ספר האזרחים הותיקים

מציג

צילומים מפרויקט עמי העולם כותבים את התנ"ך ותמונות מתערוכת הציורים: ילדי העולם מציירים תנ"ך

  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow
  • An Image Slideshow

דנייאל
פרק א
א בשנת שלוש, למלכות יהויקים מלך-יהודה--בא נבוכדנאצר מלך-בבל ירושלים, ויצר עליה. 
ב וייתן אדוניי בידו את-יהויקים מלך-יהודה, ומקצת כלי בית-האלוהים, ויביאם ארץ-שנער, בית אלוהיו; ואת-הכלים הביא, בית אוצר אלוהיו. 
ג ויאמר המלך, לאשפנז רב סריסיו:  להביא מבני ישראל, ומזרע המלוכה--ומן-הפרתמים. 
ד ילדים אשר אין-בהם כל-מום וטובי מראה ומשכילים בכל-חכמה, ויודעי דעת ומביני מדע, ואשר כוח בהם, לעמוד בהיכל המלך; וללמדם ספר, ולשון כשדים. 
ה וימן להם המלך דבר-יום ביומו, מפת-בג המלך ומיין משתיו, ולגדלם, שנים שלוש; ומקצתם--יעמדו, לפני המלך. 
ו ויהי בהם, מבני יהודה--דנייאל חנניה, מישאל ועזריה. 
ז וישם להם שר הסריסים, שמות; וישם לדנייאל בלטשאצר, ולחנניה שדרך, ולמישאל מישך, ולעזריה עביד נגו. 
ח וישם דנייאל על-ליבו, אשר לא-יתגאל בפת-בג המלך וביין משתיו; ויבקש משר הסריסים, אשר לא יתגאל. 
ט וייתן האלוהים את-דנייאל, לחסד ולרחמים, לפני, שר הסריסים. 
י ויאמר שר הסריסים, לדנייאל--ירא אני את-אדוני המלך, אשר מינה את-מאכלכם ואת-משתיכם:  אשר למה יראה את-פניכם זועפים, מן-הילדים אשר כגילכם, וחייבתם את-ראשי, למלך. 
יא ויאמר דנייאל, אל-המלצר--אשר מינה, שר הסריסים, על-דנייאל חנניה, מישאל ועזריה. 
יב נס-נא את-עבדיך, ימים עשרה; וייתנו-לנו מן-הזירועים, ונאכלה--ומים ונשתה. 
יג וייראו לפניך, מראינו, ומראה הילדים, האוכלים את פת-בג המלך; וכאשר תראה, עשה עם-עבדיך. 
יד וישמע להם, לדבר הזה; וינסם, ימים עשרה. 
טו ומקצת, ימים עשרה, נראה מראיהם טוב, ובריאי בשר:  מן-כל-הילדים--האוכלים, את פת-בג המלך. 
טז ויהי המלצר, נושא את-פת-בגם, ויין, משתיהם; ונותן להם, זירעונים. 
יז והילדים האלה ארבעתם, נתן להם האלוהים מדע והשכל בכל-ספר וחכמה; ודנייאל הבין, בכל-חזון וחלומות. 
יח ולמקצת, הימים, אשר-אמר המלך, להביאם; ויביאם שר הסריסים, לפני נבוכדנאצר. 
יט וידבר איתם, המלך, ולא נמצא מכולם, כדנייאל חנניה מישאל ועזריה; ויעמדו, לפני המלך. 
כ וכול, דבר חכמת בינה, אשר-ביקש מהם, המלך--וימצאם עשר ידות, על כל-החרטומים האשפים, אשר, בכל-מלכותו. 
כא ויהי, דנייאל, עד-שנת אחת, לכורש המלך. 
פרק ב
א ובשנת שתיים, למלכות נבוכדנאצר, חלם נבוכדנאצר, חלומות; ותתפעם רוחו, ושנתו נהייתה עליו. 
ב ויאמר המלך לקרוא לחרטומים ולאשפים, ולמכשפים ולכשדים, להגיד למלך, חלומותיו; ויבואו, ויעמדו לפני המלך. 
ג ויאמר להם המלך, חלום חלמתי; ותיפעם רוחי, לדעת את-החלום. 
ד וידברו הכשדים למלך, ארמית:  מלכא, לעלמין חיי--אמר חלמא לעבדך, ופשרא נחווי. 
ה עני מלכא ואמר לכשדאי, מילתה מיני אזדא:  הן לא תהודעונני, חלמא ופשריה, הדמין תתעבדון, ובתיכון נוולי ייתשמון. 
ו והן חלמא ופשריה, תהחוון, מתנן ונבזבה ויקר שגיא, תקבלון מן-קודמיי; להן, חלמא ופשריה החווני. 
ז ענו תניינות, ואמרין:  מלכא, חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחווי. 
ח עני מלכא, ואמר--מן-יציב ידע אנה, די עידנא אנתון זבנין; כל-קוביל די חזיתון, די אזדא מיני מילתא. 
ט די הן-חלמא לא תהודעונני חדה-היא דתכון, ומילה כדבה ושחיתה הזדמנתון למימר קודמיי, עד די עידנא, ישתני; להן, חלמא אמרו לי, ואנדע, די פשריה תהחוונני. 
י ענו כשדאי קודם-מלכא, ואמרין--לא-איתיי אנש על-יבשתא, די מילת מלכא יוכל להחוויה:  כל-קוביל, די כל-מלך רב ושליט, מילה כדנה לא שאיל, לכל-חרטום ואשף וכשדיי. 
יא ומילתא די-מלכא שאיל, יקירה, ואוחרן לא איתיי, די יחווינה קודם מלכא; להן אלהין--די מדרהון, עם-בשרא לא איתוהי. 
יב כל-קוביל דנה--מלכא, בנס וקצף שגיא; ואמר, להובדה, לכול, חכימי בבל. 
יג ודתא נפקת, וחכימיא מתקטלין; ובעו דנייאל וחברוהי, להתקטלה. 
יד באדיין דנייאל, התיב עיטא וטעים, לאריוך, רב-טבחיא די מלכא--די נפק לקטלה, לחכימי בבל. 
טו עני ואמר, לאריוך שליטא די-מלכא, על-מה דתא מהחצפה, מן-קודם מלכא; אדיין מילתא, הודע אריוך לדנייאל. 
טז ודנייאל, על ובעה מן-מלכא:  די זמן ינתין-ליה, ופשרא להחוויה למלכא. 
יז אדיין דנייאל, לביתיה אזל; ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי, מילתא הודע. 
יח ורחמין, למבעי מן-קודם אלה שמיא, על-רזא, דנה--די לא יהובדון דנייאל וחברוהי, עם-שאר חכימי בבל. 
יט אדיין, לדנייאל בחזווא די-ליליא--רזא גלי; אדיין, דנייאל, בריך, לאלה שמיא. 
כ עני דנייאל, ואמר--להוי שמיה די-אלהא מברך, מן-עלמא ועד עלמא:  די חוכמתא וגבורתא, די ליה-היא. 
כא והוא מהשני עידניא, וזמניא, מהעדי מלכין, ומהקים מלכין; יהיב חוכמתא לחכימין, ומנדעא לידעי בינה. 
כב הוא גלי עמיקתא, ומסתרתא; ידע מה בחשוכא, ונהורא עימיה שרא. 
כג לך אלה אבהתי, מהודי ומשבח אנה, די חוכמתא וגבורתא, יהבת לי; וכען הודעתני די-בעינא מינך, די-מילת מלכא הודעתנא. 
כד כל-קוביל דנה, דנייאל על על-אריוך, די מני מלכא, להובדה לחכימי בבל; אזל וכן אמר-ליה, לחכימי בבל אל-תהובד--העילני קודם מלכא, ופשרא למלכא אחווי. 
כה אדיין אריוך בהתבהלה, הנעיל לדנייאל קודם מלכא; וכן אמר-ליה, די-השכחת גבר מן-בני גלותא די יהוד, די פשרא, למלכא יהודע. 
כו עני מלכא ואמר לדנייאל, די שמיה בלטשאצר:  האיתך כהיל, להודעותני חלמא די-חזית--ופשריה. 
כז עני דנייאל קודם מלכא, ואמר:  רזא, די-מלכא שאיל--לא חכימין אשפין חרטומין גזרין, יכלין להחוויה למלכא. 
כח ברם איתיי אלה בשמיא, גלי רזין, והודע למלכא נבוכדנאצר, מה די להוי באחרית יומיא; חלמך וחזווי רישך על-משכבך, דנה הוא. 
כט אנת מלכא, רעיונך על-משכבך סליקו, מה די להוי, אחרי דנה; וגלי רזיא הודעך, מה-די להוי. 
ל ואנה, לא בחוכמה די-איתיי בי מן-כל-חייא, רזא דנה, גלי לי; להן, על-דברת די פשרא למלכא יהודעון, ורעיוני לבבך, תנדע. 
לא אנת מלכא, חזי הוויתה ואלו צלים חד שגיא--צלמא דיכין רב וזיוויה יתיר, קאים לקובלך; וריוויה, דחיל. 
לב הוא צלמא, רישיה די-דהב טב, חדוהי ודרעוהי, די כסף; מעוהי וירכתיה, די נחש. 
לג שקוהי, די פרזל; רגלוהי--מינהן די פרזל, ומינהן די חסף. 
לד חזי הוויתה, עד די התגזרת אבן די-לא בידיין, ומחת לצלמא על-רגלוהי, די פרזלא וחספא; והדקת, הימון. 
לה באדיין דקו כחדה פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא, והוו כעור מן-אידרי-קיט, ונשא הימון רוחא, וכל-אתר לא-השתכח להון; ואבנא די-מחת לצלמא, הות לטור רב--ומלאת כל-ארעא. 
לו דנה חלמא, ופשריה נימר קודם-מלכא. 
לז אנת מלכא, מלך מלכיא:  די אלה שמיא, מלכותא חסנא ותוקפא ויקרא יהב-לך. 
לח ובכל-די דיירין בני-אנשא חיוות ברא ועוף-שמיא, יהב בידך, והשלטך, בכולהון; אנת-הוא, רישא די דהבא. 
לט ובתרך, תקום מלכו אוחרי--ארע מינך; ומלכו תליתאה אוחרי די נחשא, די תשלט בכל-ארעא. 
מ ומלכו, רביעאה, תהוי תקיפה, כפרזלא; כל-קוביל, די פרזלא מהדיק וחשיל כולא, וכפרזלא די-מרעע כל-אילין, תדיק ותירוע. 
מא ודי-חזייתה רגליא ואצבעתא, מינהן חסף די-פחר ומינהן פרזל--מלכו פליגה תהוי, ומן-נצבתא די-פרזלא להוי-בה; כל-קוביל די חזייתה, פרזלא מערב בחסף טינא. 
מב ואצבעת רגליא, מינהן פרזל ומינהן חסף--מן-קצת מלכותא תהוי תקיפה, ומינה תהוי תבירה. 
מג ודי חזייתה, פרזלא מערב בחסף טינא--מתערבין להוון בזרע אנשא, ולא-להוון דבקין דנה עם-דנה; הא-כדי פרזלא, לא מתערב עם-חספא. 
מד וביומיהון די מלכיא אינון, יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל, ומלכותא, לעם אוחרן לא תשתביק; תדיק ותסיף כל-אילין מלכוותא, והיא תקום לעלמיא. 
מה כל-קוביל די-חזייתה די מטורא אתגזרת אבן די-לא בידיין, והדיקת פרזלא נחשא חספא כספא ודהבא--אלה רב הודע למלכא, מה די להוי אחרי דנה; ויציב חלמא, ומהימן פשריה. 
מו באדיין מלכא נבוכדנאצר, נפל על-אנפוהי, ולדנייאל, סגיד; ומנחה, וניחוחין, אמר, לנסכה ליה. 
מז עני מלכא לדנייאל ואמר, מן-קשוט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין--וגלי רזין:  די יכילתה, למגלי רזא דנה. 
מח אדיין מלכא לדנייאל רבי, ומתנן רברבן שגיאן יהב-ליה, והשלטיה, על כל-מדינת בבל; ורב-סגנין--על, כל-חכימי בבל. 
מט ודנייאל, בעא מן-מלכא, ומני על עבידתא די מדינת בבל, לשדרך מישך ועביד נגו; ודנייאל, בתרע מלכא. 
פרק ג
א נבוכדנאצר מלכא, עבד צלים די-דהב, רומיה אמין שיתין, פתייה אמין שית; אקימיה בבקעת דורא, במדינת בבל. 
ב ונבוכדנאצר מלכא שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ופחוותא אדרגזריא גדבריא דתבריא, תפתיא, וכול, שלטוני מדינתא--למיתי לחנוכת צלמא, די הקים נבוכדנאצר מלכא. 
ג באדיין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחוותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיי, וכול שלטוני מדינתא, לחנוכת צלמא, די הקים נבוכדנאצר מלכא; וקיימין לוקביל צלמא, די הקים נבוכדנאצר. 
ד וכרוזא, קרי בחיל:  לכון אמרין עממיא, אומיא ולישניא. 
ה בעידנא די-תשמעון קל קרנא משרוקיתא קתרוס שבכא פסנתירין, סומפוניא, וכול, זני זמרא--תיפלון ותסגדון לצלם דהבא, די הקים נבוכדנאצר מלכא. 
ו ומן-די-לא ייפיל, ויסגוד--בה-שעתא יתרמי, לגוא-אתון נורא יקידתא. 
ז כל-קוביל דנה ביה-זמנא כדי שמעין כל-עממיא קל קרנא משרוקיתא קתרוס שבכא, פסנטירין, וכול, זני זמרא--נפלין כל-עממיא אומיא ולישניא, סגדין לצלם דהבא, די הקים, נבוכדנאצר מלכא. 
ח כל-קוביל דנה ביה-זמנא, קריבו גוברין כשדאין; ואכלו קרציהון, די יהודיי. 
ט ענו, ואמרין, לנבוכדנאצר, מלכא:  מלכא, לעלמין חיי. 
י אנת מלכא, שמתה טעים, די כל-אנש די-ישמע קל קרנא משרוקיתא קתרוס שבכא פסנתירין וסופוניה, וכול זני זמרא--ייפיל ויסגוד, לצלם דהבא. 
יא ומן-די-לא ייפיל, ויסגוד--יתרמי, לגוא-אתון נורא יקידתא. 
יב איתיי גוברין יהודאיין, די-מניתה יתהון על-עבידת מדינת בבל, שדרך מישך, ועביד נגו--גובריא איליך, לא-שמו עלך מלכא טעים, לאלהך לא פלחין, ולצלם דהבא די הקימתה לא סגדין. 
יג באדיין נבוכדנאצר, ברגז וחמא, אמר להייתיה, לשדרך מישך ועביד נגו; באדיין גובריא איליך, היתייו קודם מלכא. 
יד עני נבוכדנאצר, ואמר להון, הצדא, שדרך מישך ועביד נגו:  לאלהיי, לא איתיכון פלחין, ולצלם דהבא די הקימת, לא סגדין. 
טו כען הן איתיכון עתידין, די בעידנא די-תשמעון קל קרנא משרוקיתא קתרוס שבכא פסנתירין וסומפוניה וכול זני זמרא תיפלון ותסגדון לצלמא די-עבדית, והן לא תסגדון, בה-שעתא תתרמון לגוא-אתון נורא יקידתא; ומן-הוא אלה, די ישיזבינכון מן-ידיי. 
טז ענו, שדרך מישך ועביד נגו, ואמרין, למלכא:  נבוכדנאצר--לא-חשחין אנחנא על-דנה פתגם, להתבותך. 
יז הן איתיי, אלהנא די-אנחנא פלחין--יכיל, לשיזבותנא:  מן-אתון נורא יקידתא ומן-ידך מלכא, ישיזיב. 
יח והן לא, ידיע להוי-לך מלכא; די לאלהך, לא-איתנא פלחין, ולצלם דהבא די הקימתה, לא נסגוד. 
יט באדיין נבוכדנאצר התמלי חמא, וצלים אנפוהי אשתני, על-שדרך מישך, ועביד נגו; עני ואמר, למיזי לאתונא, חד-שבעה, על די חזי למיזייה. 
כ ולגוברין גיברי-חיל, די בחייליה, אמר לכפתה, לשדרך מישך ועביד נגו--למרמי, לאתון נורא יקידתא. 
כא באדיין גובריא איליך, כפיתו בסרבליהון פטשיהון, וכרבלתהון, ולבושיהון; ורמיו, לגוא-אתון נורא יקידתא. 
כב כל-קוביל דנה, מן-די מילת מלכא מחצפה, ואתונא, איזי יתירה; גובריא איליך, די הסיקו לשדרך מישך ועביד נגו, קטיל הימון, שביבא די נורא. 
כג וגובריא איליך תלתיהון, שדרך מישך ועביד נגו--נפלו לגוא-אתון-נורא יקידתא, מכפתין. 
כד אדיין נבוכדנאצר מלכא, תווה וקם בהתבהלה; עני ואמר להדברוהי, הלוא גוברין תלתה רמינא לגוא-נורא מכפתין, עניין ואמרין למלכא, יציבא מלכא. 
כה עני ואמר, הא-אנה חזי גוברין ארבעה שריין מהלכין בגו-נורא, וחבל, לא-איתיי בהון; וריוויה די רביעאה, דמי לבר-אלהין. 
כו באדיין קריב נבוכדנאצר, לתרע אתון נורא יקידתא, עני ואמר שדרך מישך ועביד-נגו עבדוהי די-אלהא עילאה, פוקו ואתו; באדיין נפקין, שדרך מישך ועביד נגו--מן-גוא נורא. 
כז ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחוותא, והדברי מלכא--חזיין לגובריא איליך די לא-שליט נורא בגשמהון ושער רישהון לא התחרך, וסרבליהון לא שנו; וריח נור, לא עדת בהון. 
כח עני נבוכדנאצר ואמר, בריך אלההון די-שדרך מישך ועביד נגו, די-שלח מלאכיה ושיזיב לעבדוהי, די התרחיצו עלוהי; ומילת מלכא, שניו, ויהבו גשמהון די לא-יפלחון ולא-יסגדון לכל-אלה, להן לאלההון. 
כט ומיני, שים טעים, די כל-עם אומה ולישן די-יימר שלו על אלההון די-שדרך מישך ועביד נגו, הדמין יתעביד וביתיה נוולי ישתווה; כל-קוביל, די לא איתיי אלה אוחרן, די-ייכול להצלה, כדנה. 
ל באדיין מלכא, הצלח לשדרך מישך ועביד נגו--במדינת בבל. 
לא נבוכדנאצר מלכא, לכל-עממיא אומיא ולישניא די-דיירין בכל-ארעא--שלמכון ישגי. 
לב אתיא, ותמהיא, די עבד עימי, אלהא עילאה--שפר קודמיי, להחוויה. 
לג אתוהי כמה רברבין, ותמהוהי כמה תקיפין; מלכותיה מלכות עלם, ושולטניה עם-דר ודר.
פרק ד
א אנה נבוכדנאצר, שלי הווית בביתי, ורענן, בהיכלי. 
ב חלם חזית, וידחלינני; והרהורין, על-משכבי, וחזווי רישי, יבהלונני. 
ג ומיני, שים טעים, להנעלה קודמיי, לכול חכימי בבל:  די-פשר חלמא, יהודעונני. 
ד באדיין עלין, חרטומיא אשפיא, כשדאי, וגזריא; וחלמא, אמר אנה קודמיהון, ופשריה, לא-מהודעין לי. 
ה ועד אוחרין על קודמיי דנייאל די-שמיה בלטשאצר, כשום אלהי, ודי רוח-אלהין קדישין, ביה; וחלמא, קודמוהי אמרית. 
ו בלטשאצר, רב חרטומיא--די אנה ידעית די רוח אלהין קדישין בך, וכל-רז לא-אניס לך; חזווי חלמי די-חזית ופשריה, אמר. 
ז וחזווי רישי, על-משכבי; חזי הווית--ואלו אילן בגו ארעא, ורומיה שגיא. 
ח רבה אילנא, ותקיף; ורומיה ימטי לשמיא, וחזותיה לסוף כל-ארעא. 
ט עופייה שפיר ואנביה שגיא, ומזון לכולא-ביה; תחותוהי תטליל חיוות ברא, ובענפוהי ידורן ציפרי שמיא, ומיניה, ייתזין כל-בשרא. 
י חזי הווית בחזווי רישי, על-משכבי; ואלו עיר וקדיש, מן-שמיא נחית. 
יא קרי בחיל וכן אמר, גודו אילנא וקציצו ענפוהי, אתרו עופייה, ובדרו אנביה; תנוד חיוותא מן-תחתוהי, וציפריא מן-ענפוהי. 
יב ברם עיקר שורשוהי, בארעא שבוקו, ובאסור די-פרזל ונחש, בדתאא די ברא; ובטל שמיא יצטבע, ועם-חיוותא חלקיה בעשב ארעא. 
יג לבביה מן-אנשא ישנון, ולבב חיווה יתייהיב ליה; ושבעה עידנין, יחלפון עלוהי. 
יד בגזירת עירין פתגמא, ומימר קדישין שאילתא; עד-דברת די ינדעון חייא די-שליט עילאה במלכות אנשא, ולמן-די יצבי ייתנינה, ושפל אנשים, יקים עלה. 
טו דנה חלמא חזית, אנה מלכא נבוכדנאצר; ואנת בלטשאצר פשרי אמר, כל-קוביל די כל-חכימי מלכותי לא-יכלין פשרא להודעותני, ואנת כהיל, די רוח-אלהין קדישין בך. 
טז אדיין דנייאל די-שמיה בלטשאצר, אשתומם כשעה חדה, ורעיונוהי, יבהלוניה; עני מלכא ואמר, בלטשאצר חלמא ופשרי אל-יבהלך, עני בלטשאצר ואמר, מראי חלמא לשנאך ופשריה לערך. 
יז אילנא די חזייתה, די רבה ותקיף; ורומיה ימטי לשמיא, וחזותיה לכל-ארעא. 
יח ועופייה שפיר ואנביה שגיא, ומזון לכולא-ביה; תחותוהי, תדור חיוות ברא, ובענפוהי, ישכנן ציפרי שמיא. 
יט אנת-הוא מלכא, די רבת ותקיפת; ורבותך רבת ומטת לשמיא, ושולטנך לסוף ארעא. 
כ ודי חזה מלכא עיר וקדיש נחית מן-שמיא ואמר גודו אילנא וחבלוהי, ברם עיקר שורשוהי בארעא שבוקו, ובאסור די-פרזל ונחש, בדתאא די ברא; ובטל שמיא יצטבע, ועם-חיוות ברא חלקיה, עד די-שבעה עידנין, יחלפון עלוהי. 
כא דנה פשרא, מלכא; וגזירת עילאה היא, די מטת על-מראי מלכא. 
כב ולך טרדין מן-אנשא ועם-חיוות ברא להוי מדורך ועשבא כתורין לך יטעמון, ומטל שמיא לך מצבעין, ושבעה עידנין, יחלפון עלך:  עד די-תנדע, די-שליט עילאה במלכות אנשא, ולמן-די יצבי, ייתנינה. 
כג ודי אמרו, למשבק עיקר שורשוהי די אילנא, מלכותך, לך קיימא--מן-די תנדע, די שליטין שמיא. 
כד להן מלכא, מלכי ישפר עלך, וחטאך בצדקה פרוק, ועוויתך במיחן עניין; הן תהוי ארכה, לשליוותך. 
כה כולא מטא, על-נבוכדנאצר מלכא. 
כו לקצת ירחין, תרי-עשר, על-היכל מלכותא די בבל, מהליך הוה. 
כז עני מלכא ואמר, הלוא דא-היא בבל רבתא, די-אנה בנייתה לבית מלכו, בתקף חסני וליקר הדרי. 
כח עוד, מילתא בפום מלכא--קל, מן-שמיא נפל:  לך אמרין נבוכדנאצר מלכא, מלכותא עדת מינך. 
כט ומן-אנשא לך טרדין ועם-חיוות ברא מדורך, עשבא כתורין לך יטעמון, ושבעה עידנין, יחלפון עלך:  עד די-תנדע, די-שליט עילאה במלכות אנשא, ולמן-די יצבי, ייתנינה. 
ל בה-שעתא, מילתא ספת על-נבוכדנאצר, ומן-אנשא טריד, ועשבא כתורין ייכול ומטל שמיא גשמיה יצטבע--עד די שעריה כנשרין רבה, וטפרוהי כציפרין. 
לא ולקצת יומיא אנה נבוכדנאצר עייניי לשמיא נטלית, ומנדעי עליי יתוב, ולעילאה ברכית, ולחי עלמא שבחית והדרית:  די שולטניה שולטן עלם, ומלכותיה עם-דר ודר. 
לב וכל-דיירי ארעא, כלה חשיבין, וכמצבייה עביד בחיל שמיא, ודיירי ארעא; ולא איתיי די-ימחי בידיה, ויימר ליה מה עבדת. 
לג ביה-זמנא מנדעי יתוב עליי, וליקר מלכותי הדרי וזיווי יתוב עליי, ולי, הדבריי ורברבניי יבעון; ועל-מלכותי הותקנת, ורבו יתירה הוספת לי. 
לד כען אנה נבוכדנאצר, משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא, די כל-מעבדוהי קשוט, ואורחתיה דין; ודי מהלכין בגיווה, יכיל להשפלה. 
פרק ה
א בלשאצר מלכא, עבד לחם רב, לרברבנוהי, אלף; ולוקביל אלפא, חמרא שתי. 
ב בלשאצר אמר בטעים חמרא, להייתיה למאני דהבא וכספא, די הנפיק נבוכדנאצר אבוהי, מן-היכלא די בירושלם; וישתון בהון, מלכא ורברבנוהי, שיגלתיה, ולחינתיה. 
ג באדיין, הייתיו מאני דהבא, די הנפיקו מן-היכלא די-בית אלהא, די בירושלם; ואשתיו בהון, מלכא ורברבנוהי, שיגלתיה, ולחינתיה. 
ד אשתיו, חמרא; ושבחו לאלהי דהבא וכספא, נחשא פרזלא--אעא ואבנא. 
ה בה-שעתא, נפקה אצבען די יד-אנש, וכתבן לוקביל נברשתא, על-גירא די-כתל היכלא די מלכא; ומלכא חזי, פס ידא די כתבה. 
ו אדיין מלכא זיווהי שנוהי, ורעיונוהי יבהלוניה; וקטרי חרציה משתריין, וארכובתיה דא לדא נקשן. 
ז קרי מלכא, בחיל, להעלה לאשפיא, כשדאי וגזריא; עני מלכא ואמר לחכימי בבל, די כל-אנש די-יקרי כתבה דנה ופשריה יחווינני, ארגוונא ילבש והמניכא די-דהבא על-צוואריה, ותלתי במלכותא, ישלט. 
ח אדיין, עלין, כול, חכימי מלכא; ולא-כהלין כתבא למקרי, ופשריה להודעה למלכא. 
ט אדיין מלכא בלשאצר, שגיא מתבהל, וזיווהי, שניין עלוהי; ורברבנוהי, משתבשין. 
י מלכתא--לוקביל מילי מלכא ורברבנוהי, לבית משתיא עלת; ענת מלכתא ואמרת, מלכא לעלמין חיי--אל-יבהלוך רעיונך, וזיווך אל-ישתנו. 
יא איתיי גבר במלכותך, די רוח אלהין קדישין ביה, וביומי אבוך נהירו ושוכלתנו וחוכמה כחוכמת-אלהין, השתכחת ביה; ומלכא נבוכדנאצר, אבוך--רב חרטומין אשפין כשדאין גזרין, הקימיה אבוך מלכא. 
יב כל-קוביל די רוח יתירה ומנדע ושוכלתנו מפשר חלמין ואחווית אחידן ומשרי קטרין, השתכחת ביה בדנייאל, די-מלכא שם-שמיה, בלטשאצר; כען דנייאל יתקרי, ופשרה יהחווי. 
יג באדיין, דנייאל, הועל, קודם מלכא; עני מלכא ואמר לדנייאל, אנת-הוא דנייאל די-מן-בני גלותא די יהוד, די הייתי מלכא אבי, מן-יהוד. 
יד ושמעית עלך, די רוח אלהין בך; ונהירו ושוכלתנו וחוכמה יתירה, השתכחת בך. 
טו וכען הועלו קודמיי, חכימיא אשפיא, די-כתבה דנה יקרון, ופשריה להודעותני; ולא-כהלין פשר-מילתא, להחוויה. 
טז ואנה שמעית עלך, די-תיכול פשרין למפשר וקטרין למשרי; כען הן תיכול כתבא למקרי, ופשריה להודעותני--ארגוונא תלבש והמניכא די-דהבא על-צווארך, ותלתא במלכותא תשלט. 
יז באדיין עני דנייאל, ואמר קודם מלכא, מתנתך לך להויין, ונבזביתך לאוחרן הב; ברם, כתבא אקרי למלכא, ופשרא, אהודעיניה. 
יח אנת, מלכא; אלהא, עילאה, מלכותא ורבותא ויקרא והדרא, יהב לנבוכדנאצר אבוך. 
יט ומן-רבותא, די יהב-ליה--כול עממיא אומיא ולישניא, הוו זייעין ודחלין מן-קודמוהי; די-הוה צבי הוה קטיל, ודי-הוה צבי הוה מחי, ודי-הוה צבי הוה מרים, ודי-הוה צבי הוה משפיל. 
כ וכדי רים לבביה, ורוחיה תקפת להזדה; הונחת מן-כורסי מלכותיה, ויקרה העדיו מיניה. 
כא ומן-בני אנשא טריד ולבביה עם-חיוותא שוויו, ועם-ערדיא מדוריה, עשבא כתורין יטעמוניה, ומטל שמיא גשמיה יצטבע:  עד די-ידע, די-שליט אלהא עילאה במלכות אנשא, ולמן-די יצבי, יהקים עלה. 
כב ואנת בריה בלשאצר, לא השפילת לבבך:  כל-קוביל, די כל-דנה ידעתה. 
כג ועל מרי-שמיא התרוממתה ולמאניא די-ביתיה הייתיו קודמך, ואנת ורברבנך שיגלתך ולחינתך חמרא שתיין בהון, ולאלהי כספא-ודהבא נחשא פרזלא אעא ואבנא די לא-חזיין ולא-שמעין ולא ידעין, שבחתה; ולאלהא די-נשמתך בידיה, וכל-אורחתך ליה--לא הדרתה. 
כד באדיין, מן-קודמוהי, שליח, פסא די-ידא; וכתבא דנה, רשים. 
כה ודנה כתבא, די רשים:  מני מני, תקיל ופרסין. 
כו דנה, פשר-מילתא:  מני--מנה-אלהא מלכותך, והשלמה. 
כז תקיל--תקילתה במאזניא, והשתכחת חסיר. 
כח פריס--פריסת, מלכותך, ויהיבת, למדיי ופרס. 
כט באדיין אמר בלשאצר, והלבישו לדנייאל ארגוונא, והמניכא די-דהבא, על-צוואריה; והכריזו עלוהי, די-להוי שליט תלתא במלכותא. 
ל ביה, בליליא, קטיל, בלשאצר מלכא כשדאה. 
פרק ו
א ודריווש, מדאה, קביל, מלכותא--כבר שנין, שיתין ותרתין. 
ב שפר, קודם דריווש, והקים על-מלכותא, לאחשדרפניא מאה ועשרין--די להוון, בכל-מלכותא. 
ג ועילא מינהון סרכין תלתה, די דנייאל חד-מינהון:  די-להוון אחשדרפניא אילין, יהבין להון טעמא, ומלכא, לא-להוי נזיק. 
ד אדיין, דנייאל דנה, הוה מתנצח, על-סרכיא ואחשדרפניא:  כל-קוביל, די רוח יתירא ביה, ומלכא עשית, להקמותיה על-כל-מלכותא. 
ה אדיין סרכיא ואחשדרפניא, הוו בעיין עילה להשכחה לדנייאל--מצד מלכותא; וכל-עילה ושחיתה לא-יכלין להשכחה, כל-קוביל די-מהימן הוא, וכל-שלו ושחיתה, לא השתכחת עלוהי. 
ו אדיין גובריא איליך, אמרין, די לא נהשכח לדנייאל דנה, כל-עילה; להן, השכחנא עלוהי בדת אלהיה. 
ז אדיין סרכיא ואחשדרפניא, אילין, הרגישו, על-מלכא; וכן אמרין ליה, דריווש מלכא לעלמין חיי. 
ח אתייעטו כול סרכי מלכותא, סגניא ואחשדרפניא הדבריא ופחוותא, לקיימה קיים מלכא, ולתקפה אסר:  די כל-די-יבעי בעו מן-כל-אלה ואנש עד-יומין תלתין, להן מינך מלכא--יתרמי, לגוב אריוותא. 
ט כען מלכא, תקים אסרא ותרשום כתבא:  די לא להשניה כדת-מדיי ופרס, די-לא תעדי. 
י כל-קוביל, דנה--מלכא, דריווש, רשם כתבא, ואסרא. 
יא ודנייאל כדי ידע די-רשים כתבא, על לביתיה, וכווין פתיחן ליה בעיליתיה, נגד ירושלם; וזמנין תלתה ביומא הוא בריך על-ברכוהי, ומצלי ומודי קודם אלהיה, כל-קוביל די-הוה עביד, מן-קדמת דנה. 
יב אדיין גובריא איליך, הרגישו, והשכחו, לדנייאל--בעי ומתחנן, קודם אלהיה. 
יג באדיין קריבו ואמרין קודם-מלכא, על-אסר מלכא--הלוא אסר רשמתה די כל-אנש די-יבעי מן-כל-אלה ואנש עד-יומין תלתין להן מינך מלכא, יתרמי לגוב אריוותא; עני מלכא ואמר, יציבא מילתא כדת-מדיי ופרס--די-לא תעדי. 
יד באדיין ענו ואמרין, קודם מלכא--די דנייאל די מן-בני גלותא די יהוד לא-שם עלך מלכא טעים, ועל-אסרא די רשמתה; וזמנין תלתה ביומא, בעי בעותיה. 
טו אדיין מלכא כדי מילתא שמע, שגיא באיש עלוהי, ועל דנייאל שם בל, לשיזבותיה; ועד מעלי שמשא, הוה משתדר להצלותיה. 
טז באדיין גובריא איליך, הרגישו על-מלכא; ואמרין למלכא, דע מלכא די-דת למדיי ופרס, די-כל-אסר וקיים די-מלכא יהקים, לא להשניה. 
יז באדיין מלכא אמר, והייתיו לדנייאל, ורמו, לגובא די אריוותא; עני מלכא, ואמר לדנייאל, אלהך די אנת פלח-ליה בתדירא, הוא ישיזבינך. 
יח והיתיית אבן חדה, ושומת על-פום גובא; וחתמה מלכא בעזקתיה, ובעזקת רברבנוהי, די לא-תשני צבו, בדנייאל. 
יט אדיין אזל מלכא להיכליה, ובת טוות, ודחוון, לא-הנעיל קודמוהי; ושנתיה, נדת עלוהי. 
כ באדיין מלכא, בשפרפרא יקום בנוגהא; ובהתבהלה--לגובא די-אריוותא, אזל. 
כא וכמקרביה לגובא--לדנייאל, בקל עציב זעיק; עני מלכא ואמר לדנייאל, דנייאל עביד אלהא חיא--אלהך די אנת פלח-ליה בתדירא, היכיל לשיזבותך מן-אריוותא. 
כב אדיין, דנייאל, עם-מלכא, מליל:  מלכא, לעלמין חיי. 
כג אלהי שלח מלאכיה, וסגר פום אריוותא--ולא חבלוני; כל-קוביל, די קודמוהי זכו השתכחת לי, ואף קודמך מלכא, חבולה לא עבדית. 
כד באדיין מלכא, שגיא טאיב עלוהי, ולדנייאל, אמר להנסקה מן-גובא; והוסק דנייאל מן-גובא, וכל-חבל לא-השתכח ביה--די, הימין באלהיה. 
כה ואמר מלכא, והייתיו גובריא איליך די-אכלו קרצוהי די דנייאל, ולגוב אריוותא רמו, אינון בניהון ונשיהון; ולא-מטו לארעית גובא, עד די-שליטו בהון אריוותא, וכל-גרמיהון, הדיקו. 
כו באדיין דריווש מלכא, כתב לכל-עממיא אומיא ולישניא די-דיירין בכל-ארעא--שלמכון ישגי. 
כז מן-קודמיי, שים טעים--די בכל-שולטן מלכותי להוון זייעין ודחלין, מן-קודם אלהיה די-דנייאל:  די-הוא אלהא חיא, וקיים לעלמין, ומלכותיה די-לא תתחבל, ושולטניה עד-סופא. 
כח משיזיב ומציל--ועביד אתין ותמהין, בשמיא ובארעא:  די שיזיב לדנייאל, מן-יד אריוותא. 
כט ודנייאל דנה, הצלח במלכות דריווש, ובמלכות, כורש פרסאה. 
פרק ז
א בשנת חדה, לבלשאצר מלך בבל, דנייאל חילם חזה, וחזווי רישיה על-משכביה; באדיין חלמא כתב, ריש מילין אמר. 
ב עני דנייאל ואמר, חזי הווית בחזווי עם-ליליא; וארו, ארבע רוחי שמיא, מגיחן, לימא רבא. 
ג וארבע חיוון רברבן, סלקן מן-ימא, שניין, דא מן-דא. 
ד קדמייתא כאריה, וגפין די-נשר לה; חזי הווית עד די-מריטו גפה ונטילת מן-ארעא, ועל-רגליין כאנש הוקימת, ולבב אנש, יהיב לה. 
ה וארו חיווה אוחרי תניינה דמיה לדוב, ולשטר-חד הוקימת, ותלת עלעין בפומה, בין שינה; וכן אמרין לה, קומי אכולי בשר שגיא. 
ו באתר דנה חזי הווית, וארו אוחרי כנמר, ולה גפין ארבע די-עוף, על-גבה; וארבעה רישין לחיוותא, ושולטן יהיב לה. 
ז באתר דנה חזי הווית בחזווי ליליא, וארו חיווה רביעאה דחילה ואימתני ותקיפא יתירה ושיניין די-פרזל לה רברבן, אכלה ומדקה, ושארא ברגלה רפסה; והיא משניה, מן-כל-חיוותא די קודמה, וקרניין עשר, לה. 
ח משתכל הווית בקרניא, ואלו קרן אוחרי זעירה סלקת ביניהן, ותלת מן-קרניא קדמייתא, אתעקרה מן-קודמה; ואלו עיינין כעייני אנשא, בקרנא-דא, ופום, ממליל רברבן. 
ט חזי הווית, עד די כורסוון רמיו, ועתיק יומין, יתיב; לבושיה כתלג חיוור, ושער רישיה כעמר נקי, כורסייה שביבין די-נור, גלגילוהי נור דליק. 
י נהר די-נור, נגיד ונפיק מן-קודמוהי, אלף אלפין ישמשוניה, וריבו רבבן קודמוהי יקומון; דינא יתיב, וספרין פתיחו. 
יא חזי הווית--באדיין מן-קל מיליא רברבתא, די קרנא ממללה; חזי הווית עד די קטילת חיוותא, והובד גשמה, ויהיבת, ליקידת אשא. 
יב ושאר, חיוותא, העדיו, שולטנהון; וארכה בחיין יהיבת להון, עד-זמן ועידן. 
יג חזי הווית, בחזווי ליליא, וארו עם-ענני שמיא, כבר אנש אתי הוה; ועד-עתיק יומיא מטה, וקדמוהי הקרבוהי. 
יד וליה יהיב שולטן, ויקר ומלכו, וכול עממיא אומיא ולישניא, ליה יפלחון; שולטניה שולטן עלם, די-לא יעדי, ומלכותיה, די-לא תתחבל. 
טו אתכריית רוחי אנה דנייאל, בגו נדני; וחזווי רישי, יבהלונני. 
טז קרבית, על-חד מן-קאמיא, ויציבא אבעי-מיניה, על-כל-דנה; ואמר-לי, ופשר מיליא יהודעינני. 
יז אילין חיוותא רברבתא, די אינין ארבע--ארבעה מלכין, יקומון מן-ארעא. 
יח ויקבלון, מלכותא, קדישי, עליונין; ויחסנון מלכותא עד-עלמא, ועד עלם עלמיא. 
יט אדיין, צבית ליצבא על-חיוותא רביעייתא, די-הות שניה, מן-כולהן:  דחילה יתירה, שינה די-פרזל וטפרה די-נחש, אכלה מדקה, ושארא ברגלה רפסה. 
כ ועל-קרניא עשר, די ברישה, ואוחרי די סלקת, ונפלה מן-קודמה תלת; וקרנא דיכין ועיינין לה, ופום ממליל רברבן, וחזווה, רב מן-חברתה. 
כא חזי הווית--וקרנא דיכין, עבדא קרב עם-קדישין; ויכלה, להון. 
כב עד די-אתה, עתיק יומיא, ודינא יהיב, לקדישי עליונין; וזמנא מטה, ומלכותא החסינו קדישין. 
כג כן, אמר, חיוותא רביעייתא, מלכו רביעאה תהוי בארעא די תשני מן-כל-מלכוותא; ותיכול, כל-ארעא, ותדושינה, ותדקינה. 
כד וקרניא עשר--מינה מלכותא, עשרה מלכין יקומון; ואוחרן יקום אחריהון, והוא ישני מן-קדמיי, ותלתה מלכין, יהשפיל. 
כה ומילין, לצד עילאה ימליל, ולקדישי עליונין, יבלי; ויסבר, להשניה זמנין ודת, ויתייהבון בידיה, עד-עידן ועידנין ופלג עידן. 
כו ודינא, ייתיב; ושולטניה יהעדון, להשמדה ולהובדה עד-סופא. 
כז ומלכותא ושולטנא ורבותא, די מלכוות תחות כל-שמיא, יהיבת, לעם קדישי עליונין; מלכותיה, מלכות עלם, וכול שולטניא, ליה יפלחון וישתמעון. 
כח עד-כה, סופא די-מילתא; אנה דנייאל שגיא רעיוניי יבהלונני, וזיוויי ישתנון עליי, ומילתא, בליבי נטרית. 
פרק ח
א בשנת שלוש, למלכות בלשאצר המלך--חזון נראה אליי, אני דנייאל, אחרי הנראה אליי, בתחילה. 
ב ואראה, בחזון, ויהי בראותי, ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה; ואראה, בחזון, ואני הייתי, על-אובל אוליי. 
ג ואשא עיניי, ואראה, והנה איל אחד עומד לפני האובל, ולו קרניים; והקרניים גבוהות, והאחת גבוהה מן-השנית, והגבוהה, עולה באחרונה. 
ד ראיתי את-האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה, וכל-חיות לא-יעמדו לפניו, ואין מציל, מידו; ועשה כרצונו, והגדיל. 
ה ואני הייתי מבין, והנה צפיר-העיזים בא מן-המערב על-פני כל-הארץ, ואין נוגע, בארץ; והצפיר--קרן חזות, בין עיניו. 
ו ויבוא, עד-האיל בעל הקרניים, אשר ראיתי, עומד לפני האובל; וירץ אליו, בחמת כוחו. 
ז וראיתיו מגיע אצל האיל, ויתמרמר אליו ויך את-האיל וישבר את-שתי קרניו, ולא-היה כוח באיל, לעמוד לפניו; וישליכהו ארצה וירמסהו, ולא-היה מציל לאיל מידו. 
ח וצפיר העיזים, הגדיל עד-מאוד; וכעוצמו, נשברה הקרן הגדולה, ותעלינה חזות ארבע תחתיה, לארבע רוחות השמיים. 
ט ומן-האחת מהם, יצא קרן-אחת מצעירה; ותגדל-יתר אל-הנגב ואל-המזרח, ואל-הצבי. 
י ותגדל, עד-צבא השמיים; ותפל ארצה מן-הצבא ומן-הכוכבים, ותרמסם. 
יא ועד שר-הצבא, הגדיל; וממנו הורם התמיד, והושלך מכון מקדשו. 
יב וצבא תינתן על-התמיד, בפשע; ותשלך אמת ארצה, ועשתה והצליחה. 
יג ואשמעה אחד-קדוש, מדבר; ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר, עד-מתיי החזון התמיד והפשע שומם--תת וקודש וצבא, מרמס. 
יד ויאמר אליי--עד ערב בוקר, אלפיים ושלוש מאות; ונצדק, קודש. 
טו ויהי, בראותי אני דנייאל--את-החזון; ואבקשה בינה, והנה עומד לנגדי כמראה-גבר. 
טז ואשמע קול-אדם, בין אוליי; ויקרא, ויאמר, גבריאל, הבן להלז את-המראה. 
יז ויבוא, אצל עומדי, ובבואו נבעתי, ואפלה על-פניי; ויאמר אליי הבן בן-אדם, כי לעת-קץ החזון. 
יח ובדברו עימי, נרדמתי על-פניי ארצה; וייגע-בי--ויעמידני, על-עומדי. 
יט ויאמר הנני מודיעך, את אשר-יהיה באחרית הזעם:  כי, למועד קץ. 
כ האיל אשר-ראית, בעל הקרניים--מלכי, מדיי ופרס. 
כא והצפיר השעיר, מלך יוון; והקרן הגדולה אשר בין-עיניו, הוא המלך הראשון. 
כב והנשברת--ותעמודנה ארבע, תחתיה:  ארבע מלכויות מגוי יעמודנה, ולא בכוחו. 
כג ובאחרית, מלכותם, כהתם, הפושעים--יעמוד מלך עז-פנים, ומבין חידות. 
כד ועצם כוחו ולא בכוחו, ונפלאות ישחית והצליח ועשה; והשחית עצומים, ועם-קדושים. 
כה ועל-שכלו, והצליח מרמה בידו, ובלבבו יגדיל, ובשלווה ישחית רבים; ועל שר-שרים יעמוד, ובאפס יד יישבר. 
כו ומראה הערב והבוקר אשר נאמר, אמת הוא; ואתה סתום החזון, כי לימים רבים. 
כז ואני דנייאל, נהייתי ונחליתי ימים, ואקום, ואעשה את-מלאכת המלך; ואשתומם על-המראה, ואין מבין. 
פרק ט
א בשנת אחת, לדריווש בן-אחשוורוש--מזרע מדיי:  אשר הומלך, על מלכות כשדים. 
ב בשנת אחת, למולכו, אני דנייאל, בינותי בספרים:  מספר השנים, אשר היה דבר-יהוה אל-ירמיה הנביא, למלאות לחורבות ירושלים, שבעים שנה. 
ג ואתנה את-פניי, אל-אדוניי האלוהים, לבקש תפילה, ותחנונים--בצום, ושק ואפר. 
ד ואתפללה ליהוה אלוהיי, ואתוודה; ואומרה, אנא אדוניי האל הגדול והנורא, שומר הברית והחסד, לאוהביו ולשומרי מצוותיו. 
ה חטאנו ועווינו, הרשענו ומרדנו; וסור ממצוותיך, וממשפטיך. 
ו ולא שמענו, אל-עבדיך הנביאים, אשר דיברו בשמך, אל-מלכינו שרינו ואבותינו--ואל, כל-עם הארץ. 
ז לך אדוניי הצדקה, ולנו בושת הפנים כיום הזה; לאיש יהודה, וליושבי ירושלים, ולכל-ישראל הקרובים והרחוקים בכל-הארצות אשר הדחתם שם, במעלם אשר מעלו-בך. 
ח יהוה, לנו בושת הפנים, למלכינו לשרינו, ולאבותינו:  אשר חטאנו, לך. 
ט לאדוניי אלוהינו, הרחמים והסליחות:  כי מרדנו, בו. 
י ולא שמענו, בקול יהוה אלוהינו--ללכת בתורותיו אשר נתן לפנינו, ביד עבדיו הנביאים. 
יא וכל-ישראל, עברו את-תורתך, וסור, לבלתי שמוע בקולך; ותיתך עלינו האלה והשבועה, אשר כתובה בתורת משה עבד-האלוהים--כי חטאנו, לו. 
יב ויקם את-דברו אשר-דיבר עלינו, ועל שופטינו אשר שפטונו--להביא עלינו, רעה גדולה:  אשר לא-נעשתה, תחת כל-השמיים, כאשר נעשתה, בירושלים. 
יג כאשר כתוב בתורת משה, את כל-הרעה הזאת באה עלינו; ולא-חילינו את-פני יהוה אלוהינו, לשוב מעוונינו, ולהשכיל, באמיתך. 
יד וישקוד יהוה על-הרעה, ויביאהא עלינו:  כי-צדיק יהוה אלוהינו, על-כל-מעשיו אשר עשה, ולא שמענו, בקולו. 
טו ועתה אדוניי אלוהינו, אשר הוצאת את-עמך מארץ מצריים ביד חזקה, ותעש-לך שם, כיום הזה:  חטאנו, רשענו. 
טז אדוניי, ככל-צדקותיך ישוב-נא אפך וחמתך, מעירך ירושלים, הר-קודשך:  כי בחטאינו ובעוונות אבותינו, ירושלים ועמך לחרפה לכל-סביבותינו. 
יז ועתה שמע אלוהינו, אל-תפילת עבדך ואל-תחנוניו, והאר פניך, על-מקדשך השמם--למען, אדוניי. 
יח הטה אלוהיי אוזנך, ושמע--פקח עיניך וראה שוממותינו, והעיר אשר-נקרא שמך עליה:  כי לא על-צדקותינו, אנחנו מפילים תחנונינו לפניך--כי, על-רחמיך הרבים. 
יט אדוניי שמעה, אדוניי סלחה, אדוניי הקשיבה ועשה, אל-תאחר:  למענך אלוהיי--כי-שמך נקרא, על-עירך ועל-עמך. 
כ ועוד אני מדבר, ומתפלל, ומתוודה חטאתי, וחטאת עמי ישראל; ומפיל תחינתי, לפני יהוה אלוהיי--על, הר-קודש אלוהיי. 
כא ועוד אני מדבר, בתפילה; והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה, מועף ביעף, נוגע אליי, כעת מנחת-ערב. 
כב ויבן, וידבר עימי; ויאמר--דנייאל, עתה יצאתי להשכילך בינה. 
כג בתחילת תחנוניך יצא דבר, ואני באתי להגיד--כי חמודות, אתה; ובין, בדבר, והבן, במראה. 
כד שבועים שבעים נחתך על-עמך ועל-עיר קודשך, לכלא הפשע ולהתם חטאת ולכפר עוון, ולהביא, צדק עולמים; ולחתום חזון ונביא, ולמשוח קודש קודשים. 
כה ותדע ותשכל מן-מוצא דבר, להשיב ולבנות ירושלים עד-משיח נגיד--שבועים, שבעה; ושבועים שישים ושניים, תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ, ובצוק, העיתים. 
כו ואחרי השבועים שישים ושניים, ייכרת משיח ואין לו; והעיר והקודש ישחית עם נגיד הבא, וקיצו בשטף, ועד קץ מלחמה, נחרצת שוממות. 
כז והגביר ברית לרבים, שבוע אחד; וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה, ועל כנף שיקוצים משומם, ועד-כלה ונחרצה, תיתך על-שומם. 
פרק י
א בשנת שלוש, לכורש מלך פרס, דבר נגלה לדנייאל, אשר-נקרא שמו בלטשאצר; ואמת הדבר, וצבא גדול, ובין את-הדבר, ובינה לו במראה. 
ב בימים, ההם--אני דנייאל הייתי מתאבל, שלושה שבועים ימים. 
ג לחם חמודות לא אכלתי, ובשר ויין לא-בא אל-פי--וסוך לא-סכתי:  עד-מלאות, שלושת שבועים ימים. 
ד וביום עשרים וארבעה, לחודש הראשון:  ואני, הייתי על יד הנהר הגדול--הוא חידקל. 
ה ואשא את-עיניי וארא, והנה איש-אחד לבוש בדים; ומותניו חגורים, בכתם אופז. 
ו וגווייתו כתרשיש, ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש, וזרועותיו ומרגלותיו, כעין נחושת קלל; וקול דבריו, כקול המון. 
ז וראיתי אני דנייאל לבדי, את-המראה, והאנשים אשר היו עימי, לא ראו את-המראה; אבל, חרדה גדולה נפלה עליהם, ויברחו, בהיחבא. 
ח ואני, נשארתי לבדי, ואראה את-המראה הגדולה הזאת, ולא נשאר-בי כוח; והודי, נהפך עליי למשחית, ולא עצרתי, כוח. 
ט ואשמע, את-קול דבריו; וכשומעי, את-קול דבריו, ואני הייתי נרדם על-פניי, ופניי ארצה. 
י והנה-יד, נגעה בי; ותניעני על-ברכיי, וכפות ידיי. 
יא ויאמר אליי דנייאל איש-חמודות הבן בדברים אשר אנוכי דובר אליך, ועמוד על-עומדך--כי עתה, שולחתי אליך; ובדברו עימי את-הדבר הזה, עמדתי מרעיד. 
יב ויאמר אליי, אל-תירא דנייאל--כי מן-היום הראשון אשר נתת את-ליבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך, נשמעו דבריך; ואני-באתי, בדבריך. 
יג ושר מלכות פרס, עומד לנגדי עשרים ואחד יום, והנה מיכאל אחד השרים הראשונים, בא לעוזרני; ואני נותרתי שם, אצל מלכי פרס. 
יד ובאתי, להבינך, את אשר-יקרה לעמך, באחרית הימים:  כי-עוד חזון, לימים. 
טו ובדברו עימי, כדברים האלה--נתתי פניי ארצה, ונאלמתי. 
טז והנה, כדמות בני אדם, נוגע, על-שפתיי; ואפתח-פי, ואדברה ואומרה אל-העומד לנגדי, אדוני במראה נהפכו ציריי עליי, ולא עצרתי כוח. 
יז והיך יוכל, עבד אדוני זה, לדבר, עם-אדוני זה; ואני מעתה לא-יעמוד-בי כוח, ונשמה לא נשארה-בי. 
יח ויוסף וייגע-בי כמראה אדם, ויחזקני. 
יט ויאמר אל-תירא איש-חמודות, שלום לך--חזק וחזק; וכדברו עימי התחזקתי, ואומרה ידבר אדוני כי חיזקתני. 
כ ויאמר, הידעת למה-באתי אליך, ועתה אשוב, להילחם עם-שר פרס; ואני יוצא, והנה שר-יוון בא. 
כא אבל אגיד לך, את-הרשום בכתב אמת; ואין אחד מתחזק עימי, על-אלה, כי אם-מיכאל, שרכם. 
פרק יא
א ואני בשנת אחת, לדריווש המדי--עומדי למחזיק ולמעוז, לו. 
ב ועתה, אמת אגיד לך; הנה-עוד שלושה מלכים עומדים לפרס, והרביעי יעשיר עושר-גדול מכול, וכחזקתו בעושרו, יעיר הכול את מלכות יוון. 
ג ועמד, מלך גיבור; ומשל ממשל רב, ועשה כרצונו. 
ד וכעומדו, תישבר מלכותו, ותיחץ, לארבע רוחות השמיים; ולא לאחריתו, ולא כמושלו אשר משל--כי תינתש מלכותו, ולאחרים מלבד-אלה. 
ה ויחזק מלך-הנגב, ומן-שריו; ויחזק עליו ומשל, ממשל רב ממשלתו. 
ו ולקץ שנים, יתחברו, ובת מלך-הנגב תבוא אל-מלך הצפון, לעשות מישרים; ולא-תעצור כוח הזרוע, ולא יעמוד וזרועו, ותינתן היא ומביאיה והיולדה, ומחזיקה בעיתים. 
ז ועמד מנצר שורשיה, כנו; ויבוא אל-החיל, ויבוא במעוז מלך הצפון, ועשה בהם, והחזיק. 
ח וגם אלוהיהם עם-נסיכיהם עם-כלי חמדתם כסף וזהב, בשבי--יביא מצריים; והוא שנים יעמוד, ממלך הצפון. 
ט ובא, במלכות מלך הנגב, ושב, אל-אדמתו. 
י ובניו יתגרו, ואספו המון חיילים רבים, ובא בוא, ושטף ועבר; וישוב ויתגרה, עד-מעוזו. 
יא ויתמרמר, מלך הנגב, ויצא, ונלחם עימו עם-מלך הצפון; והעמיד המון רב, וניתן ההמון בידו. 
יב ונישא ההמון, ורם לבבו; והפיל ריבואות, ולא יעוז. 
יג ושב, מלך הצפון, והעמיד המון, רב מן-הראשון; ולקץ העיתים שנים יבוא בוא, בחיל גדול וברכוש רב. 
יד ובעיתים ההם, רבים יעמדו על-מלך הנגב; ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו. 
טו ויבוא, מלך הצפון, וישפוך סוללה, ולכד עיר מבצרות; וזרועות הנגב, לא יעמודו, ועם מבחריו, ואין כוח לעמוד. 
טז ויעש הבא אליו כרצונו, ואין עומד לפניו; ויעמוד בארץ-הצבי, וכלה בידו. 
יז וישם פניו לבוא בתוקף כל-מלכותו, וישרים עימו--ועשה; ובת הנשים ייתן-לו להשחיתה, ולא תעמוד ולא-לו תהיה. 
יח וישם פניו לאיים, ולכד רבים; והשבית קצין חרפתו לו, בלתי חרפתו ישיב לו. 
יט וישב פניו, למעוזי ארצו; ונכשל ונפל, ולא יימצא. 
כ ועמד על-כנו מעביר נוגש, הדר מלכות; ובימים אחדים יישבר, ולא באפיים ולא במלחמה. 
כא ועמד על-כנו נבזה, ולא-נתנו עליו הוד מלכות; ובא בשלווה, והחזיק מלכות בחלקלקות. 
כב וזרועות השטף יישטפו מלפניו, ויישברו; וגם, נגיד ברית. 
כג ומן-התחברות אליו, יעשה מרמה; ועלה ועצם, במעט-גוי. 
כד בשלווה ובמשמני מדינה, יבוא, ועשה אשר לא-עשו אבותיו ואבות אבותיו, ביזה ושלל ורכוש להם יבזור; ועל מבצרים יחשב מחשבותיו, ועד-עת. 
כה ויער כוחו ולבבו על-מלך הנגב, בחיל גדול, ומלך הנגב יתגרה למלחמה, בחיל-גדול ועצום עד-מאוד; ולא יעמוד, כי-יחשבו עליו מחשבות. 
כו ואוכלי פת-בגו ישברוהו, וחילו ישטוף; ונפלו, חללים רבים. 
כז ושניהם המלכים לבבם למרע, ועל-שולחן אחד כזב ידברו; ולא תצלח, כי-עוד קץ למועד. 
כח וישוב ארצו ברכוש גדול, ולבבו על-ברית קודש; ועשה, ושב לארצו. 
כט למועד ישוב, ובא בנגב; ולא-תהיה כראשונה, וכאחרונה. 
ל ובאו בו ציים כיתים, ונכאה, ושב וזעם על-ברית-קודש, ועשה; ושב ויבן, על-עוזבי ברית קודש. 
לא וזרועים, ממנו יעמודו; וחיללו המקדש המעוז, והסירו התמיד, ונתנו, השיקוץ משומם. 
לב ומרשיעי ברית, יחניף בחלקות; ועם יודעי אלוהיו, יחזיקו ועשו. 
לג ומשכילי עם, יבינו לרבים; ונכשלו בחרב ובלהבה, בשבי ובביזה--ימים. 
לד ובהיכשלם, ייעזרו עזר מעט; ונלוו עליהם רבים, בחלקלקות. 
לה ומן-המשכילים ייכשלו, לצרוף בהם ולברר וללבן--עד-עת קץ:  כי-עוד, למועד. 
לו ועשה כרצונו המלך, ויתרומם ויתגדל על-כל-אל, ועל אל אלים, ידבר נפלאות; והצליח עד-כלה זעם, כי נחרצה נעשתה. 
לז ועל-אלוהי אבותיו לא יבין, ועל-חמדת נשים ועל-כל-אלוה לא יבין:  כי על-כול, יתגדל. 
לח ולאלוה, מעוזים, על-כנו, יכבד; ולאלוה אשר לא-ידעוהו אבותיו, יכבד בזהב ובכסף ובאבן יקרה--ובחמודות. 
לט ועשה למבצרי מעוזים, עם-אלוה נכר, אשר יכיר, ירבה כבוד; והמשילם, ברבים, ואדמה, יחלק במחיר. 
מ ובעת קץ, יתנגח עימו מלך הנגב, וישתער עליו מלך הצפון ברכב ובפרשים, ובאונייות רבות; ובא בארצות, ושטף ועבר. 
מא ובא בארץ הצבי, ורבות ייכשלו; ואלה, יימלטו מידו--אדום ומואב, וראשית בני עמון. 
מב וישלח ידו, בארצות; וארץ מצריים, לא תהיה לפליטה. 
מג ומשל, במכמני הזהב והכסף, ובכול, חמודות מצריים--ולובים וכושים, במצעדיו. 
מד ושמועות יבהלוהו, ממזרח ומצפון; ויצא בחמה גדולה, להשמיד ולהחרים רבים. 
מה וייטע אוהלי אפדנו, בין ימים להר-צבי-קודש; ובא, עד-קיצו, ואין עוזר, לו.
פרק יב
א ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול, העומד על-בני עמך, והייתה עת צרה, אשר לא-נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא; ובעת ההיא יימלט עמך, כל-הנמצא כתוב בספר. 
ב ורבים, מישני אדמת-עפר יקיצו; אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם. 
ג והמשכילים--יזהירו, כזוהר הרקיע; ומצדיקי, הרבים, ככוכבים, לעולם ועד. 
ד ואתה דנייאל, סתום הדברים וחתום הספר--עד-עת קץ; ישוטטו רבים, ותרבה הדעת. 
ה וראיתי אני דנייאל, והנה שניים אחרים עומדים:  אחד הנה לשפת היאור, ואחד הנה לשפת היאור. 
ו ויאמר, לאיש לבוש הבדים, אשר ממעל, למימי היאור:  עד-מתיי, קץ הפלאות. 
ז ואשמע את-האיש לבוש הבדים, אשר ממעל למימי היאור, וירם ימינו ושמאלו אל-השמיים, ויישבע בחי העולם:  כי למועד מועדים וחצי, וככלות נפץ יד-עם-קודש--תכלינה כל-אלה. 
ח ואני שמעתי, ולא אבין; ואומרה--אדוני, מה אחרית אלה. 
ט ויאמר, לך דנייאל:  כי-סתומים וחתומים הדברים, עד-עת קץ. 
י יתבררו ויתלבנו וייצרפו, רבים, והרשיעו רשעים, ולא יבינו כל-רשעים; והמשכילים, יבינו. 
יא ומעת הוסר התמיד, ולתת שיקוץ שומם--ימים, אלף מאתיים ותשעים. 
יב אשרי המחכה, ויגיע:  לימים--אלף, שלוש מאות שלושים וחמישה. 
יג ואתה, לך לקץ; ותנוח ותעמוד לגורלך, לקץ הימין.