדים, והצפון.
כ והשער, אשר פניו דרך הצפון, לחצר, החיצונה--מדד אורכו, ורוחבו.
כא ותאיו, שלושה מפה ושלושה מפה, ואיליו ואילמיו היה, כמידת השער הראשון: חמישים אמה, אורכו, ורוחב, חמש ועשרים באמה.
כב וחלוניו ואילמיו, ותימוריו, כמידת השער, אשר פניו דרך הקדים; ובמעלות שבע יעלו-בו, ואילמיו לפניהם.
כג ושער, לחצר הפנימי, נגד השער, לצפון ולקדים; וימד משער אל-שער, מאה אמה.
כד ויוליכני דרך הדרום, והנה-שער דרך הדרום; ומדד איליו ואילמיו, כמידות האלה.
כה וחלונים לו ולאילמיו סביב סביב, כהחלונות האלה: חמישים אמה, אורך, ורוחב, חמש ועשרים אמה.
כו ומעלות שבעה עולותיו, ואילמיו לפניהם; ותימורים לו, אחד מפה ואחד מפה--אל-איליו.
כז ושער לחצר הפנימי, דרך הדרום; וימד משער אל-השער דרך הדרום, מאה אמות.
כח ויביאני אל-חצר הפנימי, בשער הדרום; וימד את-השער הדרום, כמידות האלה.
כט ותאיו ואיליו ואילמיו, כמידות האלה, וחלונות לו ולאילמיו, סביב סביב--חמישים אמה, אורך, ורוחב, עשרים וחמש אמות.
ל ואילמות, סביב סביב--אורך, חמש ועשרים אמה, ורוחב, חמש אמות.
לא ואילמיו, אל-חצר החיצונה, ותימורים, אל-איליו; ומעלות שמונה, מעליו.
לב ויביאני אל-החצר הפנימי, דרך הקדים; וימד את-השער, כמידות האלה.
לג ותאיו ואיליו ואילמיו, כמידות האלה, וחלונות לו ולאילמיו, סביב סביב: אורך, חמישים אמה, ורוחב, חמש ועשרים אמה.
לד ואילמיו, לחצר החיצונה, ותימורים אל-איליו, מפה ומפה; ושמונה מעלות, מעליו.
לה ויביאני, אל-שער הצפון; ומדד, כמידות האלה.
לו תאיו איליו ואילמיו, וחלונות לו סביב סביב: אורך, חמישים אמה, ורוחב, חמש ועשרים אמה.
לז ואיליו, לחצר החיצונה, ותימורים אל-איליו, מפה ומפה; ושמונה מעלות, מעליו.
לח ולשכה ופתחה, באילים השערים; שם, ידיחו את-העולה.
לט ובאולם השער, שניים שולחנות מפה, ושניים שולחנות, מפה--לשחוט אליהם העולה, והחטאת והאשם.
מ ואל-הכתף מחוצה, לעולה לפתח השער הצפונה, שניים, שולחנות; ואל-הכתף האחרת, אשר לאולם השער, שניים, שולחנות.
מא ארבעה שולחנות מפה, וארבעה שולחנות מפה--לכתף השער: שמונה שולחנות, אליהם ישחטו.
מב וארבעה שולחנות לעולה אבני גזית, אורך אמה אחת וחצי ורוחב אמה אחת וחצי, וגובה, אמה אחת; אליהם, ויניחו את-הכלים אשר ישחטו את-העולה בם--והזבח.
מג והשפתיים, טופח אחד מוכנים בבית--סביב סביב; ואל-השולחנות, בשר הקרבן.
מד ומחוצה לשער הפנימי לשכות שרים, בחצר הפנימי אשר אל-כתף שער הצפון, ופניהם, דרך הדרום; אחד, אל-כתף שער הקדים, פני, דרך הצפון.
מה וידבר, אליי: זו הלשכה, אשר פניה דרך הדרום, לכוהנים, שומרי משמרת הבית.
מו והלשכה, אשר פניה דרך הצפון, לכוהנים, שומרי משמרת המזבח: המה בני-צדוק, הקרבים מבני-לוי אל-יהוה--לשרתו.
מז וימד את-החצר אורך מאה אמה, ורוחב מאה אמה--מרובעת; והמזבח, לפני הבית.
מח ויביאני, אל-אולם הבית, וימד איל אולם, חמש אמות מפה וחמש אמות מפה; ורוחב השער--שלוש אמות מפה, ושלוש אמות מפה.
מט אורך האולם עשרים אמה, ורוחב עשתי עשרה אמה, ובמעלות, אשר יעלו אליו; ועמודים, אל-האילים, אחד מפה, ואחד מפה.
פרק מא
א ויביאני, אל-ההיכל; וימד את-האילים, שש-אמות רוחב מפה ושש-אמות-רוחב מפה--רוחב האוהל.
ב ורוחב הפתח, עשר אמות, וכתפות הפתח, חמש אמות מפה וחמש אמות מפה; וימד אורכו ארבעים אמה, ורוחב עשרים אמה.
ג ובא לפנימה, וימד איל-הפתח שתיים אמות; והפתח שש אמות, ורוחב הפתח שבע אמות.
ד וימד את-אורכו עשרים אמה, ורוחב עשרים אמה--אל-פני ההיכל; ויאמר אליי, זה קודש הקודשים.
ה וימד קיר-הבית, שש אמות; ורוחב הצלע ארבע אמות סביב סביב, לבית--סביב.
ו והצלעות צלע אל-צלע שלוש ושלושים פעמים, ובאות בקיר אשר-לבית לצלעות סביב סביב--להיות אחוזים; ולא-יהיו אחוזים, בקיר הבית.
ז ורחבה ונסבה למעלה למעלה לצלעות, כי מוסב-הבית למעלה למעלה סביב סביב לבית--על-כן רוחב-לבית, למעלה; וכן התחתונה יעלה על-העליונה, לתיכונה.
ח וראיתי לבית גובה, סביב סביב; מוסדות הצלעות מלוא הקנה, שש אמות אצילה.
ט רוחב הקיר אשר-לצלע אל-החוץ, חמש אמות; ואשר מונח, בית צלעות אשר לבית.
י ובין הלשכות רוחב עשרים אמה, סביב לבית--סביב סביב.
יא ופתח הצלע, למונח--פתח אחד דרך הצפון, ופתח אחד לדרום; ורוחב מקום המונח, חמש אמות סביב סביב.
יב והבניין אשר אל-פני הגזרה פאת דרך-הים, רוחב שבעים אמה, וקיר הבניין חמש-אמות רוחב, סביב סביב; ואורכו, תשעים אמה.
יג ומדד את-הבית, אורך מאה אמה; והגזרה והבניה וקירותיה, אורך מאה אמה.
יד ורוחב פני הבית והגזרה לקדים, מאה אמה.
טו ומדד אורך-הבניין אל-פני הגזרה אשר על-אחריה ואתיקיה, מפה ומפה--מאה אמה; וההיכל, הפנימי, ואולמי, החצר.
טז הסיפים והחלונים האטומות והאתיקים סביב, לשלושתם, נגד הסף שחיף עץ, סביב סביב; והארץ, עד-החלונות, והחלונות, מכוסות.
יז על-מעל הפתח ועד-הבית הפנימי ולחוץ ואל-כל-הקיר סביב סביב, בפנימי ובחיצון--מידות.
יח ועשוי כרובים, ותימורים; ותימורה בין-כרוב לכרוב, ושניים פנים לכרוב.
יט ופני אדם אל-התימורה מפה, ופני-כפיר אל-התימורה מפה, עשוי אל-כל-הבית, סביב סביב.
כ מהארץ עד-מעל הפתח, הכרובים והתימורים עשויים; וקיר, ההיכל.
כא ההיכל, מזוזת רבועה; ופני הקודש, המראה כמראה.
כב המזבח עץ שלוש אמות גבוה ואורכו שתיים-אמות, ומקצועותיו לו, ואורכו וקירותיו, עץ; וידבר אליי--זה השולחן, אשר לפני יהוה.
כג ושתיים דלתות להיכל, ולקודש.
כד ושתיים דלתות, לדלתות: שתיים, מוסבות דלתות--שתיים לדלת אחת, ושתי דלתות לאחרת.
כה ועשויה אליהן אל-דלתות ההיכל, כרובים ותימורים, כאשר עשויים, לקירות; ועב עץ אל-פני האולם, מהחוץ.
כו וחלונים אטומות ותימורים מפה ומפה, אל-כתפות האולם; וצלעות הבית, והעובים.
פרק מב
א ויוציאני, אל-החצר החיצונה--הדרך, דרך הצפון; ויביאני אל-הלשכה, אשר נגד הגזרה ואשר-נגד הבניין--אל-הצפון.
ב אל-פני-אורך אמות המאה, פתח הצפון; והרוחב, חמישים אמות.
ג נגד העשרים, אשר לחצר הפנימי, ונגד ריצפה, אשר לחצר החיצונה--אתיק אל-פני-אתיק, בשלישים.
ד ולפני הלשכות מהלך עשר אמות רוחב, אל-הפנימית--דרך, אמה אחת; ופתחיהם, לצפון.
ה והלשכות העליונות, קצורות: כי-יוכלו אתיקים מהנה, מהתחתונות ומהתיכונות--בניין.
ו כי משולשות, הנה, ואין להן עמודים, כעמודי החצרות; על-כן נאצל, מהתחתונות ומהתיכונות--מהארץ.
ז וגדר אשר-לחוץ לעומת הלשכות, דרך החצר החיצונה אל-פני הלשכות--אורכו, חמישים אמה.
ח כי-אורך הלשכות, אשר לחצר החיצונה--חמישים אמה; והנה על-פני ההיכל, מאה אמה.
ט ומתחת, הלשכות האלה--המביא, מהקדים, בבואו להנה, מהחצר החיצונה.
י ברוחב גדר החצר, דרך הקדים אל-פני הגזרה ואל-פני הבניין--לשכות.
יא ודרך, לפניהם, כמראה הלשכות אשר דרך הצפון, כאורכן כן רוחבן; וכול, מוצאיהן, וכמשפטיהן, וכפתחיהן.
יב וכפתחי הלשכות, אשר דרך הדרום, פתח, בראש דרך; דרך, בפני הגדרת הגינה, דרך הקדים, בבואן.
יג ויאמר אליי, לשכות הצפון לשכות הדרום אשר אל-פני הגזרה, הנה לשכות הקודש אשר יאכלו-שם הכוהנים אשר-קרובים ליהוה, קודשי הקודשים: שם יניחו קודשי הקודשים, והמנחה והחטאת והאשם--כי המקום, קדוש.
יד בבואם הכוהנים, ולא-ייצאו מהקודש אל-החצר החיצונה, ושם יניחו בגדיהם אשר-ישרתו בהן, כי-קודש הנה; ולבשו בגדים אחרים, וקרבו אל-אשר לעם.
טו וכילה, את-מידות הבית הפנימי, והוציאני דרך השער, אשר פניו דרך הקדים; ומדדו, סביב סביב.
טז מדד רוח הקדים, בקנה המידה--חמש-מאות קנים בקנה המידה, סביב.
יז מדד, רוח הצפון--חמש-מאות קנים בקנה המידה, סביב.
יח את רוח הדרום, מדד--חמש-מאות קנים, בקנה המידה.
יט סבב, אל-רוח הים; מדד חמש-מאות קנים, בקנה המידה.
כ לארבע רוחות מדדו, חומה לו סביב סביב--אורך חמש מאות, ורוחב חמש מאות: להבדיל, בין הקודש לחול.
פרק מג
א ויוליכני, אל-השער--שער, אשר פונה דרך הקדים.
ב והנה, כבוד אלוהי ישראל, בא, מדרך הקדים; וקולו, כקול מים רבים, והארץ, האירה מכבודו.
ג וכמראה המראה אשר ראיתי, כמראה אשר-ראיתי בבואי לשחת את-העיר, ומראות, כמראה אשר ראיתי אל-נהר-כבר; ואפול, אל-פניי.
ד וכבוד יהוה, בא אל-הבית, דרך שער, אשר פניו דרך הקדים.
ה ותישאני רוח--ותביאני, אל-החצר הפנימי; והנה מלא כבוד-יהוה, הבית.
ו ואשמע מידבר אליי, מהבית; ואיש, היה עומד אצלי.
ז ויאמר אליי, בן-אדם את-מקום כיסאי ואת-מקום כפות רגליי, אשר אשכון-שם בתוך בני-ישראל, לעולם; ולא יטמאו עוד בית-ישראל שם קודשי המה ומלכיהם, בזנותם, ובפגרי מלכיהם, במותם.
ח בתיתם סיפם את-סיפי, ומזוזתם אצל מזוזתי, והקיר, ביני וביניהם; וטימאו את-שם קודשי, בתועבותם אשר עשו, ואכל אותם, באפי.
ט עתה ירחקו את-זנותם, ופגרי מלכיהם--ממני; ושכנתי בתוכם, לעולם.
י אתה בן-אדם, הגד את-בית-ישראל את-הבית, וייכלמו, מעוונותיהם; ומדדו, את-תוכנית.
יא ואם-נכלמו מכול אשר-עשו, צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל-צורותיו ואת כל-חוקותיו וכל-צורותיו וכל-תורותיו הודע אותם, וכתוב, לעיניהם; וישמרו את-כל-צורתו, ואת-כל-חוקותיו--ועשו אותם.
יב זאת, תורת הבית: על-ראש ההר כל-גבולו סביב סביב, קודש קודשים--הנה-זאת, תורת הבית.
יג ואלה מידות המזבח באמות, אמה אמה וטופח; וחיק האמה ואמה-רוחב, וגבולה אל-שפתה סביב זרת האחד, וזה, גב המזבח.
יד ומחיק הארץ עד-העזרה התחתונה, שתיים אמות, ורוחב, אמה אחת; ומהעזרה הקטנה עד-העזרה הגדולה, ארבע אמות, ורוחב, האמה.
טו וההראל, ארבע אמות; ומהאריאל ולמעלה, הקרנות ארבע.
טז והאריאל, שתים עשרה אורך, בשתים עשרה, רוחב: רבוע, אל ארבעת רבעיו.
יז והעזרה ארבע עשרה אורך, בארבע עשרה רוחב, אל, ארבעת רבעיה; והגבול סביב אותה חצי האמה, והחיק-לה אמה סביב, ומעלותיהו, פנות קדים.
יח ויאמר אליי, בן-אדם כה אמר אדוניי יהוה, אלה חוקות המזבח, ביום היעשותו--להעלות עליו עולה, ולזרוק עליו דם.
יט ונתת אל-הכוהנים הלויים אשר הם מזרע צדוק הקרובים אליי, נאום אדוניי יהוה--לשרתני: פר בן-בקר, לחטאת.
כ ולקחת מדמו, ונתת על-ארבע קרנותיו ואל-ארבע פינות העזרה, ואל-הגבול, סביב; וחיטאת אותו, וכיפרתהו.
כא ולקחת, את הפר החטאת; ושרפו במפקד הבית, מחוץ למקדש.
כב וביום, השני, תקריב שעיר-עיזים תמים, לחטאת; וחיטאו, את-המזבח, כאשר חיטאו, בפר.
כג בכלותך, מחטא--תקריב פר בן-בקר תמים, ואיל מן-הצאן תמים.
כד והקרבתם, לפני יהוה; והשליכו הכוהנים עליהם מלח, והעלו אותם עולה ליהוה.
כה שבעת ימים, תעשה שעיר-חטאת ליום; ופר בן-בקר ואיל מן-הצאן, תמימים יעשו.
כו שבעת ימים, יכפרו את-המזבח, וטיהרו, אותו; ומילאו, ידיו.
כז ויכלו, את-הימים; והיה ביום השמיני והלאה, יעשו הכוהנים על-המזבח את-עולותיכם ואת-שלמיכם, ורציתי אתכם, נאום אדוניי יהוה.
פרק מד
א וישב אותי, דרך שער המקדש החיצון, הפונה, קדים; והוא, סגור.
ב ויאמר אליי יהוה, השער הזה סגור יהיה לא ייפתח ואיש לא-יבוא בו--כי יהוה אלוהי-ישראל, בא בו; והיה, סגור.
ג את-הנשיא, נשיא הוא יישב-בו לאכול-לחם--לפני יהוה; מדרך אולם השער יבוא, ומדרכו ייצא.
ד ויביאני דרך-שער הצפון, אל-פני הבית, וארא, והנה מלא כבוד-יהוה את-בית יהוה; ואפול, אל-פניי.
ה ויאמר אליי יהוה, בן-אדם שים ליבך וראה בעיניך ובאוזניך שמע את כל-אשר אני מדבר אותך, לכל-חוקות בית-יהוה, ולכל-תורותיו; ושמת ליבך למבוא הבית, בכול מוצאי המקדש.
ו ואמרת אל-מרי אל-בית ישראל, כה אמר אדוניי יהוה: רב-לכם מכל-תועבותיכם, בית ישראל.
ז בהביאכם בני-נכר, ערלי-לב וערלי בשר, להיות במקדשי, לחללו את-ביתי--בהקריבכם את-לחמי, חלב ודם, ויפרו את-בריתי, אל כל-תועבותיכם.
ח ולא שמרתם, משמרת קודשיי; ותשימון, לשומרי משמרתי במקדשי--לכם.
ט כה-אמר, אדוניי יהוה, כל-בן-נכר ערל לב וערל בשר, לא יבוא אל-מקדשי: לכל-בן-נכר--אשר, בתוך בני ישראל.
י כי אם-הלויים, אשר רחקו מעליי, בתעות ישראל אשר תעו מעליי, אחרי גילוליהם; ונשאו, עוונם.
יא והיו במקדשי, משרתים, פקודות אל-שערי הבית, ומשרתים את-הבית; המה ישחטו את-העולה ואת-הזבח, לעם, והמה יעמדו לפניהם, לשרתם.
יב יען, אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם, והיו לבית-ישראל, למכשול עוון; על-כן נשאתי ידי עליהם, נאום אדוניי יהוה, ונשאו, עוונם.
יג ולא-ייגשו אליי, לכהן לי, ולגשת על-כל-קודשיי, אל-קודשי הקודשים; ונשאו, כלימתם, ותועבותם, אשר עשו.
יד ונתתי אותם, שומרי משמרת הבית--לכול, עבודתו, ולכול אשר ייעשה, בו.
טו והכוהנים הלויים בני צדוק, אשר שמרו את-משמרת מקדשי בתעות בני-ישראל מעליי--המה יקרבו אליי, לשרתני; ועמדו לפניי, להקריב לי חלב ודם--נאום, אדוניי יהוה.
טז המה יבואו אל-מקדשי, והמה יקרבו אל-שולחני--לשרתני; ושמרו, את-משמרתי.
יז והיה, בבואם אל-שערי החצר הפנימית, בגדי פשתים, ילבשו; ולא-יעלה עליהם, צמר, בשרתם בשערי החצר הפנימית, וביתה.
יח פארי פשתים, יהיו על-ראשם, ומכנסי פשתים, יהיו על-מותניהם: לא יחגרו, ביזע.
יט ובצאתם אל-החצר החיצונה אל-החצר החיצונה, אל-העם, יפשטו את-בגדיהם אשר-המה משרתם בם, והניחו אותם בלשכות הקודש; ולבשו בגדים אחרים, ולא-יקדשו את-העם בבגדיהם.
כ וראשם לא יגלחו, ופרע לא ישלחו; כסום יכסמו, את-ראשיהם.
כא ויין לא-ישתו, כל-כוהן, בבואם, אל-החצר הפנימית.
כב ואלמנה, וגרושה, לא-יקחו להם, לנשים: כי אם-בתולות, מזרע בית ישראל, והאלמנה אשר תהיה אלמנה, מכוהן ייקחו.
כג ואת-עמי יורו, בין קודש לחול; ובין-טמא לטהור, יודיעום.
כד ועל-ריב, המה יעמדו למשפט--במשפטיי, ישפטוהו; ואת-תורותיי ואת-חוקותיי, בכל-מועדיי ישמורו, ואת-שבתותיי, יקדשו.
כה ואל-מת אדם, לא יבוא לטומאה: כי אם-לאב ולאם ולבן ולבת לאח, ולאחות אשר-לא-הייתה לאיש--ייטמאו.
כו ואחרי, טוהרתו--שבעת ימים, יספרו-לו.
כז וביום בואו אל-הקודש אל-החצר הפנימית, לשרת בקודש, יקריב, חטאתו--נאום, אדוניי יהוה.
כח והייתה להם לנחלה, אני נחלתם; ואחוזה, לא-תיתנו להם בישראל--אני, אחוזתם.
כט המנחה והחטאת והאשם, המה יאכלום; וכל-חרם בישראל, להם יהיה.
ל וראשית כל-ביכורי כול וכל-תרומת כול, מכול תרומותיכם--לכוהנים, יהיה; וראשית עריסותיכם תיתנו לכוהן, להניח ברכה אל-ביתך.
לא כל-נבילה וטריפה, מן-העוף ומן-הבהמה--לא יאכלו, הכוהנים.
פרק מה
א ובהפילכם את-הארץ בנחלה, תרימו תרומה ליהוה קודש מן-הארץ--אורך חמישה ועשרים אלף אורך, ורוחב עשרה אלף: קודש-הוא בכל-גבולה, סביב.
ב יהיה מזה אל-הקודש, חמש מאות בחמש מאות מרובע סביב; וחמישים אמה, מגרש לו סביב.
ג ומן-המידה הזאת, תמוד, אורך חמישה ועשרים אלף, ורוחב עשרת אלפים; ובו-יהיה המקדש, קודש קודשים.
ד קודש מן-הארץ הוא, לכוהנים משרתי המקדש יהיה, הקרבים, לשרת את-יהוה; והיה להם מקום לבתים, ומקדש למקדש.
ה וחמישה ועשרים אלף אורך, ועשרת אלפים רוחב; והיה ללויים משרתי הבית להם, לאחוזה--עשרים לשכות.
ו ואחוזת העיר תיתנו, חמשת אלפים רוחב, ואורך חמישה ועשרים אלף, לעומת תרומת הקודש--לכל-בית ישראל, יהיה.
ז ולנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר, אל-פני תרומת-הקודש ואל-פני אחוזת העיר, מפאת-ים ימה, ומפאת-קדמה קדימה; ואורך, לעמות אחד החלקים, מגבול ים, אל-גבול קדימה.
ח לארץ יהיה-לו לאחוזה, בישראל; ולא-יונו עוד נשיאיי את-עמי, והארץ ייתנו לבית-ישראל לשבטיהם.
ט כה-אמר אדוניי יהוה, רב-לכם נשיאי ישראל--חמס ושוד הסירו, ומשפט וצדקה עשו; הרימו גרושותיכם מעל עמי, נאום אדוניי יהוה.
י מאזני-צדק ואיפת-צדק ובת-צדק, יהי לכם.
יא האיפה והבת, תוכן אחד יהיה--לשאת, מעשר החומר הבת; ועשירית החומר האיפה, אל-החומר יהיה מתכונתו.
יב והשקל, עשרים גרה; עשרים שקלים חמישה ועשרים שקלים, עשרה וחמישה שקל--המנה, יהיה לכם.
יג זאת התרומה, אשר תרימו: שישית האיפה, מחומר החיטים, ושישיתם האיפה, מחומר השעורים.
יד וחוק השמן הבת השמן, מעשר הבת מן-הכור--עשרת הבתים, חומר: כי-עשרת הבתים, חומר.
טו ושה-אחת מן-הצאן מן-המאתיים ממשקה ישראל, למנחה ולעולה ולשלמים--לכפר עליהם, נאום אדוניי יהוה.
טז כול העם הארץ, יהיו אל-התרומה הזאת, לנשיא, בישראל.
יז ועל-הנשיא יהיה, העולות והמנחה והנסך, בחגים ובחודשים ובשבתות, בכל-מועדי בית ישראל: הוא-יעשה את-החטאת ואת-המנחה, ואת-העולה ואת-השלמים, לכפר, בעד בית-ישראל.
יח כה-אמר, אדוניי יהוה, בראשון באחד לחודש, תיקח פר-בן-בקר תמים; וחיטאת, את-המקדש.
יט ולקח הכוהן מדם החטאת, ונתן אל-מזוזת הבית, ואל-ארבע פינות העזרה, למזבח; ועל-מזוזת--שער, החצר הפנימית.
כ וכן תעשה בשבעה בחודש, מאיש שוגה ומפתי; וכיפרתם, את-הבית.
כא בראשון בארבעה עשר יום, לחודש, יהיה לכם, הפסח; חג--שבועות ימים, מצות ייאכל.
כב ועשה הנשיא, ביום ההוא, בעדו, ובעד כל-עם הארץ--פר, חטאת.
כג ושבעת ימי-החג יעשה עולה ליהוה, שבעת פרים ושבעת אילים תמימים ליום, שבעת, הימים; וחטאת, שעיר עיזים ליום.
כד ומנחה, איפה לפר ואיפה לאיל--יעשה; ושמן, הין לאיפה.
כה בשביעי בחמישה עשר יום לחודש, בחג, יעשה כאלה, שבעת הימים: כחטאת, כעולה, וכמנחה, וכשמן.
פרק מו
א כה-אמר, אדוניי יהוה, שער החצר הפנימית הפונה קדים, יהיה סגור ששת ימי המעשה; וביום השבת ייפתח, וביום החודש ייפתח.
ב ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ, ועמד על-מזוזת השער, ועשו הכוהנים את-עולתו ואת-שלמיו, והשתחווה על-מפתן השער ויצא; והשער לא-ייסגר, עד-הערב.
ג והשתחוו עם-הארץ, פתח השער ההוא, בשבתות, ובחודשים--לפני, יהוה.
ד והעולה, אשר-יקרב הנשיא ליהוה: ביום השבת, שישה כבשים תמימים--ואיל תמים.
ה ומנחה איפה לאיל, ולכבשים מנחה מתת ידו; ושמן, הין לאיפה.
ו וביום החודש, פר בן-בקר תמימים; וששת כבשים ואיל, תמימים יהיו.
ז ואיפה לפר ואיפה לאיל, יעשה מנחה, ולכבשים, כאשר תשיג ידו; ושמן, הין לאיפה.
ח ובבוא, הנשיא--דרך אולם השער יבוא, ובדרכו ייצא.
ט ובבוא עם-הארץ לפני יהוה, במועדים, הבא דרך-שער צפון להשתחוות ייצא דרך-שער נגב, והבא דרך-שער נגב ייצא דרך-שער צפונה: לא ישוב, דרך השער אשר-בא בו--כי נכחו, ייצא.
י והנשיא--בתוכם בבואם יבוא, ובצאתם ייצאו.
יא ובחגים ובמועדים, תהיה המנחה איפה לפר ואיפה לאיל, ולכבשים, מתת ידו; ושמן, הין לאיפה.
יב וכי-יעשה הנשיא נדבה עולה או-שלמים, נדבה ליהוה, ופתח לו את-השער הפונה קדים, ועשה את-עולתו ואת-שלמיו כאשר יעשה ביום השבת; ויצא וסגר את-השער, אחרי צאתו.
יג וכבש בן-שנתו תמים, תעשה עולה ליום--ליהוה: בבוקר בבוקר, תעשה אותו.
יד ומנחה תעשה עליו בבוקר בבוקר, שישית האיפה, ושמן שלישית ההין, לרוס את-הסולת: מנחה, ליהוה--חוקות עולם, תמיד.
טו יעשו את-הכבש ואת-המנחה ואת-השמן, בבוקר בבוקר: עולת, תמיד.
טז כה-אמר אדוניי יהוה, כי-ייתן הנשיא מתנה לאיש מבניו--נחלתו היא, לבניו תהיה: אחוזתם היא, בנחלה.
יז וכי-ייתן מתנה מנחלתו, לאחד מעבדיו--והייתה לו עד-שנת הדרור, ושבת לנשיא; אך, נחלתו--בניו, להם תהיה.
יח ולא-ייקח הנשיא מנחלת העם, להונותם מאחוזתם--מאחוזתו, ינחיל את-בניו: למען אשר לא-יפוצו עמי, איש מאחוזתו.
יט ויביאני במבוא, אשר על-כתף השער, אל-הלשכות הקודש אל-הכוהנים, הפונות צפונה; והנה-שם מקום, בירכתיים ימה.
כ ויאמר אליי--זה המקום אשר יבשלו-שם הכוהנים, את-האשם ואת-החטאת: אשר יאפו את-המנחה, לבלתי הוציא אל-החצר החיצונה לקדש את-העם.
כא ויוציאני, אל-החצר החיצונה, ויעבירני, אל-ארבעת מקצועי החצר; והנה חצר במקצוע החצר, חצר במקצוע החצר.
כב בארבעת מקצועות החצר, חצרות קטורות--ארבעים אורך, ושלושים רוחב: מידה אחת, לארבעתם מהוקצעות.
כג וטור סביב בהם סביב, לארבעתם; ומבשלות עשוי, מתחת הטירות סביב.
כד ויאמר, אליי: אלה בית המבשלים, אשר יבשלו-שם משרתי הבית את-זבח העם.
פרק מז
א וישיבני, אל-פתח הבית, והנה-מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה, כי-פני הבית קדים; והמים יורדים, מתחת מכתף הבית הימנית, מנגב, למזבח.
ב ויוציאני, דרך-שער צפונה, ויסיבני דרך חוץ, אל-שער החוץ דרך הפונה קדים; והנה-מים מפכים, מן-הכתף הימנית.
ג בצאת-האיש קדים, וקו בידו; וימד אלף באמה, ויעבירני במים מי אופסיים.
ד וימד אלף, ויעבירני במים מים ברכיים; וימד אלף, ויעבירני מי מותניים.
ה וימד אלף--נחל, אשר לא-אוכל לעבור: כי-גאו המים מי שחו, נחל אשר לא-ייעבר.
ו ויאמר אליי, הראית בן-אדם; ויוליכני וישיבני, שפת הנחל.
ז בשובני--והנה אל-שפת הנחל, עץ רב מאוד: מזה, ומזה.
ח ויאמר אליי, המים האלה יוצאים אל-הגלילה הקדמונה, וירדו, על-הערבה; ובאו הימה, אל-הימה המוצאים ונרפו המים.
ט והיה כל-נפש חיה אשר-ישרוץ אל כל-אשר יבוא שם נחליים, יחיה, והיה הדגה, רבה מאוד: כי באו שמה המים האלה, ויירפאו וחי--כול אשר-יבוא שמה, הנחל.
י והיה עמדו עליו דווגים, מעין גדי ועד-עין עגליים--משטוח לחרמים, יהיו; למינה תהיה דגתם, כדגת הים הגדול רבה מאוד.
יא ביצותיו וגבאיו ולא יירפאו, למלח ניתנו.
יב ועל-הנחל יעלה על-שפתו מזה ומזה כל-עץ-מאכל לא-ייבול עלהו ולא-ייתום פרייו, לחודשיו יבכר--כי מימיו, מן-המקדש המה יוצאים; והיה פרייו למאכל, ועלהו לתרופה.
יג כה אמר, אדוניי יהוה, גה גבול אשר תתנחלו את-הארץ, לשני עשר שבטי ישראל--יוסף, חבלים.
יד ונחלתם אותה, איש כאחיו, אשר נשאתי את-ידי, לתיתה לאבותיכם; ונפלה הארץ הזאת, לכם--בנחלה.
טו וזה, גבול הארץ: לפאת צפונה מן-הים הגדול, הדרך חתלון--לבוא צדדה.
טז חמת ברותה, סבריים, אשר בין-גבול דמשק, ובין גבול חמת; חצר, התיכון, אשר, אל-גבול חוורן.
יז והיה גבול מן-הים, חצר עינון גבול דמשק, וצפון צפונה, וגבול חמת; ואת, פאת צפון.
יח ופאת קדים מבין חוורן ומבין-דמשק ומבין הגלעד ומבין ארץ ישראל, הירדן--מגבול על-הים הקדמוני, תמודו; ואת, פאת קדימה.
יט ופאת, נגב תימנה, מתמר עד-מי מריבות קדש, נחלה אל-הים הגדול; ואת פאת-תימנה, נגבה.
כ ופאת-ים, הים הגדול, מגבול, עד-נוכח לבוא חמת; זאת, פאת-ים.
כא וחילקתם את-הארץ הזאת, לכם--לשבטי ישראל.
כב והיה, תפילו אותה בנחלה, לכם ולהגרים הגרים בתוככם, אשר-הולידו בנים בתוככם; והיו לכם, כאזרח בבני ישראל--איתכם ייפלו בנחלה, בתוך שבטי ישראל.
כג והיה בשבט, אשר-גר הגר איתו--שם תיתנו נחלתו, נאום אדוניי יהוה.
פרק מח
א ואלה, שמות השבטים: מקצה צפונה אל-יד דרך-חתלון לבוא-חמת חצר עינן גבול דמשק צפונה, אל-יד חמת, והיו-לו פאת-קדים הים, דן אחד.
ב ועל גבול דן, מפאת קדים עד-פאת-ימה--אשר אחד.
ג ועל גבול אשר, מפאת קדימה ועד-פאת-ימה--נפתלי אחד.
ד ועל גבול נפתלי, מפאת קדימה עד-פאת-ימה--מנשה אחד.
ה ועל גבול מנשה, מפאת קדימה עד-פאת-ימה--אפריים אחד.
ו ועל גבול אפריים, מפאת קדים ועד-פאת-ימה--ראובן אחד.
ז ועל גבול ראובן, מפאת קדים עד-פאת-ימה--יהודה אחד.
ח ועל גבול יהודה, מפאת קדים עד-פאת-ימה--תהיה התרומה אשר-תרימו חמישה ועשרים אלף רוחב, ואורך כאחד החלקים מפאת קדימה עד-פאת-ימה, והיה המקדש, בתוכו.
ט התרומה, אשר תרימו ליהוה--אורך, חמישה ועשרים אלף, ורוחב, עשרת אלפים.
י ולאלה תהיה תרומת-הקודש, לכוהנים--צפונה חמישה ועשרים אלף וימה רוחב עשרת אלפים, וקדימה רוחב עשרת אלפים ונגבה אורך חמישה ועשרים אלף; והיה מקדש-יהוה, בתוכו.
יא לכוהנים המקודש מבני צדוק, אשר שמרו משמרתי--אשר לא-תעו, בתעות בני ישראל, כאשר תעו, הלויים.
יב והייתה להם תרומייה מתרומת הארץ, קודש קודשים--אל-גבול, הלויים.
יג והלויים, לעומת גבול הכוהנים, חמישה ועשרים אלף אורך, ורוחב עשרת אלפים; כל-אורך, חמישה ועשרים אלף, ורוחב, עשרת אלפים.
יד ולא-ימכרו ממנו, ולא ימר ולא יעביר--ראשית הארץ: כי-קודש, ליהוה.
טו וחמשת אלפים הנותר ברוחב, על-פני חמישה ועשרים אלף--חול-הוא לעיר, למושב ולמגרש; והייתה העיר, בתוכו.
טז ואלה, מידותיה--פאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים, ופאת-נגב חמש מאות וארבעת אלפים; ומפאת קדים, חמש מאות וארבעת אלפים, ופאת-ימה, חמש מאות וארבעת אלפים.
יז והיה מגרש, לעיר--צפונה חמישים ומאתיים, ונגבה חמישים ומאתיים; וקדימה חמישים ומאתיים, וימה חמישים ומאתיים.
יח והנותר באורך לעומת תרומת הקודש, עשרת אלפים קדימה ועשרת אלפים ימה, והיה, לעומת תרומת הקודש; והייתה תבואתו ללחם, לעובדי העיר.
יט והעובד, העיר--יעבדוהו, מכול שבטי ישראל.
כ כל-התרומה, חמישה ועשרים אלף, בחמישה ועשרים, אלף: רביעית, תרימו את-תרומת הקודש, אל-אחוזת, העיר.
כא והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת-הקודש ולאחוזת העיר אל-פני חמישה ועשרים אלף תרומה, עד-גבול קדימה, וימה על-פני חמישה ועשרים אלף על-גבול ימה, לעומת חלקים לנשיא; והייתה תרומת הקודש, ומקדש הבית בתוכו.
כב ומאחוזת הלויים ומאחוזת העיר, בתוך אשר לנשיא יהיה: בין גבול יהודה, ובין גבול בנימין--לנשיא, יהיה.
כג ויתר, השבטים: מפאת קדימה עד-פאת-ימה, בנימין אחד.
כד ועל גבול בנימין, מפאת קדימה עד-פאת-ימה--שמעון אחד.
כה ועל גבול שמעון, מפאת קדימה עד-פאת-ימה--יששכר אחד.
כו ועל גבול יששכר, מפאת קדימה עד-פאת-ימה--זבולון אחד.
כז ועל גבול זבולון, מפאת קדימה עד-פאת-ימה--גד אחד.
כח ועל גבול גד, אל-פאת נגב תימנה: והיה גבול מתמר, מי מריבת קודש, נחלה, על-הים הגדול.
כט זאת הארץ אשר-תפילו מנחלה, לשבטי ישראל; ואלה, מחלקותם--נאום, אדוניי יהוה.
ל ואלה, תוצאות העיר: מפאת צפון, חמש מאות וארבעת אלפים מידה.
לא ושערי העיר, על-שמות שבטי ישראל, שערים שלושה, צפונה--שער ראובן אחד, שער יהודה אחד, שער לוי, אחד.
לב ואל-פאת קדימה, חמש מאות וארבעת אלפים, ושערים, שלושה--ושער יוסף אחד, שער בנימין אחד, שער דן, אחד.
לג ופאת-נגבה, חמש מאות וארבעת אלפים מידה, ושערים, שלושה--שער שמעון אחד, שער יששכר אחד, שער זבולון, אחד.
לד פאת-ימה, חמש מאות וארבעת אלפים, שעריהם, שלושה--שער גד אחד, שער אשר אחד, שער נפתלי, אחד.
לה סביב, שמונה עשר אלף; ושם-העיר מיום, יהוה שמה.
|
|