פרק א
א ויקרא, אל-משה; וידבר יהוה אליו, מאוהל מועד לאמור.
ב דבר אל-בני ישראל, ואמרת אליהם, אדם כי-יקריב מכם קרבן, ליהוה--מן-הבהמה, מן-הבקר ומן-הצאן, תקריבו, את-קרבנכם.
ג אם-עולה קרבנו מן-הבקר, זכר תמים יקריבנו; אל-פתח אוהל מועד, יקריב אותו, לרצונו, לפני יהוה.
ד וסמך ידו, על ראש העולה; ונרצה לו, לכפר עליו.
ה ושחט את-בן הבקר, לפני יהוה; והקריבו בני אהרון הכוהנים, את-הדם, וזרקו את-הדם על-המזבח סביב, אשר-פתח אוהל מועד.
ו והפשיט, את-העולה; וניתח אותה, לנתחיה.
ז ונתנו בני אהרון הכוהן, אש--על-המזבח; וערכו עצים, על-האש.
ח וערכו, בני אהרון הכוהנים, את הנתחים, את-הראש ואת-הפדר--על-העצים אשר על-האש, אשר על-המזבח.
ט וקרבו וכרעיו, ירחץ במים; והקטיר הכוהן את-הכול המזבחה, עולה אישה ריח-ניחוח ליהוה.
י ואם-מן-הצאן קרבנו מן-הכשבים או מן-העיזים, לעולה--זכר תמים, יקריבנו.
יא ושחט אותו על ירך המזבח, צפונה--לפני יהוה; וזרקו בני אהרון הכוהנים את-דמו, על-המזבח--סביב.
יב וניתח אותו לנתחיו, ואת-ראשו ואת-פדרו; וערך הכוהן, אותם, על-העצים אשר על-האש, אשר על-המזבח.
יג והקרב והכרעיים, ירחץ במים; והקריב הכוהן את-הכול, והקטיר המזבחה--עולה הוא אישה ריח ניחוח, ליהוה.
יד ואם מן-העוף עולה קרבנו, ליהוה: והקריב מן-התורים, או מן-בני היונה--את-קרבנו.
טו והקריבו הכוהן, אל-המזבח, ומלק את-ראשו, והקטיר המזבחה; ונמצה דמו, על קיר המזבח.
טז והסיר את-מוראתו, בנוצתה; והשליך אותה אצל המזבח, קדמה--אל-מקום, הדשן.
יז ושיסע אותו בכנפיו, לא יבדיל, והקטיר אותו הכוהן המזבחה, על-העצים אשר על-האש: עולה הוא, אישה ריח ניחוח--ליהוה.
פרק ב
א ונפש, כי-תקריב קרבן מנחה ליהוה--סולת, יהיה קרבנו; ויצק עליה שמן, ונתן עליה לבונה.
ב והביאה, אל-בני אהרון הכוהנים, וקמץ משם מלוא קומצו מסולתה ומשמנה, על כל-לבונתה; והקטיר הכוהן את-אזכרתה, המזבחה--אישה ריח ניחוח, ליהוה.
ג והנותרת, מן-המנחה--לאהרון, ולבניו: קודש קודשים, מאישי יהוה.
ד וכי תקריב קרבן מנחה, מאפה תנור--סולת חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן.
ה ואם-מנחה על-המחבת, קרבנך--סולת בלולה בשמן, מצה תהיה.
ו פתות אותה פיתים, ויצקת עליה שמן; מנחה, היא.
ז ואם-מנחת מרחשת, קרבנך--סולת בשמן, תיעשה.
ח והבאת את-המנחה, אשר ייעשה מאלה--ליהוה; והקריבה, אל-הכוהן, והגישה, אל-המזבח.
ט והרים הכוהן מן-המנחה את-אזכרתה, והקטיר המזבחה--אישה ריח ניחוח, ליהוה.
י והנותרת, מן-המנחה--לאהרון, ולבניו: קודש קודשים, מאישי יהוה.
יא כל-המנחה, אשר תקריבו ליהוה--לא תיעשה, חמץ: כי כל-שאור וכל-דבש, לא-תקטירו ממנו אישה ליהוה.
יב קרבן ראשית תקריבו אותם, ליהוה; ואל-המזבח לא-יעלו, לריח ניחוח.
יג וכל-קרבן מנחתך, במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלוהיך, מעל מנחתך; על כל-קרבנך, תקריב מלח.
יד ואם-תקריב מנחת ביכורים, ליהוה--אביב קלוי באש, גרש כרמל, תקריב, את מנחת ביכוריך.
טו ונתת עליה שמן, ושמת עליה לבונה; מנחה, היא.
טז והקטיר הכוהן את-אזכרתה, מגרשה ומשמנה, על, כל-לבונתה--אישה, ליהוה.
פרק ג
א ואם-זבח שלמים, קרבנו--אם מן-הבקר, הוא מקריב, אם-זכר אם-נקבה, תמים יקריבנו לפני יהוה.
ב וסמך ידו, על-ראש קרבנו, ושחטו, פתח אוהל מועד; וזרקו בני אהרון הכוהנים את-הדם, על-המזבח--סביב.
ג והקריב מזבח השלמים, אישה ליהוה--את-החלב, המכסה את-הקרב, ואת כל-החלב, אשר על-הקרב.
ד ואת, שתי הכליות, ואת-החלב אשר עליהן, אשר על-הכסלים; ואת-היותרת, על-הכבד, על-הכליות, יסירנה.
ה והקטירו אותו בני-אהרון, המזבחה, על-העולה, אשר על-העצים אשר על-האש--אישה ריח ניחוח, ליהוה.
ו ואם-מן-הצאן קרבנו לזבח שלמים, ליהוה--זכר או נקבה, תמים יקריבנו.
ז אם-כשב הוא-מקריב, את-קרבנו--והקריב אותו, לפני יהוה.
ח וסמך את-ידו, על-ראש קרבנו, ושחט אותו, לפני אוהל מועד; וזרקו בני אהרון את-דמו, על-המזבח--סביב.
ט והקריב מזבח השלמים, אישה ליהוה--חלבו האליה תמימה, לעומת העצה יסירנה; ואת-החלב, המכסה את-הקרב, ואת כל-החלב, אשר על-הקרב.
י ואת, שתי הכליות, ואת-החלב אשר עליהן, אשר על-הכסלים; ואת-היותרת, על-הכבד, על-הכליות, יסירנה.
יא והקטירו הכוהן, המזבחה--לחם אישה, ליהוה.
יב ואם עז, קרבנו--והקריבו, לפני יהוה.
יג וסמך את-ידו, על-ראשו, ושחט אותו, לפני אוהל מועד; וזרקו בני אהרון את-דמו, על-המזבח--סביב.
יד והקריב ממנו קרבנו, אישה ליהוה--את-החלב, המכסה את-הקרב, ואת כל-החלב, אשר על-הקרב.
טו ואת, שתי הכליות, ואת-החלב אשר עליהן, אשר על-הכסלים; ואת-היותרת, על-הכבד, על-הכליות, יסירנה.
טז והקטירם הכוהן, המזבחה--לחם אישה לריח ניחוח, כל-חלב ליהוה.
יז חוקת עולם לדורותיכם, בכול מושבותיכם--כל-חלב וכל-דם, לא תאכלו.
פרק ד
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-בני ישראל, לאמור--נפש כי-תחטא בשגגה מכול מצוות יהוה, אשר לא תיעשינה; ועשה, מאחת מהנה.
ג אם הכוהן המשיח יחטא, לאשמת העם: והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן-בקר תמים, ליהוה--לחטאת.
ד והביא את-הפר, אל-פתח אוהל מועד--לפני יהוה; וסמך את-ידו על-ראש הפר, ושחט את-הפר לפני יהוה.
ה ולקח הכוהן המשיח, מדם הפר; והביא אותו, אל-אוהל מועד.
ו וטבל הכוהן את-אצבעו, בדם; והזה מן-הדם שבע פעמים, לפני יהוה, את-פני, פרוכת הקודש.
ז ונתן הכוהן מן-הדם על-קרנות מזבח קטורת הסמים, לפני יהוה, אשר, באוהל מועד; ואת כל-דם הפר, ישפוך אל-יסוד מזבח העולה, אשר-פתח, אוהל מועד.
ח ואת-כל-חלב פר החטאת, ירים ממנו--את-החלב, המכסה על-הקרב, ואת כל-החלב, אשר על-הקרב.
ט ואת, שתי הכליות, ואת-החלב אשר עליהן, אשר על-הכסלים; ואת-היותרת, על-הכבד, על-הכליות, יסירנה.
י כאשר יורם, משור זבח השלמים; והקטירם, הכוהן, על, מזבח העולה.
יא ואת-עור הפר ואת-כל-בשרו, על-ראשו ועל-כרעיו; וקרבו, ופרשו.
יב והוציא את-כל-הפר אל-מחוץ למחנה אל-מקום טהור, אל-שפך הדשן, ושרף אותו על-עצים, באש; על-שפך הדשן, יישרף.
יג ואם כל-עדת ישראל, ישגו, ונעלם דבר, מעיני הקהל; ועשו אחת מכל-מצוות יהוה, אשר לא-תיעשינה--ואשמו.
יד ונודעה, החטאת, אשר חטאו, עליה--והקריבו הקהל פר בן-בקר, לחטאת, והביאו אותו, לפני אוהל מועד.
טו וסמכו זקני העדה את-ידיהם, על-ראש הפר--לפני יהוה; ושחט את-הפר, לפני יהוה.
טז והביא הכוהן המשיח, מדם הפר, אל-אוהל, מועד.
יז וטבל הכוהן אצבעו, מן-הדם; והזה שבע פעמים, לפני יהוה, את, פני הפרוכת.
יח ומן-הדם ייתן על-קרנות המזבח, אשר לפני יהוה, אשר, באוהל מועד; ואת כל-הדם, ישפוך אל-יסוד מזבח העולה, אשר-פתח, אוהל מועד.
יט ואת כל-חלבו, ירים ממנו; והקטיר, המזבחה.
כ ועשה לפר--כאשר עשה לפר החטאת, כן יעשה-לו; וכיפר עליהם הכוהן, ונסלח להם.
כא והוציא את-הפר, אל-מחוץ למחנה, ושרף אותו, כאשר שרף את הפר הראשון: חטאת הקהל, הוא.
כב אשר נשיא, יחטא; ועשה אחת מכל-מצוות יהוה אלוהיו אשר לא-תיעשינה, בשגגה--ואשם.
כג או-הודע אליו חטאתו, אשר חטא בה--והביא את-קרבנו שעיר עיזים, זכר תמים.
כד וסמך ידו, על-ראש השעיר, ושחט אותו במקום אשר-ישחט את-העולה, לפני יהוה; חטאת, הוא.
כה ולקח הכוהן מדם החטאת, באצבעו, ונתן, על-קרנות מזבח העולה; ואת-דמו ישפוך, אל-יסוד מזבח העולה.
כו ואת-כל-חלבו יקטיר המזבחה, כחלב זבח השלמים; וכיפר עליו הכוהן מחטאתו, ונסלח לו.
כז ואם-נפש אחת תחטא בשגגה, מעם הארץ: בעשותה אחת ממצוות יהוה, אשר לא-תיעשינה--ואשם.
כח או הודע אליו, חטאתו אשר חטא--והביא קרבנו שעירת עיזים, תמימה נקבה, על-חטאתו, אשר חטא.
כט וסמך, את-ידו, על, ראש החטאת; ושחט, את-החטאת, במקום, העולה.
ל ולקח הכוהן מדמה, באצבעו, ונתן, על-קרנות מזבח העולה; ואת-כל-דמה ישפוך, אל-יסוד המזבח.
לא ואת-כל-חלבה יסיר, כאשר הוסר חלב מעל זבח השלמים, והקטיר הכוהן המזבחה, לריח ניחוח ליהוה; וכיפר עליו הכוהן, ונסלח לו.
לב ואם-כבש יביא קרבנו, לחטאת--נקבה תמימה, יביאנה.
לג וסמך, את-ידו, על, ראש החטאת; ושחט אותה, לחטאת, במקום, אשר ישחט את-העולה.
לד ולקח הכוהן מדם החטאת, באצבעו, ונתן, על-קרנות מזבח העולה; ואת-כל-דמה ישפוך, אל-יסוד המזבח.
לה ואת-כל-חלבה יסיר, כאשר יוסר חלב-הכשב מזבח השלמים, והקטיר הכוהן אותם המזבחה, על אישי יהוה; וכיפר עליו הכוהן על-חטאתו אשר-חטא, ונסלח לו.
פרק ה
א ונפש כי-תחטא, ושמעה קול אלה, והוא עד, או ראה או ידע; אם-לא יגיד, ונשא עוונו.
ב או נפש, אשר תיגע בכל-דבר טמא, או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא; ונעלם ממנו, והוא טמא ואשם.
ג או כי ייגע, בטומאת אדם, לכול טומאתו, אשר יטמא בה; ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם.
ד או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב, לכול אשר יבטא האדם בשבועה--ונעלם ממנו; והוא-ידע ואשם, לאחת מאלה.
ה והיה כי-יאשם, לאחת מאלה: והתוודה--אשר חטא, עליה.
ו והביא את-אשמו ליהוה על חטאתו אשר חטא נקבה מן-הצאן כשבה, או-שעירת עיזים--לחטאת; וכיפר עליו הכוהן, מחטאתו.
ז ואם-לא תגיע ידו, די שה--והביא את-אשמו אשר חטא שתי תורים או-שני בני-יונה, ליהוה: אחד לחטאת, ואחד לעולה.
ח והביא אותם אל-הכוהן, והקריב את-אשר לחטאת ראשונה; ומלק את-ראשו ממול עורפו, ולא יבדיל.
ט והזה מדם החטאת, על-קיר המזבח, והנשאר בדם, יימצה אל-יסוד המזבח; חטאת, הוא.
י ואת-השני יעשה עולה, כמשפט; וכיפר עליו הכוהן מחטאתו אשר-חטא, ונסלח לו.
יא ואם-לא תשיג ידו לשתי תורים, או לשני בני-יונה--והביא את-קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת, לחטאת; לא-ישים עליה שמן, ולא-ייתן עליה לבונה--כי חטאת, היא.
יב והביאה, אל-הכוהן, וקמץ הכוהן ממנה מלוא קומצו את-אזכרתה והקטיר המזבחה, על אישי יהוה; חטאת, היא.
יג וכיפר עליו הכוהן על-חטאתו אשר-חטא, מאחת מאלה--ונסלח לו; והייתה לכוהן, כמנחה.
יד וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
טו נפש, כי-תמעול מעל, וחטאה בשגגה, מקודשי יהוה: והביא את-אשמו ליהוה איל תמים מן-הצאן, בערכך כסף-שקלים בשקל-הקודש--לאשם.
טז ואת אשר חטא מן-הקודש ישלם, ואת-חמישיתו יוסף עליו, ונתן אותו, לכוהן; והכוהן, יכפר עליו באיל האשם--ונסלח לו.
יז ואם-נפש, כי תחטא, ועשתה אחת מכל-מצוות יהוה, אשר לא תיעשינה; ולא-ידע ואשם, ונשא עוונו.
יח והביא איל תמים מן-הצאן, בערכך לאשם--אל-הכוהן; וכיפר עליו הכוהן על שגגתו אשר-שגג, והוא לא-ידע--ונסלח לו.
יט אשם, הוא: אשום אשם, ליהוה.
כ וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
כא נפש כי תחטא, ומעלה מעל ביהוה; וכיחש בעמיתו בפיקדון, או-בתשומת יד או בגזל, או, עשק את-עמיתו.
כב או-מצא אבידה וכיחש בה, ונשבע על-שקר; על-אחת, מכול אשר-יעשה האדם--לחטוא בהנה.
כג והיה, כי-יחטא ואשם--והשיב את-הגזילה אשר גזל או את-העושק אשר עשק, או את-הפיקדון אשר הופקד איתו; או את-האבידה, אשר מצא.
כד או מכול אשר-יישבע עליו, לשקר--ושילם אותו בראשו, וחמישיתיו יוסף עליו: לאשר הוא לו ייתננו, ביום אשמתו.
כה ואת-אשמו יביא, ליהוה, איל תמים מן-הצאן בערכך לאשם, אל-הכוהן.
כו וכיפר עליו הכוהן לפני יהוה, ונסלח לו, על-אחת מכול אשר-יעשה, לאשמה בה.
פרק ו
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב צו את-אהרון ואת-בניו לאמור, זאת תורת העולה: היא העולה על מוקדה על-המזבח כל-הלילה, עד-הבוקר, ואש המזבח, תוקד בו.
ג ולבש הכוהן מידו בד, ומכנסי-בד ילבש על-בשרו, והרים את-הדשן אשר תאכל האש את-העולה, על-המזבח; ושמו, אצל המזבח.
ד ופשט, את-בגדיו, ולבש, בגדים אחרים; והוציא את-הדשן אל-מחוץ למחנה, אל-מקום טהור.
ה והאש על-המזבח תוקד-בו לא תכבה, וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר; וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים.
ו אש, תמיד תוקד על-המזבח--לא תכבה.
ז וזאת תורת, המנחה: הקרב אותה בני-אהרון לפני יהוה, אל-פני המזבח.
ח והרים ממנו בקומצו, מסולת המנחה ומשמנה, ואת כל-הלבונה, אשר על-המנחה; והקטיר המזבח, ריח ניחוח אזכרתה--ליהוה.
ט והנותרת ממנה, יאכלו אהרון ובניו; מצות תיאכל במקום קדוש, בחצר אוהל-מועד יאכלוה.
י לא תיאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאישיי; קודש קודשים היא, כחטאת וכאשם.
יא כל-זכר בבני אהרון, יאכלנה--חוק-עולם לדורותיכם, מאישי יהוה; כול אשר-ייגע בהם, יקדש.
יב וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יג זה קרבן אהרון ובניו אשר-יקריבו ליהוה, ביום הימשח אותו--עשירית האיפה סולת מנחה, תמיד: מחציתה בבוקר, ומחציתה בערב.
יד על-מחבת, בשמן תיעשה--מורבכת תביאנה; תופיני מנחת פיתים, תקריב ריח-ניחוח ליהוה.
טו והכוהן המשיח תחתיו מבניו, יעשה אותה; חוק-עולם, ליהוה כליל תוקטר.
טז וכל-מנחת כוהן כליל תהיה, לא תיאכל.
יז וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יח דבר אל-אהרון ואל-בניו לאמור, זאת תורת החטאת: במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת, לפני יהוה--קודש קודשים, היא.
יט הכוהן המחטא אותה, יאכלנה; במקום קדוש תיאכל, בחצר אוהל מועד.
כ כול אשר-ייגע בבשרה, יקדש; ואשר ייזה מדמה, על-הבגד--אשר ייזה עליה, תכבס במקום קדוש.
כא וכלי-חרש אשר תבושל-בו, יישבר; ואם-בכלי נחושת בושלה, ומורק ושוטף במים.
כב כל-זכר בכוהנים, יאכל אותה; קודש קודשים, היא.
כג וכל-חטאת אשר יובא מדמה אל-אוהל מועד, לכפר בקודש--לא תיאכל; באש, תישרף.
פרק ז
א וזאת תורת, האשם: קודש קודשים, הוא.
ב במקום, אשר ישחטו את-העולה, ישחטו, את-האשם; ואת-דמו יזרוק על-המזבח, סביב.
ג ואת כל-חלבו, יקריב ממנו--את, האליה, ואת-החלב, המכסה את-הקרב.
ד ואת, שתי הכליות, ואת-החלב אשר עליהן, אשר על-הכסלים; ואת-היותרת, על-הכבד, על-הכליות, יסירנה.
ה והקטיר אותם הכוהן המזבחה, אישה ליהוה; אשם, הוא.
ו כל-זכר בכוהנים, יאכלנו; במקום קדוש ייאכל, קודש קודשים הוא.
ז כחטאת, כאשם--תורה אחת, להם; הכוהן אשר יכפר-בו, לו יהיה.
ח והכוהן--המקריב, את-עולת איש: עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה.
ט וכל-מנחה, אשר תיאפה בתנור, וכל-נעשה במרחשת, ועל-מחבת--לכוהן המקריב אותה, לו תהיה.
י וכל-מנחה בלולה-בשמן, וחרבה--לכל-בני אהרון תהיה, איש כאחיו.
יא וזאת תורת, זבח השלמים, אשר יקריב, ליהוה.
יב אם על-תודה, יקריבנו--והקריב על-זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן; וסולת מורבכת, חלות בלולות בשמן.
יג על-חלות לחם חמץ, יקריב קרבנו, על-זבח, תודת שלמיו.
יד והקריב ממנו אחד מכל-קרבן, תרומה ליהוה; לכוהן, הזורק את-דם השלמים--לו יהיה.
טו ובשר, זבח תודת שלמיו--ביום קרבנו, ייאכל: לא-יניח ממנו, עד-בוקר.
טז ואם-נדר או נדבה, זבח קרבנו--ביום הקריבו את-זבחו, ייאכל; וממוחרת, והנותר ממנו ייאכל.
יז והנותר, מבשר הזבח--ביום, השלישי, באש, יישרף.
יח ואם היאכול ייאכל מבשר-זבח שלמיו ביום השלישי, לא יירצה--המקריב אותו לא ייחשב לו, פיגול יהיה; והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא.
יט והבשר אשר-ייגע בכל-טמא, לא ייאכל--באש, יישרף; והבשר--כל-טהור, יאכל בשר.
כ והנפש אשר-תאכל בשר, מזבח השלמים אשר ליהוה, וטומאתו, עליו--ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה.
כא ונפש כי-תיגע בכל-טמא, בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל-שקץ טמא, ואכל מבשר-זבח השלמים, אשר ליהוה--ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה.
כב וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
כג דבר אל-בני ישראל, לאמור: כל-חלב שור וכשב, ועז--לא תאכלו.
כד וחלב נבילה וחלב טריפה, ייעשה לכל-מלאכה; ואכול, לא תאכלוהו.
כה כי, כל-אוכל חלב, מן-הבהמה, אשר יקריב ממנה אישה ליהוה--ונכרתה הנפש האוכלת, מעמיה.
כו וכל-דם לא תאכלו, בכול מושבותיכם, לעוף, ולבהמה.
כז כל-נפש, אשר-תאכל כל-דם--ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה.
כח וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
כט דבר אל-בני ישראל, לאמור: המקריב את-זבח שלמיו, ליהוה--יביא את-קרבנו ליהוה, מזבח שלמיו.
ל ידיו תביאינה, את אישי יהוה; את-החלב על-החזה, יביאנו--את החזה להניף אותו תנופה, לפני יהוה.
לא והקטיר הכוהן את-החלב, המזבחה; והיה, החזה, לאהרון, ולבניו.
לב ואת שוק הימין, תיתנו תרומה לכוהן, מזבחי, שלמיכם.
לג המקריב את-דם השלמים, ואת-החלב--מבני אהרון: לו תהיה שוק הימין, למנה.
לד כי את-חזה התנופה ואת שוק התרומה, לקחתי מאת בני-ישראל, מזבחי, שלמיהם; ואתן אותם לאהרון הכוהן ולבניו, לחוק-עולם, מאת, בני ישראל.
לה זאת משחת אהרון ומשחת בניו, מאישי יהוה, ביום הקריב אותם, לכהן ליהוה.
לו אשר ציווה יהוה לתת להם, ביום מושחו אותם, מאת, בני ישראל--חוקת עולם, לדורותם.
לז זאת התורה, לעולה למנחה, ולחטאת, ולאשם; ולמילואים--ולזבח, השלמים.
לח אשר ציווה יהוה את-משה, בהר סיניי: ביום צוותו את-בני ישראל, להקריב את-קרבניהם ליהוה--במדבר סיניי.
פרק ח
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב קח את-אהרון, ואת-בניו איתו, ואת הבגדים, ואת שמן המשחה; ואת פר החטאת, ואת שני האילים, ואת, סל המצות.
ג ואת כל-העדה, הקהל, אל-פתח, אוהל מועד.
ד ויעש משה, כאשר ציווה יהוה אותו; ותיקהל, העדה, אל-פתח, אוהל מועד.
ה ויאמר משה, אל-העדה: זה הדבר, אשר-ציווה יהוה לעשות.
ו ויקרב משה, את-אהרון ואת-בניו; וירחץ אותם, במים.
ז וייתן עליו את-הכותונת, ויחגור אותו באבנט, וילבש אותו את-המעיל, וייתן עליו את-האיפוד; ויחגור אותו, בחשב האיפוד, ויאפוד לו, בו.
ח וישם עליו, את-החושן; וייתן, אל-החושן, את-האורים, ואת-התומים.
ט וישם את-המצנפת, על-ראשו; וישם על-המצנפת אל-מול פניו, את ציץ הזהב נזר הקודש, כאשר ציווה יהוה, את-משה.
י וייקח משה את-שמן המשחה, וימשח את-המשכן ואת-כל-אשר-בו; ויקדש, אותם.
יא ויז ממנו על-המזבח, שבע פעמים; וימשח את-המזבח ואת-כל-כליו, ואת-הכיור ואת-כנו--לקדשם.
יב וייצוק משמן המשחה, על ראש אהרון; וימשח אותו, לקדשו.
יג ויקרב משה את-בני אהרון, וילבישם כותונות ויחגור אותם אבנט, ויחבוש להם, מגבעות--כאשר ציווה יהוה, את-משה.
יד ויגש, את פר החטאת; ויסמוך אהרון ובניו את-ידיהם, על-ראש פר החטאת.
טו וישחט, וייקח משה את-הדם וייתן על-קרנות המזבח סביב באצבעו, ויחטא, את-המזבח; ואת-הדם, יצק אל-יסוד המזבח, ויקדשהו, לכפר עליו.
טז וייקח, את-כל-החלב אשר על-הקרב, ואת יותרת הכבד, ואת-שתי הכליות ואת-חלבהן; ויקטר משה, המזבחה.
יז ואת-הפר ואת-עורו, ואת-בשרו ואת-פרשו--שרף באש, מחוץ למחנה: כאשר ציווה יהוה, את-משה.
יח ויקרב, את איל העולה; ויסמכו אהרון ובניו, את-ידיהם--על-ראש האיל.
יט וישחט; ויזרוק משה את-הדם על-המזבח, סביב.
כ ואת-האיל--ניתח, לנתחיו; ויקטר משה את-הראש, ואת-הנתחים ואת-הפדר.
כא ואת-הקרב ואת-הכרעיים, רחץ במים; ויקטר משה את-כל-האיל המזבחה, עולה הוא לריח-ניחוח אישה הוא ליהוה, כאשר ציווה יהוה, את-משה.
כב ויקרב את-האיל השני, איל המילואים; ויסמכו אהרון ובניו, את-ידיהם--על-ראש האיל.
כג וישחט--וייקח משה מדמו, וייתן על-תנוך אוזן-אהרון הימנית; ועל-בוהן ידו הימנית, ועל-בוהן רגלו הימנית.
כד ויקרב את-בני אהרון, וייתן משה מן-הדם על-תנוך אוזנם הימנית, ועל-בוהן ידם הימנית, ועל-בוהן רגלם הימנית; ויזרוק משה את-הדם על-המזבח, סביב.
כה וייקח את-החלב ואת-האליה, ואת-כל-החלב אשר על-הקרב, ואת יותרת הכבד, ואת-שתי הכליות ואת-חלבהן; ואת, שוק הימין.
כו ומסל המצות אשר לפני יהוה, לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת--ורקיק אחד; וישם, על-החלבים, ועל, שוק הימין.
כז וייתן את-הכול--על כפי אהרון, ועל כפי בניו; וינף אותם תנופה, לפני יהוה.
כח וייקח משה אותם מעל כפיהם, ויקטר המזבחה על-העולה; מילואים הם לריח ניחוח, אישה הוא ליהוה.
כט וייקח משה את-החזה, ויניפהו תנופה לפני יהוה: מאיל המילואים, למשה היה למנה, כאשר ציווה יהוה, את-משה.
ל וייקח משה משמן המשחה, ומן-הדם אשר על-המזבח, ויז על-אהרון על-בגדיו, ועל-בניו ועל-בגדי בניו איתו; ויקדש את-אהרון את-בגדיו, ואת-בניו ואת-בגדי בניו איתו.
לא ויאמר משה אל-אהרון ואל-בניו, בשלו את-הבשר פתח אוהל מועד, ושם תאכלו אותו, ואת-הלחם אשר בסל המילואים: כאשר ציוויתי לאמור, אהרון ובניו יאכלוהו.
לב והנותר בבשר, ובלחם--באש, תשרופו.
לג ומפתח אוהל מועד לא תצאו, שבעת ימים--עד יום מלאות, ימי מילואיכם: כי שבעת ימים, ימלא את-ידכם.
לד כאשר עשה, ביום הזה--ציווה יהוה לעשות, לכפר עליכם.
לה ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את-משמרת יהוה, ולא תמותו: כי-כן, צוויתי.
לו ויעש אהרון, ובניו--את, כל-הדברים, אשר-ציווה יהוה, ביד-משה.
פרק ט
א ויהי, ביום השמיני, קרא משה, לאהרון ולבניו--ולזקני, ישראל.
ב ויאמר אל-אהרון, קח-לך עגל בן-בקר לחטאת ואיל לעולה--תמימים; והקרב, לפני יהוה.
ג ואל-בני ישראל, תדבר לאמור: קחו שעיר-עיזים לחטאת, ועגל וכבש בני-שנה תמימים לעולה.
ד ושור ואיל לשלמים, לזבוח לפני יהוה, ומנחה, בלולה בשמן: כי היום, יהוה נראה אליכם.
ה ויקחו, את אשר ציווה משה, אל-פני, אוהל מועד; ויקרבו, כל-העדה, ויעמדו, לפני יהוה.
ו ויאמר משה, זה הדבר אשר-ציווה יהוה תעשו--ויירא אליכם, כבוד יהוה.
ז ויאמר משה אל-אהרון, קרב אל-המזבח ועשה את-חטאתך ואת-עולתך, וכפר בעדך, ובעד העם; ועשה את-קרבן העם, וכפר בעדם, כאשר, ציווה יהוה.
ח ויקרב אהרון, אל-המזבח; וישחט את-עגל החטאת, אשר-לו.
ט ויקריבו בני אהרון את-הדם, אליו, ויטבול אצבעו בדם, וייתן על-קרנות המזבח; ואת-הדם יצק, אל-יסוד המזבח.
י ואת-החלב ואת-הכליות ואת-היותרת מן-הכבד, מן-החטאת--הקטיר, המזבחה: כאשר ציווה יהוה, את-משה.
יא ואת-הבשר, ואת-העור, שרף באש, מחוץ למחנה.
יב וישחט, את-העולה; וימציאו בני אהרון אליו, את-הדם, ויזרקהו על-המזבח, סביב.
יג ואת-העולה, המציאו אליו לנתחיה--ואת-הראש; ויקטר, על-המזבח.
יד וירחץ את-הקרב, ואת-הכרעיים; ויקטר על-העולה, המזבחה.
טו ויקרב, את קרבן העם; וייקח את-שעיר החטאת, אשר לעם, וישחטהו ויחטאהו, כראשון.
טז ויקרב, את-העולה; ויעשהא, כמשפט.
יז ויקרב, את-המנחה, וימלא כפו ממנה, ויקטר על-המזבח--מלבד, עולת הבוקר.
יח וישחט את-השור ואת-האיל, זבח השלמים אשר לעם; וימציאו בני אהרון את-הדם, אליו, ויזרקהו על-המזבח, סביב.
יט ואת-החלבים, מן-השור; ומן-האיל--האליה והמכסה והכליות, ויותרת הכבד.
כ וישימו את-החלבים, על-החזות; ויקטר החלבים, המזבחה.
כא ואת החזות, ואת שוק הימין, הניף אהרון תנופה, לפני יהוה--כאשר, ציווה משה.
כב ויישא אהרון את-ידיו אל-העם, ויברכם; ויירד, מעשות החטאת והעולה--והשלמים.
כג ויבוא משה ואהרון, אל-אוהל מועד, וייצאו, ויברכו את-העם; ויירא כבוד-יהוה, אל-כל-העם.
כד ותצא אש, מלפני יהוה, ותאכל על-המזבח, את-העולה ואת-החלבים; וירא כל-העם וירונו, וייפלו על-פניהם.
פרק י
א ויקחו בני-אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו, וייתנו בהן אש, וישימו עליה, קטורת; ויקריבו לפני יהוה, אש זרה--אשר לא ציווה, אותם.
ב ותצא אש מלפני יהוה, ותאכל אותם; וימותו, לפני יהוה.
ג ויאמר משה אל-אהרון, הוא אשר-דיבר יהוה לאמור בקרוביי איקדש, ועל-פני כל-העם, איכבד; ויידום, אהרון.
ד ויקרא משה, אל-מישאל ואל אלצפן, בני עוזיאל, דוד אהרון; ויאמר אליהם, קרבו שאו את-אחיכם מאת פני-הקודש, אל-מחוץ, למחנה.
ה ויקרבו, ויישאום בכותונותם, אל-מחוץ, למחנה--כאשר, דיבר משה.
ו ויאמר משה אל-אהרון ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל-תפרעו ובגדיכם לא-תפרומו, ולא תמותו, ועל כל-העדה, יקצוף; ואחיכם, כל-בית ישראל--יבכו את-השריפה, אשר שרף יהוה.
ז ומפתח אוהל מועד לא תצאו, פן-תמותו--כי-שמן משחת יהוה, עליכם; ויעשו, כדבר משה.
ח וידבר יהוה, אל-אהרון לאמור.
ט יין ושיכר אל-תשת אתה ובניך איתך, בבואכם אל-אוהל מועד--ולא תמותו: חוקת עולם, לדורותיכם.
י ולהבדיל, בין הקודש ובין החול, ובין הטמא, ובין הטהור.
יא ולהורות, את-בני ישראל--את, כל-החוקים, אשר דיבר יהוה אליהם, ביד-משה.
יב וידבר משה אל-אהרון, ואל אלעזר ואל-איתמר בניו הנותרים, קחו את-המנחה הנותרת מאישי יהוה, ואכלוה מצות אצל המזבח: כי קודש קודשים, היא.
יג ואכלתם אותה, במקום קדוש, כי חוקך וחוק-בניך היא, מאישי יהוה: כי-כן, צוויתי.
יד ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה, תאכלו במקום טהור--אתה, ובניך ובנותיך איתך: כי-חוקך וחוק-בניך ניתנו, מזבחי שלמי בני ישראל.
טו שוק התרומה וחזה התנופה, על אישי החלבים יביאו, להניף תנופה, לפני יהוה; והיה לך ולבניך איתך, לחוק-עולם, כאשר, ציווה יהוה.
טז ואת שעיר החטאת, דרוש דרש משה--והנה שורף; ויקצוף על-אלעזר ועל-איתמר, בני אהרון, הנותרים, לאמור.
יז מדוע, לא-אכלתם את-החטאת במקום הקודש--כי קודש קודשים, היא; ואותה נתן לכם, לשאת את-עוון העדה, לכפר עליהם, לפני יהוה.
יח הן לא-הובא את-דמה, אל-הקודש פנימה; אכול תאכלו אותה בקודש, כאשר ציוויתי.
יט וידבר אהרון אל-משה, הן היום הקריבו את-חטאתם ואת-עולתם לפני יהוה, ותקראנה אותי, כאלה; ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני יהוה.
כ וישמע משה, וייטב בעיניו.
פרק יא
א וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרון, לאמור אליהם.
ב דברו אל-בני ישראל, לאמור: זאת החיה אשר תאכלו, מכל-הבהמה אשר על-הארץ.
ג כול מפרסת פרסה, ושוסעת שסע פרסות, מעלת גרה, בבהמה--אותה, תאכלו.
ד אך את-זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה: את-הגמל כי-מעלה גרה הוא, ופרסה איננו מפריס--טמא הוא, לכם.
ה ואת-השפן, כי-מעלה גרה הוא, ופרסה, לא יפריס; טמא הוא, לכם.
ו ואת-הארנבת, כי-מעלת גרה היא, ופרסה, לא הפריסה; טמאה היא, לכם.
ז ואת-החזיר כי-מפריס פרסה הוא, ושוסע שסע פרסה, והוא, גרה לא-ייגר; טמא הוא, לכם.
ח מבשרם לא תאכלו, ובנבלתם לא תיגעו; טמאים הם, לכם.
ט את-זה, תאכלו, מכול, אשר במים: כול אשר-לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים--אותם תאכלו.
י וכול אשר אין-לו סנפיר וקשקשת, בימים ובנחלים, מכול שרץ המים, ומכול נפש החיה אשר במים--שקץ הם, לכם.
יא ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו, ואת-נבלתם תשקצו.
יב כול אשר אין-לו סנפיר וקשקשת, במים--שקץ הוא, לכם.
יג ואת-אלה תשקצו מן-העוף, לא ייאכלו שקץ הם: את-הנשר, ואת-הפרס, ואת, העוזנייה.
יד ואת-הדאה--ואת-האיה, למינה.
טו את כל-עורב, למינו.
טז ואת בת היענה, ואת-התחמס ואת-השחף; ואת-הנץ, למינהו.
יז ואת-הכוס ואת-השלך, ואת-הינשוף.
יח ואת-התנשמת ואת-הקאת, ואת-הרחם.
יט ואת, החסידה, האנפה, למינה; ואת-הדוכיפת, ואת-העטלף.
כ כול שרץ העוף, ההולך על-ארבע--שקץ הוא, לכם.
כא אך את-זה, תאכלו, מכול שרץ העוף, ההולך על-ארבע: אשר-לו כרעיים ממעל לרגליו, לנתר בהן על-הארץ.
כב את-אלה מהם, תאכלו--את-הארבה למינו, ואת-הסולעם למינהו; ואת-החרגול למינהו, ואת-החגב למינהו.
כג וכול שרץ העוף, אשר-לו ארבע רגליים--שקץ הוא, לכם.
כד ולאלה, תיטמאו; כל-הנוגע בנבלתם, יטמא עד-הערב.
כה וכל-הנושא, מנבלתם--יכבס בגדיו, וטמא עד-הערב.
כו לכל-הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת, וגרה איננה מעלה--טמאים הם, לכם; כל-הנוגע בהם, יטמא.
כז וכול הולך על-כפיו, בכל-החיה ההולכת על-ארבע--טמאים הם, לכם; כל-הנוגע בנבלתם, יטמא עד-הערב.
כח והנושא, את-נבלתם--יכבס בגדיו, וטמא עד-הערב; טמאים המה, לכם.
כט וזה לכם הטמא, בשרץ השורץ על-הארץ: החולד והעכבר, והצב למינהו.
ל והאנקה והכוח, והלטאה; והחומט, והתנשמת.
לא אלה הטמאים לכם, בכל-השרץ; כל-הנוגע בהם במותם, יטמא עד-הערב.
לב וכול אשר-ייפול-עליו מהם במותם יטמא, מכל-כלי-עץ או בגד או-עור או שק, כל-כלי, אשר-ייעשה מלאכה בהם; במים יובא וטמא עד-הערב, וטהר.
לג וכל-כלי-חרש--אשר-ייפול מהם, אל-תוכו: כול אשר בתוכו יטמא, ואותו תשבורו.
לד מכל-האוכל אשר ייאכל, אשר יבוא עליו מים--יטמא; וכל-משקה אשר יישתה, בכל-כלי יטמא.
לה וכול אשר-ייפול מנבלתם עליו, יטמא--תנור וכיריים יותץ, טמאים הם; וטמאים, יהיו לכם.
לו אך מעיין ובור מקוה-מים, יהיה טהור; ונוגע בנבלתם, יטמא.
לז וכי ייפול מנבלתם, על-כל-זרע זירוע אשר ייזרע--טהור, הוא.
לח וכי יותן-מים על-זרע, ונפל מנבלתם עליו--טמא הוא, לכם.
לט וכי ימות מן-הבהמה, אשר-היא לכם לאוכלה--הנוגע בנבלתה, יטמא עד-הערב.
מ והאוכל, מנבלתה--יכבס בגדיו, וטמא עד-הערב; והנושא, את-נבלתה--יכבס בגדיו, וטמא עד-הערב.
מא וכל-השרץ, השורץ על-הארץ--שקץ הוא, לא ייאכל.
מב כול הולך על-גחון וכול הולך על-ארבע, עד כל-מרבה רגליים, לכל-השרץ, השורץ על-הארץ--לא תאכלום, כי-שקץ הם.
מג אל-תשקצו, את-נפשותיכם, בכל-השרץ, השורץ; ולא תיטמאו בהם, ונטמאתם בם.
מד כי אני יהוה, אלוהיכם, והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני; ולא תטמאו את-נפשותיכם, בכל-השרץ הרומש על-הארץ.
מה כי אני יהוה, המעלה אתכם מארץ מצריים, להיות לכם, לאלוהים; והייתם קדושים, כי קדוש אני.
מו זאת תורת הבהמה, והעוף, וכול נפש החיה, הרומשת במים; ולכל-נפש, השורצת על-הארץ.
מז להבדיל, בין הטמא ובין הטהור; ובין החיה, הנאכלת, ובין החיה, אשר לא תיאכל.
פרק יב
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-בני ישראל, לאמור, אישה כי תזריע, וילדה זכר--וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דוותה תטמא.
ג וביום, השמיני, יימול, בשר עורלתו.
ד ושלושים יום ושלושת ימים, תשב בדמי טוהרה; בכל-קודש לא-תיגע, ואל-המקדש לא תבוא, עד-מלאות, ימי טוהרה.
ה ואם-נקבה תלד, וטמאה שבועיים כנידתה; ושישים יום וששת ימים, תשב על-דמי טוהרה.
ו ובמלאות ימי טוהרה, לבן או לבת, תביא כבש בן-שנתו לעולה, ובן-יונה או-תור לחטאת--אל-פתח אוהל-מועד, אל-הכוהן.
ז והקריבו לפני יהוה, וכיפר עליה, וטהרה, ממקור דמיה: זאת תורת היולדת, לזכר או לנקבה.
ח ואם-לא תמצא ידה, די שה--ולקחה שתי-תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת; וכיפר עליה הכוהן, וטהרה.
פרק יג
א וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרון לאמור.
ב אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרון הכוהן, או אל-אחד מבניו הכוהנים.
ג וראה הכוהן את-הנגע בעור-הבשר ושיער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו--נגע צרעת, הוא; וראהו הכוהן, וטימא אותו.
ד ואם-בהרת לבנה היא בעור בשרו, ועמוק אין-מראהא מן-העור, ושערה, לא-הפך לבן--והסגיר הכוהן את-הנגע, שבעת ימים.
ה וראהו הכוהן, ביום השביעי, והנה הנגע עמד בעיניו, לא-פשה הנגע בעור--והסגירו הכוהן שבעת ימים, שנית.
ו וראה הכוהן אותו ביום השביעי, שנית, והנה כהה הנגע, ולא-פשה הנגע בעור--וטיהרו הכוהן מספחת היא, וכיבס בגדיו וטהר.
ז ואם-פשה תפשה המספחת בעור, אחרי היראותו אל-הכוהן לטוהרתו; ונראה שנית, אל-הכוהן.
ח וראה, הכוהן, והנה פשתה המספחת, בעור--וטימאו הכוהן, צרעת היא.
ט נגע צרעת, כי תהיה באדם; והובא, אל-הכוהן.
י וראה הכוהן, והנה שאת-לבנה בעור, והיא, הפכה שיער לבן; ומחית בשר חי, בשאת.
יא צרעת נושנת היא בעור בשרו, וטימאו הכוהן: לא יסגירנו, כי טמא הוא.
יב ואם-פרוח תפרח הצרעת, בעור, וכיסתה הצרעת את כל-עור הנגע, מראשו ועד-רגליו--לכל-מראה, עיני הכוהן.
יג וראה הכוהן, והנה כיסתה הצרעת את-כל-בשרו--וטיהר, את-הנגע: כולו הפך לבן, טהור הוא.
יד וביום היראות בו בשר חי, יטמא.
טו וראה הכוהן את-הבשר החי, וטימאו: הבשר החי טמא הוא, צרעת הוא.
טז או כי ישוב הבשר החי, ונהפך ללבן; ובא, אל-הכוהן.
יז וראהו, הכוהן, והנה נהפך הנגע, ללבן--וטיהר הכוהן את-הנגע, טהור הוא.
יח ובשר, כי-יהיה בו-בעורו שחין; ונרפא.
יט והיה במקום השחין, שאת לבנה, או בהרת, לבנה אדמדמת; ונראה, אל-הכוהן.
כ וראה הכוהן, והנה מראהא שפל מן-העור, ושיערה, הפך לבן--וטימאו הכוהן נגע-צרעת היא, בשחין פרחה.
כא ואם יראנה הכוהן, והנה אין-בה שיער לבן, ושפלה איננה מן-העור, והיא כהה--והסגירו הכוהן, שבעת ימים.
כב ואם-פשה תפשה, בעור--וטימא הכוהן אותו, נגע היא.
כג ואם-תחתיה תעמוד הבהרת, לא פשתה--צרבת השחין, היא; וטיהרו, הכוהן.
כד או בשר, כי-יהיה בעורו מכוות-אש; והייתה מחית המכווה, בהרת לבנה אדמדמת--או לבנה.
כה וראה אותה הכוהן והנה נהפך שיער לבן בבהרת, ומראהא עמוק מן-העור--צרעת היא, במכווה פרחה; וטימא אותו הכוהן, נגע צרעת היא.
כו ואם יראנה הכוהן, והנה אין-בבהרת שיער לבן, ושפלה איננה מן-העור, והיא כהה--והסגירו הכוהן, שבעת ימים.
כז וראהו הכוהן, ביום השביעי: אם-פשה תפשה, בעור--וטימא הכוהן אותו, נגע צרעת היא.
כח ואם-תחתיה תעמוד הבהרת לא-פשתה בעור, והיא כהה--שאת המכווה, היא; וטיהרו, הכוהן--כי-צרבת המכווה, היא.
כט ואיש או אישה, כי-יהיה בו נגע, בראש, או בזקן.
ל וראה הכוהן את-הנגע, והנה מראהו עמוק מן-העור, ובו שיער צהוב, דק--וטימא אותו הכוהן נתק הוא, צרעת הראש או הזקן הוא.
לא וכי-יראה הכוהן את-נגע הנתק, והנה אין-מראהו עמוק מן-העור, ושיער שחור, אין בו--והסגיר הכוהן את-נגע הנתק, שבעת ימים.
לב וראה הכוהן את-הנגע, ביום השביעי, והנה לא-פשה הנתק, ולא-היה בו שיער צהוב; ומראה הנתק, אין עמוק מן-העור.
לג והתגלח--ואת-הנתק, לא יגלח; והסגיר הכוהן את-הנתק שבעת ימים, שנית.
לד וראה הכוהן את-הנתק ביום השביעי, והנה לא-פשה הנתק בעור, ומראהו, איננו עמוק מן-העור--וטיהר אותו הכוהן, וכיבס בגדיו וטהר.
לה ואם-פשה יפשה הנתק, בעור, אחרי, טוהרתו.
לו וראהו, הכוהן, והנה פשה הנתק, בעור--לא-יבקר הכוהן לשיער הצהוב, טמא הוא.
לז ואם-בעיניו עמד הנתק ושיער שחור צמח-בו, נרפא הנתק--טהור הוא; וטיהרו, הכוהן.
לח ואיש, או-אישה, כי-יהיה בעור-בשרם, בהרות--בהרות, לבנות.
לט וראה הכוהן, והנה בעור-בשרם בהרות--כהות לבנות: בוהק הוא פרח בעור, טהור הוא.
מ ואיש, כי יימרט ראשו--קירח הוא, טהור הוא.
מא ואם מפאת פניו, יימרט ראשו--גיבח הוא, טהור הוא.
מב וכי-יהיה בקרחת או בגבחת, נגע לבן אדמדם--צרעת פורחת היא, בקרחתו או בגבחתו.
מג וראה אותו הכוהן, והנה שאת-הנגע לבנה אדמדמת, בקרחתו, או בגבחתו--כמראה צרעת, עור בשר.
מד איש-צרוע הוא, טמא הוא; טמא יטמאנו הכוהן, בראשו נגעו.
מה והצרוע אשר-בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, ועל-שפם, יעטה; וטמא טמא, יקרא.
מו כל-ימי אשר הנגע בו, יטמא--טמא הוא: בדד יישב, מחוץ למחנה מושבו.
מז והבגד, כי-יהיה בו נגע צרעת: בבגד צמר, או בבגד פשתים.
מח או בשתי או בערב, לפשתים ולצמר; או בעור, או בכל-מלאכת עור.
מט והיה הנגע ירקרק או אדמדם, בבגד או בעור או-בשתי או-בערב או בכל-כלי-עור--נגע צרעת, הוא; והוראה, את-הכוהן.
נ וראה הכוהן, את-הנגע; והסגיר את-הנגע, שבעת ימים.
נא וראה את-הנגע ביום השביעי, כי-פשה הנגע בבגד או-בשתי או-בערב או בעור, לכול אשר-ייעשה העור, למלאכה--צרעת ממארת הנגע, טמא הוא.
נב ושרף את-הבגד או את-השתי או את-הערב, בצמר או בפשתים, או את-כל-כלי העור, אשר-יהיה בו הנגע: כי-צרעת ממארת היא, באש תישרף.
נג ואם, יראה הכוהן, והנה לא-פשה הנגע, בבגד או בשתי או בערב; או, בכל-כלי-עור.
נד וציווה, הכוהן, וכיבסו, את אשר-בו הנגע; והסגירו שבעת-ימים, שנית.
נה וראה הכוהן אחרי הוכבס את-הנגע, והנה לא-הפך הנגע את-עינו והנגע לא-פשה--טמא הוא, באש תשרפנו: פחתת היא, בקרחתו או בגבחתו.
נו ואם, ראה הכוהן, והנה כהה הנגע, אחרי הוכבס אותו--וקרע אותו, מן-הבגד או מן-העור, או מן-השתי, או מן-הערב.
נז ואם-תיראה עוד בבגד או-בשתי או-בערב, או בכל-כלי-עור--פורחת, היא: באש תשרפנו, את אשר-בו הנגע.
נח והבגד או-השתי או-הערב או-כל-כלי העור, אשר תכבס, וסר מהם, הנגע--וכובס שנית, וטהר.
נט זאת תורת נגע-צרעת בגד הצמר או הפשתים, או השתי או הערב, או, כל-כלי-עור--לטהרו, או לטמאו.
פרק יד
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב זאת תהיה תורת המצורע, ביום טוהרתו: והובא, אל-הכוהן.
ג ויצא, הכוהן, אל-מחוץ, למחנה; וראה, הכוהן, והנה נרפא נגע-הצרעת, מן-הצרוע.
ד וציווה, הכוהן, ולקח למיטהר שתי-ציפורים חיות, טהורות; ועץ ארז, ושני תולעת ואיזוב.
ה וציווה, הכוהן, ושחט, את-הציפור האחת--אל-כלי-חרש, על-מים חיים.
ו את-הציפור החיה ייקח אותה, ואת-עץ הארז ואת-שני התולעת ואת-האיזוב; וטבל אותם ואת הציפור החיה, בדם הציפור השחוטה, על, המים החיים.
ז והזה, על המיטהר מן-הצרעת--שבע פעמים; וטיהרו, ושילח את-הציפור החיה על-פני השדה.
ח וכיבס המיטהר את-בגדיו וגילח את-כל-שיערו, ורחץ במים וטהר, ואחר, יבוא אל-המחנה; וישב מחוץ לאוהלו, שבעת ימים.
ט והיה ביום השביעי יגלח את-כל-שיערו, את-ראשו ואת-זקנו ואת גבות עיניו, ואת-כל-שיערו, יגלח; וכיבס את-בגדיו, ורחץ את-בשרו במים--וטהר.
י וביום השמיני, ייקח שני-כבשים תמימים, וכבשה אחת בת-שנתה, תמימה; ושלושה עשרונים, סולת מנחה בלולה בשמן, ולוג אחד, שמן.
יא והעמיד הכוהן המטהר, את האיש המיטהר--ואותם: לפני יהוה, פתח אוהל מועד.
יב ולקח הכוהן את-הכבש האחד, והקריב אותו לאשם--ואת-לוג השמן; והניף אותם תנופה, לפני יהוה.
יג ושחט את-הכבש, במקום אשר ישחט את-החטאת ואת-העולה--במקום הקודש: כי כחטאת האשם הוא, לכוהן--קודש קודשים, הוא.
יד ולקח הכוהן, מדם האשם, ונתן הכוהן, על-תנוך אוזן המיטהר הימנית; ועל-בוהן ידו הימנית, ועל-בוהן רגלו הימנית.
טו ולקח הכוהן, מלוג השמן; ויצק על-כף הכוהן, השמאלית.
טז וטבל הכוהן, את-אצבעו הימנית, מן-השמן, אשר על-כפו השמאלית; והזה מן-השמן באצבעו שבע פעמים, לפני יהוה.
יז ומיתר השמן אשר על-כפו, ייתן הכוהן על-תנוך אוזן המיטהר הימנית, ועל-בוהן ידו הימנית, ועל-בוהן רגלו הימנית--על, דם האשם.
יח והנותר, בשמן אשר על-כף הכוהן, ייתן, על-ראש המיטהר; וכיפר עליו הכוהן, לפני יהוה.
יט ועשה הכוהן, את-החטאת, וכיפר, על-המיטהר מטומאתו; ואחר, ישחט את-העולה.
כ והעלה הכוהן את-העולה ואת-המנחה, המזבחה; וכיפר עליו הכוהן, וטהר.
כא ואם-דל הוא, ואין ידו משגת--ולקח כבש אחד אשם לתנופה, לכפר עליו; ועישרון סולת אחד בלול בשמן, למנחה--ולוג שמן.
כב ושתי תורים, או שני בני יונה, אשר תשיג, ידו; והיה אחד חטאת, והאחד עולה.
כג והביא אותם ביום השמיני, לטוהרתו--אל-הכוהן: אל-פתח אוהל-מועד, לפני יהוה.
כד ולקח הכוהן את-כבש האשם, ואת-לוג השמן; והניף אותם הכוהן תנופה, לפני יהוה.
כה ושחט, את-כבש האשם, ולקח הכוהן מדם האשם, ונתן על-תנוך אוזן-המיטהר הימנית; ועל-בוהן ידו הימנית, ועל-בוהן רגלו הימנית.
כו ומן-השמן, ייצוק הכוהן, על-כף הכוהן, השמאלית.
כז והזה הכוהן, באצבעו הימנית, מן-השמן, אשר על-כפו השמאלית--שבע פעמים, לפני יהוה.
כח ונתן הכוהן מן-השמן אשר על-כפו, על-תנוך אוזן המיטהר הימנית, ועל-בוהן ידו הימנית, ועל-בוהן רגלו הימנית--על-מקום, דם האשם.
כט והנותר, מן-השמן אשר על-כף הכוהן, ייתן, על-ראש המיטהר--לכפר עליו, לפני יהוה.
ל ועשה את-האחד מן-התורים, או מן-בני היונה, מאשר תשיג, ידו.
לא את אשר-תשיג ידו, את-האחד חטאת ואת-האחד עולה--על-המנחה; וכיפר הכוהן על המיטהר, לפני יהוה.
לב זאת תורת, אשר-בו נגע צרעת, אשר לא-תשיג ידו, בטוהרתו.
לג וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרון לאמור.
לד כי תבואו אל-ארץ כנען, אשר אני נותן לכם לאחוזה; ונתתי נגע צרעת, בבית ארץ אחוזתכם.
לה ובא אשר-לו הבית, והגיד לכוהן לאמור: כנגע, נראה לי בבית.
לו וציווה הכוהן ופינו את-הבית, בטרם יבוא הכוהן לראות את-הנגע, ולא יטמא, כל-אשר בבית; ואחר כן יבוא הכוהן, לראות את-הבית.
לז וראה את-הנגע, והנה הנגע בקירות הבית, שקערורות ירקרקות, או אדמדמות; ומראיהן שפל, מן-הקיר.
לח ויצא הכוהן מן-הבית, אל-פתח הבית; והסגיר את-הבית, שבעת ימים.
לט ושב הכוהן, ביום השביעי; וראה, והנה פשה הנגע בקירות הבית.
מ וציווה, הכוהן, וחילצו את-האבנים, אשר בהן הנגע; והשליכו אתהן אל-מחוץ לעיר, אל-מקום טמא.
מא ואת-הבית יקציע מבית, סביב; ושפכו, את-העפר אשר הקצו, אל-מחוץ לעיר, אל-מקום טמא.
מב ולקחו אבנים אחרות, והביאו אל-תחת האבנים; ועפר אחר ייקח, וטח את-הבית.
מג ואם-ישוב הנגע ופרח בבית, אחר חילץ את-האבנים, ואחרי הקצות את-הבית, ואחרי היטוח.
מד ובא, הכוהן, וראה, והנה פשה הנגע בבית--צרעת ממארת היא בבית, טמא הוא.
מה ונתץ את-הבית, את-אבניו ואת-עציו, ואת, כל-עפר הבית; והוציא אל-מחוץ לעיר, אל-מקום טמא.
מו והבא, אל-הבית, כל-ימי, הסגיר אותו--יטמא, עד-הערב.
מז והשוכב בבית, יכבס את-בגדיו; והאוכל בבית, יכבס את-בגדיו.
מח ואם-בוא יבוא הכוהן, וראה והנה לא-פשה הנגע בבית, אחרי, היטוח את-הבית--וטיהר הכוהן את-הבית, כי נרפא הנגע.
מט ולקח לחטא את-הבית, שתי ציפורים, ועץ ארז, ושני תולעת ואיזוב.
נ ושחט, את-הציפור האחת, אל-כלי-חרש, על-מים חיים.
נא ולקח את-עץ-הארז ואת-האיזוב ואת שני התולעת, ואת הציפור החיה, וטבל אותם בדם הציפור השחוטה, ובמים החיים; והזה אל-הבית, שבע פעמים.
נב וחיטא את-הבית--בדם הציפור, ובמים החיים; ובציפור החיה, ובעץ הארז ובאיזוב--ובשני התולעת.
נג ושילח את-הציפור החיה, אל-מחוץ לעיר--אל-פני השדה; וכיפר על-הבית, וטהר.
נד זאת, התורה, לכל-נגע הצרעת, ולנתק.
נה ולצרעת הבגד, ולבית.
נו ולשאת ולספחת, ולבהרת.
נז להורות, ביום הטמא וביום הטהור; זאת תורת, הצרעת.
פרק טו
א וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרון לאמור.
ב דברו אל-בני ישראל, ואמרתם אליהם: איש איש, כי יהיה זב מבשרו--זובו, טמא הוא.
ג וזאת תהיה טומאתו, בזובו: רר בשרו את-זובו, או-החתים בשרו מזובו--טומאתו, היא.
ד כל-המשכב, אשר ישכב עליו הזב--יטמא; וכל-הכלי אשר-יישב עליו, יטמא.
ה ואיש, אשר ייגע במשכבו--יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
ו והיושב, על-הכלי, אשר-יישב עליו, הזב--יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
ז והנוגע, בבשר הזב--יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
ח וכי-ירוק הזב, בטהור--וכיבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
ט וכל-המרכב, אשר ירכב עליו הזב--יטמא.
י וכל-הנוגע, בכול אשר יהיה תחתיו--יטמא, עד-הערב; והנושא אותם--יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
יא וכול אשר ייגע-בו הזב, וידיו לא-שטף במים--וכיבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
יב וכלי-חרש אשר-ייגע-בו הזב, יישבר; וכל-כלי-עץ--יישטף, במים.
יג וכי-יטהר הזב, מזובו--וספר לו שבעת ימים לטוהרתו, וכיבס בגדיו; ורחץ בשרו במים חיים, וטהר.
יד וביום השמיני, ייקח-לו שתי תורים, או שני, בני יונה; ובא לפני יהוה, אל-פתח אוהל מועד, ונתנם, אל-הכוהן.
טו ועשה אותם, הכוהן--אחד חטאת, והאחד עולה; וכיפר עליו הכוהן לפני יהוה, מזובו.
טז ואיש, כי-תצא ממנו שכבת-זרע--ורחץ במים את-כל-בשרו, וטמא עד-הערב.
יז וכל-בגד וכל-עור, אשר-יהיה עליו שכבת-זרע--וכובס במים, וטמא עד-הערב.
יח ואישה, אשר ישכב איש אותה שכבת-זרע--ורחצו במים, וטמאו עד-הערב.
יט ואישה כי-תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה--שבעת ימים תהיה בנידתה, וכל-הנוגע בה יטמא עד-הערב.
כ וכול אשר תשכב עליו בנידתה, יטמא; וכול אשר-תשב עליו, יטמא.
כא וכל-הנוגע, במשכבה--יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
כב וכל-הנוגע--בכל-כלי, אשר-תשב עליו: יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
כג ואם על-המשכב הוא, או על-הכלי אשר-היא יושבת-עליו--בנוגעו-בו: יטמא, עד-הערב.
כד ואם שכוב ישכב איש אותה, ותהי נידתה עליו--וטמא, שבעת ימים; וכל-המשכב אשר-ישכב עליו, יטמא.
כה ואישה כי-יזוב זוב דמה ימים רבים, בלא עת-נידתה, או כי-תזוב, על-נידתה: כל-ימי זוב טומאתה, כימי נידתה תהיה--טמאה היא.
כו כל-המשכב אשר-תשכב עליו, כל-ימי זובה--כמשכב נידתה, יהיה-לה; וכל-הכלי, אשר תשב עליו--טמא יהיה, כטומאת נידתה.
כז וכל-הנוגע בם, יטמא; וכיבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב.
כח ואם-טהרה, מזובה--וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר.
כט וביום השמיני, תיקח-לה שתי תורים, או שני, בני יונה; והביאה אותם אל-הכוהן, אל-פתח אוהל מועד.
ל ועשה הכוהן את-האחד חטאת, ואת-האחד עולה; וכיפר עליה הכוהן לפני יהוה, מזוב טומאתה.
לא והיזרתם את-בני-ישראל, מטומאתם; ולא ימותו בטומאתם, בטמאם את-משכני אשר בתוכם.
לב זאת תורת, הזב, ואשר תצא ממנו שכבת-זרע, לטומאה-בה.
לג והדווה, בנידתה, והזב את-זובו, לזכר ולנקבה; ולאיש, אשר ישכב עם-טמאה.
פרק טז
א וידבר יהוה, אל-משה, אחרי מות, שני בני אהרון--בקורבתם לפני-יהוה, וימותו.
ב ויאמר יהוה אל-משה, דבר אל-אהרון אחיך, ואל-יבוא בכל-עת אל-הקודש, מבית לפרוכת--אל-פני הכפורת אשר על-הארון, ולא ימות, כי בענן, איראה על-הכפורת.
ג בזאת יבוא אהרון, אל-הקודש: בפר בן-בקר לחטאת, ואיל לעולה.
ד כתונת-בד קודש ילבש, ומכנסי-בד יהיו על-בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף; בגדי-קודש הם, ורחץ במים את-בשרו ולבשם.
ה ומאת, עדת בני ישראל, ייקח שני-שעירי עיזים, לחטאת; ואיל אחד, לעולה.
ו והקריב אהרון את-פר החטאת, אשר-לו; וכיפר בעדו, ובעד ביתו.
ז ולקח, את-שני השעירים; והעמיד אותם לפני יהוה, פתח אוהל מועד.
ח ונתן אהרון על-שני השעירים, גורלות--גורל אחד ליהוה, וגורל אחד לעזאזל.
ט והקריב אהרון את-השעיר, אשר עלה עליו הגורל ליהוה; ועשהו, חטאת.
י והשעיר, אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, יועמד-חי לפני יהוה, לכפר עליו--לשלח אותו לעזאזל, המדברה.
יא והקריב אהרון את-פר החטאת, אשר-לו, וכיפר בעדו, ובעד ביתו; ושחט את-פר החטאת, אשר-לו.
יב ולקח מלוא-המחתה גחלי-אש מעל המזבח, מלפני יהוה, ומלוא חופניו, קטורת סמים דקה; והביא, מבית לפרוכת.
יג ונתן את-הקטורת על-האש, לפני יהוה; וכיסה ענן הקטורת, את-הכפורת אשר על-העדות--ולא ימות.
יד ולקח מדם הפר, והזה באצבעו על-פני הכפורת קדמה; ולפני הכפורת, יזה שבע-פעמים מן-הדם--באצבעו.
טו ושחט את-שעיר החטאת, אשר לעם, והביא את-דמו, אל-מבית לפרוכת; ועשה את-דמו, כאשר עשה לדם הפר, והזה אותו על-הכפורת, ולפני הכפורת.
טז וכיפר על-הקודש, מטומאות בני ישראל, ומפשעיהם, לכל-חטאותם; וכן יעשה, לאוהל מועד, השוכן איתם, בתוך טומאותם.
יז וכל-אדם לא-יהיה באוהל מועד, בבואו לכפר בקודש--עד-צאתו; וכיפר בעדו ובעד ביתו, ובעד כל-קהל ישראל.
יח ויצא, אל-המזבח אשר לפני-יהוה--וכיפר עליו; ולקח מדם הפר, ומדם השעיר, ונתן על-קרנות המזבח, סביב.
יט והזה עליו מן-הדם באצבעו, שבע פעמים; וטיהרו וקידשו, מטומאות בני ישראל.
כ וכילה מכפר את-הקודש, ואת-אוהל מועד ואת-המזבח; והקריב, את-השעיר החי.
כא וסמך אהרון את-שתי ידיו, על ראש השעיר החי, והתוודה עליו את-כל-עוונות בני ישראל, ואת-כל-פשעיהם לכל-חטאותם; ונתן אותם על-ראש השעיר, ושילח ביד-איש עיתי המדברה.
כב ונשא השעיר עליו את-כל-עוונותם, אל-ארץ גזירה; ושילח את-השעיר, במדבר.
כג ובא אהרון, אל-אוהל מועד, ופשט את-בגדי הבד, אשר לבש בבואו אל-הקודש; והניחם, שם.
כד ורחץ את-בשרו במים במקום קדוש, ולבש את-בגדיו; ויצא, ועשה את-עולתו ואת-עולת העם, וכיפר בעדו, ובעד העם.
כה ואת חלב החטאת, יקטיר המזבחה.
כו והמשלח את-השעיר, לעזאזל--יכבס בגדיו, ורחץ את-בשרו במים; ואחרי-כן, יבוא אל-המחנה.
כז ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת, אשר הובא את-דמם לכפר בקודש--יוציא, אל-מחוץ למחנה; ושרפו באש, את-עורותם ואת-בשרם ואת-פרשם.
כח והשורף אותם--יכבס בגדיו, ורחץ את-בשרו במים; ואחרי-כן, יבוא אל-המחנה.
כט והייתה לכם, לחוקת עולם: בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את-נפשותיכם, וכל-מלאכה לא תעשו--האזרח, והגר הגר בתוככם.
ל כי-ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם: מכול, חטאותיכם, לפני יהוה, תטהרו.
לא שבת שבתון היא לכם, ועיניתם את-נפשותיכם--חוקת, עולם.
לב וכיפר הכוהן אשר-ימשח אותו, ואשר ימלא את-ידו, לכהן, תחת אביו; ולבש את-בגדי הבד, בגדי הקודש.
לג וכיפר את-מקדש הקודש, ואת-אוהל מועד ואת-המזבח יכפר; ועל הכוהנים ועל-כל-עם הקהל, יכפר.
לד והייתה-זאת לכם לחוקת עולם, לכפר על-בני ישראל מכל-חטאותם--אחת, בשנה; ויעש, כאשר ציווה יהוה את-משה.
פרק יז
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-אהרון ואל-בניו, ואל כל-בני ישראל, ואמרת, אליהם: זה הדבר, אשר-ציווה יהוה לאמור.
ג איש איש, מבית ישראל, אשר ישחט שור או-כשב או-עז, במחנה; או אשר ישחט, מחוץ למחנה.
ד ואל-פתח אוהל מועד, לא הביאו, להקריב קרבן ליהוה, לפני משכן יהוה--דם ייחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת האיש ההוא, מקרב עמו.
ה למען אשר יביאו בני ישראל, את-זבחיהם אשר הם זובחים על-פני השדה, והביאום ליהוה אל-פתח אוהל מועד, אל-הכוהן; וזבחו זבחי שלמים, ליהוה--אותם.
ו וזרק הכוהן את-הדם על-מזבח יהוה, פתח אוהל מועד; והקטיר החלב, לריח ניחוח ליהוה.
ז ולא-יזבחו עוד, את-זבחיהם, לשעירים, אשר הם זונים אחריהם: חוקת עולם תהיה-זאת להם, לדורותם.
ח ואליהם תאמר--איש איש מבית ישראל, ומן-הגר אשר-יגור בתוכם: אשר-יעלה עולה, או-זבח.
ט ואל-פתח אוהל מועד, לא יביאנו, לעשות אותו, ליהוה--ונכרת האיש ההוא, מעמיו.
י ואיש איש מבית ישראל, ומן-הגר הגר בתוכם, אשר יאכל, כל-דם--ונתתי פניי, בנפש האוכלת את-הדם, והכרתי אותה, מקרב עמה.
יא כי נפש הבשר, בדם היא, ואני נתתיו לכם על-המזבח, לכפר על-נפשותיכם: כי-הדם הוא, בנפש יכפר.
יב על-כן אמרתי לבני ישראל, כל-נפש מכם לא-תאכל דם; והגר הגר בתוככם, לא-יאכל דם.
יג ואיש איש מבני ישראל, ומן-הגר הגר בתוכם, אשר יצוד ציד חיה או-עוף, אשר ייאכל--ושפך, את-דמו, וכיסהו, בעפר.
יד כי-נפש כל-בשר, דמו בנפשו הוא, ואומר לבני ישראל, דם כל-בשר לא תאכלו: כי נפש כל-בשר דמו היא, כל-אוכליו ייכרת.
טו וכל-נפש, אשר תאכל נבילה וטריפה, באזרח, ובגר: וכיבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב--וטהר.
טז ואם לא יכבס, ובשרו לא ירחץ--ונשא, עוונו.
פרק יח
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-בני ישראל, ואמרת אליהם: אני, יהוה אלוהיכם.
ג כמעשה ארץ-מצריים אשר ישבתם-בה, לא תעשו; וכמעשה ארץ-כנען אשר אני מביא אתכם שמה, לא תעשו, ובחוקותיהם, לא תלכו.
ד את-משפטיי תעשו ואת-חוקותיי תשמרו, ללכת בהם: אני, יהוה אלוהיכם.
ה ושמרתם את-חוקותיי ואת-משפטיי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: אני, יהוה.
ו איש איש אל-כל-שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערווה: אני, יהוה.
ז ערוות אביך וערוות אימך, לא תגלה: אימך היא, לא תגלה ערוותה.
ח ערוות אשת-אביך, לא תגלה: ערוות אביך, היא.
ט ערוות אחותך בת-אביך, או בת-אימך, מולדת בית, או מולדת חוץ--לא תגלה, ערוותן.
י ערוות בת-בנך או בת-בתך, לא תגלה ערוותן: כי ערוותך, הנה.
יא ערוות בת-אשת אביך מולדת אביך, אחותך היא--לא תגלה, ערוותה.
יב ערוות אחות-אביך, לא תגלה: שאר אביך, היא.
יג ערוות אחות-אימך, לא תגלה: כי-שאר אימך, היא.
יד ערוות אחי-אביך, לא תגלה: אל-אשתו לא תקרב, דודתך היא.
טו ערוות כלתך, לא תגלה: אשת בנך היא, לא תגלה ערוותה.
טז ערוות אשת-אחיך, לא תגלה: ערוות אחיך, היא.
יז ערוות אישה ובתה, לא תגלה: את-בת-בנה ואת-בת-בתה, לא תיקח לגלות ערוותה--שארה הנה, זימה היא.
יח ואישה אל-אחותה, לא תיקח: לצרור, לגלות ערוותה עליה--בחייה.
יט ואל-אישה, בנידת טומאתה--לא תקרב, לגלות ערוותה.
כ ואל-אשת, עמיתך--לא-תיתן שכובתך, לזרע: לטומאה-בה.
כא ומזרעך לא-תיתן, להעביר למולך; ולא תחלל את-שם אלוהיך, אני יהוה.
כב ואת-זכר--לא תשכב, משכבי אישה: תועבה, היא.
כג ובכל-בהמה לא-תיתן שכובתך, לטומאה-בה; ואישה, לא-תעמוד לפני בהמה לרבעה--תבל הוא.
כד אל-תיטמאו, בכל-אלה: כי בכל-אלה נטמאו הגויים, אשר-אני משלח מפניכם.
כה ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה; ותקיא הארץ, את-יושביה.
כו ושמרתם אתם, את-חוקותיי ואת-משפטיי, ולא תעשו, מכול התועבות האלה: האזרח, והגר הגר בתוככם.
כז כי את-כל-התועבות האל, עשו אנשי-הארץ אשר לפניכם; ותטמא, הארץ.
כח ולא-תקיא הארץ אתכם, בטמאכם אותה, כאשר קאה את-הגוי, אשר לפניכם.
כט כי כל-אשר יעשה, מכול התועבות האלה--ונכרתו הנפשות העושות, מקרב עמם.
ל ושמרתם את-משמרתי, לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם, ולא תיטמאו, בהם: אני, יהוה אלוהיכם.
פרק יט
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-כל-עדת בני-ישראל, ואמרת אליהם--קדושים תהיו: כי קדוש, אני יהוה אלוהיכם.
ג איש אימו ואביו תיראו, ואת-שבתותיי תשמורו: אני, יהוה אלוהיכם.
ד אל-תפנו, אל-האלילים, ואלוהי מסכה, לא תעשו לכם: אני, יהוה אלוהיכם.
ה וכי תזבחו זבח שלמים, ליהוה--לרצונכם, תזבחוהו.
ו ביום זבחכם ייאכל, וממוחרת; והנותר עד-יום השלישי, באש יישרף.
ז ואם היאכול ייאכל, ביום השלישי--פיגול הוא, לא יירצה.
ח ואוכליו עוונו יישא, כי-את-קודש יהוה חילל; ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה.
ט ובקוצרכם את-קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצור; ולקט קצירך, לא תלקט.
י וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט: לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלוהיכם.
יא לא, תגנובו; ולא-תכחשו ולא-תשקרו, איש בעמיתו.
יב ולא-תישבעו בשמי, לשקר: וחיללת את-שם אלוהיך, אני יהוה.
יג לא-תעשוק את-ריעך, ולא תגזול; לא-תלין פעולת שכיר, איתך--עד-בוקר.
יד לא-תקלל חירש--ולפני עיוור, לא תיתן מכשול; ויראת מאלוהיך, אני יהוה.
טו לא-תעשו עוול, במשפט--לא-תישא פני-דל, ולא תהדר פני גדול: בצדק, תשפוט עמיתך.
טז לא-תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על-דם ריעך: אני, יהוה.
יז לא-תשנא את-אחיך, בלבבך; הוכח תוכיח את-עמיתך, ולא-תישא עליו חטא.
יח לא-תיקום ולא-תיטור את-בני עמך, ואהבת לריעך כמוך: אני, יהוה.
יט את-חוקותיי, תשמורו--בהמתך לא-תרביע כלאיים, שדך לא-תזרע כלאיים; ובגד כלאיים שעטנז, לא יעלה עליך.
כ ואיש כי-ישכב את-אישה שכבת-זרע, והיא שפחה נחרפת לאיש, והופדה לא נפדתה, או חופשה לא ניתן-לה--ביקורת תהיה לא יומתו, כי-לא חופשה.
כא והביא את-אשמו ליהוה, אל-פתח אוהל מועד--איל, אשם.
כב וכיפר עליו הכוהן באיל האשם, לפני יהוה, על-חטאתו, אשר חטא; ונסלח לו, מחטאתו אשר חטא.
כג וכי-תבואו אל-הארץ, ונטעתם כל-עץ מאכל--וערלתם עורלתו, את-פרייו; שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל.
כד ובשנה, הרביעית, יהיה, כל-פרייו--קודש הילולים, ליהוה.
כה ובשנה החמישית, תאכלו את-פרייו, להוסיף לכם, תבואתו: אני, יהוה אלוהיכם.
כו לא תאכלו, על-הדם; לא תנחשו, ולא תעוננו.
כז לא תקיפו, פאת ראשכם; ולא תשחית, את פאת זקנך.
כח ושרט לנפש, לא תיתנו בבשרכם, וכתובת קעקע, לא תיתנו בכם: אני, יהוה.
כט אל-תחלל את-בתך, להזנותה; ולא-תזנה הארץ, ומלאה הארץ זימה.
ל את-שבתותיי תשמורו, ומקדשי תיראו: אני, יהוה.
לא אל-תפנו אל-האובות ואל-היידעונים, אל-תבקשו לטומאה בהם: אני, יהוה אלוהיכם.
לב מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן; ויראת מאלוהיך, אני יהוה.
לג וכי-יגור איתך גר, בארצכם--לא תונו, אותו.
לד כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר איתכם, ואהבת לו כמוך--כי-גרים הייתם, בארץ מצריים: אני, יהוה אלוהיכם.
לה לא-תעשו עוול, במשפט, במידה, במשקל ובמשורה.
לו מאזני צדק אבני-צדק, איפת צדק והין צדק--יהיה לכם: אני יהוה אלוהיכם, אשר-הוצאתי אתכם מארץ מצריים.
לז ושמרתם את-כל-חוקותיי ואת-כל-משפטיי, ועשיתם אותם: אני, יהוה.
פרק כ
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב ואל-בני ישראל, תאמר, איש איש מבני ישראל ומן-הגר הגר בישראל אשר ייתן מזרעו למולך, מות יומת; עם הארץ, ירגמוהו באבן.
ג ואני אתן את-פניי, באיש ההוא, והכרתי אותו, מקרב עמו: כי מזרעו, נתן למולך--למען טמא את-מקדשי, ולחלל את-שם קודשי.
ד ואם העלם יעלימו עם הארץ את-עיניהם, מן-האיש ההוא, בתיתו מזרעו, למולך--לבלתי, המית אותו.
ה ושמתי אני את-פניי באיש ההוא, ובמשפחתו; והכרתי אותו ואת כל-הזונים אחריו, לזנות אחרי המולך--מקרב עמם.
ו והנפש, אשר תפנה אל-האובות ואל-היידעונים, לזנות, אחריהם--ונתתי את-פניי בנפש ההיא, והכרתי אותו מקרב עמו.
ז והתקדשתם--והייתם, קדושים: כי אני יהוה, אלוהיכם.
ח ושמרתם, את-חוקותיי, ועשיתם, אותם: אני יהוה, מקדשכם.
ט כי-איש איש, אשר יקלל את-אביו ואת-אימו--מות יומת: אביו ואימו קילל, דמיו בו.
י ואיש, אשר ינאף את-אשת איש, אשר ינאף, את-אשת ריעהו--מות-יומת הנואף, והנואפת.
יא ואיש, אשר ישכב את-אשת אביו--ערוות אביו, גילה; מות-יומתו שניהם, דמיהם בם.
יב ואיש, אשר ישכב את-כלתו--מות יומתו, שניהם: תבל עשו, דמיהם בם.
יג ואיש, אשר ישכב את-זכר משכבי אישה--תועבה עשו, שניהם; מות יומתו, דמיהם בם.
יד ואיש, אשר ייקח את-אישה ואת-אימה--זימה היא; באש ישרפו אותו, ואתהן, ולא-תהיה זימה, בתוככם.
טו ואיש, אשר ייתן שכובתו בבהמה--מות יומת; ואת-הבהמה, תהרוגו.
טז ואישה, אשר תקרב אל-כל-בהמה לרבעה אותה--והרגת את-האישה, ואת-הבהמה; מות יומתו, דמיהם בם.
יז ואיש אשר-ייקח את-אחותו בת-אביו או בת-אימו וראה את-ערוותה והיא-תראה את-ערוותו, חסד הוא--ונכרתו, לעיני בני עמם; ערוות אחותו גילה, עוונו יישא.
יח ואיש אשר-ישכב את-אישה דווה, וגילה את-ערוותה את-מקורה הערה, והיא, גילתה את-מקור דמיה--ונכרתו שניהם, מקרב עמם.
יט וערוות אחות אימך ואחות אביך, לא תגלה: כי את-שארו הערה, עוונם יישאו.
כ ואיש, אשר ישכב את-דודתו--ערוות דודו, גילה; חטאם יישאו, ערירים ימותו.
כא ואיש, אשר ייקח את-אשת אחיו--נידה היא; ערוות אחיו גילה, ערירים יהיו.
כב ושמרתם את-כל-חוקותיי ואת-כל-משפטיי, ועשיתם אותם; ולא-תקיא אתכם, הארץ, אשר אני מביא אתכם שמה, לשבת בה.
כג ולא תלכו בחוקות הגוי, אשר-אני משלח מפניכם: כי את-כל-אלה עשו, ואקוץ בם.
כד ואומר לכם, אתם תירשו את-אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אותה, ארץ זבת חלב ודבש: אני יהוה אלוהיכם, אשר-הבדלתי אתכם מן-העמים.
כה והבדלתם בין-הבהמה הטהורה, לטמאה, ובין-העוף הטמא, לטהור; ולא-תשקצו את-נפשותיכם בבהמה ובעוף, ובכול אשר תרמוש האדמה, אשר-הבדלתי לכם, לטמא.
כו והייתם לי קדושים, כי קדוש אני יהוה; ואבדיל אתכם מן-העמים, להיות לי.
כז ואיש או-אישה, כי-יהיה בהם אוב או יידעוני--מות יומתו; באבן ירגמו אותם, דמיהם בם.
פרק כא
א ויאמר יהוה אל-משה, אמור אל-הכוהנים בני אהרון; ואמרת אליהם, לנפש לא-ייטמא בעמיו.
ב כי, אם-לשארו, הקרוב, אליו: לאימו ולאביו, ולבנו ולבתו ולאחיו.
ג ולאחותו הבתולה הקרובה אליו, אשר לא-הייתה לאיש--לה, ייטמא.
ד לא ייטמא, בעל בעמיו--להיחלו.
ה לא-יקרחו קורחה בראשם, ופאת זקנם לא יגלחו; ובבשרם--לא ישרטו, שרטת.
ו קדושים יהיו, לאלוהיהם, ולא יחללו, שם אלוהיהם: כי את-אישי יהוה לחם אלוהיהם, הם מקריבים--והיו קודש.
ז אישה זונה וחללה לא ייקחו, ואישה גרושה מאישה לא ייקחו: כי-קדוש הוא, לאלוהיו.
ח וקידשתו--כי-את-לחם אלוהיך, הוא מקריב; קדוש, יהיה-לך--כי קדוש, אני יהוה מקדשכם.
ט ובת איש כוהן, כי תיחל לזנות--את-אביה היא מחללת, באש תישרף.
י והכוהן הגדול מאחיו אשר-יוצק על-ראשו שמן המשחה, ומילא את-ידו, ללבוש, את-הבגדים--את-ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרום.
יא ועל כל-נפשות מת, לא יבוא: לאביו ולאימו, לא ייטמא.
יב ומן-המקדש, לא ייצא, ולא יחלל, את מקדש אלוהיו: כי נזר שמן משחת אלוהיו, עליו--אני יהוה.
יג והוא, אישה בבתוליה ייקח.
יד אלמנה וגרושה וחללה זונה, את-אלה לא ייקח: כי אם-בתולה מעמיו, ייקח אישה.
טו ולא-יחלל זרעו, בעמיו: כי אני יהוה, מקדשו.
טז וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יז דבר אל-אהרון, לאמור: איש מזרעך לדורותם, אשר יהיה בו מום--לא יקרב, להקריב לחם אלוהיו.
יח כי כל-איש אשר-בו מום, לא יקרב: איש עיוור או פיסח, או חרום או שרוע.
יט או איש, אשר-יהיה בו שבר רגל, או, שבר יד.
כ או-גיבן או-דק, או תבלול בעינו, או גרב או ילפת, או מרוח אשך.
כא כל-איש אשר-בו מום, מזרע אהרון הכוהן--לא ייגש, להקריב את-אישי יהוה: מום בו--את לחם אלוהיו, לא ייגש להקריב.
כב לחם אלוהיו, מקודשי הקודשים, ומן-הקודשים, יאכל.
כג אך אל-הפרוכת לא יבוא, ואל-המזבח לא ייגש--כי-מום בו; ולא יחלל את-מקדשיי, כי אני יהוה מקדשם.
כד וידבר משה, אל-אהרון ואל-בניו, ואל-כל-בני, ישראל.
פרק כב
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-אהרון ואל-בניו, ויינזרו מקודשי בני-ישראל, ולא יחללו, את-שם קודשי--אשר הם מקדישים לי, אני יהוה.
ג אמור אליהם, לדורותיכם כל-איש אשר-יקרב מכל-זרעכם אל-הקודשים אשר יקדישו בני-ישראל ליהוה, וטומאתו, עליו: ונכרתה הנפש ההיא, מלפניי--אני יהוה.
ד איש איש מזרע אהרון, והוא צרוע או זב--בקודשים לא יאכל, עד אשר יטהר; והנוגע, בכל-טמא-נפש, או איש, אשר-תצא ממנו שכבת-זרע.
ה או-איש אשר ייגע, בכל-שרץ אשר יטמא-לו; או באדם אשר יטמא-לו, לכול טומאתו.
ו נפש אשר תיגע-בו, וטמאה עד-הערב; ולא יאכל מן-הקודשים, כי אם-רחץ בשרו במים.
ז ובא השמש, וטהר; ואחר יאכל מן-הקודשים, כי לחמו הוא.
ח נבילה וטריפה לא יאכל, לטומאה-בה: אני, יהוה.
ט ושמרו את-משמרתי, ולא-ישאו עליו חטא, ומתו בו, כי יחללוהו: אני יהוה, מקדשם.
י וכל-זר, לא-יאכל קודש; תושב כוהן ושכיר, לא-יאכל קודש.
יא וכוהן, כי-יקנה נפש קניין כספו--הוא, יאכל בו; ויליד ביתו, הם יאכלו בלחמו.
יב ובת-כוהן--כי תהיה, לאיש זר: היא, בתרומת הקודשים לא תאכל.
יג ובת-כוהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה--ושבה אל-בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל; וכל-זר, לא-יאכל בו.
יד ואיש, כי-יאכל קודש בשגגה--ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכוהן את-הקודש.
טו ולא יחללו, את-קודשי בני ישראל--את אשר-ירימו, ליהוה.
טז והשיאו אותם עוון אשמה, באוכלם את-קודשיהם: כי אני יהוה, מקדשם.
יז וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יח דבר אל-אהרון ואל-בניו, ואל כל-בני ישראל, ואמרת, אליהם: איש איש מבית ישראל ומן-הגר בישראל, אשר יקריב קרבנו לכל-נדריהם ולכל-נדבותם, אשר-יקריבו ליהוה, לעולה.
יט לרצונכם: תמים זכר--בבקר, בכשבים ובעיזים.
כ כול אשר-בו מום, לא תקריבו: כי-לא לרצון, יהיה לכם.
כא ואיש, כי-יקריב זבח-שלמים ליהוה, לפלא-נדר או לנדבה, בבקר או בצאן--תמים יהיה לרצון, כל-מום לא יהיה-בו.
כב עוורת או שבור או-חרוץ או-יבלת, או גרב או ילפת--לא-תקריבו אלה, ליהוה; ואישה, לא-תיתנו מהם על-המזבח--ליהוה.
כג ושור ושה, שרוע וקלוט--נדבה תעשה אותו, ולנדר לא יירצה.
כד ומעוך וכתות ונתוק וכרות, לא תקריבו ליהוה; ובארצכם, לא תעשו.
כה ומיד בן-נכר, לא תקריבו את-לחם אלוהיכם--מכל-אלה: כי מושחתם בהם מום בם, לא יירצו לכם.
כו וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
כז שור או-כשב או-עז כי ייוולד, והיה שבעת ימים תחת אימו; ומיום השמיני, והלאה, יירצה, לקרבן אישה ליהוה.
כח ושור, או-שה--אותו ואת-בנו, לא תשחטו ביום אחד.
כט וכי-תזבחו זבח-תודה, ליהוה--לרצונכם, תזבחו.
ל ביום ההוא ייאכל, לא-תותירו ממנו עד-בוקר: אני, יהוה.
לא ושמרתם, מצוותיי, ועשיתם, אותם: אני, יהוה.
לב ולא תחללו, את-שם קודשי, ונקדשתי, בתוך בני ישראל: אני יהוה, מקדשכם.
לג המוציא אתכם מארץ מצריים, להיות לכם לאלוהים: אני, יהוה.
פרק כג
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-בני ישראל, ואמרת אליהם, מועדי יהוה, אשר-תקראו אותם מקראי קודש--אלה הם, מועדיי.
ג ששת ימים, תיעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא-קודש, כל-מלאכה לא תעשו: שבת היא ליהוה, בכול מושבותיכם.
ד אלה מועדי יהוה, מקראי קודש, אשר-תקראו אותם, במועדם.
ה בחודש הראשון, בארבעה עשר לחודש--בין הערביים: פסח, ליהוה.
ו ובחמישה עשר יום לחודש הזה, חג המצות ליהוה: שבעת ימים, מצות תאכלו.
ז ביום, הראשון, מקרא-קודש, יהיה לכם; כל-מלאכת עבודה, לא תעשו.
ח והקרבתם אישה ליהוה, שבעת ימים; ביום השביעי מקרא-קודש, כל-מלאכת עבודה לא תעשו.
ט וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
י דבר אל-בני ישראל, ואמרת אליהם, כי-תבואו אל-הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את-קצירה--והבאתם את-עומר ראשית קצירכם, אל-הכוהן.
יא והניף את-העומר לפני יהוה, לרצונכם; ממוחרת, השבת, יניפנו, הכוהן.
יב ועשיתם, ביום הניפכם את-העומר, כבש תמים בן-שנתו לעולה, ליהוה.
יג ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן, אישה ליהוה--ריח ניחוח; ונסכו יין, רביעית ההין.
יד ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, עד-עצם היום הזה--עד הביאכם, את-קרבן אלוהיכם: חוקת עולם לדורותיכם, בכול מושבותיכם.
טו וספרתם לכם, ממוחרת השבת, מיום הביאכם, את-עומר התנופה: שבע שבתות, תמימות תהיינה.
טז עד ממוחרת השבת השביעית, תספרו חמישים יום; והקרבתם מנחה חדשה, ליהוה.
יז ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתיים שני עשרונים--סולת תהיינה, חמץ תיאפינה: ביכורים, ליהוה.
יח והקרבתם על-הלחם, שבעת כבשים תמימים בני שנה, ופר בן-בקר אחד, ואילים שניים: יהיו עולה, ליהוה, ומנחתם ונסכיהם, אישה ריח-ניחוח ליהוה.
יט ועשיתם שעיר-עיזים אחד, לחטאת; ושני כבשים בני שנה, לזבח שלמים.
כ והניף הכוהן אותם על לחם הביכורים תנופה, לפני יהוה, על-שני, כבשים; קודש יהיו ליהוה, לכוהן.
כא וקראתם בעצם היום הזה, מקרא-קודש יהיה לכם--כל-מלאכת עבודה, לא תעשו: חוקת עולם בכל-מושבותיכם, לדורותיכם.
כב ובקוצרכם את-קציר ארצכם, לא-תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך, לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלוהיכם.
כג וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
כד דבר אל-בני ישראל, לאמור: בחודש השביעי באחד לחודש, יהיה לכם שבתון--זכרון תרועה, מקרא-קודש.
כה כל-מלאכת עבודה, לא תעשו; והקרבתם אישה, ליהוה.
כו וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
כז אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא, מקרא-קודש יהיה לכם, ועיניתם, את-נפשותיכם; והקרבתם אישה, ליהוה.
כח וכל-מלאכה לא תעשו, בעצם היום הזה: כי יום כיפורים, הוא, לכפר עליכם, לפני יהוה אלוהיכם.
כט כי כל-הנפש אשר לא-תעונה, בעצם היום הזה--ונכרתה, מעמיה.
ל וכל-הנפש, אשר תעשה כל-מלאכה, בעצם, היום הזה--והאבדתי את-הנפש ההיא, מקרב עמה.
לא כל-מלאכה, לא תעשו: חוקת עולם לדורותיכם, בכול מושבותיכם.
לב שבת שבתון הוא לכם, ועיניתם את-נפשותיכם; בתשעה לחודש, בערב--מערב עד-ערב, תשבתו שבתכם.
לג וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
לד דבר אל-בני ישראל, לאמור: בחמישה עשר יום, לחודש השביעי הזה, חג הסוכות שבעת ימים, ליהוה.
לה ביום הראשון, מקרא-קודש; כל-מלאכת עבודה, לא תעשו.
לו שבעת ימים, תקריבו אישה ליהוה; ביום השמיני מקרא-קודש יהיה לכם והקרבתם אישה ליהוה, עצרת היא--כל-מלאכת עבודה, לא תעשו.
לז אלה מועדי יהוה, אשר-תקראו אותם מקראי קודש: להקריב אישה ליהוה, עולה ומנחה זבח ונסכים--דבר-יום ביומו.
לח מלבד, שבתות יהוה; ומלבד מתנותיכם, ומלבד כל-נדריכם ומלבד כל-נדבותיכם, אשר תיתנו, ליהוה.
לט אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באוספכם את-תבואת הארץ, תחוגו את-חג-יהוה, שבעת ימים; ביום הראשון שבתון, וביום השמיני שבתון.
מ ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר כפות תמרים, וענף עץ-עבות, וערבי-נחל; ושמחתם, לפני יהוה אלוהיכם--שבעת ימים.
מא וחגותם אותו חג ליהוה, שבעת ימים בשנה: חוקת עולם לדורותיכם, בחודש השביעי תחוגו אותו.
מב בסוכות תשבו, שבעת ימים; כל-האזרח, בישראל, יישבו, בסוכות.
מג למען, יידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את-בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצריים: אני, יהוה אלוהיכם.
מד וידבר משה, את-מועדי יהוה, אל-בני, ישראל.
פרק כד
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב צו את-בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית--למאור: להעלות נר, תמיד.
ג מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד, יערוך אותו אהרון מערב עד-בוקר לפני יהוה--תמיד: חוקת עולם, לדורותיכם.
ד על המנורה הטהורה, יערוך את-הנרות, לפני יהוה, תמיד.
ה ולקחת סולת--ואפית אותה, שתים עשרה חלות; שני, עשרונים, יהיה, החלה האחת.
ו ושמת אותם שתיים מערכות, שש המערכת, על השולחן הטהור, לפני יהוה.
ז ונתת על-המערכת, לבונה זכה; והייתה ללחם לאזכרה, אישה ליהוה.
ח ביום השבת ביום השבת, יערכנו לפני יהוה--תמיד: מאת בני-ישראל, ברית עולם.
ט והייתה לאהרון ולבניו, ואכלוהו במקום קדוש: כי קודש קודשים הוא לו, מאישי יהוה--חוק-עולם.
י וייצא, בן-אישה ישראלית, והוא בן-איש מצרי, בתוך בני ישראל; ויינצו, במחנה, בן הישראלית, ואיש הישראלי.
יא וייקוב בן-האישה הישראלית את-השם, ויקלל, ויביאו אותו, אל-משה; ושם אימו שלומית בת-דברי, למטה-דן.
יב ויניחוהו, במשמר, לפרוש להם, על-פי יהוה.
יג וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
יד הוצא את-המקלל, אל-מחוץ למחנה, וסמכו כל-השומעים את-ידיהם, על-ראשו; ורגמו אותו, כל-העדה.
טו ואל-בני ישראל, תדבר לאמור: איש איש כי-יקלל אלוהיו, ונשא חטאו.
טז ונוקב שם-יהוה מות יומת, רגום ירגמו-בו כל-העדה: כגר, כאזרח--בנוקבו-שם, יומת.
יז ואיש, כי יכה כל-נפש אדם--מות, יומת.
יח ומכה נפש-בהמה, ישלמנה--נפש, תחת נפש.
יט ואיש, כי-ייתן מום בעמיתו--כאשר עשה, כן ייעשה לו.
כ שבר, תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן--כאשר ייתן מום באדם, כן יינתן בו.
כא ומכה בהמה, ישלמנה; ומכה אדם, יומת.
כב משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה: כי אני יהוה, אלוהיכם.
כג וידבר משה, אל-בני ישראל, ויוציאו את-המקלל אל-מחוץ למחנה, וירגמו אותו אבן; ובני-ישראל עשו, כאשר ציווה יהוה את-משה.
פרק כה
א וידבר יהוה אל-משה, בהר סיניי לאמור.
ב דבר אל-בני ישראל, ואמרת אליהם, כי תבואו אל-הארץ, אשר אני נותן לכם--ושבתה הארץ, שבת ליהוה.
ג שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך; ואספת, את-תבואתה.
ד ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ--שבת, ליהוה: שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור.
ה את ספיח קצירך לא תקצור, ואת-עינבי נזיריך לא תבצור: שנת שבתון, יהיה לארץ.
ו והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה--לך, ולעבדך ולאמתך; ולשכירך, ולתושבך, הגרים, עימך.
ז ולבהמתך--ולחיה, אשר בארצך: תהיה כל-תבואתה, לאכול.
ח וספרת לך, שבע שבתות שנים--שבע שנים, שבע פעמים; והיו לך, ימי שבע שבתות השנים, תשע וארבעים, שנה.
ט והעברת שופר תרועה, בחודש השביעי, בעשור, לחודש; ביום, הכיפורים, תעבירו שופר, בכל-ארצכם.
י וקידשתם, את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ, לכל-יושביה; יובל היא, תהיה לכם, ושבתם איש אל-אחוזתו, ואיש אל-משפחתו תשובו.
יא יובל היא, שנת החמישים שנה--תהיה לכם; לא תזרעו--ולא תקצרו את-ספיחיה, ולא תבצרו את-נזיריה.
יב כי יובל היא, קודש תהיה לכם; מן-השדה--תאכלו, את-תבואתה.
יג בשנת היובל, הזאת, תשובו, איש אל-אחוזתו.
יד וכי-תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך--אל-תונו, איש את-אחיו.
טו במספר שנים אחר היובל, תקנה מאת עמיתך; במספר שני-תבואות, ימכור-לך.
טז לפי רוב השנים, תרבה מקנתו, ולפי מעוט השנים, תמעיט מקנתו: כי מספר תבואות, הוא מוכר לך.
יז ולא תונו איש את-עמיתו, ויראת מאלוהיך: כי אני יהוה, אלוהיכם.
יח ועשיתם, את-חוקותיי, ואת-משפטיי תשמרו, ועשיתם אותם--וישבתם על-הארץ, לבטח.
יט ונתנה הארץ פרייה, ואכלתם לשובע; וישבתם לבטח, עליה.
כ וכי תאמרו, מה-נאכל בשנה השביעית: הן לא נזרע, ולא נאסוף את-תבואתנו.
כא וציוויתי את-ברכתי לכם, בשנה השישית; ועשת, את-התבואה, לשלוש, השנים.
כב וזרעתם, את השנה השמינית, ואכלתם, מן-התבואה ישן; עד השנה התשיעית, עד-בוא תבואתה--תאכלו, ישן.
כג והארץ, לא תימכר לצמיתות--כי-לי, הארץ: כי-גרים ותושבים אתם, עימדי.
כד ובכול, ארץ אחוזתכם, גאולה, תיתנו לארץ.
כה כי-ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו--ובא גואלו, הקרוב אליו, וגאל, את ממכר אחיו.
כו ואיש, כי לא יהיה-לו גואל, והשיגה ידו, ומצא כדי גאולתו.
כז וחישב, את-שני ממכרו, והשיב את-העודף, לאיש אשר מכר-לו; ושב, לאחוזתו.
כח ואם לא-מצאה ידו, די השיב לו--והיה ממכרו ביד הקונה אותו, עד שנת היובל; ויצא, ביובל, ושב, לאחוזתו.
כט ואיש, כי-ימכור בית-מושב עיר חומה--והייתה גאולתו, עד-תום שנת ממכרו: ימים, תהיה גאולתו.
ל ואם לא-ייגאל, עד-מלאות לו שנה תמימה--וקם הבית אשר-בעיר אשר-לו חומה לצמיתות לקונה אותו, לדורותיו: לא ייצא, ביובל.
לא ובתי החצרים, אשר אין-להם חומה סביב--על-שדה הארץ, ייחשב: גאולה, תהיה-לו, וביובל, ייצא.
לב וערי, הלויים--בתי, ערי אחוזתם: גאולת עולם, תהיה ללויים.
לג ואשר יגאל מן-הלויים, ויצא ממכר-בית ועיר אחוזתו ביובל: כי בתי ערי הלויים, היא אחוזתם, בתוך, בני ישראל.
לד ושדה מגרש עריהם, לא יימכר: כי-אחוזת עולם הוא, להם.
לה וכי-ימוך אחיך, ומטה ידו עימך--והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך.
לו אל-תיקח מאיתו נשך ותרבית, ויראת מאלוהיך; וחי אחיך, עימך.
לז את-כספך--לא-תיתן לו, בנשך; ובמרבית, לא-תיתן אוכלך.
לח אני, יהוה אלוהיכם, אשר-הוצאתי אתכם, מארץ מצריים--לתת לכם את-ארץ כנען, להיות לכם לאלוהים.
לט וכי-ימוך אחיך עימך, ונמכר-לך--לא-תעבוד בו, עבודת עבד.
מ כשכיר כתושב, יהיה עימך; עד-שנת היובל, יעבוד עימך.
מא ויצא, מעימך--הוא, ובניו עימו; ושב, אל-משפחתו, ואל-אחוזת אבותיו, ישוב.
מב כי-עבדיי הם, אשר-הוצאתי אותם מארץ מצריים; לא יימכרו, ממכרת עבד.
מג לא-תרדה בו, בפרך; ויראת, מאלוהיך.
מד ועבדך ואמתך, אשר יהיו-לך: מאת הגויים, אשר סביבותיכם--מהם תקנו, עבד ואמה.
מה וגם מבני התושבים הגרים עימכם, מהם תקנו, וממשפחתם אשר עימכם, אשר הולידו בארצכם; והיו לכם, לאחוזה.
מו והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, לרשת אחוזה--לעולם, בהם תעבודו; ובאחיכם בני-ישראל איש באחיו, לא-תרדה בו בפרך.
מז וכי תשיג, יד גר ותושב עימך, ומך אחיך, עימו; ונמכר, לגר תושב עימך, או לעקר, משפחת גר.
מח אחרי נמכר, גאולה תהיה-לו: אחד מאחיו, יגאלנו.
מט או-דודו או בן-דודו, יגאלנו, או-משאר בשרו ממשפחתו, יגאלנו; או-השיגה ידו, ונגאל.
נ וחישב, עם-קונהו, משנת הימכרו לו, עד שנת היובל; והיה כסף ממכרו, במספר שנים, כימי שכיר, יהיה עימו.
נא אם-עוד רבות, בשנים--לפיהן ישיב גאולתו, מכסף מקנתו.
נב ואם-מעט נשאר בשנים, עד-שנת היובל--וחישב-לו; כפי שניו, ישיב את-גאולתו.
נג כשכיר שנה בשנה, יהיה עימו; לא-ירדנו בפרך, לעיניך.
נד ואם-לא ייגאל, באלה--ויצא בשנת היובל, הוא ובניו עימו.
נה כי-לי בני-ישראל, עבדים--עבדיי הם, אשר-הוצאתי אותם מארץ מצריים: אני, יהוה אלוהיכם.
פרק כו
א לא-תעשו לכם אלילים, ופסל ומצבה לא-תקימו לכם, ואבן משכית לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה: כי אני יהוה, אלוהיכם.
ב את-שבתותיי תשמורו, ומקדשי תיראו: אני, יהוה.
ג אם-בחוקותיי, תלכו; ואת-מצוותיי תשמרו, ועשיתם אותם.
ד ונתתי גשמיכם, בעיתם; ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה ייתן פרייו.
ה והשיג לכם דיש את-בציר, ובציר ישיג את-זרע; ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם.
ו ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה, מן-הארץ, וחרב, לא-תעבור בארצכם.
ז ורדפתם, את-אויביכם; ונפלו לפניכם, לחרב.
ח ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו; ונפלו אויביכם לפניכם, לחרב.
ט ופניתי אליכם--והפריתי אתכם, והרביתי אתכם; והקימותי את-בריתי, איתכם.
י ואכלתם ישן, נושן; וישן, מפני חדש תוציאו.
יא ונתתי משכני, בתוככם; ולא-תגעל נפשי, אתכם.
יב והתהלכתי, בתוככם, והייתי לכם, לאלוהים; ואתם, תהיו-לי לעם.
יג אני יהוה אלוהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצריים, מהיות להם, עבדים; ואשבור מוטות עולכם, ואולך אתכם קוממייות.
יד ואם-לא תשמעו, לי; ולא תעשו, את כל-המצוות האלה.
טו ואם-בחוקותיי תמאסו, ואם את-משפטיי תגעל נפשכם, לבלתי עשות את-כל-מצוותיי, להפרכם את-בריתי.
טז אף-אני אעשה-זאת לכם, והפקדתי עליכם בהלה את-השחפת ואת-הקדחת, מכלות עיניים, ומדיבות נפש; וזרעתם לריק זרעכם, ואכלוהו אויביכם.
יז ונתתי פניי בכם, וניגפתם לפני אויביכם; ורדו בכם שונאיכם, ונסתם ואין-רודף אתכם.
יח ואם-עד-אלה--לא תשמעו, לי: ויספתי לייסרה אתכם, שבע על-חטאותיכם.
יט ושברתי, את-גאון עוזכם; ונתתי את-שמיכם כברזל, ואת-ארצכם כנחושה.
כ ותם לריק, כוחכם; ולא-תיתן ארצכם, את-יבולה, ועץ הארץ, לא ייתן פרייו.
כא ואם-תלכו עימי קרי, ולא תאבו לשמוע לי--ויספתי עליכם מכה, שבע כחטאותיכם.
כב והשלחתי בכם את-חית השדה, ושיכלה אתכם, והכריתה את-בהמתכם, והמעיטה אתכם; ונשמו, דרכיכם.
כג ואם-באלה--לא תיווסרו, לי; והלכתם עימי, קרי.
כד והלכתי אף-אני עימכם, בקרי; והכיתי אתכם גם-אני, שבע על-חטאותיכם.
כה והבאתי עליכם חרב, נוקמת נקם-ברית, ונאספתם, אל-עריכם; ושילחתי דבר בתוככם, וניתתם ביד-אויב.
כו בשברי לכם, מטה-לחם, ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, והשיבו לחמכם במשקל; ואכלתם, ולא תשבעו.
כז ואם-בזאת--לא תשמעו, לי; והלכתם עימי, בקרי.
כח והלכתי עימכם, בחמת-קרי; וייסרתי אתכם אף-אני, שבע על-חטאותיכם.
כט ואכלתם, בשר בניכם; ובשר בנותיכם, תאכלו.
ל והשמדתי את-במותיכם, והכרתי את-חמניכם, ונתתי את-פגריכם, על-פגרי גילוליכם; וגעלה נפשי, אתכם.
לא ונתתי את-עריכם חורבה, והשימותי את-מקדשיכם; ולא אריח, בריח ניחוחכם.
לב והשימותי אני, את-הארץ; ושממו עליה אויביכם, היושבים בה.
לג ואתכם אזרה בגויים, והריקותי אחריכם חרב; והייתה ארצכם שממה, ועריכם יהיו חורבה.
לד אז תרצה הארץ את-שבתותיה, כול ימי הושמה, ואתם, בארץ אויביכם; אז תשבת הארץ, והרצת את-שבתותיה.
לה כל-ימי הושמה, תשבות, את אשר לא-שבתה בשבתותיכם, בשבתכם עליה.
לו והנשארים בכם--והבאתי מורך בלבבם, בארצות אויביהם; ורדף אותם, קול עלה נידף, ונסו מנוסת-חרב ונפלו, ואין רודף.
לז וכשלו איש-באחיו כמפני-חרב, ורודף אין; ולא-תהיה לכם תקומה, לפני אויביכם.
לח ואבדתם, בגויים; ואכלה אתכם, ארץ אויביכם.
לט והנשארים בכם, יימקו בעוונם, בארצות, אויביכם; ואף בעוונות אבותם, איתם יימקו.
מ והתוודו את-עוונם ואת-עוון אבותם, במעלם אשר מעלו-בי, ואף, אשר-הלכו עימי בקרי.
מא אף-אני, אלך עימם בקרי, והבאתי אותם, בארץ אויביהם; או-אז ייכנע, לבבם הערל, ואז, ירצו את-עוונם.
מב וזכרתי, את-בריתי יעקוב; ואף את-בריתי יצחק ואף את-בריתי אברהם, אזכור--והארץ אזכור.
מג והארץ תיעזב מהם ותירץ את-שבתותיה, בוהשמה מהם, והם, ירצו את-עוונם; יען וביען--במשפטיי מאסו, ואת-חוקותיי געלה נפשם.
מד ואף-גם-זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא-מאסתים ולא-געלתים לכלותם--להפר בריתי, איתם: כי אני יהוה, אלוהיהם.
מה וזכרתי להם, ברית ראשונים: אשר הוצאתי-אותם מארץ מצריים לעיני הגויים, להיות להם לאלוהים--אני יהוה.
מו אלה החוקים והמשפטים, והתורות, אשר נתן יהוה, בינו ובין בני ישראל--בהר סיניי, ביד-משה.
פרק כז
א וידבר יהוה, אל-משה לאמור.
ב דבר אל-בני ישראל, ואמרת אליהם, איש, כי יפליא נדר--בערכך נפשות, ליהוה.
ג והיה ערכך, הזכר, מבן עשרים שנה, ועד בן-שישים שנה: והיה ערכך, חמישים שקל כסף--בשקל הקודש.
ד ואם-נקבה, היא--והיה ערכך, שלושים שקל.
ה ואם מבן-חמש שנים, ועד בן-עשרים שנה--והיה ערכך הזכר, עשרים שקלים; ולנקבה, עשרת שקלים.
ו ואם מבן-חודש, ועד בן-חמש שנים--והיה ערכך הזכר, חמישה שקלים כסף; ולנקבה ערכך, שלושת שקלים כסף.
ז ואם מבן-שישים שנה ומעלה, אם-זכר--והיה ערכך, חמישה עשר שקל; ולנקבה, עשרה שקלים.
ח ואם-מך הוא, מערכך--והעמידו לפני הכוהן, והעריך אותו הכוהן: על-פי, אשר תשיג יד הנודר--יעריכנו, הכוהן.
ט ואם-בהמה--אשר יקריבו ממנה קרבן, ליהוה: כול אשר ייתן ממנו ליהוה, יהיה-קודש.
י לא יחליפנו, ולא-ימיר אותו טוב ברע--או-רע בטוב; ואם-המר ימיר בהמה בבהמה, והיה-הוא ותמורתו יהיה-קודש.
יא ואם, כל-בהמה טמאה, אשר לא-יקריבו ממנה קרבן, ליהוה--והעמיד את-הבהמה, לפני הכוהן.
יב והעריך הכוהן אותה, בין טוב ובין רע: כערכך הכוהן, כן יהיה.
יג ואם-גאול, יגאלנה--ויסף חמישיתו, על-ערכך.
יד ואיש, כי-יקדיש את-ביתו קודש ליהוה--והעריכו הכוהן, בין טוב ובין רע: כאשר יעריך אותו הכוהן, כן יקום.
טו ואם-המקדיש--יגאל, את-ביתו: ויסף חמישית כסף-ערכך, עליו--והיה לו.
טז ואם משדה אחוזתו, יקדיש איש ליהוה--והיה ערכך, לפי זרעו: זרע חומר שעורים, בחמישים שקל כסף.
יז אם-משנת היובל, יקדיש שדהו--כערכך, יקום.
יח ואם-אחר היובל, יקדיש שדהו--וחישב-לו הכוהן את-הכסף על-פי השנים הנותרות, עד שנת היובל; ונגרע, מערכך.
יט ואם-גאול יגאל את-השדה, המקדיש אותו: ויסף חמישית כסף-ערכך, עליו--וקם לו.
כ ואם-לא יגאל את-השדה, ואם-מכר את-השדה לאיש אחר--לא ייגאל, עוד.
כא והיה השדה בצאתו ביובל, קודש ליהוה--כשדה החרם: לכוהן, תהיה אחוזתו.
כב ואם, את-שדה מקנתו, אשר, לא משדה אחוזתו--יקדיש, ליהוה.
כג וחישב-לו הכוהן, את מכסת הערכך, עד, שנת היובל; ונתן את-הערכך ביום ההוא, קודש ליהוה.
כד בשנת היובל ישוב השדה, לאשר קנהו מאיתו--לאשר-לו, אחוזת הארץ.
כה וכל-ערכך--יהיה, בשקל הקודש: עשרים גרה, יהיה השקל.
כו אך-בכור אשר-יבוכר ליהוה, בבהמה--לא-יקדיש איש, אותו: אם-שור אם-שה, ליהוה הוא.
כז ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, ויסף חמישיתו עליו; ואם-לא ייגאל, ונמכר בערכך.
כח אך-כל-חרם אשר יחרים איש ליהוה מכל-אשר-לו, מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו--לא יימכר, ולא ייגאל: כל-חרם, קודש-קודשים הוא ליהוה.
כט כל-חרם, אשר יוחרם מן-האדם--לא ייפדה: מות, יומת.
ל וכל-מעשר הארץ מזרע הארץ, מפרי העץ--ליהוה, הוא: קודש, ליהוה.
לא ואם-גאול יגאל איש, ממעשרו--חמישיתו, יוסף עליו.
לב וכל-מעשר בקר וצאן, כול אשר-יעבור תחת השבט--העשירי, יהיה-קודש ליהוה.
לג לא יבקר בין-טוב לרע, ולא ימירנו; ואם-המר ימירנו, והיה-הוא ותמורתו יהיה-קודש לא ייגאל.
לד אלה המצוות, אשר ציווה יהוה את-משה--אל-בני ישראל: בהר, סיניי.
|
|